היה הייתה נסיכה
רכה, ענוגה ונמוכה
שיצאה לחפש את בחיר לבה
זה שידע להשיב לה חיבה.
נדדה הנסיכה ביערות
(לבה רטט וסמרו לה השערות)
נפצעה ברגליה הרכות
(אבל לפחות נהנתה מהשתיקות)
נרטבה מגשם סוחף
(הרעם צמרר את בשרה היחף)
ובגדיה הרטובים נצמדו לשדה
(לו רק היה תנור נעים בהישג ידה).
ולבסוף, לאחר נדודים
הגיעה לארמון עצום ממדים.
דפקה הנסיכה על הדלת קלות
(הנקישה הכאיבה לאצבעותיה הנעלות)
ונכנסה פנימה כשמשרתת נוקשה
פתחה לה הדלת והנידה ראשה.
"מה ברצונך?" קול המשרתת חרש בה צמרמורת
והיא כבר שכחה שרצתה כלל אחרת.
"רק קורת גג, להגן מפני המטר
ואם אפשר - אז גם תנור לא יהיה מיותר.
ומקום לישון עליו - אבל שיהיו מצעים נוחים
בעלי מרקם רך וריח דק של פרחים.
ואם יש - אז גם בגדים אחרים
אבל מסוגי בדים שלא מצמררים.
זהו, לא אבקש יותר,
רק בזה אסתפק, ועל השאר אוותר."
"רק בזה תסתפקי?" נשמע קול מצווח.
המלכה ההדורה אל החדר נכנסה בצעד בוטח.
בגדיה היו כבדים וארוכים
על צווארה וידיה ענדה תכשיטים צועקים
כל-כולה אמרה נוכחות וביטחון גאוותני
ומעל הכול - היה הקול הצורמני:
"באמת, לא ייאמן! רק את זה ברצונך!
אולי גם עשרה מצעות נספק בעבורך?"
"אולי, באמת," לחשה הנסיכה
היא הרגישה כל כך נבוכה...
"מפונקת!" ירקה המלכה בכעס,
"אין לנו כאן צורך בנסיכה חסרת מעש!"
הנסיכה הקטנה, רגשנית שכמותה
חשה בדמעות העולות לעומתה.
"אמא, מה לך אכפת?" נשמע קול חדש, עדין,
"הבה ננסה, נקבל אותה, נארח כדין.
עשרה מצעות? מה זה משנה?
יש לנו כאן בארמון גם לכך מענה."
הנסיכה הרימה עיניים בוכיות,
ראתה את הנסיך, חשה שנגמרו הבעיות.
הנסיך אמר את דברו, והמלכה הנהנה.
הנסיכה קיבלה חדר קטן, המביט לגינה.
ובלילה, על עשרת המצעות הגבוהים
התהפכה הנסיכה, כשאיבריה תוהים:
היאך זה אין היא מצליחה לישון?
הרי כל המסע חלמה על השינה, דבר ראשון!
חלמה על השקט, על הנחת ועל הרכות,
חלמה שזה יהיה לה הצעד הראשון למתיקות.
אך קולות צרצרים נשמעו מהגינה
ונקישות מוזרות הגיעו מהפינה
ומעל הכול - משהו שם הציק והפריע מתחת:
איך אפשר עם משהו דוקר כזה לישון בנחת?
בבוקר פנתה אליה המלכה באדיבות מזויפת:
"איך ישנת?" שאלה בעין רושפת.
"די רע, וסליחה על הכול,"
ענתה הנסיכה כמעט בלי קול.
"די רע?" התפרצה המלכה בקול מחריש
הנסיכה מיד אטמה את אוזניה, בלי להרגיש.
"איזו כפיות טובה! מפונקת שכמוך!
אינך ראויה להיות! כל שכן למלוך!
אמנם הכרזנו שהנסיכה הראשונה שתגיע
תהיה לכלה לבננו הנסיך, שבדיוק הופיע.
אבל את - הנה, מה את בוכה?
ולחשוב שבמקור נולדת נסיכה..."
הנסיכה הקטנה לא יכלה לעצור הדמעות
היא קמה ממקומה, כמעט מעדה בלי לראות.
רק לברוח, חשבה, לברוח מהכול -
מהעלבון, מהכאב, מהמגע, מהקול
מהרעשים המצמררים שתמיד אותה מקיפים
מהבדים הלא נעימים שמעירים בה חושים שקופים
מהעומס של החיים, מהריצוד הבלתי פוסק
מהריחות ומהטעמים שחודרים ללא הפסק.
ואילו רק הייתה יכולה לברוח מהיותה רגישה...
אילו רק לא הייתה מרגישה כל עדשה ועדשה...
ומרחוק, בחלון הארמון, ניצב והשקיף
בן המלך הצעיר, העומד כזקיף.
בצער הביט על בת המלך הנבוכה
על הנערה שכבר לא חשבה שהיא נסיכה.
בצער הביט, ובאמון מלא בלבו:
כי הוא ידע שעוד יום יבוא -
יום יבוא, והיא תשוב לכאן
תתעטף ברכות, תיהנה מהמוכן.
יום יבוא, וזו תהיה גאולה ראשונה
כשהיא תבין - שהרגישות לה מתנה.
תודה רבה@
)