פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 20)

לא. לא כולם יודעים לראות

מספיק מה שאני רואה על אחרים 🙈

זה לראות כלמיני דברים על אחרים. זה חלק מהקטע.

זה שהן עזרו לי לפני חמש שנים  זה לא אומר שהן מעליי.

למה את רמגישה עם ערך נמוך? איפה עוד את מרגישה עם ערך נמוך? זה שווה הקשבה.

כוון שהוא מבוגר הוא עצמאי עם "דעות" וניאנוסים מקוממים ומפוצצים בלי שיבין גם אותי בנושא ואני מפנימה את הכעס ומתפרקת לא מעט שוב ושוב בלי לתת ביטוי רגשי להוציא החוצה לעולם קשה כואב ומתסכל מאד ויחד עם זה משתוקקת כן להכיר בהכרה מלאה שהוא ככה ואין מה לעשות נגד זה... איך מכילים בלי להתפוצץ מבפנים

ושוב מדגישה שאני רגישה סופר אבל מופנמת קיצונית סופר... היו מקרים שבהתחלה ניסיתי להפתח אל בעלי אבל בגלל שאיננו רגיש רק חסם לי את הגישה בצורה מעליבה ופוגענית מבלי להבין מה היתה הפגיעה.. נחסמתי סופית... 

מכירה חרדיות

תודה.

ונראה לי אפשר לכתוב פה. חיפשו פה לא מעט פעמים...

הלוואי עלי

למרות שבזמן האחרון כבר אין הצפות יותר דיכאון

עוד לא החלטתי מה אני מעדיפה....

"שוברים את הכלים ולא משחקים".

שווה להתבונן מה קורה בפנים. בלב רך ובלי ביקורת.

אני מוצפת. לא עכשיו

כל כך משמעותית לי ההתייחסות הזו. 

כתבת מאוד נוגע וחשוב. 

חיבוק גדול❤️❤️ את נשמעת מדהימה. 

אבל לפעמים דברים קורים למרות שרוצים שהם יהיו אחרת. שהם יהיו טובים. זה באמת קורה ככה.

תודה שכתבת.

"איש"

פורום ברוך שלא עשני אישה | ערוץ 7

היה לי בסדר אבל אחכ הייתי בעוררות יתר על סף הצפה  ועייפה עד כניסת שבת 

עשית מעולה העיקר הוא להקשיב לעצמך ולמה שטוב ומדוייק לך 

יום עצוב באופן כללי, אבל לא קשור אליי,

ההיגיון והממלכתיות מתחרים עם הרצון לא להיכנס רגשית ולא לחוות,

ובפועל זה מתבטא בלהתחמק מהנושא ושיהיה יום רגיל.

ויום הזיכרון- אני מכירה מישהו שנרצח, אז זה יותר אישי וכואב,

אבל לאחרים שלא קשורים זה נראה לי כמו שתיארתי.

וזה אחרי שנים שלא שלחנו אותו למסגרות ביום הזה כי העדפנו שיתחמק ממנו. עבר לו בסדר גמור.

משהו שכתבתי כשהייתי בת 16, כשהייתי עדיין אדם רגיש מאוד מאוד מאוד.

ממש קשה לי עם היום הזה. מעניין אותי מה דעתכם.

אמא שלי מעולם לא אהבה לתת לנו לקרוא ספרי אימה שמלאים בתיאורים אכזריים, אבל למרות זאת הצלחתי, בתור ילדה, לקרוא לא פעם ולא פעמיים ספרי שואה שיועדו לילדים. ולפעמים אפילו ספרים שיועדו למבוגרים. 
מכיוון שהייתי צריכה לעבד בכוחות עצמי את הנאמר בהם, תפיסת העולם שהתעצבה אצלי בקשר לשואה הייתה בערך זו-  השואה הייתה דבר נורא, שבו עם  שלם רצה ותכנן -וכמעט ביצע- רצח מאסיבי של כל העם היהודי בצורה אכזרית ביותר. ילדים ברחו מהבתים, לכולם היה מספר כחול על היד ושישה מליון יהודים נספו."
מה זה שישה מליון לא הבנתי. כמובן שגם לא את משמעות המספר הכחול, אבל לפחות ידעתי שהצלחתי להיפגש קצת עם הדבר הנורא הזה שנקרא שואה. 
גם בבית הספר, כשהמורה הראתה לנו שירים שנכתבו בשואה, או תמונות של חפצי קודש מחוללים ושל זכוכיות מנופצות ברחובות מליל הבדולח- היא תמיד הסבירה לנו שעכשיו אנחנו לומדות על השואה. 
ואני הבנתי. התמונה הזו זאת השואה. כותנות פסים זה השואה. יהודים מוכים זו השואה. היא הייתה קצת יותר אכזרית ממה שתפסתי אותה קודם לכן, אבל עדיין הייתה דבר בר השגה. 
רק כשקראתי ראיון עם אישה כבת 80, שעוד לפני שהתחיל הכל קיבלה סטירה מחייל נאצי וממכה זו נעקרו כל השיניים בימין הפה שלה ולא צמחו עד היום והמקום עדיין מדמם ומעלה מוגלה כל חורף (!!!)- רק אז התחלתי להבין שאני לא מבינה. 
ורק כששמעתי עדות של ניצולת שואה, שאצלם במחנה אנשים מזי רעב היו אוכלים בערב את חבריהם לצריף שמתו באותו יום- התחלתי לחשוב מחדש.
והמסקנה שהגעתי אליה, הייתה שאם כל פעם אני שומעת דברים נוספים, שלא העלתי על דעתי שהתרחשו שם, הגיוני מאוד שבעתיד אשמע על דברים נוספים. ויותר הגיוני שגם אם הם אכן קרו- אני אפילו לא אשמע עליהם.
הרי כל העדויות שיש לנו היום, כל אלו הן רק עדויות של ניצולים. וההסתברות הפשוטה אומרת שהן לא מתקרבות בעוצמת אכזריותן לעדויות שהיינו שומעים מאלו שלא שרדו. אם היינו יכולים. 
אפילו אם היינו יודעים כל מה שהיה שם לפרטי פרטים והיינו רוצים ויכולים להעביר את זה הלאה לדורות הבאים- עדיין בעצם התפיסה האנושית, יש עוד נקודה שגורמת לחוסר במפגש אמיתי עם הנוראות של השואה, וזו עצם ההמשגה (באות ש' שמאלית, מלשון מושג) של השואה. ברגע שהכנסת את 'זה' לקופסה ונתת לזה שם- כבר לקחת מזה חלק מהאמת הקיומית הפשוטה. לקחת מהאנשים ומהאירועים את הפנים, השמות, מליוני רסיסי הרגשות- והכנסת לתוך מסגרת. 
                                                                  * * *
שמעתי פעם על הסרט "שואה" של קלוד לנדסמן. זהו סרט בו מרואיינים למעלה ממאה ניצולים, סרט שעבדו על הכנתו יותר מ10 שנים ואורכו הוא 9 שעות צפיה.. 
בדקות הראשונות של הסרט רואים את שמואל סרבניק (ניצול) הולך בשדה ירוק שכבר אין בו זכר לעשרות אלפי הגוויות שאפרן מצוי בו. זמן ארוך שאין בסרט דבר, אלא שמואל הולך בשדה. אחר כך הוא מתחיל לאט לאט לדבר ואומר: "אי אפשר להאמין מה שקרה פה, אי אפשר לתאר מה שקרה פה, זה משהו שאי אפשר לתפוס, גם אני שהייתי פה בזמן ההוא וראיתי, לא יכול להבין ולתפוס"
וזו האמירה הראשונית של קלוד לנדסמן בפתיחת הסרט-פרויקט האדיר הזה: אי אפשר להבין כלום, אי אפשר לתפוס! תדע לך את זה עוד לפני שאתה מתחיל לצפות בסרט! מה שיש לנו אלו הפנים והקולות של בני אדם שמשתפים אותנו במילים שמספרות משהו.. 
מסתבר שהנושא הזה אכן מטריד בצורה חדה וקיומית את יוצרי האומנות סביב השואה. ולא רק אותם, אלא גם את מתעדי השואה. לאחרונה גם במחקרים וגם בתוך יד ושם עצמו, מנסים כל העת להבהיר לנו שגם אחרי כל המסע והלימוד, אתה אולי יודע עוד פרטים ועוד שמות וסיפורים, אך ודאי שאינך יודע באמת מה היה שם. ובמידה מסוימת היום יש הרבה שיח לא על "מה בדיוק היה שם" אלא על מהו זיכרון, מהו האדם, איך מנחילים זיכרון לדורות וכד'.
השינוי שעברה החברה החוקרת בתחום הזה אכן ראוי לציון ולהערכה, אבל נדמה שבמערכת הלימוד ובשיח המדובר אצל "פשוטי העם"- השואה נותרה עדיין דבר שניתן לדבר עליו, שאפשר לתפוס אותו כמות שהוא.
לפעמים מגיעים למערכת החינוך מורים, שינקו בילדותם את הבסיס החזק של יראת הכבוד העצומה כלפי השואה. של התפיסה הבסיסית שהשואה היא לא דבר שניתן לתפוס אותו.
מובן שכשהם באים ללמד את תלמידיהם על השואה, הם עושים זאת מתוך הנחת היסוד הזו, אבל נראה שלפעמים הם שוכחים שבתלמידיהם עוד לא נבנתה הקומה החשובה הזו, והתפיסה הזו לא מושרשת בהם. 
גדל פה דור חדש, דור שהוא לא דור שני לשואה, והרבה פעמים הוא גם לא דור שלישי.
 והדור החדש הזה, השלישי או הרביעי, שכל כך הרבה נאמר עליו, גדל בלי יראת כבוד מספיקה כלפי מה שהיה שם. 
הדור הראשון כבר לא בין החיים לפעמים, ובני הדור השני מנסים לפצות את ילדיהם על החסכים שהם בעצמם חוו בילדותם.
והמצב שנוצר הוא עגום. והרגש מתקהה ומתחספס ככל שעוברות השנים. כי כשבנות באולפנה תורנית וידועה רואות סרט על השואה והתגובות שלהן נעות בין " היה מרגש" "היה כיף" "בא לי עוד אחד" ואפילו "איזה סרט משעמם"- אני מסיקה שהן לא מצליחות להבין  מול מה הן עומדות. 
וכשהשיח שלהן על השנים האיומות ההן נשמע כמו שיח על 18 נקודות בבגרות- זה זלזול.
ויותר מזה. כשאנשים קוראים סיפור על גבורת יהודים בשואה, אני מצפה  שהתגובה הראשונית שלהם תהיה "זה לא יכול להיות". לא יכול להיות שאדם בשואה יחשוב על לצום ביום כיפור. לא יכול להיות שבתוך התופת הזו שמחקה כל צלם אנוש יהיה שימשהו שיתן לשני את לחמו. ואם ההתגובה הראשונה שלהם היא לא כזו- ברור שהם לא הבינו כלום.    
 הם לא הבינו שכשהם מדברים על אדם בשואה- הם מדברים על אדם שכל עולמו נחרב עליו.           שהיום נאנס באכזריות על ידי חייל נאצי. שאתמול חזה באותו חייל מרטש את הבת שלו לקרעים. שלפני שלושה ימים שמע שאשתו נשחטה לתוך הנהר שתמיד היו יושבים לידו לשיחה שקטה ואינטימית. אותו אדם שלפני ארבעה ימים נזכר בבן שלו, שפעם היה לוקח אותו לטיול שבועי בפארק  והיום פזור אפרו על רצפת המחנה. שלפני חמישה ימים... ושישה... ולפני חודש ושנה וחמש שנים...
                                                                   *  * * 
המהר"ל בספרו        כותב כך: " סיפור שבחו (של הקב"ה) הוא אי אפשר משני פנים...מד האיכות (המהות) ומד הכמות...
משל... למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף (הרי גנאי הוא לו)"
אנחנו, בכלינו המוגבלים לא יכולים כלל להגיד שבחיו של הקב"ה, כי מרוב ששבחיו עצומים הן בכמות והן במהות, כל מה שנגיד עד בלי די יחשב לו  כגנאי,כאילו אלו הם שבחיו.
אני לא יודעת אם אפשר להשוות בין שני הדברים, אבל הקבלה כלשהי בוודאי קיימת. 
השואה היא אירוע לאומי. אנחנו חייבים  לשמור על מורשתו ועל הזכרון הלאומי שלנו, כדי שהוא לא יהפוך  להיות עוד אבן דרך שולית בתודעת הציבור של עוד כמה עשרות שנים.
לפעמים אנשים שואלים מה אפשר לעשות. הרי מובן שאין אנו יכולים להתעלם מהנחלת הנושא המהותי כל כך בתולדות עם ישראל. מובן גם שכשאנחנו באים להטמיע בתודעת הדור הבא אנחנו מוגבלים ביכולות ההעברה שלנו. 
אני אכן מסכימה עם הטענות הללו. באופן טבעי כל אדם חי בתוך מסגרותיו ומושגיו, והיכולת שלנו לכאוב את כאב האחרים היא מוגבלת, ובאמת בדומה למה שאומר המהר"ל על תארי הבורא- זו הדרך היחידה בה האנושות הרחבה יכולה לדבר. אולם בכל זאת, גם בתוך המוגבלויות הללו יש מקום לחשיבה ולתיקון כדי לעשות את המקסימום.  
כאשר אנחנו באים לפני תלמידינו, ורוצים לבנות אצלם קומה נכונה של הסתכלות על כל מאורעות השואה- עלינו לוודא קודם כל שהמבט דרכו הם מסתכלים הוא מבט נכון. מבט של יראה. מבט של ענווה. מבט שלא מנסה לדעת את פרטי המאורעות כפי שקרו, אלא את רוח הדברים ועוצמתם, משום שהוא מבין שכמה שינסה להתקרב- לעולם לא יצליח להבין.
עלינו לברר גם מהי מטרתנו בהנחלת זכרון השואה. בעיני התודעה שצריכה להתעצב אצלינו היא שאנחנו לא רוצים ולא צריכים לדעת מה היה שם. אנחנו צריכים להבין שעל העם שלנו עברו שנים של אנטישמיות איומה, ושמה שהיה שם היה כל כך נורא ועוצמתי, שאין לנו אפשרות להתקרב לעוצמת הדברים. כך לדעתי צריכה השואה להחקק גם בתודעה הלאומית שלנו. יתכן שהשקפתי לוקה בחסר מבחינת עיצוב הדברים בפועל, אך אלו התובנות שצריכות להנחות אותנו ולהוביל את כל מה שאנחנו עושים בהקשר להנחלת השואה.

זה כנראה מרגיש לך כמו שאני מרגישה נגיד מתי שמדברים איתי על חרמות כי החרימו אותי שלוש שנים רצוף....

אני שונאת את ההרגשה החולנית הזאת של רוע בלטי נטפס אבל איכשהו מצליח להתחמק מום השואה

מה גורם לו להציף אותך ככה?

או שכן?

השגרה שלי היא לעבור בין צרה לצרה ומחרדה לדיכאון

מה עוזר לך?

אבל בשגרה זה בלתי אפשרי

אני חזרתי היום גם לשגרה ללימודים...

אבל אני לא רוצה שזו תהיה תקופה שגרתית... אני דווקא רוצה להתנער מהשגרה אני יותר מדי שקועה בהרגלים שלי

ממש רוצה להתקדם כל יום במשהו בהתאם למטרה בתקופה הזאת... הבעיה שאני מרגישה כל כך רחוקה שזה קצת מייאש אותי מראש... אבל אני מאמינה שאני אוכל לתת השקעה קטנה

אי"ה

שיהיה לנו שגרה טובה ומעולה בעזרת ה'!

על יציבות ושגרה ועל לדאוג לצעמי אולי אכתוב לך מאוחר יותר 

ממש אבל

לא אוכלת בשר, מצות , וירקות  כי זה מגעיל אותי וקיטניות גם לא כי אנחנו לא אוכלים....אז אני אוכלת בעיקר ציפס ושוקולד...

חוץ מזב אחלה חג

יש הצפות. אפילו הרבה מהן. אבל הן נשלטות וחלקן גם היו צפויות. בליל הסדר עצמו בעיקר נרדמתי