פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 19)

שמתאימים לאר"מ.

לדעתי @פרח-אש רצתה לעשות את זה.... אולי כדאי לנסות לעשות את זה באמת ..

מקווה שלא אתבאס על זה אחר כך

ולא כי אכפת לי מהרפורמה
נגמר לי מהר, והלכתי, לא חייבים להישאר (או להגיע) אם לא מתאים

לא היה כזה נורא

"איש"
לא היה כ"כ נורא.

היה לחץ גדול מאוד של המשפחה ללכת, לא היה פרקטי להיות.

חושב שכן הייתי נהנה אם הייתי נוסע.

ממש, במיוחד כשהצפי היה להרבה יותר אנשים ממה שהיה בהפגנה הקודמת שלא הלכתי אליה, אבל הרגשתי שרוצה להיות.
פשוט מצאתי דרכים להגן על עצמי מבחינת הרגישות וידעתי שבכל רגע שארגיש שרוצה ללכת אני יכולה, ועשה לי טוב ממש להיות שם בעיקר כי הלכתי להרגיש את הלב הזה של עמ''י.

היה לי בסדר אבל אחכ הייתי בעוררות יתר על סף הצפה  ועייפה עד כניסת שבת 

 

עשית מעולה העיקר הוא להקשיב לעצמך ולמה שטוב ומדוייק לך 

יום עצוב באופן כללי, אבל לא קשור אליי,

ההיגיון והממלכתיות מתחרים עם הרצון לא להיכנס רגשית ולא לחוות,

ובפועל זה מתבטא בלהתחמק מהנושא ושיהיה יום רגיל.

 

ויום הזיכרון- אני מכירה מישהו שנרצח, אז זה יותר אישי וכואב,

אבל לאחרים שלא קשורים זה נראה לי כמו שתיארתי.

וזה אחרי שנים שלא שלחנו אותו למסגרות ביום הזה כי העדפנו שיתחמק ממנו. עבר לו בסדר גמור.

יום השואה - היה עצוב וקשוח
יותר קשה לי התקופה שמסביב,
שמדברים על ימי הזיכרון כל כך הרבה ועושים כל מיני דברים שקשורים לזה ולא תמיד אני רוצה להיות שם

יש אופציה לא להיות
או להיות בקשב אלייך למה שמתאים לך?

כל שנה יש לי את ההתלבטות חשוב לי לשמוע וזה קריטי בעיני שהסיפורים ימשיכו שלא נשכח. אבל מצד שני ברור לי שאין ביכולתנו להבין את גודל האירוע של מוות אחד , בטח לא בסדר גודל כזה של שואה או אין ספור פיגועים וחללים...
זה משהו שלפעמים עוצמות הכאב כל כך גדולות שהן עלולות לשתק אותי היום ולהשפיע גם על הימים הבאים

רוב השנים בתור ילדה ונערה לא חשבתי על זה אז מידי ופשוט לקחתי את הכאב המקושר שקרוב אלי נגיד סבא רבא שנרצח בשואה והכאב של סבתא (גם זה היה קשה אבל לא ברמת 6 מליון)

אבל לא הספקתי להגיב
השנה האמת יצא שהגעתי יותר לדברים שהייתי צריכה לבוא אליהם...
משתדלת לראות יותר סרטים ואז יש לי יותר שליטה אם להקשיב או לא
צודקת זה באמת ממש חשוב

נשמע רעיון טוב ממש, אני אנסה לאמץ אותו.

תודה

משהו שכתבתי כשהייתי בת 16, כשהייתי עדיין אדם רגיש מאוד מאוד מאוד.

ממש קשה לי עם היום הזה. מעניין אותי מה דעתכם.

 

אמא שלי מעולם לא אהבה לתת לנו לקרוא ספרי אימה שמלאים בתיאורים אכזריים, אבל למרות זאת הצלחתי, בתור ילדה, לקרוא לא פעם ולא פעמיים ספרי שואה שיועדו לילדים. ולפעמים אפילו ספרים שיועדו למבוגרים. 
מכיוון שהייתי צריכה לעבד בכוחות עצמי את הנאמר בהם, תפיסת העולם שהתעצבה אצלי בקשר לשואה הייתה בערך זו-  השואה הייתה דבר נורא, שבו עם  שלם רצה ותכנן -וכמעט ביצע- רצח מאסיבי של כל העם היהודי בצורה אכזרית ביותר. ילדים ברחו מהבתים, לכולם היה מספר כחול על היד ושישה מליון יהודים נספו."
מה זה שישה מליון לא הבנתי. כמובן שגם לא את משמעות המספר הכחול, אבל לפחות ידעתי שהצלחתי להיפגש קצת עם הדבר הנורא הזה שנקרא שואה. 
גם בבית הספר, כשהמורה הראתה לנו שירים שנכתבו בשואה, או תמונות של חפצי קודש מחוללים ושל זכוכיות מנופצות ברחובות מליל הבדולח- היא תמיד הסבירה לנו שעכשיו אנחנו לומדות על השואה. 
ואני הבנתי. התמונה הזו זאת השואה. כותנות פסים זה השואה. יהודים מוכים זו השואה. היא הייתה קצת יותר אכזרית ממה שתפסתי אותה קודם לכן, אבל עדיין הייתה דבר בר השגה. 
רק כשקראתי ראיון עם אישה כבת 80, שעוד לפני שהתחיל הכל קיבלה סטירה מחייל נאצי וממכה זו נעקרו כל השיניים בימין הפה שלה ולא צמחו עד היום והמקום עדיין מדמם ומעלה מוגלה כל חורף (!!!)- רק אז התחלתי להבין שאני לא מבינה. 
ורק כששמעתי עדות של ניצולת שואה, שאצלם במחנה אנשים מזי רעב היו אוכלים בערב את חבריהם לצריף שמתו באותו יום- התחלתי לחשוב מחדש.
והמסקנה שהגעתי אליה, הייתה שאם כל פעם אני שומעת דברים נוספים, שלא העלתי על דעתי שהתרחשו שם, הגיוני מאוד שבעתיד אשמע על דברים נוספים. ויותר הגיוני שגם אם הם אכן קרו- אני אפילו לא אשמע עליהם.
הרי כל העדויות שיש לנו היום, כל אלו הן רק עדויות של ניצולים. וההסתברות הפשוטה אומרת שהן לא מתקרבות בעוצמת אכזריותן לעדויות שהיינו שומעים מאלו שלא שרדו. אם היינו יכולים. 
אפילו אם היינו יודעים כל מה שהיה שם לפרטי פרטים והיינו רוצים ויכולים להעביר את זה הלאה לדורות הבאים- עדיין בעצם התפיסה האנושית, יש עוד נקודה שגורמת לחוסר במפגש אמיתי עם הנוראות של השואה, וזו עצם ההמשגה (באות ש' שמאלית, מלשון מושג) של השואה. ברגע שהכנסת את 'זה' לקופסה ונתת לזה שם- כבר לקחת מזה חלק מהאמת הקיומית הפשוטה. לקחת מהאנשים ומהאירועים את הפנים, השמות, מליוני רסיסי הרגשות- והכנסת לתוך מסגרת. 
                                                                  * * *
שמעתי פעם על הסרט "שואה" של קלוד לנדסמן. זהו סרט בו מרואיינים למעלה ממאה ניצולים, סרט שעבדו על הכנתו יותר מ10 שנים ואורכו הוא 9 שעות צפיה.. 
בדקות הראשונות של הסרט רואים את שמואל סרבניק (ניצול) הולך בשדה ירוק שכבר אין בו זכר לעשרות אלפי הגוויות שאפרן מצוי בו. זמן ארוך שאין בסרט דבר, אלא שמואל הולך בשדה. אחר כך הוא מתחיל לאט לאט לדבר ואומר: "אי אפשר להאמין מה שקרה פה, אי אפשר לתאר מה שקרה פה, זה משהו שאי אפשר לתפוס, גם אני שהייתי פה בזמן ההוא וראיתי, לא יכול להבין ולתפוס"
וזו האמירה הראשונית של קלוד לנדסמן בפתיחת הסרט-פרויקט האדיר הזה: אי אפשר להבין כלום, אי אפשר לתפוס! תדע לך את זה עוד לפני שאתה מתחיל לצפות בסרט! מה שיש לנו אלו הפנים והקולות של בני אדם שמשתפים אותנו במילים שמספרות משהו.. 
מסתבר שהנושא הזה אכן מטריד בצורה חדה וקיומית את יוצרי האומנות סביב השואה. ולא רק אותם, אלא גם את מתעדי השואה. לאחרונה גם במחקרים וגם בתוך יד ושם עצמו, מנסים כל העת להבהיר לנו שגם אחרי כל המסע והלימוד, אתה אולי יודע עוד פרטים ועוד שמות וסיפורים, אך ודאי שאינך יודע באמת מה היה שם. ובמידה מסוימת היום יש הרבה שיח לא על "מה בדיוק היה שם" אלא על מהו זיכרון, מהו האדם, איך מנחילים זיכרון לדורות וכד'.
השינוי שעברה החברה החוקרת בתחום הזה אכן ראוי לציון ולהערכה, אבל נדמה שבמערכת הלימוד ובשיח המדובר אצל "פשוטי העם"- השואה נותרה עדיין דבר שניתן לדבר עליו, שאפשר לתפוס אותו כמות שהוא.
לפעמים מגיעים למערכת החינוך מורים, שינקו בילדותם את הבסיס החזק של יראת הכבוד העצומה כלפי השואה. של התפיסה הבסיסית שהשואה היא לא דבר שניתן לתפוס אותו.
מובן שכשהם באים ללמד את תלמידיהם על השואה, הם עושים זאת מתוך הנחת היסוד הזו, אבל נראה שלפעמים הם שוכחים שבתלמידיהם עוד לא נבנתה הקומה החשובה הזו, והתפיסה הזו לא מושרשת בהם. 
גדל פה דור חדש, דור שהוא לא דור שני לשואה, והרבה פעמים הוא גם לא דור שלישי.
 והדור החדש הזה, השלישי או הרביעי, שכל כך הרבה נאמר עליו, גדל בלי יראת כבוד מספיקה כלפי מה שהיה שם. 
הדור הראשון כבר לא בין החיים לפעמים, ובני הדור השני מנסים לפצות את ילדיהם על החסכים שהם בעצמם חוו בילדותם.
והמצב שנוצר הוא עגום. והרגש מתקהה ומתחספס ככל שעוברות השנים. כי כשבנות באולפנה תורנית וידועה רואות סרט על השואה והתגובות שלהן נעות בין " היה מרגש" "היה כיף" "בא לי עוד אחד" ואפילו "איזה סרט משעמם"- אני מסיקה שהן לא מצליחות להבין  מול מה הן עומדות. 
וכשהשיח שלהן על השנים האיומות ההן נשמע כמו שיח על 18 נקודות בבגרות- זה זלזול.
ויותר מזה. כשאנשים קוראים סיפור על גבורת יהודים בשואה, אני מצפה  שהתגובה הראשונית שלהם תהיה "זה לא יכול להיות". לא יכול להיות שאדם בשואה יחשוב על לצום ביום כיפור. לא יכול להיות שבתוך התופת הזו שמחקה כל צלם אנוש יהיה שימשהו שיתן לשני את לחמו. ואם ההתגובה הראשונה שלהם היא לא כזו- ברור שהם לא הבינו כלום.    
 הם לא הבינו שכשהם מדברים על אדם בשואה- הם מדברים על אדם שכל עולמו נחרב עליו.           שהיום נאנס באכזריות על ידי חייל נאצי. שאתמול חזה באותו חייל מרטש את הבת שלו לקרעים. שלפני שלושה ימים שמע שאשתו נשחטה לתוך הנהר שתמיד היו יושבים לידו לשיחה שקטה ואינטימית. אותו אדם שלפני ארבעה ימים נזכר בבן שלו, שפעם היה לוקח אותו לטיול שבועי בפארק  והיום פזור אפרו על רצפת המחנה. שלפני חמישה ימים... ושישה... ולפני חודש ושנה וחמש שנים...
                                                                   *  * * 
המהר"ל בספרו        כותב כך: " סיפור שבחו (של הקב"ה) הוא אי אפשר משני פנים...מד האיכות (המהות) ומד הכמות...
משל... למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף (הרי גנאי הוא לו)"
אנחנו, בכלינו המוגבלים לא יכולים כלל להגיד שבחיו של הקב"ה, כי מרוב ששבחיו עצומים הן בכמות והן במהות, כל מה שנגיד עד בלי די יחשב לו  כגנאי,כאילו אלו הם שבחיו.
אני לא יודעת אם אפשר להשוות בין שני הדברים, אבל הקבלה כלשהי בוודאי קיימת. 
השואה היא אירוע לאומי. אנחנו חייבים  לשמור על מורשתו ועל הזכרון הלאומי שלנו, כדי שהוא לא יהפוך  להיות עוד אבן דרך שולית בתודעת הציבור של עוד כמה עשרות שנים.
לפעמים אנשים שואלים מה אפשר לעשות. הרי מובן שאין אנו יכולים להתעלם מהנחלת הנושא המהותי כל כך בתולדות עם ישראל. מובן גם שכשאנחנו באים להטמיע בתודעת הדור הבא אנחנו מוגבלים ביכולות ההעברה שלנו. 
אני אכן מסכימה עם הטענות הללו. באופן טבעי כל אדם חי בתוך מסגרותיו ומושגיו, והיכולת שלנו לכאוב את כאב האחרים היא מוגבלת, ובאמת בדומה למה שאומר המהר"ל על תארי הבורא- זו הדרך היחידה בה האנושות הרחבה יכולה לדבר. אולם בכל זאת, גם בתוך המוגבלויות הללו יש מקום לחשיבה ולתיקון כדי לעשות את המקסימום.  
כאשר אנחנו באים לפני תלמידינו, ורוצים לבנות אצלם קומה נכונה של הסתכלות על כל מאורעות השואה- עלינו לוודא קודם כל שהמבט דרכו הם מסתכלים הוא מבט נכון. מבט של יראה. מבט של ענווה. מבט שלא מנסה לדעת את פרטי המאורעות כפי שקרו, אלא את רוח הדברים ועוצמתם, משום שהוא מבין שכמה שינסה להתקרב- לעולם לא יצליח להבין.
עלינו לברר גם מהי מטרתנו בהנחלת זכרון השואה. בעיני התודעה שצריכה להתעצב אצלינו היא שאנחנו לא רוצים ולא צריכים לדעת מה היה שם. אנחנו צריכים להבין שעל העם שלנו עברו שנים של אנטישמיות איומה, ושמה שהיה שם היה כל כך נורא ועוצמתי, שאין לנו אפשרות להתקרב לעוצמת הדברים. כך לדעתי צריכה השואה להחקק גם בתודעה הלאומית שלנו. יתכן שהשקפתי לוקה בחסר מבחינת עיצוב הדברים בפועל, אך אלו התובנות שצריכות להנחות אותנו ולהוביל את כל מה שאנחנו עושים בהקשר להנחלת השואה.

זה כנראה מרגיש לך כמו שאני מרגישה נגיד מתי שמדברים איתי על חרמות כי החרימו אותי שלוש שנים רצוף....

אני שונאת את ההרגשה החולנית הזאת של רוע בלטי נטפס אבל איכשהו מצליח להתחמק מום השואה

מה גורם לו להציף אותך ככה?

זה נורא.. כואב לי לשמוע. גם חוויתי תקופה כזו..
מה שדיברתי עליו היה לאורך תקופה הרבה יותר ארוכה. יום יום, שעה שעה ומספיק לפעמים טריגר קטן והכל צף בקטע רע. והיה כזה אחד אבל מספיק חזק כדי לטלטל לי את המערכת.
ולא קשור ליום השואה

שורף בלב.

או שכן?

השגרה שלי היא לעבור בין צרה לצרה ומחרדה לדיכאון

מה עוזר לך?

 

אבל בשגרה זה בלתי אפשרי

אני חזרתי היום גם לשגרה ללימודים...

אבל אני לא רוצה שזו תהיה תקופה שגרתית... אני דווקא רוצה להתנער מהשגרה אני יותר מדי שקועה בהרגלים שלי

ממש רוצה להתקדם כל יום במשהו בהתאם למטרה בתקופה הזאת... הבעיה שאני מרגישה כל כך רחוקה שזה קצת מייאש אותי מראש... אבל אני מאמינה שאני אוכל לתת השקעה קטנה

אי"ה

 

שיהיה לנו שגרה טובה ומעולה בעזרת ה'!

על יציבות ושגרה ועל לדאוג לצעמי אולי אכתוב לך מאוחר יותר 

אין כזו.
כבר המון זמן אין.
יותר מדי זמן.

ממש אבל

מבינה ומזדהה

לא חייב ללכת לכל המקומות ההמוניים האלה או מה שלא עושה לך טוב
אפשר לחלק תהילים בין חברות, אפשר לקבל קבלה טובה (אפילו רק לשבוע),אפשר להקדיש חברותא לעילוי נשמת הקדושים וגאולת ישראל ברחמים, לחזק חברה שמפחדת, לעשות הפרשת חלה, להתעורר, בכללי כל דבר שהוא לאו דווקא מה שכולם עושים אבל למען אותו דבר, לפי היכולת
בהצלחה

לא אוכלת בשר, מצות , וירקות  כי זה מגעיל אותי וקיטניות גם לא כי אנחנו לא אוכלים....אז אני אוכלת בעיקר ציפס ושוקולד...

חוץ מזב אחלה חג

יש הצפות. אפילו הרבה מהן. אבל הן נשלטות וחלקן גם היו צפויות. בליל הסדר עצמו בעיקר נרדמתי

אני חושב שאני מתחבר לחלק גדול מזה. לפני שבאים לעשות שינוי צריך קודם כל להבין היטב מה המצב הקיים.

 

אני  נכון לעכשיו עם התכונות האלה. אלו החוזקות שלי, אלו החולשות שלי. עכשיו אפשר להבין מה אפשר לעשות ומה לא.

לדעתי אל תראי את זה כמשו רע אלא ככישרון

אם זה לא מראה שאני פסיכופטית זה בסדר

אם באופן קבוע מצייר וחושב דברים כאלו נשמע שלא טוב, כדאי לבדוק אצל מומחים בזה .

זה פשוט יוצא על הדף... כשאני עצבנית,עבצובה , סתם מדוכאת ...

רק שנשמע לא משהו, מאמין שהאדם עצמו יודע יותר טוב מאיפה זה נובע..

ואם אדם מצייר דברים רעים זה לא טוב. לא שזה דווקא בא ממקום שיש לו רצונות כאלו, אלא זה מראה על חוסר חיוניות ובריאות פנימית, כאילו האדם מבפנים לא חי את עצמו כמו שצריך. נגיד אני הייתי מצייר הרבה פעמים חרבות בתור ילד, וכנראה זה משום שהייתה לי כל הזמן מלחמה עם אחרים ולא השלמתי עם מי שאני. היום אני במצב אחר, אבל כל דבר כזה אם משאירים אותו לאורך זמן זה לא טוב ויכול להשאיר צלקות נפשיות, צריך לבדוק עם עצמך פנימה ממה זה נובע ואיך אפשר לתקן את זה, או אפילו ללכת למישהו שמבין בזה ויודע להכווין אותך בעניין, ולראות מה זה משקף. ככה לענ"ד, אין פה אף חוות דעת מקצועית, קחי בעירבון מוגבל.

 

בכל מקרה, וודאי שלא השתגעת, יש פה משהו פנימי שקשה להצביע עליו ולהיות מודע אליו, ובשביל להבחין בו צריך לרדת עוד יותר לעומק, בעז"ה שזה יהיה ה"טריגר" שלך להבין את הנפש שלך ולתת לה את המקום שלה ואת המרפא שלה, וכך תהיי יותר מחוברת לעצמך. 

לי היה תקופה (די ארוכה)שהייתי מציירת קברים.

משום מה זה לא היה נראה לי מוזר בכלל רק עכשיו כשאני חושבת על זה זה באמת קצת קריפי.

ארוכה, בעבר, שאני וכל הסביבה שלי מתו בחלומות... אצלי כל מה שעובר עלי מתבטא בצורה קיצונית בלילות.

אני מניחה שציור היא דרך ביטוי בשבילך, אני לא חושבת שזה מטריד ברמה חולנית.

אני כן חושבת שזה נקודה למחשבה מה עובר על הנפש שלך...

הרגעתם אותי...אני פשוט אלך לבדוק את זה

כנראה זה קשור לכל הפגועים עכשיו

היה באמת לא שקט..
אבל למדתי מזה משהו ויותר טוב עכשיו.

בודד גם כשהוא מוקף בלהקה

מילל לתוך הלילה

מעבדת דברים תור אחרי טוב ומעבירה אותם הלאה למערכת שיכולה להתמודד איתם אחד אחד

לדעת שיש כלים.
מסתובבת הרבה עם מחשבות על כמה התהליכים שאנחנו עוברים בעצמנו הם מורי דרך לאחרים, לפעמים אפילו רק מעצם זה שהם רואים איך אנחנו מתמודדים ושאפשר אחרת, גם אם לא יהיה לנו פתרון מעשי כרגע.

ואם המורה הוא מורה טוב, אנחנו מחקים טוב.
אם הוא לא, אז לא....

תעשה טובה אפילו אם זה מרגיש לך אידיוטי והגיוני שזה גם באמת אידיוטי אל תעצור לו את ההצפה, זה יגרום לא להרגיש היצור הכי דפוק  בעולם כולו זה יוריד לו את הבקושי ביטחון שיש לו בעצמו... תחשוב מה אתה ההיתה מרגיש אם ההית בעמצא הצפה והיו אומרים , אולי בעדינות יותר אבל זה מה שההית קולט בסוף" מאמי אתה בכיין ונלחץ מאוויר ואין לי זמן אליך ולשטויות שלך אז תסטום כבר ותלך לישון" זה פפוגע ,זה משפיל, זה מוציא מהכלים בקטע הזוייי 

אני ואבא שלי כבר כמעט לא מדברים, וכשכן זה רק כדי לריב

אני אוהבת אותו והוא באמת בנאדם טוב

אבל הפגיעה הזאת לא הולכת וכל פעם שהוא בא באלי לברוח

אל תגרום לבן שלך להיות כמוני

בשביל שתיכם

מבאס לקרוא מה שעבר עלייך.

 

 

לגופו של עניין - העלתי לו את הביטחון. לא זלזלתי בו ובהצפה שלו. הסברתי לו שזו הצפה, שככה קוראים לזה. ושבאמת נטפל בבעיה האמיתית שלו (אגב - במקרה הזה - הבעיה האמיתית שלו כבר הייתה מטופלת ונשארנו רק עם ההצפה).

 

זה באמת מדהים

מה שלום חברה שלי?;)

"איש"

לא הבנתי מה זה ''איש''..
רק עכשיו הבנתי שזה כמו סימון של מי המגיב.. קצת כמו שעשיתי בעבר הרחוק..

ותודה!

"איש"
אני חושב שזה קצת כמו "מים שחקו סלע" אנחנו כל הזמן עובדים ולאט לאט אנחנו מתקדמים בצעדים קטנים. ופתאום כשאנחנו מסתכלים אחורה אנחנו נדהמים מכמה התקדמנו.

שימחת

תובנה שלי מהחשיפה שלי לחדשות היום.

קורה לי המון

ומה את עושה עם זה? איך את שומרת עלייך?

ואז נלחצת ובאלי להקיא

ואז אני יושבת עם דף ועט וכותבת את כל מה שאני מרגישה לגבי אותו מקרה ושורפת את הדף ואז עובר לי... זה חולני אבל זה מה שאני עושה

כמו שאת כותבת.. לא?
כנראה שזה כלי טוב לעבוד איתו. ומניסיון יודעת שלכתיבה יש כח עוצמתי בלפרוק רגשות מתוכנו..
ושמעתי גם שיש עניין לשרוף ולא להשאיר זכר לדברים לא טובים שכותבים ומוציאים.. שלא יהיה תוקף במציאות למילים.

אולי אעשה את זה, רק שצריכה להבין למה קשה לי לשרוף דברים כתובים.

את מה שלא שלחתי בהקשר שכתבת עליו.
אני מבקשת להבין אותי, את הצורך שלי כשאגיד שאני שותפה מרחוק..
כי בין אם ארצה או לא אני מרגישה בתוכי את כל הצדדים כולם, כואבת את כולם..
וכל זה מרחוק..אז להיות שם ממש בלב העניינים?

אז שם ברוחי..

וכבר כואב פיזית ממש.. הלוואי וישתחרר מהר.

הרגשה שהיא כל כך נוראית וכל כך מוכרת

גם תמיד אני איכשהו באמצע כי אני מהאנשים שהם הפסיכולוגים של כל העולם+

חלק מהקסם של אר''מ.

החדשות עשו לי רע. זה בסדר - לא רק לי.

 

העניין  הוא שנזכרתי איך שבגלגול שלי כילד צעיר היה לי רע ממש בבי"ס, ובמקום להתמודד עם הרע הזה (שלא היה לי כלים להתמודד איתו) בחרתי להביא איתי רדיו ולהקשיב בהפסקה לחדשות של 10. כלומר. להביא עליי את כל הרע של החדשות בתקופת אוסלו (פיגועים ורצח יום יומיים) כדי שיהיה לי במה להתעסק ולא בכאב המקומי שלי שבעצם אין לי דרך לטפל בו. סוג מעניין של בריחה.

כשהיה עלי חרם.. מאז אני אובססיבית לכתיבה וציור

פשוט דפים היה הדבר היחיד שיכולתי לשתף באותה תקופה בלי שזה יהרוס אותי

מרגישה כאילו המדינה מתפרקת

שזה סוג הבריחה, והשאלה אם זה מאפיין כללי או משהו אישי, כי בדר''כ בריחה היא התכנסות.. ופה במקום לפנות מקום בפנים ולהקשיב לצורך האישי, בוחרים להעמיס יותר ויותר העיקר לא להתעסק בעצמנו..

להתעסק בהכל חוץ ממה שצריכה או מרגישה

ולכן שאלתי אם זה מאפיין אר''מ או שזה עניין אישי וגם תלוי זמנים ותקופה.

אם המערכת מוצפת מהחדשות הפנים לא ממלא את המקום שלו. לי בזמנו זה ''עבד''.

שניהם בריחה. היום זה אחרת?
או שכבר לא רוצים לברוח? או שיש כלים? או הכל יחד?

והאם בכלל אפשר לבחור לברוח מעצמנו לעצמנו?

כשמודעים, אפשר לנסות להבין ממה אני מפחד ומאיפה הגיעו כל רצונות ההרס האלה פנימה. יש לזה כל מיני תבניות וכל מיני סיבות שלא קשורות לחדשות בכלל.

משתדלת ליצור הפרדה גם עם כואבת איתם זה הם וזה אני
אני אחראית עלי...

אמרו לי את זה היום גם. לייצר הבחנה.
העניין הוא שלפעמים רוצים להיבלע בסיפור אחר.. כמו שכתבו פה כי הרבה יותר קל להתמודד עם הסיפורים שלהם רק לא עם שלי.

או שיש שם עוד משפיעים..
סביר להניח שיש..

 לא יודעת בדיוק איך להסביר..יש המון דברים שאני עדיין בורחת מהם או מדחיקה ומתעלמת... אם אני רוצה את זה? לא בטוח מצד אחד כן מצד שני לא, יש לי גם הרבה יותר דרכים להתמודד היום אני כותבת על עצמי פעם ההיתי כותבת עלאנשים אחריםהעיקר להכניס תרגשות שלי לנייר שיישרף ולא ישאר כלום

ואני חושבת שלברוח מעצמך הוא דבר שאפשר לשלוט בו...זה קשה וכואב ולאנשים כמונו זה גם נוראא מסובך אבל זה אפשרי (לא שאני מסוגלת)

תודה שכתבת. ומסכימה על הסוף.

זה פשוט גדילה מטורפת כל השלבים האלה וזה ממש מדהים שאת מעריכה את המקום שלך היום מול איפה שהיית וגם אומרת שרוצה יותר

תמיד יש לאן לשאוף

"איש"

"העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד,כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה , כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר. ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע. אז כי עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה, ואחרי ההירוס הגדול הזה, החרשות, שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו, הוא שב ומתחדש בצורה חדשה, תתהפך כחמר חותם, ויתיצבו כמו לבוש. רזי הרזים של עת לעשות לדי הפרו תורתך, חיזוק לבן של רשעים ונעילת דלתי תשובה מהם, זהו עומק החסד, המיית הרחמים העליונים מעל כל גבול. אבל כמה רע ומר הוא צער גלגול יצירה זה, איבוד כל התכנית הקדמוניה והתחדשות האופי בפנים חדשות, אפר תחת כפות רגלי צדיקים, ומדרס לכל היקום, וממעמקים תהומיים הללו, עולם חדש מתכונן, אפס המץ, ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. "

זה תמיד מרגש לראות שיש מקורות לכל הרגשה.
איפה אני יכולה לקרוא את הפסקה הזו במקור?

ולא הבנתי הכל, אז אשמח להסבר.

"איש"

אני ממליץ לראות את הפסקה בפנים, הרב הנזיר מחלק אותה בצורה נוחה יותר לקריאה והתעמקות.

 

הרב בפסקה מסביר את מטרת תכונת ההקשבה אצל האדם שכשהיא מופנת פנימה אל תוכו היא מאפשרת לו לבנות את הבניין העצמי המיוחד שלו, למצוא את "הפסוק שלו בתורה". הבעיה מתחילה שההקשבה של האדם כל כך מפולשה (זאת אומרת חודרת מצד לצד) "עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע." והרב מסביר שהתיקון למצב הזה הוא כשה' אוטם את ליבו של אותו אדם מהקשבה בכלל, ורק אחרי שהוא מתנתק מההקשה המפוזרת הזאת הוא יכול להתחדש ולהופיע את הכוחות שלו בצורה מתוקנת. (זה מה שאני הבנתי מהפסקה, בוודאי יש לה רבדים הרבה יותר עמוקים ממה שאני מצליח להשיג)

אעיין בע"ה.
ושאלה הרב הנזיר מחלק... הכוונה לספר בהוצאה מסויימת? אני לא הבנתי ולא יודעת למה הכוונה בדיוק, ורוצה תשובה מיודעים ולא רק לשער לעצמי..

תודה על ההסבר.
זה מתחבר לי למחשבות שמסתובבת איתן מפורים, יש לי מה להתעמק בהן עוד לאור זה.

"איש"

אורות הקודש זה ספר שהרב הנזיר ערך מתוך שמונה פנקסים שהרב קוק כתב, לכן בספר הפסקאות

ערוכות ע"י הרב הנזיר (זה אומר חלוקה לקטעים והדגשה ונתינת כותרות). 

 

כמו כן זה תמיד כיף למצוא רעיון שהכל בסביבתי מדבר עליו באותה תקופה, אני ממליץ לסכם את הרעיון ואת המחשבות בכמה מילים ואחרי פרק זמן ארוך (שנה?  יותר?) לחזור אליו לראות את ההתקדמות.

תודה, גם על שיעורים שלמדתי על הדרך לעצמי ועל עצמי דרך הבירור הזה.
ומסכימה.

"איש"

לא יכולה להקשיב לכלום הכל מידי ומעבר...

"איש"

אני בהתחלה לא חשבתי כמוך, אבל אולי זאת באמת הכוונה יישר כוח!

גם לי קשה עם שינויים
וממש מסובך הפער בין לדעת מה טוב לך ואת רוצה לבין להביע את זה לחברה בצורה שיבינו

מה אני רוצה ומה אני מרצה...עשיתי כל כך הרבה שינווים בשביל כל כך הרבה אנשים שאני כבר לא יודעת כמה ממני הוא באמת אני וכמה זה הרגלים שהשתרשו אצלי עםהזמן... ואז שאני מנסה לחזור לעצמי אני חותפת מלא מילים כמו " מה קרה שככה את מתנהגת וכו וכו"

וממשיכה בלהיות מישי אחרת

מזכיר לי משו שכתבתי פעם... הולך בערך ככה

"למה התעקשתם לפורר בי את עצמי

למה לא שאלתם קודם גם אותי

איך שוב אני טובעת בים של מי אני

פעם ידעתי עכשיו נעלמתי

מישי אחרת באה במקומי"

מתפללת שתמצאי אותך בקרוב ממש
ואני פה אם אפשר לעזור

בעיקר את הקטע של האנונימיות

כשהכל מציף.

 

מה שאת מתארת זה שלב שני של האסטרטגיה הזו. אחרי שלומדים להתמודד עם  העולם. אבל לפני שלב שני יש שלב ראשון.

 

 

__

חלק מקשיי התקשורת הם "מכוונים" והם שיטה של המערכת לעזור לנו. אם אנחנו לא בתקשורת אז אנחנו יכולים לא להתמודד עם המידע הרגשי שעובר בה.

לאנשים רגישים יש יכולת תקשורתית גבוהה דווקא בזכות הרגישות לאחר והאמפתיה בלתי נתפסת שיש להם מגיל צעיר.

רשמתם בכותרת ביישנים + אנשים רגישים מאוד זה לא אותו דבר .
דווקא זה לא מחייב בכלל ואפילו לפעמים הפוך הם מעורבים בסביבה שלהם .

חושבים על ההשלכות של המעשים שלהם ולפעמים לוקחים יותר קשה את הפגיעה באדם אחר.
כלומר אדם רע לא יכול להיות כמעט אדם רגיש מאוד

כל כך היה צריך להיכתב פה אשרייך

ולא ברור לי למה
בכיף למה לא

אך צרמה לי הנחרצות שבה את כותבת כאילו שאת מבינה הכל ורק את צודקת.

לכל אדם רגיש מאד, יש עוד כמה אפיונים, תכונות ודברים שהוא עבר בחיים.

ובדיוק כמו אנשים לא רגישים, (אולי אפילו יותר) הדברים האלה משפיעים עלינו!!! כן! היית מאמינה? לא רק הרגישות משפיעה עלינו אלא גם דברים 'רגילים' לצורך הדוגמא, אדם רגיש מאד שפגעו באמון שלו באופן קשה יכול בהחלט להתנהג בצורה שמעידה על חוסר אמון! וזה יכול להביא לאימפולסיביות במצבים מסוימים ועוד. מה הקשר בין הדברים???? בגלל הרגישות דברים אחרים לא יכולים להשפיע עלינו בצורה מכרעת? רק רגישות? זה מה שיש בך אך ורק רגישות?

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני לא *רק* אדם רגיש מאד, יש לי עוד כמה דברים שמרכיבים את מי שאני ומשפיעים עלי גם כן. לטוב ולרע. ובסופו של דבר גם הרגישות היא תכונה שיש בה טוב ורע ואנחנו בוחרים איך לחיות איתה. סבבה גם אותי מתסכל שחושבים שזה איזושהי בעיה, אבל אני גם לא אגיד וואי אני חזקה יותר מכולם כי אני רגישה מאד אז אני הכי מבינה את כל מי שסביבי. ולהגיד אנחנו הכי חזקים זה סוגשל התמסכנות. לא נשמה, זה התמודדות כמו כל דבר בחיים! לטוב ולרע.

וגם @משה אמר דבר נכון אבל זה כבר כן בתוך הרגישות.

ויודעת מה, זורקת נקודה למחשבה, אולי יש גם אוטיסטים רגישים מאד? סטיסטית זה סופר הגיוני. בדקת מה עובר בראש שלהם? דווקא בעיני מהכירות עם אוטיסטים, לא מופרך. אני לא אומרת שכן אבל אני גם לא אגיד שלא.

מי את שתחליטי מה סותר ומה לא?

הפורום הזה אחלה, אבל לפעמים מרגישה כאילו אנחנו הופכים תצמנו לאיזה קדושים מעונים. חמודים כולנו חיים בעולם וצריכים להתמודד איתו. אין הקלות. זה מצוין ואף הכרחי למצוא את מה שעוזר לנו להתמודד, כמו גם את היתרונות שבזה, אבל זה לא אומר שאנחנו בהכרח טובים/פחות טובים יותר במשהו מעצם היותנו רגישים.

יש יתרונות וחסרונות כמו לכל דבר בחיים ואנחנו בוחרים איך להתמודד ולחיות עם זה.

ועדיין אני חושבת כך .. על סמך? על סמך ידע בטיפול + חשיפה לאנשים ..
אני לא מגדירה אותי בשום הגדרה ..ולא אמרתי לך שאני כזאת..
מי אני ? אני אני ... לא התיימרתי להציג את עצמי כמו שאת הצגת ,עם המעט מידע שיש לי שיתפתי .

למיטב דעתי הרבה אנשים ממהרים להגדיר את עצמם כאלה והם לא
עושה להם טוב להגדיר את עצמם ככה בכיף תפדל

אין ספק שאדם עם אוטיזם הוא רגיש מאוד אבל hsp זה לא אוטיזם.


בנוגע לפורום הזה אם הוא אחלה או לא , שמץ כי אני לא פה.

אומרת לך מגמה שהיא רווחת .. אנשים ממהרים לתייג את עצמם כאלה .. והם לא.
שוב אדם רגיש הוא אדם שחווה כאב של אחר + לכאב שלו .
אדם רגיש שמתיימר להיות כזה - תקוע בכאב שלו , אימפולסיבי, פחות לוקח אחריות .

זה לא אותו דבר זה הכל

מבינה

מטפלים כמעט תמיד חושבים שהם יודעים טוב מכולם...

לא אמרתי שאדם עם אוטיזם הוא רגיש מאד. יש רגישות של אוטיזם שהיא דבר שונה כמובן.

אמרתי שלא בטוח שזה בהכרח סותר.
שזה שאדם עם לקות תקשורת זה לא אומר שלא יכול להיות שהוא גם אדם רגיש מאד ובגלל שהוא גם זה וגם זה ההתנהגות שלו תהיה אחרת.

סה"כ אמרתי שבגלל שאנשים רגישים מאד הם לא רק אנשים רגישים מאד, הם לא אותו דבר!
יש עוד דברים שמשפיעים עלינו ומעצבים את האישיות שלנו.

אני לא ראיתי שאנשים ממהרים לתייג את עצמם כרגישים מאד.

ואדם רגיש מאוד הוא אדם שהסף רגישות שלו גבוה יותר. הוא מרגיש הכל בכל התחומים בצורה חזקה יותר, לכן הוא מוצף בקלות והוא מקבל המון גירויים כל הזמן. קצת מצחיק להגדיר את זה בתור אדם שחווה כאב של עצמו + כאב של אחר. זה לא ההגדרה נשמה. זה חלק אחד מתוך...


אם את לא רגישה מאד ורוצה להבין בזה, את מוזמנת לבוא עם לב וראש פתוח ולא עם תיאוריות

באתי עם לב פתוח
פחות בקטע של הציניות בין לבין + בהצלחה דיון נורמלי לא ניתן לנהל ואין לי שום כוונה לפגוע בך / שתפגעי בי

בהצלחה בכל מקרה.