הי, אשמח להמלצות על פסיכולוגית דתיה באזור השרון. עדיף לא בשיטת CBT, אלא יותר טיפול רגשי.
תודה
היה לי בסדר אבל אחכ הייתי בעוררות יתר על סף הצפה ועייפה עד כניסת שבת
עשית מעולה העיקר הוא להקשיב לעצמך ולמה שטוב ומדוייק לך
יום עצוב באופן כללי, אבל לא קשור אליי,
ההיגיון והממלכתיות מתחרים עם הרצון לא להיכנס רגשית ולא לחוות,
ובפועל זה מתבטא בלהתחמק מהנושא ושיהיה יום רגיל.
ויום הזיכרון- אני מכירה מישהו שנרצח, אז זה יותר אישי וכואב,
אבל לאחרים שלא קשורים זה נראה לי כמו שתיארתי.
וזה אחרי שנים שלא שלחנו אותו למסגרות ביום הזה כי העדפנו שיתחמק ממנו. עבר לו בסדר גמור.
משהו שכתבתי כשהייתי בת 16, כשהייתי עדיין אדם רגיש מאוד מאוד מאוד.
ממש קשה לי עם היום הזה. מעניין אותי מה דעתכם.
אמא שלי מעולם לא אהבה לתת לנו לקרוא ספרי אימה שמלאים בתיאורים אכזריים, אבל למרות זאת הצלחתי, בתור ילדה, לקרוא לא פעם ולא פעמיים ספרי שואה שיועדו לילדים. ולפעמים אפילו ספרים שיועדו למבוגרים.
מכיוון שהייתי צריכה לעבד בכוחות עצמי את הנאמר בהם, תפיסת העולם שהתעצבה אצלי בקשר לשואה הייתה בערך זו- השואה הייתה דבר נורא, שבו עם שלם רצה ותכנן -וכמעט ביצע- רצח מאסיבי של כל העם היהודי בצורה אכזרית ביותר. ילדים ברחו מהבתים, לכולם היה מספר כחול על היד ושישה מליון יהודים נספו."
מה זה שישה מליון לא הבנתי. כמובן שגם לא את משמעות המספר הכחול, אבל לפחות ידעתי שהצלחתי להיפגש קצת עם הדבר הנורא הזה שנקרא שואה.
גם בבית הספר, כשהמורה הראתה לנו שירים שנכתבו בשואה, או תמונות של חפצי קודש מחוללים ושל זכוכיות מנופצות ברחובות מליל הבדולח- היא תמיד הסבירה לנו שעכשיו אנחנו לומדות על השואה.
ואני הבנתי. התמונה הזו זאת השואה. כותנות פסים זה השואה. יהודים מוכים זו השואה. היא הייתה קצת יותר אכזרית ממה שתפסתי אותה קודם לכן, אבל עדיין הייתה דבר בר השגה.
רק כשקראתי ראיון עם אישה כבת 80, שעוד לפני שהתחיל הכל קיבלה סטירה מחייל נאצי וממכה זו נעקרו כל השיניים בימין הפה שלה ולא צמחו עד היום והמקום עדיין מדמם ומעלה מוגלה כל חורף (!!!)- רק אז התחלתי להבין שאני לא מבינה.
ורק כששמעתי עדות של ניצולת שואה, שאצלם במחנה אנשים מזי רעב היו אוכלים בערב את חבריהם לצריף שמתו באותו יום- התחלתי לחשוב מחדש.
והמסקנה שהגעתי אליה, הייתה שאם כל פעם אני שומעת דברים נוספים, שלא העלתי על דעתי שהתרחשו שם, הגיוני מאוד שבעתיד אשמע על דברים נוספים. ויותר הגיוני שגם אם הם אכן קרו- אני אפילו לא אשמע עליהם.
הרי כל העדויות שיש לנו היום, כל אלו הן רק עדויות של ניצולים. וההסתברות הפשוטה אומרת שהן לא מתקרבות בעוצמת אכזריותן לעדויות שהיינו שומעים מאלו שלא שרדו. אם היינו יכולים.
אפילו אם היינו יודעים כל מה שהיה שם לפרטי פרטים והיינו רוצים ויכולים להעביר את זה הלאה לדורות הבאים- עדיין בעצם התפיסה האנושית, יש עוד נקודה שגורמת לחוסר במפגש אמיתי עם הנוראות של השואה, וזו עצם ההמשגה (באות ש' שמאלית, מלשון מושג) של השואה. ברגע שהכנסת את 'זה' לקופסה ונתת לזה שם- כבר לקחת מזה חלק מהאמת הקיומית הפשוטה. לקחת מהאנשים ומהאירועים את הפנים, השמות, מליוני רסיסי הרגשות- והכנסת לתוך מסגרת.
* * *
שמעתי פעם על הסרט "שואה" של קלוד לנדסמן. זהו סרט בו מרואיינים למעלה ממאה ניצולים, סרט שעבדו על הכנתו יותר מ10 שנים ואורכו הוא 9 שעות צפיה..
בדקות הראשונות של הסרט רואים את שמואל סרבניק (ניצול) הולך בשדה ירוק שכבר אין בו זכר לעשרות אלפי הגוויות שאפרן מצוי בו. זמן ארוך שאין בסרט דבר, אלא שמואל הולך בשדה. אחר כך הוא מתחיל לאט לאט לדבר ואומר: "אי אפשר להאמין מה שקרה פה, אי אפשר לתאר מה שקרה פה, זה משהו שאי אפשר לתפוס, גם אני שהייתי פה בזמן ההוא וראיתי, לא יכול להבין ולתפוס"
וזו האמירה הראשונית של קלוד לנדסמן בפתיחת הסרט-פרויקט האדיר הזה: אי אפשר להבין כלום, אי אפשר לתפוס! תדע לך את זה עוד לפני שאתה מתחיל לצפות בסרט! מה שיש לנו אלו הפנים והקולות של בני אדם שמשתפים אותנו במילים שמספרות משהו..
מסתבר שהנושא הזה אכן מטריד בצורה חדה וקיומית את יוצרי האומנות סביב השואה. ולא רק אותם, אלא גם את מתעדי השואה. לאחרונה גם במחקרים וגם בתוך יד ושם עצמו, מנסים כל העת להבהיר לנו שגם אחרי כל המסע והלימוד, אתה אולי יודע עוד פרטים ועוד שמות וסיפורים, אך ודאי שאינך יודע באמת מה היה שם. ובמידה מסוימת היום יש הרבה שיח לא על "מה בדיוק היה שם" אלא על מהו זיכרון, מהו האדם, איך מנחילים זיכרון לדורות וכד'.
השינוי שעברה החברה החוקרת בתחום הזה אכן ראוי לציון ולהערכה, אבל נדמה שבמערכת הלימוד ובשיח המדובר אצל "פשוטי העם"- השואה נותרה עדיין דבר שניתן לדבר עליו, שאפשר לתפוס אותו כמות שהוא.
לפעמים מגיעים למערכת החינוך מורים, שינקו בילדותם את הבסיס החזק של יראת הכבוד העצומה כלפי השואה. של התפיסה הבסיסית שהשואה היא לא דבר שניתן לתפוס אותו.
מובן שכשהם באים ללמד את תלמידיהם על השואה, הם עושים זאת מתוך הנחת היסוד הזו, אבל נראה שלפעמים הם שוכחים שבתלמידיהם עוד לא נבנתה הקומה החשובה הזו, והתפיסה הזו לא מושרשת בהם.
גדל פה דור חדש, דור שהוא לא דור שני לשואה, והרבה פעמים הוא גם לא דור שלישי.
והדור החדש הזה, השלישי או הרביעי, שכל כך הרבה נאמר עליו, גדל בלי יראת כבוד מספיקה כלפי מה שהיה שם.
הדור הראשון כבר לא בין החיים לפעמים, ובני הדור השני מנסים לפצות את ילדיהם על החסכים שהם בעצמם חוו בילדותם.
והמצב שנוצר הוא עגום. והרגש מתקהה ומתחספס ככל שעוברות השנים. כי כשבנות באולפנה תורנית וידועה רואות סרט על השואה והתגובות שלהן נעות בין " היה מרגש" "היה כיף" "בא לי עוד אחד" ואפילו "איזה סרט משעמם"- אני מסיקה שהן לא מצליחות להבין מול מה הן עומדות.
וכשהשיח שלהן על השנים האיומות ההן נשמע כמו שיח על 18 נקודות בבגרות- זה זלזול.
ויותר מזה. כשאנשים קוראים סיפור על גבורת יהודים בשואה, אני מצפה שהתגובה הראשונית שלהם תהיה "זה לא יכול להיות". לא יכול להיות שאדם בשואה יחשוב על לצום ביום כיפור. לא יכול להיות שבתוך התופת הזו שמחקה כל צלם אנוש יהיה שימשהו שיתן לשני את לחמו. ואם ההתגובה הראשונה שלהם היא לא כזו- ברור שהם לא הבינו כלום.
הם לא הבינו שכשהם מדברים על אדם בשואה- הם מדברים על אדם שכל עולמו נחרב עליו. שהיום נאנס באכזריות על ידי חייל נאצי. שאתמול חזה באותו חייל מרטש את הבת שלו לקרעים. שלפני שלושה ימים שמע שאשתו נשחטה לתוך הנהר שתמיד היו יושבים לידו לשיחה שקטה ואינטימית. אותו אדם שלפני ארבעה ימים נזכר בבן שלו, שפעם היה לוקח אותו לטיול שבועי בפארק והיום פזור אפרו על רצפת המחנה. שלפני חמישה ימים... ושישה... ולפני חודש ושנה וחמש שנים...
* * *
המהר"ל בספרו כותב כך: " סיפור שבחו (של הקב"ה) הוא אי אפשר משני פנים...מד האיכות (המהות) ומד הכמות...
משל... למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף (הרי גנאי הוא לו)"
אנחנו, בכלינו המוגבלים לא יכולים כלל להגיד שבחיו של הקב"ה, כי מרוב ששבחיו עצומים הן בכמות והן במהות, כל מה שנגיד עד בלי די יחשב לו כגנאי,כאילו אלו הם שבחיו.
אני לא יודעת אם אפשר להשוות בין שני הדברים, אבל הקבלה כלשהי בוודאי קיימת.
השואה היא אירוע לאומי. אנחנו חייבים לשמור על מורשתו ועל הזכרון הלאומי שלנו, כדי שהוא לא יהפוך להיות עוד אבן דרך שולית בתודעת הציבור של עוד כמה עשרות שנים.
לפעמים אנשים שואלים מה אפשר לעשות. הרי מובן שאין אנו יכולים להתעלם מהנחלת הנושא המהותי כל כך בתולדות עם ישראל. מובן גם שכשאנחנו באים להטמיע בתודעת הדור הבא אנחנו מוגבלים ביכולות ההעברה שלנו.
אני אכן מסכימה עם הטענות הללו. באופן טבעי כל אדם חי בתוך מסגרותיו ומושגיו, והיכולת שלנו לכאוב את כאב האחרים היא מוגבלת, ובאמת בדומה למה שאומר המהר"ל על תארי הבורא- זו הדרך היחידה בה האנושות הרחבה יכולה לדבר. אולם בכל זאת, גם בתוך המוגבלויות הללו יש מקום לחשיבה ולתיקון כדי לעשות את המקסימום.
כאשר אנחנו באים לפני תלמידינו, ורוצים לבנות אצלם קומה נכונה של הסתכלות על כל מאורעות השואה- עלינו לוודא קודם כל שהמבט דרכו הם מסתכלים הוא מבט נכון. מבט של יראה. מבט של ענווה. מבט שלא מנסה לדעת את פרטי המאורעות כפי שקרו, אלא את רוח הדברים ועוצמתם, משום שהוא מבין שכמה שינסה להתקרב- לעולם לא יצליח להבין.
עלינו לברר גם מהי מטרתנו בהנחלת זכרון השואה. בעיני התודעה שצריכה להתעצב אצלינו היא שאנחנו לא רוצים ולא צריכים לדעת מה היה שם. אנחנו צריכים להבין שעל העם שלנו עברו שנים של אנטישמיות איומה, ושמה שהיה שם היה כל כך נורא ועוצמתי, שאין לנו אפשרות להתקרב לעוצמת הדברים. כך לדעתי צריכה השואה להחקק גם בתודעה הלאומית שלנו. יתכן שהשקפתי לוקה בחסר מבחינת עיצוב הדברים בפועל, אך אלו התובנות שצריכות להנחות אותנו ולהוביל את כל מה שאנחנו עושים בהקשר להנחלת השואה.
אני היום מתחילה לחזור ולעבוד ובע''ה מתחילה לפרסם משהוא שמאוד חשוב לי ואני עוסקת בו ...
מה זה שגרה בשבילכם?
נהנים ממנה או פחות ?
מה עוזר לך?
אני חזרתי היום גם לשגרה ללימודים...
אבל אני לא רוצה שזו תהיה תקופה שגרתית... אני דווקא רוצה להתנער מהשגרה אני יותר מדי שקועה בהרגלים שלי
ממש רוצה להתקדם כל יום במשהו בהתאם למטרה בתקופה הזאת... הבעיה שאני מרגישה כל כך רחוקה שזה קצת מייאש אותי מראש... אבל אני מאמינה שאני אוכל לתת השקעה קטנה
אי"ה
שיהיה לנו שגרה טובה ומעולה בעזרת ה'!
על יציבות ושגרה ועל לדאוג לצעמי אולי אכתוב לך מאוחר יותר
הרמוניהאחרונהלא אוכלת בשר, מצות , וירקות כי זה מגעיל אותי וקיטניות גם לא כי אנחנו לא אוכלים....אז אני אוכלת בעיקר ציפס ושוקולד...
חוץ מזב אחלה חג
יש הצפות. אפילו הרבה מהן. אבל הן נשלטות וחלקן גם היו צפויות. בליל הסדר עצמו בעיקר נרדמתי 
אני חושב שאני מתחבר לחלק גדול מזה. לפני שבאים לעשות שינוי צריך קודם כל להבין היטב מה המצב הקיים.
אני נכון לעכשיו עם התכונות האלה. אלו החוזקות שלי, אלו החולשות שלי. עכשיו אפשר להבין מה אפשר לעשות ומה לא.
אם באופן קבוע מצייר וחושב דברים כאלו נשמע שלא טוב, כדאי לבדוק אצל מומחים בזה .
רק שנשמע לא משהו, מאמין שהאדם עצמו יודע יותר טוב מאיפה זה נובע..
ואם אדם מצייר דברים רעים זה לא טוב. לא שזה דווקא בא ממקום שיש לו רצונות כאלו, אלא זה מראה על חוסר חיוניות ובריאות פנימית, כאילו האדם מבפנים לא חי את עצמו כמו שצריך. נגיד אני הייתי מצייר הרבה פעמים חרבות בתור ילד, וכנראה זה משום שהייתה לי כל הזמן מלחמה עם אחרים ולא השלמתי עם מי שאני. היום אני במצב אחר, אבל כל דבר כזה אם משאירים אותו לאורך זמן זה לא טוב ויכול להשאיר צלקות נפשיות, צריך לבדוק עם עצמך פנימה ממה זה נובע ואיך אפשר לתקן את זה, או אפילו ללכת למישהו שמבין בזה ויודע להכווין אותך בעניין, ולראות מה זה משקף. ככה לענ"ד, אין פה אף חוות דעת מקצועית, קחי בעירבון מוגבל.
בכל מקרה, וודאי שלא השתגעת, יש פה משהו פנימי שקשה להצביע עליו ולהיות מודע אליו, ובשביל להבחין בו צריך לרדת עוד יותר לעומק, בעז"ה שזה יהיה ה"טריגר" שלך להבין את הנפש שלך ולתת לה את המקום שלה ואת המרפא שלה, וכך תהיי יותר מחוברת לעצמך.
מצד אחד זה מייאש לראות את ההצפות שלו. מצד שני אפשר היה להגיד לו השבוע "מה שאתה מרגיש עכשיו לא קשור למציאות, זה הצפה, לך לישון ומחר נטפל בהכל".
תעשה טובה אפילו אם זה מרגיש לך אידיוטי והגיוני שזה גם באמת אידיוטי אל תעצור לו את ההצפה, זה יגרום לא להרגיש היצור הכי דפוק בעולם כולו זה יוריד לו את הבקושי ביטחון שיש לו בעצמו... תחשוב מה אתה ההיתה מרגיש אם ההית בעמצא הצפה והיו אומרים , אולי בעדינות יותר אבל זה מה שההית קולט בסוף" מאמי אתה בכיין ונלחץ מאוויר ואין לי זמן אליך ולשטויות שלך אז תסטום כבר ותלך לישון" זה פפוגע ,זה משפיל, זה מוציא מהכלים בקטע הזוייי
אני ואבא שלי כבר כמעט לא מדברים, וכשכן זה רק כדי לריב
אני אוהבת אותו והוא באמת בנאדם טוב
אבל הפגיעה הזאת לא הולכת וכל פעם שהוא בא באלי לברוח
אל תגרום לבן שלך להיות כמוני
בשביל שתיכם
מבאס לקרוא מה שעבר עלייך.
לגופו של עניין - העלתי לו את הביטחון. לא זלזלתי בו ובהצפה שלו. הסברתי לו שזו הצפה, שככה קוראים לזה. ושבאמת נטפל בבעיה האמיתית שלו (אגב - במקרה הזה - הבעיה האמיתית שלו כבר הייתה מטופלת ונשארנו רק עם ההצפה).
זה באמת מדהים

אילת השחרקורה לי המון
ואז נלחצת ובאלי להקיא
ואז אני יושבת עם דף ועט וכותבת את כל מה שאני מרגישה לגבי אותו מקרה ושורפת את הדף ואז עובר לי... זה חולני אבל זה מה שאני עושה
הרגשה שהיא כל כך נוראית וכל כך מוכרת
גם תמיד אני איכשהו באמצע כי אני מהאנשים שהם הפסיכולוגים של כל העולם+
החדשות עשו לי רע. זה בסדר - לא רק לי.
העניין הוא שנזכרתי איך שבגלגול שלי כילד צעיר היה לי רע ממש בבי"ס, ובמקום להתמודד עם הרע הזה (שלא היה לי כלים להתמודד איתו) בחרתי להביא איתי רדיו ולהקשיב בהפסקה לחדשות של 10. כלומר. להביא עליי את כל הרע של החדשות בתקופת אוסלו (פיגועים ורצח יום יומיים) כדי שיהיה לי במה להתעסק ולא בכאב המקומי שלי שבעצם אין לי דרך לטפל בו. סוג מעניין של בריחה.
כשהיה עלי חרם.. מאז אני אובססיבית לכתיבה וציור
פשוט דפים היה הדבר היחיד שיכולתי לשתף באותה תקופה בלי שזה יהרוס אותי
מרגישה כאילו המדינה מתפרקת
כשמודעים, אפשר לנסות להבין ממה אני מפחד ומאיפה הגיעו כל רצונות ההרס האלה פנימה. יש לזה כל מיני תבניות וכל מיני סיבות שלא קשורות לחדשות בכלל.
לא יודעת בדיוק איך להסביר..יש המון דברים שאני עדיין בורחת מהם או מדחיקה ומתעלמת... אם אני רוצה את זה? לא בטוח מצד אחד כן מצד שני לא, יש לי גם הרבה יותר דרכים להתמודד היום אני כותבת על עצמי פעם ההיתי כותבת עלאנשים אחריםהעיקר להכניס תרגשות שלי לנייר שיישרף ולא ישאר כלום
ואני חושבת שלברוח מעצמך הוא דבר שאפשר לשלוט בו...זה קשה וכואב ולאנשים כמונו זה גם נוראא מסובך אבל זה אפשרי (לא שאני מסוגלת)
"איש"
"העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד,כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה , כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר. ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע. אז כי עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה, ואחרי ההירוס הגדול הזה, החרשות, שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו, הוא שב ומתחדש בצורה חדשה, תתהפך כחמר חותם, ויתיצבו כמו לבוש. רזי הרזים של עת לעשות לדי הפרו תורתך, חיזוק לבן של רשעים ונעילת דלתי תשובה מהם, זהו עומק החסד, המיית הרחמים העליונים מעל כל גבול. אבל כמה רע ומר הוא צער גלגול יצירה זה, איבוד כל התכנית הקדמוניה והתחדשות האופי בפנים חדשות, אפר תחת כפות רגלי צדיקים, ומדרס לכל היקום, וממעמקים תהומיים הללו, עולם חדש מתכונן, אפס המץ, ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. "
"איש"
אני ממליץ לראות את הפסקה בפנים, הרב הנזיר מחלק אותה בצורה נוחה יותר לקריאה והתעמקות.
הרב בפסקה מסביר את מטרת תכונת ההקשבה אצל האדם שכשהיא מופנת פנימה אל תוכו היא מאפשרת לו לבנות את הבניין העצמי המיוחד שלו, למצוא את "הפסוק שלו בתורה". הבעיה מתחילה שההקשבה של האדם כל כך מפולשה (זאת אומרת חודרת מצד לצד) "עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע." והרב מסביר שהתיקון למצב הזה הוא כשה' אוטם את ליבו של אותו אדם מהקשבה בכלל, ורק אחרי שהוא מתנתק מההקשה המפוזרת הזאת הוא יכול להתחדש ולהופיע את הכוחות שלו בצורה מתוקנת. (זה מה שאני הבנתי מהפסקה, בוודאי יש לה רבדים הרבה יותר עמוקים ממה שאני מצליח להשיג)
"איש"
אורות הקודש זה ספר שהרב הנזיר ערך מתוך שמונה פנקסים שהרב קוק כתב, לכן בספר הפסקאות
ערוכות ע"י הרב הנזיר (זה אומר חלוקה לקטעים והדגשה ונתינת כותרות).
כמו כן זה תמיד כיף למצוא רעיון שהכל בסביבתי מדבר עליו באותה תקופה, אני ממליץ לסכם את הרעיון ואת המחשבות בכמה מילים ואחרי פרק זמן ארוך (שנה? יותר?) לחזור אליו לראות את ההתקדמות.
לא יכולה להקשיב לכלום הכל מידי ומעבר...
מה אני רוצה ומה אני מרצה...עשיתי כל כך הרבה שינווים בשביל כל כך הרבה אנשים שאני כבר לא יודעת כמה ממני הוא באמת אני וכמה זה הרגלים שהשתרשו אצלי עםהזמן... ואז שאני מנסה לחזור לעצמי אני חותפת מלא מילים כמו " מה קרה שככה את מתנהגת וכו וכו"
וממשיכה בלהיות מישי אחרת
מזכיר לי משו שכתבתי פעם... הולך בערך ככה
"למה התעקשתם לפורר בי את עצמי
למה לא שאלתם קודם גם אותי
איך שוב אני טובעת בים של מי אני
פעם ידעתי עכשיו נעלמתי
מישי אחרת באה במקומי"
כשהכל מציף.
מה שאת מתארת זה שלב שני של האסטרטגיה הזו. אחרי שלומדים להתמודד עם העולם. אבל לפני שלב שני יש שלב ראשון.
__
חלק מקשיי התקשורת הם "מכוונים" והם שיטה של המערכת לעזור לנו. אם אנחנו לא בתקשורת אז אנחנו יכולים לא להתמודד עם המידע הרגשי שעובר בה.