אשמח לשמוע המלצות לדאורדורנט איכותי לגברים, שגם עושה ריח טוב, וגם מונע ריח רע, וכמובן מותאם לעור רגיש.
הייתי עם אקס ללא אלומיניום - אבל הוא עושה לי גירויים.
בנוסף לכך, אחרי המקלחת למרות שאני משתמש בסבון
היפואלרגני יש לי עיקצוצים כאלה ביידים ובזרועות
איפה שיש שערות.
זה משהו מוכר? יש דרך להימנע מזה?
תודה רבה ושנה טובה ומתוקה 
️🙏
שאני צריכה לקום ולתפקד כמו כל אחד.
אבל לא באמת מסוגלת.
שיש לי הצפה פסיכית, שנמשכת שבועות אפילו עד שמסוגלת לטפל בה. ואף אחד לא מבין.
אבל גם אם מישהו יבין, מה זה יעזור? עדיין צריכה לקום ולתפקד כמו כולם. הלימודים לא מתחשבים במה שקורה בתוכי...
ורק רוצה להישאר במיטה לברוח מההתמודדות הלא קלה הזו.
ואי אפשר.
צריך לקום ולצאת ולתפקד.
כמה קשה לתפקד לפעמים...
הרבה פעם אני נמצאת במצב של רוצה ולא רוצה.
מצד אחד ממש רוצה את השינוי ומייחלת שהוא כבר יקרה אבל מצד שני מרגישה חשש להתקדם, לצאת מהמרחב שלי, לפתוח מעגלים חדשים....
לדעתי הכי טוב פשוט לעשות כל שינוי שהוא בהדרגה ולא בבת אחת, חוץ מזה אין לי עצה.
גם אני בתסבוכת הזאת 🙂
אנונימי (פותח)הלכתי עכשיו לערב נשים אצלנו, שרציתי מאוד להיות בו (הופעה+שיעור).
ופשוט ברחתי משם, בגלל הווליום הגבוה בשבילי... הסתכלתי קצת סביבי וראיתי שאני היחידה שסותמת את האוזניים... (לא שזה עזר לי, הווליום גם ממש הרעיד לי את הלב...)
כולן סביבי נהנו ושמחו ורק אני סבלתי
ולא העזתי לבקש שינמיכו קצת את הווליום (אני ביישנית הרי...) אז זהו, פשוט יצאתי...
אוף, העולם הרועש הזה פשוט לא מתאים לאנשים רגישים...
הגעתי רק לפני שעה
וזה המון בשבילי
עכשיו לפחות אני בחדר צדדי פה לבד. למרות שיודעת שלא טוב כ"כ... אבל גם מרגישה תקועה ליד הבנות, וגם יותר מדי המולה..
רגע זה קשור לרגישות יתר?? מעניין, אולי פה המקום שלי 🤔
גם אני פעם כשהייתי הולך למסיבות (כשלא הייתי דתי)
אחרי חצי שעה גג הייתי מוצא את עצמי בורח החוצה מהרעש ויושב בחוץ מחכה לבוקר.
היום כמעט כל אירוע אני עם אטמי אוזניים... לא מבין איך נהנים מזה שמגבירים כל כך את המוזיקה
פעם עשיתי מבחן באינטרנט על רגישות יתר, לא יצא לי שאני רגיש מידי
אבל מצד שני אני מוצא את עצמי מזדהה עם הרבה דברים שנכתבים כאן
מבולבלת מאדדדדגם אני לא חשבתי שאני כזו. וגם עשיתי את המבחן הזה בעבר ויצאתי גבולית.
ומאז עבר זמן. ואני לגמרי כזו. ומקבלת את זה. (בתהליך האמת)
מעניין.. משהו השתנה? הפכת ליותר רגישה מאז?
(באמת יש דברים שאני צריך להשלים עם עצמי בקטע הזה)
אבל גם יכול להיות פשוט רגישות חושית (מכיר את המושג ויסות חושי? או קשאים בוויסות חושי?)
ממליצה לך לקרוא על רגישות גבוהה כתבנו פה בנעוצים ויש גם קישורים שונים ותראה אם אתה מתחבר
מה אתם עושים בביתכן שלכם כאשר, יש בית קטן וצפוף מכיל הרבה רעש של הילדים,
הבעל מדבר תמיד בטון גבוה( אפילו לישון באמצע היום קשה כוון שילד מנסה להכנס והוא ברוב חסדו( מחוסר רגישות בלי כוונה מדבר בקול אמא כעת ישנה ובכך מעיר אותי.. )
והילדים צועקים.. אחד על השני( על אף הבקשות חוזרות ונשנות לא לצעוק חילול ה' וכו' ) אין לאן להרגע אין אפשרות של ישוב הדעת והתכנסות והפנמה ורגיעות
לפעמים זה משגע עד שאני הצורחת! גורם שאני לא מספיק ממוקדת במטרה לשמה אני כאישה אמא והעומדת בראש הפירמידה להעמיד את הבית לחינוך, סדר, והגשת סיוע לילדי בשעת הצורך !
רק התכנסות בחדרי לפעמים עוזר וגם אז יש לחץ מהבעל( עובד מהבית) ירים את הקול ומה ירצה כעת? ואיך ומה להגיב?
והחום שבחוץ לא נותן מפלט ורוגע..
מה אתם עושים בכאלה ציטואציות אשמח לטיפים!
1. הבעל שמדבר בטון גבוה גם כשהוא לא עושה שום דבר רע. זה פשוט הוא.
2. שאת מנסה לנוח ולהירגע ואין לך לאן לברוחחח, ואז את משתגעת ומתחילה לצרוח.
3. הילדים. ובכן... ילדים.
4. את ברגשי אשמה ונקיפות מצפון על כל ה"אני אמורה להיות להעמיד לחנך...." וכל מיני שאיפות של אנשים אחרים ושלך שגורמים לך לשנוא את עצמך על עצם זה שאת רגישה לעצמך ואנושית.
תתחילי באחרון. תראי מה את מסוגלת לעשות ומה לא. אם את לא יכולה להיות "אמורה" אז אל תהיי. הילדים האלה בחרו באמא שהיא אנושית, לא מלאך.
(אני עובד מהבית, ועם אישה ישנה זה קשוח. הפיתרון - יוטיוב. לא אידיאלי בעיני הרבה אנשים אבל ברירה אין).
ולפותחת-
אני הייתי מנסה למצוא מקום מחוץ לבית להירגע
ללכת עם עצמי לים, להורים (אם יש שם פינה שקטה) או לכל מקום אחר להיות בו רק עם עצמי לנוח כמה זמן,
ולחזור לבית עם כוחות מחודשים.
בד"כ הזמנים של החירפון מגיעים כשאין באמת את הזמן הזה לשקט עם עצמי להיות לבד ,
וכשמוצאים את הזמן הזה הוא יכול לתת הרבה כח
חילקת יפה לכמה דברים שונים. ואני אוסיף לפותחת- נראה שעם כל אחד מהם בפני עצמו את *מסוגלת* להתמודד. גם אם לא בקלות רבה. אבל מסוגלת. יש פתרונות. כשיש כמה דברים ביחד- מגיע פיצוץ שלך עם עצמך (ואולי עם הסביבה גם?)
יש 2 דרכים להתמודד עם זה. הראשונה, למצוא משהו שנותן לך כח *ברגע נתון של קושי*. זה יכול להיות לאכול משהו עם סוכר שיתן לך אנרגיה, זה יכול להיות לצאת מהבית למקום שקט לכמה זמן, לנעול את הדלת בחדר ולקרוא ספר (אפשר אטמי אוזניים אפילו). יש כל מני פתרונות.
דרך ההתמודדות השניה היא לפני שמגיע הקושי של הכל ביחד. לשבת לשיחה עם כל גורם בנחת- לשבת עם הבעל להסביר לו בדיוק מה מפריע לך, ולהסביר לו מה תכלס לעשות (זה חשוב- בנים לא תמיד מבינים מה צריך לעשות בפועל, ושאת אכן רוצה שיעשו את זה). לשבת עם הילדים להסביר להם בשפה שהם יבינו- אמא רוצה לדאוג לכם ולכן צריכה שיהיה לה כח, והם יכולים לשחק בגינה או בחדר בשקט, במיוחד כשאת נחה. ולתת להם לראות סרט, אכן פתרון טוב. אולי לצייר בצבעי גואש שהם אוהבים ממש? אולי לקנות כמה לוחות מחיקים קטנים עם כמה צבעים של לורדי לוח, ולתת להם לצייר? כל אחד מה שמתאים לו. שקית הפתעות מהכל בשקל שהילדים יבחרו אחרי שהם בשקט בצהריים זה גם טוב. הכל תלוי גיל.)
(להגיד לילדים כשהם צועקים שזה חילול השם, לא נראלי פתרון טוב כ"כ, גם אם הוא עובד. זה מכניס להם פחד מיותר שהם חוטאים ושאין דרך לתקן חילול השם וכו וכו ובתכלס- הם ילדים! חלק מלהיות ילדים זה להשתולל ולצעוק. ומותר להם. )
ושימי לב, יששיחות שתצטרכי לעשות יותר מפעם אחת. שוב ושוב. תהיי מוכנה לזה מראש. אל תהיי עצבנית שהם לא עושים מה שביקשת אלא תסבירי להם שוב. ואם תגידי להם ממש גם מה לעשות זה הכי טוב).
שעות מנוחה קבועות בכל יום בצהרים יעזרו לדעתי לכולם. גם לך שיהיה לך כח, וגם לילדים יותר קל להבין שמשעה 2 עד 4 לא מפריעים לאמא ולא צועקים. יהיה לך ככה גם יותר כח להתמודד עם האתגרים.
ולגבי זה שאת מרגישה רע עם עצמך- זו עבודה שלך עם עצמך. בלהבין שאת בן אדם, קודם כל, ולהוריד רגשות אשם. אח"כ לטפל בעניין עצמו.
אני במקומך הייתי מכנסת את כל הילדים והבעל לשיחה, מסבירה את עצמך, את המצב, את הקושי ומבקשת שיסייעו לך-סוג של תיאום ציפיות.
את יכולה למשל להודיע להם על זמנים קבועים שבהם לא מפריעים לאמא כי אמא נחה, את יכולה לבקש מהם לשים לב יותר לטונים שלהם, לחלק מטלות קבועות, תורנויות.
אולי אפילו שכל אחד ישתף מה מרגיע אותו, מה עושה לו טוב, מה מלחיץ אותו.
אפשר לזום זמנים קבועים כאלה אחת לשבוע שבהם מדברים יחד בשיח מכבד ולא צועקים, כך תקני להם הרגלים של תרבות תקשורת ואינטיליגנציה רגשית.
ולסיום, תזכרי שאת עושה את הכי טוב שלך!!! זו משימה לא פשוטה בכלל לגדל בית עם כמה ילדים!!!
תאהבי את עצמך ותאפשרי לעצמך להטען, כי את כל העולם שלהם...
לא התחברתי אליו כשיר מכמה סיבות.
אבל המילים אכן טובות ונכונות.
תודה עליו
והמפגשים המשפחתיים (המרובים במקרה שלי) שמגיעים איתם, אני רוצה להציף שאלה.
לגיטימי לדעתכם להחליט שעומד להיות מציף ולא להגיע למפגש בכלל או שצריכים להגיע ולהשתדל להיות חלק כמה שאפשר (סה"כ אולי יהיה נחמד)?
מה דעתכם?
(המטרה היא לעורר פה דיון בנושא שעולה ויורד פה הרבה ולא תשובה על מקרה ספציפי)
בסוף הבעיה "נפתרה" בדרך אחרת. היה לי מלא עבודה כך שנסעתי לארוע ופשוט ישבתי בצד עם המחשב.
פרח-אשהיה תקופה ארוכה שהייתי כל שבועיים בערך אצל הורי בעלי ושם כ"כ הרגשתי מוצפת... מצד שני לא נאה היה לי מטעמי שלום בית לוותר על 'התענוג' כ"כ קשה ומטריד כל נסיעה ונסיעה תודה לה' שהמשפחה גדלה ואין לי צורך במפגשים אלו..!
ובכלל כל ארוע משפחתי המוני כמו חתונה אני מתקווצת בתוכי לבד מרגישה את המבטים שאני לבד ובכל זאת קשה להצטרף לכל הקלחת כי שם זה שיא ההצפה!
ב"ה שזה לא כל יום!
אני חושבת שעצם העובדה שאנחנו מוצפים ועוד פלוס המשפחה זה נותן פי שניים הצפה כי זה כבר נכנס לפאן רגשי איך ומה ידברו יגיבו....
למשל הייתי אתמול בחתונה הרחק מהמשפחה והרגשתי ממש הרבה פחות מוצפת מאשר עם המשפחה!
צריך לחדד את זה לעצמינו ובכך להקטין הצפה!
לי ככה מצד אחד לא רוצה צורחת בלב שלא רוצה לא מעוניינת ללכת למפגשים משפחתיים, ומצד שני צורחת למה ולמה בכל זאת הלכתי...( כדי לכבד את המשפחה)
לאט לאט עם עבודה עצמית נהייתי קצת פחות מוצפת במפגשים( ממש לא לגמרי )
אבל זה קשוח מכאן או לכאן מניעה מהמפגש/אירוע מה יהיה מה ידברו וכו' ומצד שני המפגש עצמו ו הצפה שבו שנותן תחושת בדידות וכאב!
הבנתי שזה עושה לי רע ולא שווה לי לשחק בנפש שלי על הסיכוי שאולי יהיה טוב.
יש אנשים שאני נמנעת באופן מוחלט לפגוש אותם בכלל זה.
במפגשים שאני חייבת להגיע אליהם- אני מנסה להנות (לא מצליחה בד"כ 🙁)
אבל בבית יודעים שקשה לי עם מפגשים. לא מבינים למה (מבינים רק סיבות אחרות), אבל יודעים. ומשחררים בד"כ. לא תמיד..
אני לא בנויה לכאן, לזרם החיים הזה עם כולם
לתהפוכות שמזעזעות את אמות הסיפים של ספינת חיי.
אני לא יכולה ככה יותר
תפניות חדות כל כך
רגע אחד אני בטוחה במשהו ונאחזת בו במשך שנה, ברגעים קשים
ומילה אחת יכולה למוטט עלי את שעמלתי לבנות כל כך
מילה אחת, מבט אחד
למה אני רגישה כל כך למה
אני לא מוצאת בזה מעלות כרגע
ההפך
כל משפט מזעזע ומרעיד את עולמי
נאחזת בכל הכח כדי לא לאבד את שפיות דעתי
אין לי הרבה איך לחזק אותך לצערי. אני מבינה אותך ממש ממש. מרגישה ככה גם...
שולחת חיבוק🫂❤
איך אוכל אי פעם לפתח זוגיות אמיתית עם הרגישות הזאת?
עוד אחורה, שלב הדייטים- אני שמה לב לכל מחווה קטנה, לכל מבט, לכל המהום ולכל תנועה. וזה כבר לא-רצוני
אני לפעמים מנסה בכוח לא לשים לב לכל נימה ולא מצליחה. לא מצליחה להתקדם, לא מצליחה להתעלם מהסימנים שצורחים אלי מכל היבט בבחור
אני לא מסוגלת לתת לו להיכנס לעולם הרגשי שלי, לא מאמינה שיכיל אותי. אם אני מנסה לבטא את עצמי ומרגישה נימה דקה מן הדקה שיכולה אולי להתפרש כחוסר התעניינות,
אני מפנה את השאלה אליו, בחורים כל כך אוהבים לדבר על עצמם ואני כל כך יודעת להקשיב...
מה הפלא שאתם רוצים להמשיך ואני לא? אין לכם כלום עלי. אתם מסתכלים עלי דרך עצמכם.
וגם ולמה שאני ארצה להמשיך עם בחור שלא שם לב בכלל שלא הבאתי את עצמי בקשר?
מניחה שבזוגיות אמיתית זה מורכב יותר.
זה יהיה מורכב, אני יודעת. בטח לאחר כל סוגי האינטרקציות שקיימתי אי פעם, עם הדפוס הקבוע והלא משתנה.
הקשבה הקשבה הקשבה, ואין אני.
בטוח השלא יצליחו להכיל אותי ולהזדהות עם רגשותיי.
לרוב הנשים קשה להביא את עצמן ולהסכים לקבל, אבל לנשים רגישות הרבה פעמים זה קשה יותר כי כל המחשבות וההנחות שלנו (שיש לכולם) שאולי הוא לא באמת מתעניין או לא באמת מקשיב או רוצה לתת והוא עושה כי צריך... עשויות לקבל הצדקה מסימנים קטנטנים שאולי לא באמת אומרים מה שחשבנו
צריך מלא הסכמה להאמין שהוא רוצה ואחראי לבחירות שלו
והרבה הסכמה לקבל מה שהוא מביא כמו שהוא מביא
ונכונות לתת לו להוביל (את השיחה והקשר ובכללי לסמוך עליו)
ונכונות להביא את עצמך כמו שאת עם כל הרגישות
והסכמה לעבור תהליך(זה קורה בכל מפגש שלנו עם החיים בדייטים אינטנסיבי יותר ואם יש צורך בטיפול אז גם נכונות לזה )
כמובן שכנראה נכון גם לגברים רגישים חלק
ויגיע האחד שידע להחזיר בחזרה את השאלה ולהקשיב לך.
עד אז 
.
מרגישה כל כך תקועה, מפחדת מכישלון, מפחדת לחשוף את עצמי, להתחבר עם מישהו אחר.
תמיד אהבתי את השקט והלבד שלי ופתאום להפתח...נראה לי ממש גדול עליי
אני מוותרת על להגיע לדברים ואם אני כן הולכת מעטים המקרים שאני עם 2 בנות פלוס ואני מצליחה להיות איתן ב100 אחוז.
אני כל כך רוצה להיות איתן לפחות במאה אחוז, מגיע להן.
לא רוצה לא רוצה לאכזב אותן ואותי,
יש ברגישות דברים טובים אבל היא עוצרת אותי מלהיות בסטואציות איך שבאמת הייתי רוצה להיות.
אני לא מנסה להיות ב100%. אני לא תמיד מסוגל. יש לי את המקומות לברוח (היי מחשב, היי טלפון) ואני משקף למי שנמצא לידי שקשה לי. לפעמים אני פשוט כותב את מה שהוא אומר כדי להכריח את עצמי לפרק את הדברים למה שאני מתנגד לו ולמה שאני בסדר איתו. גם כן פיתרון....
אני לבד פה
אני לבד
בבית
אני הכבשה השחורה, המלנכולית, המרגיזה
זו שתמיד מדוכדכת, מהורהרת
לא זורמת, לא קלילה, לא רוקדת
וכשאני מנסה לשמוח ולרקוד- אז פתאום מסתכלים עלי מוזר
מה את קשורה?
אני עצובה כל הזמן
ככה זה, מגיע לי
עכשיו אני הצד השני, השכוח, השולי
עכשיו אני לא מעניינת אף אחד
למטה מבירא עמיקתא
לבד, אני לבד
כולם יודעים במי אני מואהבת, כבר שנה
כולם יודעים שאני לא אזכיר אותו שוב ולו ברמז
מתחננת בליבי
כולם, ואף אחד
תנסי לכתוב לפחות 2-3 פסקאות מאיפה הגיע הטריגר. הוא לא נמצא שם סתם. זה נושא שפעם פגע בנו קשות ועכשיו אנחנו מפחדים ממנו.
מתי הוא פגע בנו קשות? אולי כשהיינו בני שלוש. אולי כשהיינו בני שש. כזה.
אחרי שתקחי אותו לשיחה את תביני קצת יותר איך המנגנון שלך פועל (...), ואחרי שתביני איך המנגנון פועל הנושא הזה כבר לא יהיה טריגר, או שהטריגר יחלש.
זהו. אין לי יותר מה להגיד.
כ"כ קשה לי לתת אמון באנשים
ונתתי בה אמון.
והיא ריסקה לי אותו.
בכיתי כ"כ הרבה בגללה היום.
אני בת. גם ככה בוכה הרבה.
אני כ"כ כועסת עליה.
היא גרמה לי לנזק גדול
עד ששיקמתי לאט לאט את האמון שלי באנשים
היא פשוט הרסה אותו
במעשה אחד קטן.
אולי הייתי צריכה לקחת את זה אחרת? ייתכן.
היא אבל לא היתה בסדר.
ממש לא.
ממשששששש לא.
כמעט חסמתי אותה בגלל זה. רק מחכה שהיא תקרא משהו מסויים.
והיינו חברות טובות!!
ורע לי.
שוב (או עדיין) בוכה בגללה.
זהו. הייתי צריכה להניח את זה פה.
עבדתי במשך כחצי שנה החלפתי מישהי בחלד.
עכשיו היא חזרה.
למה ככה?
ואיך השארת לי את זה ככה?
מלא שאלות של למה. השאלות הם מרגישות פשוט מאשימות...
אני פשוט פגועה!!
נתתי שם את כל הלב והנשמה והשתדלתי לסגור את כל הפינות.
ואולי נשארו ממש קצת פתוחות.
למה אני כזו רגישה??
מוצפת
מרגישה שזה מטלטל אותי ברמות גבוהות!!
אני רגישה מאוד.
לא מקבלת את עצמי.
החלום שזה לא יזיז לי.
יעבור ליידי.
וזה לא מצליח לי!
כי במקום העבודה החדש בטוח יש טענות
כי ככה זה שעובדים בצוות שהם בני אדם.
בא לי לא לצאת מהבית.
מה עושים?
היה כתוב עליה (רותי) שהיא גרושה באיזה אתר. וראיתי על הפנים שלה שהיא בקשר.
והרגשתי משהו מוזר שלא מסתדר לי, יש סתירה בין מה שכתוב ומה שאני מרגישה.
פתאום תוך כדי ראיון היא אומרת: האיש שלי.אני כזה: וואו, למה את לא סומכת על עצמך? הנה ידעת.
מסקנה:
להיות לא כמו כולם זה גם להיות מיוחד. זה גם לדעת לראות ולשמוע דברים שאחרים לא יודעים.
(תגידו זה קורה גם לכם?)
אבל כן. לגמרי קורה.
גם שמרגישה על אחרים, וגם שחושבת שאולי זה לא נכון.
לפני בערך שבועיים, עלה לי שמישהי שאני מכירה, מדברת עם מישהו שאני מכירה. והמחשבה הזו לא הרפתה ממני.
ואז התברר שכן. מה הסיכוי שזה יכול לקרות? פיצי, כנראה. אבל זה קרה.
וקורים עוד מקרים דומים. בהחלט.
והמשותף להרבה- אחרי כמה זמן שאני לא מקשיבה למערכת הפנימית שלי, אני לא כ"כ סומכת עליה...
איך את עוזרת לך עם התחושה הזו?
היום דיברתי על זה עם מישהי קרובה אליי, הפתרון היה להיות בעשייה שעושה לנו טוב. בהתחלה התנגדתי, אני הכי הפוכה מעשייה כמו שאחרים מגדירים...
עד שאמרה עשייה שממלאת אותך, בלי קשר לעולם והדרישות שלו.
אם הצליח?
במידה מסויימת כן.
אני בוחרת את הגבולות של העשייה, מנסה לעשות שיהיה לי טוב בהם. אמנם עם העולם עוד לא התחלתי להתמודד וזה די פוגע בי, אבל לאט לאט.. גם ככה יש מספיק עם מה להתמודד עכשיו.
לכל אדם רגיש מאוד, ובכלל - לכל אדם. יש את התחום הזה שעושה לו הרבה קוועצ׳ים כואבים בלב. את הילד הפנימי הקטן שעושה לו צרות.
ונראה לי, שברגע שמגיעים למשבר עמוק באותו תחום, זה סימן שהגיע הזמן להפסיק להדחיק אותו, שמכאן החיים לא יראו אותו הדבר, ואם זה קורה - זה מרסק, אבל זה בסוף זה טוב - בתנאי שיש את התמיכה והכיוון הנכונים של התובנה משנת החיים שניסתה וניסתה וכל פעם הודחקה עד שלא הייתה לה ברירה והופיעה בצורת משבר.
אחרי כל ההקדמה הזאת, אני רוצה לשתף אתכם במשבר כזה , הרגע היה מרסק והרגשתי נורא כאב שהוא אפילו גופני. כי אני יודעת , שבעדינות החשיבה של אנשים רגישים מאוד, יש יכולת לזהות תחושות חמקמקות וכואבות שכאלו ולסייע מהניסיון.
22:00, מפגש חברות בסלון. ביינתים אין משהו שמציף מידי בשיחה מלבד שיפוטים פנימיים על מישהי מסוימת כנראה כמגננה לתחושת האי נוחות שהיא מעוררת בי.
22:15, הרגע ממנו חששתי יותר מכל. אחת החברות מפעילה את הבוקסה, הבית מתמלא בשירים גסים- פרועים. כולן קמות באחת להתפרע בכיף. לי קשה. תחושה פיזית לא נעימה, מודעות יתר לסיטואציה- לכל מילה שנאמרת בשיר (והמילים בסגנון -פויה ילדה רעה של טיקטוק…). ההבכה שהייתה בדרך כלל ממודעות היתר בריקוד עצמו, מתחושת האינטימיות הרגשית שמחוללת בברוטליות מכורך סיטואציה כזאת, הידיעה שאני בודדה בתחושה הזאת כנראה, במודעות היתר הזאת. עכשיו ההבכה נובעת מהקושי המטורף פשוט לשבת, לא להצטרף לדבר שקשה לי כל כך (מנסיון עבר.) כמה קשה לצאת מהכלל. כמה בולט, כמה מביך.
והתחושות הן של בלבול, עצב, מבוכה ובושה.
והתגנב אפילו איזה כעס. איזו אמונה מוזרה שאולי אם מישהי הייתה ״סוחבת״ אותי גם, הייתי אולי מפשירה ונהנית קצת. משתחררת ממודעות היתר ומהביישנות.
מכנסת גם תחושת עליונות שבאה לחפות על כל הכאב הבודד והמובס, שאולי אני לא משתפת פעולה מפני שאני נאמנה לערכים שלי. שאני יותר עדינה, שבעולם הדתי בו אני חיה ההתנהגות הזאת בטוח יותר מוערכת.
בסוף הבנתי שהייתה בי גם המון אכזבה. רציתי שחברה טובה אחת לפחות תשאל אותי אם אני בסדר. או לפחות תנסה להקים אותי ״בכח״. היה בי בעיקר פחד משתק שזהו, נמאסתי. עם החוסר זרימה הזה. זה לא מגניב. וברחתי לרגע לחדר. בחוץ כולן צורחות שירים בהתלהבות. צוחקות צחוק פרוע. חיות את הרגע. ואני, סתם ילדה קטנה ואבודה שכבר לא מגניבה אף אחד.
אין לי לאן לברוח, אני לא רוצה לברוח. הגעתי למסקנה הזאת אחרי הרבה זמן. אני רוצה להתמודד. להעלות את האורות האבודים. אשמח לסיוע מכל מי שעבר משהו דומה.
כי אני גם במצב די דומה עכשיו וברחתי לצד ומפחדת שיכנסו פתאום
לפעמים אני יוצאת לגיחות וחוזרת
משתדלת למצוא ממה אני כן נהנת ולהעצים אותו
ולמצוא בת אחת שתיים שאיתם אני מרגישה יותר בנוח
גם במקום שאני נמצאת צריך אותי פעילה אז זה גם מקשה אז מנסה לאזן בין הדברים
מקווה למצוא את האומץ לפעמים להיות אחראית על השירים ולמצוא שירים שכן יהיה לי כיף איתם
גם לרגישים מגיע להנות עם כולם
קודם כל חיבוק על הסיטואציה🫂
אין לי הרבה מה להגיד על מה שחווית. אשאיר זאת לחכמים והמנוסים ממני...
ובכל זאת, אגיד מה שיש לי.
אני לא אוהבת מפגשים, וזו חלק מהסיבה... מתישהו למדתי להפסיק. כל פעם יש לי ייסורי מצפון שאני לא הולכת, אבל מחזקת את עצמי שזה יפגע בי יותר אח"כ.
תחשבי שבתכלס עשית מה שהלב שלך אומר, ומה שאת מאמינה בו.
ההרגשה של ילדה קטנה ואבודה מוכרת ממש. כשאת נמצאת בסיטואציה שאת מרגישה בה לא בנח, הרבה פעמים את עשויה להרגיש כך. לחילופין, יש מצבים שמרגישים תקועה ומגושמת ולא קשורה. אצלי נגיד זה משתנה לפי מי שאיתם אני נמצאת.
שימי לב- אמרת שאת לא רוצה לברוח אלא להתמודד. קודם כל, אכן התמודדת!! מתישהו הלכת לרגע, אבל עד אז התמודדת!
ויודעת מה, אולי דווקא ההתמודדות היא לברוח ולא להיות שם? את עושה מה שאת מאמינה בו, מה שמרגיש לך נכון. שכולם יקפצו.
אם את בחברת אנשים שעושים לך לא טוב- פשוט אל. תוותרי מראש. זה קשה. אני יודעת. ולפעמים מנסים כמה פעמים ומתאכזבים כל פעם מחדש. לא שווה לך על הלב שלך שנפגע, שנשרט. תזכרי איך היה לך עכשיו, ותמנעי מלהיפגש שוב עם החברות האלו. התחושות לעיתים מתעמעמת אח"כ, אז אולי יעזור לך לכתוב לעצמך עכשיו איך את מרגישה (אפילו להעתיק את ההודעה הזו ולהוסיף עליה) וכך בפעמים הבאות יהיה לך קל יותר. את רוצה להתמודד, זה נכון, אבל את לא צריכה לקחת מראש התמודדויות שקשות לך.
עכשיו לאיך להתמודד בסיטואציה כזו שאת כבר נמצאת בה.
כדאי להתכונן מראש, גם נפשית וגם פיזית. אפילו ממש להגיד לעצמך מה עומד להיות, לעשות תרגילים של נשימות והרפיה לפני יוכלו אולי לעזור גם. תשמעי מוזיקה טובה, תשתי הרבה מים, ואל תגיעי עייפה או רעבה כי יהיה לך קשה יותר להתמודד. אטמי אזניים/ אזניות יכולים לעזור לעיתים.
תנסי לחשוף את עצמך כל פעם לקצת זמן לאירוע/ מפגש שעושה לך לא טוב. תגיעי לקצת זמן (אפילו למקומות שאת לא חייבת. תהיי כמה דקות ותלכי)
כתבתי קצת מבולגן ואני לא בטוחה שכיוונתי כ"כ למה שרצית, אבל אולי מחר אקרא שוב ואוסיף דברים, אם יהיו לי.
מכיר את התחושה הזאת-זה כואב... אני לא גאון ולא פרופסור אבל אולי יש לי כמה דברים שיוכלו לעזור:
א. עם כל הטיפים והעצות שיש, בסוף זה החיים שלך, המסע שלך ורק שלך, בסוף את תתמודדי לבד עם אתגרים ותאלצי לעמוד מולם. לכן מה שזה אומר זה שצריך לקחת אחריות, דברים לא יקרו מעצמם, אם אנחנו לא נחליט לשנות משהו בעצמינו הוא פשוט לא ישתנה ואין סיבה שישתנה. ולכן צריך לקחת אחריות. תיקחי דף תירשמי לך בדיוק מה את רוצה להיות, תפרטי לפרטים ותיצרי לעצמך דרך ברורה איך את מגיעה לשם. ואז תשאלי את עצמך שאלה "את באמת רוצה להיות אחרת?" תנשמי עמוק ותתני לה להדהד בך ואל תתני תשובה מידית.
ב. יש ספר מומלץ מאוד של סוזן קיין שנקרא "שקט, כוחם של מופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר" - ספר מדהים.
ג. לי אישית ספרי הרב סולובייצ'יק שמדבר המון על הבדידות וזה שאדם הוא שונה מכל השאר ועוד - זה ממש עזר. ספר כמו "היחיד והיחד" או ספרים נוספים.
זה עדיין כואב, זה עדיין קשה, זה עדיין דורש. אך יש מסלול והחיים שווים את זה
אני עוד אקרא את מה שכתבו לך פה, כי מרגישים את ההשקעה בכל אחת מהתגובות שנכתבו כאן, גם אם עדיין לא קראתי לעומק. כיף להרגיש ולראות לבבות של אנשים שזורחים ככה.
וכמה מילים שלי עבורך.
הילד הפנימי לא עושה צרות, הוא ילד טוב. אצל אנשים רגישים ילד טוב, שלרוב הסביבה שגדל בה לא תמיד ידעה איך להכיל את הרגישות הזו או לימדה אותו איך להתמודד איתם.
ואת זה הוא די למד מתוך הדרך, דרך לא קלה ולא פשוטה. דרך שגרמה לו לפתח הרבה מאוד מנגנוני הגנה כדי לשמור על עצמו ועל היכולת להמשיך להסתובב בעולם הזה מבלי להתפרק לחלוטין מעוצמות של רגשות, אנרגיות, מחשבות וכל מה ומי שעובר בדרכו.
וכן, גם אותו יחד מגיע לשלב שתיארת שבעולם התפתחותי מקביל קוראים לו תהליך התבגרות. רק שבשלב הזה ה''הורה'' שעוזר לו ללמוד איך להיות ''בוגר'', זה ההורה הפנימי שלנו ולא הורה או דמות חיצונית. הן יכולות לסייע, אבל התהליך רובו קורה בפנים בשיח הפנימי שבינינו לבין עצמנו.
ויש שם משברים, כמו הורה שמתמודד עם מתבגר, שפתאום קולט שאין לו השפעה כמו פעם, ויש שאלות נוקבות, ויש דברים ש...''אעעע איך מתמודדים עם זה כי אני עצמי לא התמודדתי עם הדבר הזה מעולם... או כי מדור אחר, עם אמונות אחרות או לא יודע איך הדבר הרגיש הזה עובד... ומה הכלים לזה בכלל??!".
וזה טבעי, וגדלים מההתמודדות הזו, בדיוק כמו שכתבת.
לעבור דרך זה, זה מה שמגדל.
ויש לנו בחירה איך לעבור דרך זה.
לגבי הסיטואציה שתיארת, נשמע שלצד המודעות המאוד גבוהה שיש לך למה שמתרחש יש לך בקשה עמוקה פנימית נוספת - להקשיב אלייך פנימה ולברר שם איזה עניין.
מה הכוונה?
בלי להיות בטריגר של הסיטואציה, קחי את כל השאלות ששאלת פה ובררי עם עצמך - מה באמת הרצון שלך? כשקורה דבר כזה מה יעשה לך טוב וימלא אותך ומה כבר לא ויקח המון אנרגיה חיונית? מה הגבול הטוב שלך שם בלי קשר לסביבה, ומה תחום המתיחה שמעבר לו כרגע זה כבר בלתי נסבל?
לא הבנתי כל כך אם מדובר במפגש חברות או בחברות לדירה (אמרת שאין לאן לברוח, האם זה כי זה המקום שבו את גרה ובגלל זה אין לאן?) בכל מקרה, נסי למצוא מישהי אחת או שתיים שאת מרגישה או חושבת שיוכלו להבין אותך גם אם לא מכירות את ההתמודדות, ושתפי בחוויה שלך (נגיד : ''את מכירה את זה ש...? אז את לא מבינה, כל פעם שיש דבר כזה, אני רוצה להיות חלק אבל זה וזה ממש קשה לי/מציף אותי/מרגישה לא נעים ש... מה את חושבת? מה אפשר לעשות? איך היית משתפת את האחרות כדי שישמעו ויתחשבו גם בצורך שלי וברצון שלי להיות חלק וליהנות גם יחד עם כולן באמת?").
מותר לך לשתף בזה. חלק מההתמודדות היא להעלות למודעות עצמית ושל הסביבה כדי לקבל תמיכה, הבנה והתחשבות.
להיות אדם רגיש זו ברכה ומתנה שצריך להעריך, לייקר ולכבד. לפעמים קל לראות בזה חיסרון כי החברה עובדת לפי אמות מידה מסויימות, ורוב העולם פחות רגיש ופחות מוצף. אבל כשאנחנו רואים בזה ברכה ואת המתנות שהעולם מושפע מהן לטובה, וזוכרים שכדי לשמור על המתנה הזו ולאפשר לה להופיע באמת בעולם ולהאיר מתוכנו (ולא להיות מודחקים או מתנוונים), יש צורך אמיתי וכמעט קיומי בתנאים מותאמים ומיטביים, אנחנו נרשה לעצמנו להכיר בהם ולבקש אותם עבור עצמנו. אם אחרים יאפשרו אותם מה טוב, ואם לא נהיה בעיקר איפה שהם קיימים.
ותעשי שבמציאות הקיימת תהיי בתודעה של בחירה, זה עדיף מבריחה וזה יכול לשנות המון.
יש לי עוד מה לכתוב, אבל בינתיים אסתפק בזה.
הדבר הראשון שאני רוצה להגיד זה שהסיטואציה הזו מוכרת לי. ומוכרת לי היטב. כשאני הייתי בגיל תיכון היו בכיתה שלי נושאים וסגנונות שיחה שלא סבלתי ולכן הייתי חייב להתרחק. אני זוכר בזמנו שהייתי בוחר להתנהל בצורה של "חול" בבית הכנסת כי לא יכולתי לסבול את השיח המגעיל שהיה שם.
זה שלי.
ועכשיו לגופו של עניין - יש לך רגישות. יש לך יכולת הבנת המציאות שאין לאף אחת אחרת בסביבה שלך. יחד עם זה יש לך אתגר פנימי בגלל שאת רוצה חברות (או את החברות האלה).
כתבו פה לפניי דברים נהדרים. באמת.
אני חושב שהדבר הראשון שצריך לעשות זה להפסיק להתבייש במי שאני.
את טובה, את מבורכת. את נפלאה.
הסביבה שונה ממך. נכון. אבל זה לא הופך אותך לדחויה או משהו. את פשוט אחרת. וברגע שתפסיקי להתבייש בזה כלפי עצמך ("אני רוצה להתמודד, אני לא רוצה לברוח, סתם ילדה קטנה ואבודה שכבר לא מגניבה לאף אחד"), את תגלי אור חדש במי שאת ותראי איך שהסביבה שלך זורמת ומכבדת.
וגם
אפשרות טכנית: לראות איך את מארגנת את הפלייליסט. ואז לבחור שירים אחרים.
העומק, הירידה לפרטים , הקריאה של הסאב טקסט ובעיקר האכפתיות והנכונות לסייע מהניסיון ריגשו אותי בתקופה קשה 🥺
הלוואי שתמצאו לכם קרני שמש כמוכם כשתצטרכו.
עכשיו הבנתי למה לא רקדתי אף פעם עם החברות. ופעם אחת כשרקדתי הכאבתי באחיזה בטעות למישהי עדינה ומאז אני כל הזמן נזהרת...
אותי דווקא ניסו לשכנע וכעסתי יותר שלא קיבלו אותי וניסו לשנות אותי
מזדהה מאד עם מילות השירים שעושות רע. זוכרת עד היום (!) מילים רעות משירים רעים מלפני 15 שנה ויותר
הנפש רגישה מה לעשות?
עוד אפשרויות- למצוא ספה/ כסא באיזור שקט יותר, לברוח לפלאפון (שיחה או הודעות) או ממש לצאת החוצה. ואם אפשר ללכת- זה טוב. אני לא יודעת על מה דיברת, אבל לי ישר זה התקשר לאירועים. אני לא מסתדרת באירועים בשום צורה שהיא. אני בד"כ מתנתקת בצורה כזו או אחרת, ואם יכולה טכנית, מנסה לחזור לבית, או לפחות לצאת החוצה. יודעת מה אח"כ יקרה ומה יגידו לי, כי אף אחד לא מבין אותי, אבל אני לא מסוגלת להישאר. ולשמור על עצמי בטוב ומאוזנת יותר חשוב לי. אחרת אני נהיית עצבנית ומתוחה ממש וזה משפיע לרעה גם עלי וגם על הסביבה.
הסביבה רגילה לזה בד"כ...
התייאשו ממני בקטע הזה. שזו הרגשה קשה עם עצמי. בכנות. אבל נותן לי שקט בד"כ.
לא תמיד זה אפשרי. לפעמים אני פשוט מדברת בטלפון בחוץ ואומרים לי להיכנס (ומי בכלל המעצבן שהחליט שיהיו אולמות בלי קליטה???) זה קורה גם במפגשים משפחתיים, אירועים, חברות...
אני ממעטת כמה שאפשר בלבוא למקומות עם עוד אנשים. לאחרונה קצת יותר משחררים לי בנושא.
אין לי ברירה. באמת עושה לי רע להגיע למפגשים. גם נפשית וגם פיזית. מרגישה לפעמים כמו ילדה בת 8 שהולכת לאיבוד... אם אני מגיעה, אני עצבנית אח"כ. וזה יוצא גם על אחרים לעיתים, אבל בעיקר על עצמי.
להגיד שאת רגישה לרעש יכול לעבוד יחסית טוב, את זה אנשים יותר מקבלים בד"כ. כאבי ראש/ בטן/ עייפות/ בחילות גם מתקבלים הרבה פעמים (זה אכן מה שקורה לך בטח לעיתים במקרים כאלו...)
יצא לי קצת מבולגן🙈🙈🙈
אפשר למצוא דמות מפתח, דמות קרובה אחת, ולהסביר לה את העניין. ככה תרגישי יותר נעים והיא גם תוכל לחפות עלייך.
למה חשבתי על זה פתאום? כי סיפרתי לאמא שלי על חברה שנפגשתי איתה פעמיים בתקופה האחרונה. אחרי הפעם הראשונה היה לי רע ממש, והחלטתי שלא שוב, ונפגשתי איתה חודשיים בערך אח"כ, וזה עשה לי שוב רע... ואז הסברתי לאמא שלי למה לא טוב לי. על הטריגרים שזה עושה לי. והיא הבינה אותי.
והיום חשבתי להציע לחברה הזו להיפגש כי אני אמורה בקרוב להגיע לאיזור שלה. והיא אמרה לי שלא כדאי לי. וזה עוזר לי. כי היא מבינה אותי ויודעת מה טוב לי.
היא גם יודעת למה אני לא אוהבת אירועים. וזה עוזר לי להתחמק הרבה פעמים. לא תמיד. והיא גם לא מבינה את ההצפות והרגישות אלא רק שלא טוב לי להיות במקומות מסויימים, והיא מבינה ועוזרת.
אבל תחשבי מה עדיף לך.
למדתי כלל. מי שלא מקבל אותך איך שאת- לא ראוי להיות בקרבתך. אני כמובן לא אומרת להיות לנטל על אנשים וכדומה. אבל קשה לך- תגידי.
הבנתי על עצמי שהבריאות והשקט הנפשי שלי חשובים יותר מעוד חברה.
אתן דוגמא קצת שונה. כמו שבשידוכים לא חוששים להוריד על משהו מהותי כי "אולי זה זה", ככה גם פה. חברות שלא מתאימה לך, אז לא.
תשבי תדברי איתן. יחד או אחת אחת. ותסבירי להן על המורכבות שלך. (לא חייבים עם כולן)
אם הן מבינות- מעולה. וגם אם לא, הן מודעות לקושי לפחות.
חברות לא מספיק קרובות אני לא חושבת שכדאי לשתף. הן לא יבינו ולא ירצו להבין, ועלולות להקטין את התחושות שלך.
עוד אפשרות, אם יש לכן קבוצת וואטסאפ משותפת, לשלוח בה את השאלון של איש רגיש מאד, ולכתוב כזה "תראו משהו מעניין, לי יצא X, ובאמת אני רגישה. יש לי כך וכך. מה יוצא לכן?" וכך מי שיש לה את המתנה הזו של רגישות, תזהה שזה משהו אמיתי בה, וכולן יבינו מה ההתמודדות שלך, ויראו גם מה הקשיים הנקודתיים.
צאי להליכה של כמה דקות בחוץ. יאוורר את המוח ויאפשר לך להבין מי נגד מי ומה קורה שם.
אנשים רגישים מאוד -
האם יש להם נטייה כלשהי להיות אנשים שקופים מאוד?
א. האם פגשתם את זה בעצמכם או באנשים קרובים אליכם שהם רגישים מאוד?
ב. האם זה משתנה במקומות שונים שאתם חלק מהם, נניח במשפחה, בחברה, בפורום/מקום אחר? אם כן,למה זה שונה ממקום למקום?
ג. האם לדעתכם, או ממה שפגשתם, זה משהו שנובע מבפנים מהרגשה פנימית של "אני לא ראוי/ה" ולכן לא רואים אותי כי ככה היה עדיף, או שזו חוויה אובייקטיבית חיצונית של באמת לא רואים אותי ויש לה ביטוי ממשי בשטח? או שזה אולי מסיבה אחרת בכלל?
אשמח אם תוכלו להרחיב. תודה לעונים
אני חושבת שהנטיה להיות בלתי נראה היא בגלל שיותר רואים אנשים אחרים
כלומר,
רגישות יתר לאחרים גורמת להקטנת המקום שלי בעולם.
אבל זה בא עם הגיל- אצל ילדים זה הפוך- יותר רואים אותם בגלל הרגישות הזו, ואצל מבוגרים הם יותר רואים אחרים.
א. פגשתי את זה בעצמי וגם באנשים קרובים אליי
ב. כן, זה משתנה. במקומות שיותר רואים אותי אני משתדלת להיות ראויה לנראות הזו. ומקומות שפחות אז אני גם יותר שקופה ומשתדלת לא להיראות ויותר לשים לב לאחרים
ג. זו עבודת חיים.. להרגיש ראויה. לראות את עצמי ביני לבין עצמי. להראות לאנשים אותי. אני לא חושבת שזה אובייקטיבי אלא סובייקטיבי, הרגשה פנימית.
*חשבתי שהתכוונת ב'שקופים'- לכך שקשה להסתיר רגשות- זה אולי נושא לשרשור אחר
בהמשך אתייחס לדברים עצמם.
תודה שאת עוזרת לי לחדד, לגבי הכוכבית-
כן, מעניין אותי לשמוע על שני ההיבטים גם מצד זה שהם שקופים במובן של חשופים מאוד, ובגלל זה גם עם הרבה מגננות, וגם מצד זה שהם שקופים למי שנמצאים סביבם, מה שקוראים לו אנשים שקופים בחברה שפחות שמים לב אליהם.
מעניין אותי מה דעתך גם על הצד השני.
שאם כתבת על שקופים כמתקשים להסתיר רגשות או חשופים רגשית, אז אשמח לשמוע על דעתך לגבי שקופים כבלתי נראים בחברה מצד החברה.
ואם הפוך אז הפוך (סליחה שלא העמקתי עדיין בתשובה, רוצה להעמיק כתהיה לי פניות גם להתייחס).
ויש לי כמה שאלות:
האם זה שרואים אחרים יותר זה הסיבה הממשית לכך שאנחנו הופכים בלתי נראים עבור אחרים? כי מתרחש שם תהליך מסויים אצל מי שפוגש אותנו שגורם להם לחשוב שאנחנו לא זקוקים להיראות?
למה זה בעצם או 'הם' או 'אני'? למה הראייה אותם מקטינה ומצמצמת את המקום האישי? האם יש מציאות שזה לא ישפיע?
את חושבת שבאמת יותר רואים ילדים בגלל הרגישות הזו? (אני נתקלת דווקא בילדים רגישים שלא רואים אותם והם יותר רואים אחרים וצרכים שלהם גם בלי שיבקשו מהם.. אולי כי לילדים רגישים יש נטייה להיות מרצים יותר..?)
ב. זה מעניין - כשרואים משתדלת להיות ראויה לנראות.
כשלא משתדלת לא להיראות.
את מרגישה בעצם שראויות והיראות תלויה בגורם חיצוני?
האם יש מקום שהיא קיימת בלי תלות במה קורה מסביב?
ג. תודה ששיתפת.
*יש מצב שהשאלות אישיות ופנימיות מדי, תרגישי בנוח לא לענות, הן בעיקר כדי לעורר למחשבה והתבוננות.
בתור ילדה הייתי חברה של כולם ואז עשו עלי חרם ונהייתי מאוד שקטה ומתבוננת מקשיבה מכונסת עם כח על להעלם להיות שקופה ולהיות יותר עם כמה חברות טובות.
בדיעבד הבנתי שזה היה חצי החלטה מודעת של ילדה שנחמד לי כמה חברות טובות ולהסתכל בשקט מהצד פחות פגיע ככה.
שאת מתארת את זה כהנאה.
עולה לי שאלה כללית בעקבות זה מעניין אותי מה את חושבת.
יכול להיות שהרצון, הבחירה ואפילו ההנאה מלהיות 'שקוף' הוא בעצם סוג של מנגנון הגנה שמתפתח בגלל עומס והצפה רגשית שחווה האדם הרגיש מאוד? ויש מצב שזה לא בטבע שלואלא פשוט תוצר לוואי של הצפה מערכתית מבחוץ?
חשבתי על זה הרבה
חושבת שאצלי זה כן חלק מהטבע הבחירה איזה חלק מהטבע שלי להעצים היתה כנראה מתוך פחד להיפגע
גם השני, אתייחס בהרחבה בהמשך.
תודה על ההפנייה. אני מחפשת לשמוע יותר חוויה אישית של אנשים, זה באמת מעניין אותי מה בחוויה האישית של כל אחד משפיע על זה אם זו חוויה שחווה. כי הגיוני גם שלא חווים.
משמח לשמוע שלרוב את לא מרגישה את זה.
אם יורשה לשאול -
מתי את כן מרגישה את זה?
האם זה משהו שמגיע מבחוץ בהכרח או כתגובה לתחושה פנימית שאת חווה?
בעבר כמעט ולא הייתי מחצינה רגשות. הייתי שקטה וביישנית, ברמה שמעולם בנות בכיתה לא ראו אותי מחייכת או עצובה. כמובן שלא צוחקת או בוכה. בשום מצב שהוא. הייתי שומרת הכל בפנים.
לאחרונה זה השתנה, ואני פתוחה מאד. מעניין שדווקא כלפי רחוקים אני יותר פתוחה מאשר מול אנשים שקרובים אלי.
יש אנשים שאני בוחרת להיות אטומה, חסומה, מולם, ויש אנשים שאני שקופה לידם. נותנת להם לדעת מה קורה בתוכי.
מבחינת אם שמים לב אלי- שקופה בקטע כזה- יש לי נטייה לרצות להיעלם, שקשורה לעוד דברים. אבל זה מתבטא גם בזה שאני נבלעת בין אנשים, או כל דבר שיגרום לזה שלא ישימו לב אלי. מעדיפה שלא לבלוט.
בעצם לקחת את ההיבט של השקוף רגשית, שלא לא לחשוף רגשות כלפי חוץ. תודה על השיתוף שלך, זה באמת תהליך מעניין, ואם מותר לשאול, את לא חייבת לענות על עצמך אלא מה את חושבת שגורם לזה בכללי -
מה לדעתך גורם לאדם לרצות להיות שקוף רגשית בפני אדם מסויים אבל לא בפני אדם אחר? והאם גם למה שתיארת כקרוב יותר או רחוק יש השפעה על זה?
ולגבי ההיבט השני של שקוף מבחינת החברה - אם הבנתי נכון בין המילים את אומרת שבעצם ההרגשה הזו תלויה ונובעת ממקום פנימי שלך וזה לא תלוי במה החברה כלפייך? זה פשוט משהו בתוכך שבוחר לא לבלוט?
שמול אנשים ש"עוברים את המבחן שלי", כלומר, שאני מגלה שיכולה לסמוך עליהם, ומבינים אותי- אני מרשה לעצמי להיות שקופה. אני קוראת לזה המבצר שלי. יש אנשים שאני מכניסה לחדרים מסויימים בו, יש אנשים שבכלל לא, ויש אנשים שאני נותנת להם מפתח מאסטר. לכל הדלתות. אלו אנשים שאני סומכת עליהם מאד מאד. גם סומכת בקטע שיודעת שהם לטובתי ולא יפגעו בי, וכמובן לא יספרו שום דבר שלי לאף אחד, וגם אנשים שמבינים אותי. מי שלא באמת מבין- אני לא יכולה לתת לו להסתובב חופשי. נדירים האנשים שיש להם מפתח. הם האנשים שאני שקופה מולם. שאני נותנת להם לקרוא אותי עוד לפני שאני קוראת את עצמי בעניינים מסויימים.
בד"כ אני יכולה לאפשר דבר כזה רק לאנשים שרחוקים ממני, אנשים שלא מכירה במציאות (מפה בד"כ). מולם מרגישה בטוחה יותר, שמקסימום- עוצרת. בשלב שאני מספיק סומכת עליהם, אני יכולה להעיז לעלות שלב- להתכתב בוואטסאפ/ שיחות טלפון/ וידאו וכשסומכת ממש- גם לפגוש אותם.
שקופה מבחינת חברה- בעבר הייתי באמת שקופה ליד אחרות. לא ראו אותי. וזה כאב לי מאד בזמנו (וגם כיום כשאני נזכרת בזה). כיום אני עדיין שקופה בהרבה מקומות, אבל אני מודעת לעובדה שזו לא רק המציאות, אלא הרגשה אישית שלי שמוסיפה לזה.
לצורך העניין- אירוסין של חברה שהיו לא מזמן, שנסעתי באוטובוס עם עוד חברות, והרגשתי שקופה. הן לא שאלו אותי שאלות אלא שוחחו ביניהן. ויודעת שאם הייתי מדברת- הן היו מקשיבות לי והייתי משתתפת איתן בשיחה (ברמה מסויימת) אבל בחרתי שלא. והן מצידן לא פנו. וגם באירוסין עצמם היה לי קשה (מהבחינה הזו, בנוסף לטריגרים שהתעוררו שם). כשהייתי שם- ברחתי לדברים אחרים, וואטסאפ וכאלה. כמו שעושה כל פעם שמרגישה תקועה. (לאירוסין נוספים של חברה אחרת שהיו- בחרתי שלא ללכת.)
זה גם עניין של איך אחרות תופסות אותי, גם מה אני מרגישה, ולהערכתי- גם מה שאני משדרת.
אהבתי את התיאור עם מפתח המאסטר.
כמו שאת יכולה להבין, זו אחת הסיבות שבגללן פותח הפורום הזה. לא היחידה.
אבל מצד שני, לא רק מאחורי הקלעים כי עצם זה שהפורום פותח ''הכריח'' שמי שעומד מאחוריו יהיו ''חשוף'' במידה מסויימת, הרי צריך כתובת למי לפנות כשמשהו לא עובד כמו שצריך, לא?
השאלה שלי האם זה שהיתה נטייה להיות 'שקוף' ובלתי נראה, מה שהגדרת כלהיות מאחורי הקלעים, זה משהו שגם נחווה מהחברה? או שזו היתה בעיקר בחירה פנימית?
*שוב מעלה שאלות מסקרנות אבל אין חובה לענות עליהן..
הרבה יותר קל לי להתבטא בכתיבה. אין את ה"עומס" שבו מרגישים את הנוכחות של הבן אדם איתי בחדר או את הקול שלו. אני קורא את מה שהוא כותב ויכול לטפל בזה.
זה היה בחירה פנימית גם אם רשמית לא הודיתי בה. היום, עשרים שנה אחר כך, אני יודע להגיד הרבה יותר על הטריגר שגרם לי (אז) להתנהג ככה ולהעדיף את זה פועל כמו שהוא פועל.
למשל - דבר ששמתי לב אליו אחרי הרבה שנים, אני גדלתי בעיר גדולה מאוד. ועדיין רוב החברים שלי היו במרחקים של קילומטרים ושעות של נסיעה. אפילו הרבה שעות. כנראה בחירה של תת מודע לשמור עליי מפני קשר "קרוב מדי" שעלול לערער אותי ולהציף.
