הקטע מדבר על גודל ומידה ונותן לנו קצת נגיעה בכמה מוזרה התפיסה שלנו את עצמנו.
וכך התחיל האיש השחור לדבר.
היקום מכיל בתוכו סתירה גדולה וסופנית מכדי שהמוח הסופי יוכל לקלוט אותה. כפי שהמוח החי אינו יכול להבין את המוח שאינו חי למרות הוא חושב שהוא יכול-אין ביכולתו של המוח הסופי להבין את האין סופי.
עובדת קיומו הפרוזאית של היקום לבדה יכולה להביס את האדם הפרגמטי והציניקן. היה זמן, מאה דורות לפני שהעולם התקדם הלאה, בו השיגה האנושות די מיומנות טכנית ומדעית כדי לקלף כמה שבבים מעמוד האבן האדיר של המציאות. אפילו אז, אורו הכוזב של המדע (הידע אם תרצה לכנות אותו כך)בהק רק בכמה מדינות מפותחות.
עם זאת למרות התרבות אדירה של מספר העובדות הידועות, היו מעט מאוד תובנות של ממש. יקירי, אבותינו נצחו את המחלה-אשר-מרקיבה שאנו מכנים סרטן, כמעט נצחו את ההזדקנות הגיעו לירח-"
("אני לא מאמין לזה-אמר האקדוחן ולזה הגיב האיש בחיוך בלבד ואמר "אתה לא צריך להאמין")
-ויצרו או גילו מאות של תכשיטים נוצצים ונפלאים אחרים. אולם כל עושר המידע האדיר הזה הוביל למעט מאוד תובנות, אם בכלל לא נכתבו שום שירי תהילה לנפלאותיה של ההפריה המלאכותית-או למכונית אשר נעה. נראה כי רק מעטים, אם בכלל, הצליחו לתפוס את עיקרון המציאות. ידע חדש מוביל תמיד למסתורין גדול עוד יותר. ידע פיזיולוגי גדול יותר לגבי המוח הופך את קיומה של הנשמה לפחות אפשרי, ועם זאת סביר יותר מעצם קיומו של החיפוש. האם אתה מבין? מובן שלא. אתה מוקף בהילה הרומנטית של עצמך, אתה שוהה מדי יום בקרבתו של המיסטורי.
ולמרות זאת אתה מתקרב לגבולות שלך-לא גבולות האמונה, אלא ההבנה. אתה ניצב בפני מצב של אנטרופיה (אי סדר במערכת-מושג בתרדונומיקה) הפוכה של הנשמה אולם בחזרה לתיאור פרוזאי יותר של הדברים:
המיסטורין הגדול ביותר שהחיים מציע לנו אינו החיים, אלא הגודל המידה והשיעור. הגודל המקיף את החיים, והמגדל מקיף וחובק בתוכו את הגודל. הילד שחש הכי בנוח עם התהייה. שואל: "אבא, מה יש מעל לשמיים? "והאב עונה: "החושך של החלל" הילד: "מה יש מעבר לחלל? האב ":הגלקסיה" "ומעבר לגלקסיה?" "גלקסיות נוספות". "ומעבר לכל הגלקסיות האחרות?" האב: "אף אחד אינו יודע."
אתה מבין? הגודל מביס אותנו. בעבור הדג. האגם שבתוכו הוא חי הוא היקום. מה חושב הדג כאשר אנו מניפים אותו בפיו דרך הגבולות הכסופים של קיומו אל תוך יקום חדש בו האוויר מטביע אותו, והאור הוא בחזקת טירוף כחול? היכן שהולכי שתיים ענקיים וללא זימים דוחפים אותו לתוך קופסה מחניקה ומכסים אותו בעשבים לחים עד שימות?
או שניתן לקחת את חוד העיפרון ולהגדיל אותו. אדם מגיע לנקודה בו נוחתת עליו ההכרה המדהימה: חוד העיפרון איננו קשיח. הוא מורכב מאטומים אשר מסתובבים כמו טריליון כוכבי לכת מטורפים. מה שנראה לנו קשיח הוא למעשה רק רשת רופפת, שמה שמחזיק אותה כיחידה אחת הוא כוח המשיכה. אם נכווץ אותם לגודל הנכון, המרחקים שבין אטומים אלה עשויים להפוך לקילומטרים, תהומות, נצח נצחים. האטומים עצמם מורכבים מפרוטונים אלקטרונים וגרעין, המסתובבים סביבו. ניתן להגיע אף רחוק יותר לגרעינים תת-אטומים. ואז למה? חלקיקי טאכיונים? (חלקיק היפותטי שנע מהר ממאירות האור) ל-אין? מובן שלא. כל דבר ביקום מכחיש את קיומו של האין. להציע מסקנות לדברים הוא אחד מהדברים הבלתי אפשריים.
אם תיפול מחוץ לגבולות ליקום, האם תמצא שם גדר עם שלטים שכתוב עליהם "דרך ללא מוצא"? לא. יתכן שתמצא משהו קשה ומעוגל, כפי שהאפרוח ודאי רואה את הביצה מבפנים. ואם תנקר את דרכך דרך הקליפה הזו, איזה אור אדיר וסוחף יזרח דרך החור שלך בקצה החלל? הייתכן שתביט דרכו ותגלה שכל היקום שלנו אינו אלה חלק מאטום אחד על עלה דשא מוארך? הייתכן שתיאלץ לחשוב כי בהבערת ענף קטן, אתה שורף נצח נצחים? הקיום הזה אינו חל על אינסוף אחד, כי אם על אינסוף אינסופיים?
אולי ראית את המקום שתופס היקום שלנו במסגרת מכלול הדברים-כאטום על עלה של דשא. הייתכן כי כל מה שאנו יכולים לתפוש, מהווירוס המזערי ועד לגלקסיית ראש הסוס, נמצא על עלה דשא אחד ויחיד.. עלה שייתכן כי היה קיים במשך יום אחד או שניים בלבד ברצף זמן זר? מה אם העלה הזה יחתך בלהבו של חרמש? כשיתחיל למות האם הריקבון יחלחל לתוך היקום שלנו ולתוך חיינו, ויהפוך את הכל לצהוב וחום מיובש? אולי זה כבר התחיל לקרות. אנחנו אומרים שהעולם התקדם הלאה, אולי מה שאנחנו מתכוונים זה שהוא כבר התחיל להתייבש.
חשוב כמה קטנים עושה אותנו צורת החשיבה מעין זאת! אם יש אלוקים שמשגיח על הכל, האם הוא אכן ממלא תפקיד של שופט מעל למרוץ יתושים זה בקרב אינסופי של מרוצי יתושים? האם עינו רואה את ציפור הדרור שנופלת, כשהדרור קטן יותר מכתם של מימן שצף לו מנותק מכל דבר בעמקי החלל? ואם הוא רואה? מה צריך להיות טבעו של אלוקים מעין זה? היכן הוא גר? כיצד ניתן לחיות מעבר לאינסוף?
דמיין לעצמך את חולות המדבר הגדול ודמיין טרילוני יקומים-לא עולמות, אלא יקומים-המתקיימים בתוך כל גרגר חול של המדבר הזה. ובכל יקום יש אינסוף יקומים אחרים. אנו מתנשאים מעל יקומים אלה מעמדת היתרון האומללה שלנו על עלה הדשא. בהינף אחד של מגפך, אתה יכול להעיף מיליארד מיליארדי עולמות לתוך האפילה, ברצף שלא יושלם לעולם.
גודל....גודל, ומידה...
יחד עם זאת, חשוב מעבר לזה. נניח שכל העולמות, כל היקומים נפגשות בנקודת הצטלבות אחת, בשער אחד, במגדל. מדרגות אלה האם תעז? הייתכן כי במקום כלשהוא מעל לכל המציאות האינסופית? האם באמת תוכל לבחור טוב יותר מאלוקים?
לא תעז
לא תעז.
מישהו העז.. אמרתי
"ומי זה היה?" חייך הנביא
"אלוהים" אמר האקדוחן ברוך ועיניו נצצו "אלוהים העז..או שהחדר ריק?, הנביא?"
"אני לא יודע" פחד חלף על פניו של הנביא, רך וכהה ככנף של דיה."ובנוסף לכך אינני שואל. זה עלול להיות לא נבון".
מפחד שברק יכה אותך למוות? שאל האקדוחן בליגלוג
אולי מפחד ממתן דין וחשבון"
