פורום יוצרים (עמוד 18)

"טוב למות בעד ארצנו"

שמע את זה גנרל בריטי אחד ואמר:

"לא נכון! לא טוב למות בעד ארצנו.

שהאויב ימות בעד ארצו"

פטון אמר:

"אני רוצה להזכיר לך שאף אחד לא ניצח במלחמה במיתה לעמן ארצו. הוא ניצח במלחמה על-ידי לגרום לאויב לעשות זאת".

תודתי נתונה לך

L ענק - דווקא אחלה פתיחה , רק חבל שזה לא מדויק

אם כל החבר'ה עדיין כאן, סימן שהם בכל זאת מצאו סיבה לחיות, לפחות בינתיים.

שיכתבו את זה. בין אם יכתבו על הצדקה משמעותית ושמחה, ובין אם יכתבו רק סיבה טובה לבינתיים.

שיחפרו בתוכם למצוא את הסיבות הללו דוקא, זה טוב כתרגיל וטוב לחיים. 

בטח די משעמם לעמוד כל הזמן על הגבול בין חיים למוות. |משועשע למדי|

רק רעיון.

מחפש נושאים משמעותיים שלא קשורים דוקא למוות? אפשר לדבר על לידה.

בשם האב או האם, בשם אח או אחות, לדבר על היצור המופלא שהופיע והצטרף לחגיגה הדיכאונית כאן בעולם.

אולי אפשר לנסות לשכנע אותו להתאבד, מעניין לשמוע את התגובה שלו, ואולי לכתוב גם אותה.

אחרי הכל, מה שווה החכמה שלנו אם היא גורמת לנו לרצות לחיות פחות מהתינוק הטיפש?

זתאומרת לכתוב מכתב לאחד שהתאבד... זה יכול להיות טעון\מטיף\תוהה\כל דבר אחר. מה שבטוח שזה יכלול זווית של מישהו שבוחר שלא להתאבד מאיזושהיא סיבה שלא תהיה. קיצור אהבתי. 

אז כרגע מצטרפת לרעיון הזה ולרעיון של צוואה...

נראה מה תגידו אתם..

זה יכול להיות חתיכת דבר מוזר ומשעשע

לכתוב עלילה שבה כל אחד משחק תפקיד (נניח מד"ב המנהיג של החייזרים, אזרח, בולדוג, ואנע ערף מה או שדה תעופה טרירוריסט דיילת ומאבטח) )כאילו לוקחים סיטואציה ומתחילים ל"הזיז" אותה אפשר למשוך לכמה פרקים כמובן שכל פעם מישהו צריך להיות ה"מספר" כלומר נותן סיטאציה

                                                  (לכן שכחה חייבה אותי לזכור דווקא זאת?)

חייל. ספארי. שמשה. גובה. צלחת עם סופגניות בלוף. הצעה נדיבה. ילדה. לאאאאא
לשכוח.
שם כבר יזכירו לי הכול.

בעזהי"ת

לכתוב מכתב התאבדות בעצמי- ידכא אותי מידי,

ולכתוב מכתב למישהו שהתאבד- ממ, אני ישר אדמיין שזה אנשים ספציפים ויהיה לי עצוב מידי ואני לא אהיה מסוגלת לכתוב רק מהמחשבה הזאת.

תמשיכי

לא בטוחה שילך..

היא עומדת
צופה בכולם.
רואה הכול.
ושותקת
בובת חרסינה.

ועכשיו לבית ג

במדף בין הרבה פריטים

היא היחידה,

המבריקה.

היחידה

שאקח איתי.

בובת החרסינה.

ותוך כדי קריאה, לשים לב לפרטים. מה את חושבת שחסר אצלך, האם מה שאת קוראת מספק את החוסר הזה, ואיך.

חוזרת על עצמך? המ.. זה דבר שמתפתח עם השנים.. 

ביטחון עצמי? טוב.. אני חושבת שבעיקר להראות את מה שאת כותבת לאנשים אוהבים אותך ובאים בגישה טובה.

(ובמאמר מוסגר, אני חושבת כדאי לא לשים את עצמך ישר במקום שיפוטי, ביקורתי והשוואתי..)

אני אישית קוראת מגיל חמש , זה מאוד מאוד עוזר לי !

את גם צריכה לדעת להשתחרר . לא לחשוב מה יאמרו על מה שאת כותבת .

בהצלחה !

מספיק/ות ידיים ו/או פה חף-מכלים-אמנותיים ליצירת אמת.

והמסר יכול להיות פוליטי, חברתי, הומוריסטי, דתי...

השאלה היא האם את אוהבת את הרעיון או לא. אבל

אז השאלה לא אובייקטיבית.

כמו אמנות.

אפשר לשים גבול בין הפוליטיקה לחיים? (לדברים שבהם האמנות היא כן לגיטימית)

אדם שמחבר שיר בחרוזים על כמה הוא מתגעגע לריפוד של הכסא במליאה... מילא...

אדם שכותב שיר על ארצו האהובה זה פוליטי?

אז איפה בדיוק הגבול?

אין גבול. אין הפרדה ביניהם.. זה סוג הדברים שהם לא ברורים ולא מוגדרים, כשזה הופך להיות יותר ויותר פוליטי זה מתחיל להעלות ריח.

או שממש לא הבנתי את השאלה...

()

אצמצם קצת את השאלה (כי לכיוון הזה שמעתי דעות לכיוון השני)

שירה ככלי לפוליטיקה, לגיטימי? ומבחינתכם?

קחו בחשבון את קדושת האומנות, הרעלת האמת וכו' וכו'

הגיגים של היוצר\ת על החיים?מה ההבדל בין מטרה כזו לבין כל מטרה אחרת(העלאת הנושא שנכתב עליו למודעות הציבורית,פוליטיקה,מימון תרומות לעמותה מסוימת וכד')?

זו לא שאלה רטורית..

הסתה לרצח, מה תעשי?

אותו דבר...

ולא,גם הסתה לרצח בעיני היא משו שלא אמור להיכתב...או לפחות להתפרסם

אם אמנות היא דרך להעביר מסרים (בין השאר? או שלא?), מסרים שליליים דרכה יקבלו יחס כמו של כל מסר שלילי אחר, בחינוך, בתקשורת...

ואם שיר יסית לרצח, הוא לא צריך להישמע.

אולי משהו לא מפסיפס

שנכתבוזו דרך מרוטקורית לדעת אם המשורר העביר את המסר

לא שאני מזלזל, (בעצם, ברמה מסויימת ודאי שכן) אבל אנחנו שואפים ליותר ויש לנו הרבה יותר.

זה ההבדל הגדול בינינו ובינם.

לנו יש אור!

זה כלל לא קשור לדיון ההוא, הדיון היה על היצירה, לא על החיים והייסורים.

אבל.. אם יש בה הכל, אז מדוע אומרים חוכמה בגויים תאמין?

אנחנו רואים שאין אידו רתורה גורף להשתמש ברפואה פסיכיאטרית שלכאורה אם אני לא טועה פותחה על ידי גויים.

אין איסור לראות אומנות צנועה של גויים, וגם אין איסור של מוזיקה- נכון שבמוזיקה רבי נחמן ועוד חכמים אומרים לא לשמוע-אבל הי! אין איסור, זה אפילו לא מנהג.

זה עד עכשיו להערה של אנונימי.

ועכשיו הרהור- צריך לבדוק עד כמה כותבי פנטזיה מחוברים לעולם כמו שכותבי טרגדיות מחוברים לסבל.

תעשי טובה לאנושות ותמישכי להביא לנו קטעים כאלה בסדר?

ב"ה שאני לא שואף להיות המינגווי, אז אני לא צירך להדבק בכל מיני מחלות משונות, כדי לכתוב.

ובאמת צריך לעשות בדיקות על סופרי פנטזיה..

אני רק אומר, מילא הם, אני בהחלט יכול להבין למה בשביל היצירה הם זקוקים לסבל. 

אין להם אור.

ואני גם לא באמת מזלזל בהם, הם אולי יוצרים גדולים, אלא שיש הבדל בינינו ובינם.

בין כך ובין כך זה לא ממש קשור לדיון, אין לי ספק שסבל יכול להפרות יוצר, מן הסתם דוקא בגלל שהוא זקוק ליותר בכדי לא לשקוע בו.

צודק.

באמת.

עכשיו אחרי שהסברת, זה יורת ברור.

http://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.1892742

ן»תקראי איזה שיר מפעים

ן»או מכתב מהחבר

ן»בהצלחה

מטאפורות. דבריםש צדים את העין שלך. חתול שיושב בזווית מסוימת, אישה שמתכופפת לשרוך את השרוכים שלה ומפספס רמזור. תכתבי אותם, וכשיש לך אותם מול הדף תנסי לחבר אותם, ככה שיצרו את המסר הרצוי.

/Mosaic/Read/23979

אבל למה לא הגבת ?! כאילו אם כבר נכנסת ..

כל הכבודד!!

(אשתדל להגיב יותר באריכות כשתהיה לי גישה למחשב עם מקלדת נורמלית.. שבת שלום )

רוח.

העץ שלי הוא עץ מיוחד. שתלו אותו כשסבא שלי נולד. כשמלאו לעץ 27 אבא נולד, וכשמלאו לו 56 נולדתי אני. התאריך הוא אותו תאריך, העץ הוא אותו עץ, רק השנה משתנה. העץ הזה בן 70 עכשיו. סבא תמיד אומר שזה גיל מכובד וגדול, העץ זקן כמעט כמוהו! והעיניים הכחולות שלו מחייכות וגם הקמטים מחייכים בשובבות. והענפים של העץ זזים ומרשרשים ברוח. לפעמים הם צוחקים יחד עם סבא ולפעמים העלים הירוקים והרעננים מתרעמים: אנחנו לא זקנים! אבל סבא צוחק ואבא צוחק ואני צוחקת גם, כי כולנו בעצם באותו גיל, רק השנה שונה. סבא אומר שהגיל בכלל לא משנה, העיקר זו הרוח שנושבת בנשמה. וכשהענפים זזים והעלים מתרעמים העיניים הכחולות של סבא צוחקות יחד עם הקמטים שלו והוא מתקן את עצמו ואומר שהרוח יכולה לנשוב גם בענפים ובעלים. "תראי," הוא אומר לי. "הרוח הכי חשובה, לא הגיל. תראי איך העץ שלנו חזק אפילו שהוא כזה זקן כמוני." וכשהעלים זזים הקמטים שלו מחייכים והוא מתקן: "נכון, הגיל לא משנה. שומעת ילדונת? הגיל לא משנה. רק הרוח שבתוכנו." סבא צובט לי את הלחי עם הגומה ואת הלחי בלי הגומה והעלים נרגעים. אבא מלטף את העץ ונכנס פנימה לתוך הבית ואני נשארת בחוץ עם סבא והעץ, עם הענפים שזזים והעלים הירוקים. והרוח שנושבת בתוכם ובנשמות שלנו.

*

סבא, אבא ואני בחוץ. אבל בחוץ אחר, לא בחוץ עם העץ. דווקא יש פה הרבה עצים אבל הם לא שלי, לא של סבא ולא של אבא. הם של אנשים אחרים. אני יודעת שהם של אנשים חלשים וקטנים כי הם דקים כאלו, אבל אולי הם סתם לא שייכים לאף אחד. אני לא אוהבת את המקום הזה. יש בו אנשים מוזרים ומכאיבים. אבא מסביר לי שככה זה בית חולים ואי אפשר לברוח מהמציאות, וסבא מוסיף שהנה גם הוא נמצא כאן והוא חולה מאוד אבל בכל זאת הוא לא מוזר ולא מכאיב. הוא צובט לי את הלחי עם הגומה וממלמל "העיקר לשמור על רוח שמחה." והעיניים שלו כחולות מאוד ונוצצות מאוד.

לסבא כואב פתאום באמצע הדיבור. אבא רץ מהר וחוזר עם איש אחד גבוה כמעט כמו העץ שלי אבל לא זקן כמוהו. אבל הגיל לא משנה אז אני מפסיקה לחשוב על זה. האיש מסדר את החלוק הלבן שלו, מגלגל את הכיסא שסבא יושב עליו ונכנס איתו לבניין בית החולים שאין בו עציצים בכלל. אבא אומר לי להישאר במקום ואני באה אחריו ואחרי האיש עם החלוק המתנפנף שלוקח את סבא על הכיסא המתגלגל. הוא נכנס לתוך חדר מוזר עם המון מכשירים מוזרים ואבא נכנס איתו והם סוגרים את הדלת. אני נשארת לבד ומחפשת עציצים בעיניים הכחולות שלי שהן כמו של סבא רק בלי קמטים. פתאום אבא יוצא מהחדר המוזר והעיניים שלו אדומות. הוא תופס לי חזק בכתפיים. "תשמעי." אני שומעת. "מעכשיו העץ בגינה הוא רק שלי ושלך. את מבינה?" לא. ואבא ממשיך. "הלב של סבא הפסיק לעבוד. מעכשיו העץ כבר לא של סבא, סבא כבר לא של העץ. את מבינה?" אבא בוכה ואני שותקת. אני רוצה להגיד לו שהוא גדול אז שלא יבכה אבל הגיל לא משנה אז אני ממשיכה לשתוק. אבא עוזב אותי והולך משם. וכשאנחנו חוזרים הביתה אני נשארת בחוץ עם העץ. הענפים והעלים והרוח שבתוכנו.

*

יש הרבה גשם בחוץ והמון רוח שאני כבר יכולה לעוף. אבל בתוך הבית בכלל אין רוח ויש רק דמעות ואבא ודוד ישראל ודודה מיכל יושבים על שרפרפים ובוכים ומדברים עם הרבה אנשים ולא איתי, אז אני יוצאת החוצה. העץ נראה עצוב כי העלים שלו מטפטפים המון גשם - כמעט כמו הדמעות של אבא. אז אני מטפסת ויושבת עליו עד שכולי רטובה ואני נכנסת בחזרה אל הבית. פתאום יש ברק ומיד אחריו רעם. ויש רוח נורא חזקה ורועשת ועוד רעם. בלי ברק. אני יודעת שזה לא הגיוני אז אני מסתובבת ורואה את העץ על האדמה, מתגלגל כמו הכיסא של סבא.

ומיד אני שוב בחוץ והרוח שהיא יותר חשובה מהגיל נושבת בנשמה שלי. חזק-חזק.

הכתיבה מיוחדת ועם חן, רואים כניסה לדמות  והליכה יחד איתה ועם המחשבות והסגנון שלה לאורך כל הדרך.

רק, אם חשבתי נכון- הילדה בת 14? ולדעתי הדמות בסיפור ממש לא בגיל הזה.

התלהבתי שהצלחת לכתוב בראש של ילדה קטנה והתאכזבתי מהגיל,

אם טעיתי או שיש כוונה נסתרת בכתיבה בצורה כזו לילדה בגיל כזה- מצטערת..

הצלחה!

שיניתי..

תודה רבה !

שבוע טוב ומבורך . .

רוח.

העץ שלי הוא עץ מיוחד. שתלו אותו כשסבא שלי נולד. כשמלאו לעץ 27 אבא נולד, וכשמלאו לו 60 נולדתי אני. התאריך הוא אותו תאריך, העץ הוא אותו עץ, רק השנה משתנה. העץ הזה בן 70 עכשיו. סבא תמיד אומר שזה גיל מכובד וגדול, העץ זקן כמעט כמוהו! והעיניים הכחולות שלו מחייכות וגם הקמטים מחייכים בשובבות. והענפים של העץ זזים ומרשרשים ברוח. לפעמים הם צוחקים יחד עם סבא ולפעמים העלים הירוקים והרעננים מתרעמים: אנחנו לא זקנים! אבל סבא צוחק ואבא צוחק ואני צוחקת גם, כי כולנו בעצם באותו גיל, רק השנה שונה. סבא אומר שהגיל בכלל לא משנה, העיקר זו הרוח שנושבת בנשמה. וכשהענפים זזים והעלים מתרעמים העיניים הכחולות של סבא צוחקות יחד עם הקמטים שלו והוא מתקן את עצמו ואומר שהרוח יכולה לנשוב גם בענפים ובעלים. "תראי," הוא אומר לי. "הרוח הכי חשובה, לא הגיל. תראי איך העץ שלנו חזק אפילו שהוא כזה זקן כמוני." וכשהעלים זזים הקמטים שלו מחייכים והוא מתקן: "נכון, הגיל לא משנה. שומעת ילדונת? הגיל לא משנה. רק הרוח שבתוכנו." סבא צובט לי את הלחי עם הגומה ואת הלחי בלי הגומה והעלים נרגעים. אבא מלטף את העץ ונכנס פנימה לתוך הבית ואני נשארת בחוץ עם סבא והעץ, עם הענפים שזזים והעלים הירוקים. והרוח שנושבת בתוכם ובנשמות שלנו.

*

סבא, אבא ואני בחוץ. אבל בחוץ אחר, לא בחוץ עם העץ. דווקא יש פה הרבה עצים אבל הם לא שלי, לא של סבא ולא של אבא. הם של אנשים אחרים. אני יודעת שהם של אנשים חלשים וקטנים כי הם דקים כאלו, אבל אולי הם סתם לא שייכים לאף אחד. אני לא אוהבת את המקום הזה. יש בו אנשים מוזרים ומכאיבים. אבא מסביר לי שככה זה בית חולים ואי אפשר לברוח מהמציאות, וסבא מוסיף שהנה גם הוא נמצא כאן והוא חולה מאוד אבל בכל זאת הוא לא מוזר ולא מכאיב. הוא צובט לי את הלחי עם הגומה וממלמל "העיקר לשמור על רוח שמחה." והעיניים שלו כחולות מאוד ונוצצות מאוד.

לסבא כואב פתאום באמצע הדיבור. אבא רץ מהר וחוזר עם איש אחד גבוה כמעט כמו העץ שלי אבל לא זקן כמוהו. אבל הגיל לא משנה אז אני מפסיקה לחשוב על זה. האיש מסדר את החלוק הלבן שלו, מגלגל את הכיסא שסבא יושב עליו ונכנס איתו לבניין בית החולים שאין בו עציצים בכלל. אבא אומר לי להישאר במקום ואני באה אחריו ואחרי האיש עם החלוק המתנפנף שלוקח את סבא על הכיסא המתגלגל. הוא נכנס לתוך חדר מוזר עם המון מכשירים מוזרים ואבא נכנס איתו והם סוגרים את הדלת. אני נשארת לבד ומחפשת עציצים בעיניים הכחולות שלי שהן כמו של סבא רק בלי קמטים. פתאום אבא יוצא מהחדר המוזר והעיניים שלו אדומות. הוא תופס לי חזק בכתפיים. "תשמעי." אני שומעת. "מעכשיו העץ בגינה הוא רק שלי ושלך. את מבינה?" לא. ואבא ממשיך. "הלב של סבא הפסיק לעבוד. מעכשיו העץ כבר לא של סבא, סבא כבר לא של העץ. את מבינה?" אבא בוכה ואני שותקת. אני רוצה להגיד לו שהוא גדול אז שלא יבכה אבל הגיל לא משנה אז אני ממשיכה לשתוק. אבא עוזב אותי והולך משם. וכשאנחנו חוזרים הביתה אני נשארת בחוץ עם העץ. הענפים והעלים והרוח שבתוכנו.

*

יש הרבה גשם בחוץ והמון רוח שאני כבר יכולה לעוף. אבל בתוך הבית בכלל אין רוח ויש רק דמעות ואבא ודוד ישראל ודודה מיכל יושבים על שרפרפים ובוכים ומדברים עם הרבה אנשים ולא איתי, אז אני יוצאת החוצה. העץ נראה עצוב כי העלים שלו מטפטפים המון גשם - כמעט כמו הדמעות של אבא. אז אני מטפסת ויושבת עליו עד שכולי רטובה ואני נכנסת בחזרה אל הבית. פתאום יש ברק ומיד אחריו רעם. ויש רוח נורא חזקה ורועשת ועוד רעם. בלי ברק. אני יודעת שזה לא הגיוני אז אני מסתובבת ורואה את העץ על האדמה, מתגלגל כמו הכיסא של סבא.

ומיד אני שוב בחוץ והרוח שהיא יותר חשובה מהגיל נושבת בנשמה שלי. חזק-חזק.

ממש יפהפה!

תנסו לכתוב מכתב התאבדות. זה לא נראלי דבר שתרצו לפרסם אבל זה יכול ללמד הרבה.

משהו קליל יותר?

כל אחד רושם ככה בין חמש לעשר משפטים מעוררי השראה\ מילים\ ביטויים וכדומה ומישהו אחר צריך לכתוב על זה שיר או קטע שמכיל אותם או חלקים מהם או שנוצר בהשראתם

ב"ה

מכתב התאבדות זה דבר שלילי ולדעתי לא כדאי ליצור כזה דבר.

אם כבר צוואה.

ובעצם, אפשר לקצת בהכללה צוואה, ומי שירצה בתור מכתב התאבדות ייקח אתזה למקום ההוא....

אולי משהו שמח?! למשך מה זה החיים הטובים בשבילכם?

אבל שיהיה ברור שהמכתבים בדיוניים כן? שאף אחד לא יבין ממה שאני כותב משהו שהוא לא אמור להבין בטעות.

ותייר תוכל לכתוב צוואה להוריש לעולם הנהדר את כל הטוב שבו, לספר לו על כל הטבו שראית בו, ושאתה לא זכית לצפות בו, בגלל הזקנה שקפצה עליך.

מה זה החיים הטובים בשבילכם, זה טוב

ואם רוצים צריך החלטה ומארגן

למרות שיש משהו יפה בעיניי כשיש קשר בין הכתיבה (כמו שכתבנו על סיפור של מישהו)

בעזהי"ת

אם יקרה למישו מאיתנו משו, המכתבים האלה יהיו מפורסמים

[ובכללי צוואה כזאת לחיים זה דבר שחשוב לכתוב מתי שהוא.

רק לא בטוחה שארצה לפרסם אותה..]

אמנות שעוסקת בנושאים האלה היא אמנות עלובה. וברמה נמוכה.

אני לא כותב פה הרבה אבל אני עוקב כבר זמן רב אחרי הפורום הזה, זו לא הפעם הראשונה שאני קורא פה יצירות על מוות ועל אובדניות.

מה אתם רוצים להיות? לאן אתם רוצים להתפתח? אתם רוצים להפוך לחבורה של קפקאים כפרניים ודוויים שמבכים את מר גורלם ואת אומללות חייהם?

זה קל וחולני. 

אנחנו מחפשים חיים, מחפשים אור ויופי,

ההתעסקות המיותרת הזאת במצבים חולים ובאנשים חולים לא תביא אותנו לשום מקום!

תחשבו על זה.

זה מקום חולה, אבל בעולמנו החולה חולי הוא חלק אינטגרלי. וכל אחד יכול לפגוש בחולי בלי הזמנה מראש.

אני בעד שבן אדם ירגיש בנוח לבטא את מה שיש לו על לבו, גם אם זה לא נעים לך בעין.

ובתור תרגיל מחשבתי ואמנותי זה יכול להיות טוב (או שלא) גם למי שלא מתחבר לדברים.

לאן אנחנו פונים, מה אנחנו מחפשים.

כשמארגנים תרגיל משותף, לא מדובר בחבורה של אנשים שנקלעו לאותה נקודה חולה.

לפחות כשמארגנים, שלא יתעסקו ויעסיקו אנשים בכח במקומות חולים.

ושוב, זה הרבה יותר עניין של בחירה מאשר עניין של "לפגוש בחולי".

יש לבטא ויש להתעסק, להתעסק ולהתמכר לזה.

מפריע לי בעין? 

"זו לא הפעם הראשונה שאני קורא פה יצירות על מוות ועל אובדניות" - "אני בעד שבן אדם ירגיש בנוח לבטא את מה שיש לו על לבו, גם אם זה לא נעים לך בעין".

"ההתעסקות המיותרת הזאת במצבים חולים ובאנשים חולים לא תביא אותנו לשום מקום!" - "בתור תרגיל מחשבתי ואמנותי זה יכול להיות טוב (או שלא) גם למי שלא מתחבר לדברים".

לא מצאתי בפורום הזה אובדנות משתפכת ולא כ"כ מהר מתמכרים לדברים (אם אין סיבה...).

יותר הפריע לי הארגון הזה, שבוחר בנושאים כאלה.

גם בפעם הקודמת (אאל"ט) התרגיל המאורגן סיפר על נערה אובדנית.

אני חושב שגם ברמה האישית יש פה הרבה יותר מידי קטעים אובדניים, לדעתי - בגלל שזה קל וחולני.

אבל יותר מפריע כשמארגנים תרגילים כאלה, ושוב ושוב זהו העיסוק.

בנוגע לחלק השני של תגובתך, לדעתי זה ממש לא נכון.

אם הנושא הוא תרגול למה לתרגל בנושאים כאלה?

אני לא אומר שזה לא טוב לתרגול, אבל למה? זאת לא התעסקות?

לפחות בתרגולים אפשר לחפש נושאים בריאים יותר.

עם הטוב בעולם,קודם כל.דבר שני,בלי קשר כדי לעסוק יותר באור של החיים...

אפשר אולי אם אתם רוצים משהו מורכב,לקחת נושא כבד אבל מוסכם על כולם.התמודדות של משפחה עם 'כבשה שחורה',אולי..אפשר לפתח את זה עוד גם לכיוון מסובך וגם לכיוון קלילי יותר..

או קושי אחר והתמודדות איתו..

אין לי כוח להתדיין איתך ככה

-ר... ולמען האמת אני מסכימה אם הטענה שלך...

יש לי המון רעיונות לסיפורים, שהם די מבריקים,- אבל אני נמנעת מלכתוב עליהם, כיוון שאלו חוויות שב"ה לא התנבסיתי אלי ואני לא קרובה לאף אחד שהתנסה בהם...

על הכל ראוי לדבר, כמובן.

אם אתה לא סופר מטורף או שלא חווית אתה יכול לכתוב, ודאי, אבל מי שחווה יסתכל עליך כפתטי.

הסופר ליווה את הגיבור עד לשירותים ותיאר מה קרה שם. בנוסף יש סופרים שנכנסים ביחיד עם הזוג לתוך המיטה שלהם.

לא על הכל ראוי לדבר, נתחיל מזה.

עכשיו יש דברים שלא ראוי לדבר עליהם לפי דעתי כי אם לא תוכל לתאר את מה שקרה שם, את ההרגשה שהייתה לך באותו רגע, את מה שחווית, לא רק שלא תיארת - אלא קילקלת. הרסת את אותו מומנטום, את אותו רעיון.

דמיינו לעצמכם שכל הספרות שהייתה לנו על השואה הייתה ברמה ירודה? איך זה היה נתפס אצלנו? איך התקופה הייתה נתפסת אצלנו?

אם אני אכתוב סיפור על עמונה, על המכות על האכזריות, אני רק אפגע בי - כי אחרים יבינו כמה אין לי מושג מה קרה שם. ובקוראים כי קלקלתי אצלהם את הרושם שהם יכלו לקבל מהסיטואציה, מעמונה, מאותה התרחשות. ולא משנה כמה ידברו איתי על מה שקרה שם. משהו נדפק. ועמונה כבר לא תהיה עמונה.

מישהו מבחוץ שמכיר יכול לתת ביטוי לחוויה שאחרים שמכיר עברו,ובאיזשהו מקום לתת להם להעביר את התחושות והאירוע למילים.ע"ע ספרים כמו 'ילדה מיותרת' וכד'...

חוץ מזה,שיש נושאים שמי שחווים אותם לעולם לא יוכלו לכתוב,וצריך שיהיו במודעות(אבל פה כבר צצה השאלה מהי מטרצ הכתיבה בעצם..)

אתם יודעים שאתם דנים עכשיו בסיפור של מישהי קיימת שכתבה, השקיעה מזמנה.. ואתם מנתחים את זה כאילו כלום !!

יוו איזה חוסר רגישות אני משתגעת. לכו תדעו מה היא מרגישה כשהיא קוראת את התגובות שלכם!! בחיייאת!!

מילא הייתם מדברים על הנושא בלי לכתוב שזה בעקבות הסיפור שלה.. אבל אחרי שכתבתם!! כאילו, הלוו!! אנשיים!! רגישוות!!

מתנהל פה דיון, האם נכון לכתוב דבר שכזה או לא, והאם הוא יהיה פורה ונכון יותר אם הוא יהיה אמיתי.

אף אחד לא אמר שהיצירה המדוברת לא טובה חלילה, או לא ראויה- רק העלה שאלה האם היא יכולה להיות יותר ראויה, וכן, האם שייך לכתוב אותה. לא מדובר בביקורת המופנית כלפי היוצר/ת של היצירה הספיציפית הזו.

מוכשרת.אבל ממש.

צמרמורת.

אם זה היה יותר ארוך, זה כנראה היה קורה.

והייתי מוגבלת בעמוד..כמעט התחרפנתי.

בעיקרון, במקום "אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח"

הייתי צריכה לכתוב "דחה אדמון בצל צלמון הקם לנו רועים שבעה"

ואני כבר לא יכולה לערוך. 

"אני שונא אותך"

-"בסדר גמור. לילה טוב".... אאוצ'. 

כתוב מהמם, תותחית

אני אשמח לשמוע הערות. 

מה זאת אומרת לגמור ? להמשיך את זה בעצם ? לדעתי זה דיי גמור, אבל פתוחה להצעות..

תודה !

בגוש קטיף לא היו אזעקות.

נפל פצמ"ר- אז שמעת נפילה והיה סיכוי גדול שיהיה מטח אז נכנסת לבית.

או לחד"ב (מה שמי שלא מהגוש מכנה- ממ"ד).

אם הייתה לך שמיעה טובה או גרת קרוב לעזה שמעת גם את היציאה של הפצמ"ר אבל הייתה לך רק שנייה  או שתיים עד הנפילה.

שיניתי.

ככה טוב יותר ?

דחה אדמון-אדמון בצל צלמון-צלמון הקם לנו רועים שבעההה!" צווח יותם את סוף השיר וחייך בענווה לקול מחיאות הכפיים של שני אחיו הגדולים. "עכשיו מגיעה לי סופגנייה!" הכריז ופרץ בריצה למטבח.

"תביא לנו גם!!" קראה אחריו מיכל וזכתה להתעלמות מעליבה; יותם שב לסלון עם סופגנייה שמנה וחזר לבהות בחנוכייה שהכין בכיתה, בנרות הכתומים ובשלהבת העליזה שריצדה בראשם. "זאת אש קדושה?" שאל את מיכל, היחידה שהייתה בסביבתו באותו רגע.

".אם מותר רק להסתכל עליה, אז כנראה שכן"

"טוב, היא גם כתומה, כמו הצבע שלנו!" הוא קפץ מהכיסא והחווה בגאווה על החולצה הכתומה שלו, עליה התנוססה הכתובת: "גוש קטיף זה הבית שלי."

היא צחקה וליטפה את ראשו.

"למה את צוחקת?" התרגז. "אוף, מהיום גם אני קדוש!" הודיע וסילק את ידה. "מותר רק להסתכל עליי! אסור לגעת בי."

אוקי, אוקי, מצטערת." היא צחקה שוב."

"את נורא מעצבנת," אמר יותם ושילב את ידיו המרוחות בריבה.

"אה, אני ממש – "

פיצוץ עז נשמע מרחוק. אוטומטית, מיכל אחזה בחוזקה בידו של יותם ודחפה אותו מתחת לשולחן העץ הכבד. "רגע,

"!?חכי!" עצר אותה יותם. "אולי ניקח סופגניות "

.היא לא טרחה לענות. פיצוץ עז נוסף ענה במקומה

   *    

יאללה יותם, הגיע הזמן לישון." אלעד הניף אותו על כתפו."

לא רוצה, אתה לא אבא שלי!" השיב יותם בעקשנות."

"נכון, אבל אבא ואמא יצאו ואמרו שאתה צריך להקשיב לכל מה שאני אומר."

"!אבל אמרת שנראה סרט"

אני רואה סרט, קטנצ'יק. לא אתה. אתה הולך לישון עכשיו." הוא הנחית את אחיו הקטן על מיטתו."

יותם משך באפו. "ואם יהיו טילים?"

"אתה כבר בן שמונה ויודע טוב מאוד מה לעשות במקרה כזה: פשוט רוץ לשירותים. זה החדר המרכזי בבית. בסדר? ולא, אני לא נשאר איתך בחדר, אתה גדול."

אני שונא אותך." אמר יותם והתכסה בשמיכת הפוך שלו."

".בסדר גמור. לילה טוב"

"?רגע, איפה מיכל"

".אצל חברה." אלעד כיבה את האור. "אל תשכח לומר קריאת שמע"

יותם לא ענה. עיניו נצצו, בוהות בחושך. אלעד נאנח ויצא מהחדר.

"אלעד!!" קרא יותם, רגע אחרי שאחיו יצא מהחדר.

"מה?"

"?אני יכול סופגנייה"

לא! תישן עכשיו ואל תציק לי." השתרר שקט בבית הקטן. אלעד נשכב על הספה והפעיל את הסרט."

"!!אלעד"

הסרט נעצר. "מה?!"

"זה באמת החנוכה האחרון שלנו בגוש?"

בלית ברירה אלעד קם וניגש ליותם. "מי אמר לך את זה?"

".יהודה. הוא אמר לי אתמול במכולת שהם עוברים דירה כי נמאס להם וזה גם ככה החנוכה האחרון שנהיה פה"

אלעד שתק. יותם נלחץ משתיקתו. הוא לפת בחזקה את ידו של אחיו הגדול. "נכון הוא טועה? נכון שאנחנו נשאר פה לתמיד? נכון שכבר לא יהיו פצמ"רים? נכון? נכון?!"

"אנחנו מקווים שלא ועושים הכל בשביל שזה לא יקרה, אבל אני לא יודע." קולו של אלעד נחנק ולפיתתו של יותם רפתה. "באמת שאני לא יודע."

                                              *   *   *     

"דחה אדמון-אדמון בצל צלמון-צלמון הקם לנו רועים שבעה." הם שרו יחד, משפחה מאוחדת. בהו בנרות, בהו בנוף העירוני שהשתרע למולם. הם כבר התחילו להתרגל אליו. "אנחנו עוד נחזור," לחש יותם. פתאום אש הנרות נראתה עליזה יותר.

מה באת לספר לנו? על ההתגברות? על זה שהם מצליחים להתרגל לבתים החדשים? להעביר לנו מסר שיהיה בסדר בסוף?

לי זה נראה כאילו הקטע שלך נועד לצמרר, והסוף פשוט קצר מדי. תנסי לחשוב מה את רוצה להעביר.

איזה מסר ותעבירי אותו, עד הסוף. 

ואם את רוצה לתאר מציאות אז יש פחות מדי תיאורי נוף, פחות מדי תיאורים אישיים.

את טובה במונולוגים. ממש. אני, כמה שאני כותב, לא מסוגל לכתוב מונולוגים.

ישלך את זה אבל אל תוותרי אל הרקע או לחלופין על המסר.