פורום יוצרים (עמוד 19)

הם מרגישים שנחשפו יותר ממה שהם יכולים להרשות לעצמם.

נבהלים, נרתעים, ומוחקים.

ולא רוצים יותר שהגועל נפש שהם שפכו בצורה אסטתית ומרשימה ודרמטית

ישאיר זכר בעולם?

כמו שאנשים מוחקים קעקוע, צלקות..

כן, העלתי והתחרטתי.

לא רוצה יצירה שלי שם יותר..

אשמח לתשובה!

ואם רוצים גם את הכותרת ושולחים את זה, ובאותו רגע זה משתנה,

או שמבקשים ממשה שימחק אם את לא רוצה שיישאר אפילו דף ריק..

מזדהה איתך

זה נשמע כמו קינה מתוסכלת של כל מי שסובל/ת מעודף משקל.

השיר, או מקצבו, התנגן לי בראש בקריאת השיר >

רק שלא ידעתי שהוא תוצר של רחל המשוררת.

איזה יופי.

היה ראוי להזכיר את המקור

בעזהי"ת

לגבי הסיפור של צמח בר; שמאוד אפשר למצוא אותה שם בין השורות אם מחפשים [וכן אני זוכרת שהבטחתי לך ניתוח, אבל אני לא מוצאת ת'צמי מגיעה לזההה]

ותודה על המחמאות, וואי..

את יודעת איזה כיף זה לקרוא קטע שלה בלי דמעות בעיניים? זה יכולת אדירה ו..ממש נהנתי.

זה כל העיניין צריך לחפש אותה שם  היא מסתירה את עצמה.

לא קטעים קודמים, לא שירים אחרים.

אבל אני יכול לנסות..

-טוב עזבו, זה התפקיד של אחותי לעשות לכם את החיים קשים- שורה נהדרת כל הכבוד לך..

-דווקא הקטע עם הארי פוטר, החליש את השורה הזאת, אולי תנסה למצוא דומת אחרת כמעט שקופה שכל הוים בוכה? או שאולי מי צריך דוגמא?

איך נוריתי רואה כל יום דרדסים לא כל הבית נכנס לאבל? אם כל הבית נכנס אז תוריד את הקטע הזה ואם לא אז תדגיש את זה.

תספר על אמא ואבא איך שם מחייכים ועוזרים לכולם ורק הוא והאחות נשארו מאחור. תקועים.

אמרתי וניתקתי מהר מהר לפני שאני אתחיל לבכות -ה"מהר מהר" מיותר.

שום דבר לא הכין אותו לצעקות שלה אבל גם שום דבר לא הכין אותנו, הוא נכנס לסלון והיא מתחילה לצעוק עליו? אולי אם בא לך לעשוות שתעבור בינהם קצת אינפורמצהי מבטים, קריצוות הוא מעביר לה את הקורנפלס, משהו כזה..

"אני מעדיף לשכוח אותו אלף פעמים (טוב שנינו יודעים שאני לא אשכח),ולא לזכור אותו כמוך" - לא נראלי יש סוגריים במשפט אתה יכול לשנות "אני מעדיף לשכוח אותו אלף פעמים ולא לזכור אותו כמוך" למרות שבינו אמרתי בלב אני בחיים לא אשכח אותו.

אני חושב שמה שהפריע לי הז הסוף המפוספס.

תדגיש יותר את ההבדל בינהםשהוא האח הקטן וצריך לשכנע אותה, ולמה הוא יושב על ספה עם ראש בן הברכיים, שיעשה משהו, שילך לשק אגרוף. אחרי מריבה לא ממש מתיישבים על הספה עם ראש בין הידיים.

יש םה די הרבה הערות קטנוניות, אבל יש לך חומר נהדר. באמת.

תוכל לנסות לעשות ממנו משהו יותר חזק- אה..והקטע עם דמדומים באמת טוב

אני לא מכיר את הכתיבה שלך אבל שהיא ממש טובה. הייית רוצה לקרוא קטע שלך על משהו שאתה כן מכיר.

צובט הלב.

התחושות וסערת הרגשות מורגשות כאן היטב:

הרצון וההבנה ההדדית- למגע. הנואשות לו- למען השפיות.

הדחיפות הבהולה מהצד האחד, אל מול הדרישה להתמתנות ולרוגע מהצד השני (שלאחריו- יבוא שיתוף הפעולה)

הויתור- המדוכדך...

והיפוך התפקידים לפתע פתאום בסוף (או- זריקת מחסום המתינות לעזאזל.)

= = =

אך זה קטע מר מתוק- אי אפשר שלא להתחייך למראה משחק המשקלים של המילים, הקצביות, זה מלבב  

וזה שהרסת לי תעיניים ותמוח זה סיבה טובה לסגירת חשבון....  

סתם... מהמם ויפה וכל מילה שכזו שכרגע נעלמה לי מהראש כי הוא עמוס בגימלים....

מממ... "תרגיע" למשל...

אם כי המבנה (?) (לא לא מבנה...)

כללית יש משהו משעשע בצורה .. מן ערבוב של היתולי ו...כואב (?)

מלא פעמים ניסיתי לעשות משחקי מילים

אבל הצחלת ברמה יוצאת דופן!!

כאילו--- יפפה

קצת מוזר, קצת לא מובן.. בעיקר המבנה.. גם התוכן קצת מעורפל- כאילו, תסבירי, איפה את? באיזה תקופה? מי הדמות שמספרת? 

אבל בסה"כ יפה, אהבתי..

בין הערביים

חומק בחמוקי המאפליה,

סיים משמרת - צל היום.

חד הוא על משמרתו.

עתה עת צל הלילה. זה לא הוא.

הוא יודע דיכוטומיה,

בלי צל-צלו של ספק -

כאחד כזה המתגנב ללבו בכל צלילת השמש.

צל הלילה ערמומי,

מציץ מכל פנס-רחוב.

אולי זומם לנשלו ממשמרתו

ובאור השמש ימזג פיצוליו;

יהפך לצל-עד, לערפל,

יהפך לאחד.

עליו לשקוט על שמריו,

בצלילים. צלילי הליל

השאלה היא "מה הקשר רכסי פסגות... ולמה בכלל התכוונת?..."

מיהי הגברת בעצם?

עושה רושם שנהניתי.

נכנסת לסיטואציות מסוכנו-, נכנסת לשדה הקרב ו"מתחילה" עם הלוחם העסוק (=עלולה לחטוף בו-במקום)

לא ערוכה ולא חמושה, וגם אם תרצה להשתתף בקרב- אין לה את המיומנויות הנדרשות כדי לשרוד בו אפילו דקה (=לבושה בהידור, אשה רגישה פיזית ומנטלית ושלא בקיאה בקרבות)

מצפה לסובלנות ועדינות מצד מי שדבוק ברוח קרב וגינונים לגברות הדורות לא בראש שלו עכשיו (=תמימה ונאיבית מאוד, סומכת יותר מדי על טוב ליבם של אנשים)

לא מתואמת עם הסביבה, נמצאת על תדר אחר (קולות הלחימה לא ערבים לה, מצפה לנוחות ושלווה)

ואחרי השטות הזאת שלה- היא נעלבת ומסתלקת בוכיה.

חמודה אהבתיה

ייחור-

יפה לך.

אהבתי את חזרת השאלה בסוף כל שורה.

את תשובתו של הלוחם- שסוגרת מעגל עם פתיחת הדברים של הגברת.

= = =

רק למה... "קניבליזם"? הרי החייל טרח להרחיק אותה. והיא הלכה לבסוף!

[אה, וגם אהבתי את זה שהיא תופסת בזרועו, ואז נוזפת בו- איך הוא נוגע בה במצבו המיוזע ]

חוץ ממה שהיא אומרת בעצמה....

על מה הקטע? על מלחמה? ולמה באמת קניבליזם?

אנשים הטורפים איש את רעהו במלחמה?

מלחמת האדם בעצמו.

אם נבחר להסתכל על הדברים בעיניים לאומיות נגיד שכל נוחיות ההדורה נולדה מאותה מלחמה וקורבן החיילים, והיא תופסת את כל תלוליות הבשר רק כחוליית השוחות.

שכתבת על כך שכל אחד מרגיש מלחמה בחיים שלא הורגל אליהם. חיים אחרים.

לא?

אשמח לשמוע פירושים שונים.

בעיניי גיבור הטרילוגיה הוא הלוחם שנתקל באטימות, קרירות ונבערות. כאילו שהמלחמה עצמה לא מספיקה.

ב"ה

ומכיוון שאני לא מצליחה כ"כ להתרכז,

לא יודעת כמה אני אצליח לבטא את מה שאני חושבת.

אבל מנסה.

בעיניי

זה דמות שחיה בבועה, מנותקת

בטוחה שכל העולם זה היא והרצונות שלה

וכל השאר זה סתם תפאורה/משהו שנועד לשרת אותה

ולהפוך את החיים שלה - שהם מסע תענוגות אחד גדול

לקלים ונוחים יותר.

וכשמנסים לנער אותה ולהסביר לה את המציאות כמו שהיא

ולא כמו שהיא מדמיינת בחלומות הוורודים שלה

היא לא מוכנה לקבל ובורחת בחזרה לבועה.

זה דוגמא למישהו שיכול להיות מאוד אכזרי ואטום

לא בגלל רוע לב,

בגלל טמטום.

אה, וזה כתוב מאוד יפה.

כישרון

בתור קורא-חווה אתה נהפך ליוצר בעצמך, אז אמור לי אתה מיהי הגברת בעצם.

במדיו המטונפים וקסדתו החבוטה, על ריחות הדם ואבק השריפה, נכנס הוא החייל למרכז השדרה, אחז כנף-שמלת-ההדורה ושאל

"סליחה אישה, פה זה שלווה?
למה הדהירה?
למה המהומה?
למה הבהלה?"

ירתה לעברו הקרה בעודה ממרחת שפתיה בארגמן "סליחה בחור, פה היא המלחמה".

קץ הוא במלחמה.
קרס. בכה.

בקפוטתו המזיעה ושטריימלו המאובק, על ריחות המקווה ומגבתא-דציבורא, נכנס החסיד לאותו המרכז, אחז ידו השניה של אותו החייל וצעק

"סליחה בוחער, פה זה בית ערווה?!
אתה לא מתייבש!? איך אתה נוגע בבחורע!?
שיקצע!
גור לך!"

ברח החייל בעודו מיטיב קסדתו החבוטה על ראשו ופלט "סליחה רבי, פה היא טראומה".

קץ הוא במלחמה!
והיא - ממשיכה.

זה עצוב, אבל הכתיבה לא יכולה שלא לעלות חיוך. כשרון מעורר קנאה (אני יודעת שלקנאות זאת תכונה מגונה, אבל אני לא מושלמת. כל הבאסה.)

אפשר ליצור מזה קומיקס (או לאו דווקא) נוגע ללב ממש.

יש לך סגנון. מיוחד במינו מלא חן.

הקטעים קצרים, בעלי מסגרת מעניינת:
הפתיחה,

השאלות,

משפט "הקטילה".

ליבי על בחורנו החייל. ממערכה קשה, למבט קר, לגערה מעליבה.

יש לי כמה תסריטי המשך בראש...

[התמשיך את השרשרת, מר ייחור?]

אין לי חשק להמשיך להתעלל עוד באומלל (מה גם שהמסגרת מוצתה). אולי אשוב אליו כשיהיה לי מה להציע לו (רעיון...).
 

יש משהו בקטע הזה שגורם לחשוב על כך שהמלחמה היא מיותרת ואוילית...

זה שהחייל עוצר ומסביר לגברת "כאן מלחמה" עושה את הכל למן הצגה..

כביכול מדובר במן משחק מלחמה כזה... ואחד הילדים מפסיק כי אמא הגיע לשאול אותו משהו...

יש גם משהו שגורם לי לחשוב.. שבקטע השני, החייל מחליט לבדוק מהיכן הגיעה האשה המוזרה הזאת.. לבדוק את העולם שלה...

אז הוא נוסע למרכז העיר...

טוב, לא כתבתי את זה כמו שצריך... והיה עוד משהו ששכחתי.

חבל שלא כתבתי מיד.

קראתי בשבת ובכיתי, וממש אמרתי שמוכשר מי שכתב... מגניב

וואי , קראתי עכשיו את הסיפור , עברו לי צמרמורות בגוף!!

ממש ממש מרגש ויפה !!!

יש לי שאלה בבקשה , איך אפשר לפרסם דברים בעולם קטן ?

איכשהו בלי בכי.

אולי בגלל כמה נק' שצרמו במסר.

ותעשה טובה,תכתוב בפעם הבאה שזה טריגר רציני מאוד.

מאוד.

קראתי בשבת ופשוט התרגשתי

יפה לך על הפרסום. תודה!

רק עכשיו ראיתי את השירשור פירגון לך...

באמת שמגיע!

תודה

מירב זה המייל של עולם קטן, אני שלחתי לכתובת של רשות הדיבור אני מניח שחנן בן ארי (העוטרך של הסיפור הוא זה שעורך גם את הקטעים החאירם) אם הוא יאהב הוא יעלה אותו. ותעשי טובה אל תשכי להודיע לנו בסדר?

צהלת - זה התגובה השנייה הכי שווה שקיבלתי ממש ממש שמחת אותי.

ולכל השאר., תודה רבה לכם. זה ממש כיף לראות את סהיפור הזה.

ח'ברה בבקשה בשביל החוויה תנסו את זה.

החוויה מדהימה.

יו איזה כיף

ורק הערה קטנה...

כתבת שזה המייל אבל..אין כתובת מייל...

אז..מה הכתובת?בשביל מי שירצו לשלוח..

reshuthadibur@olam-katan.co.il

זה קטע יפה, באמת הכתב קצת מפריע (מה רע בצבע שחור וכתב לא מודגש?),

יש הרבה שימוש בכ"כ. אני גם משתמשת בצירוף הזה הרבה, אבל זה הרגיש לי קצת אוובר.. וגם עדיף לכתוב כל-כך. (בלי ר"ת).

גם הניקוד הוא קצת כמו של סמסים.. אחרי פסיק בא רווח, לפני פסיק לא.

אהבתי את החלוקה לשורות ואת המראה של הקטע על הדף (יש לזה שם.. לא זוכרת איך קוראים לזה).

האמת שיש בקטע אופטימיות תמימה וזה נחמד-משעשע.

לדעתי יש פה משהו לא מודע עד הסוף או שלא כתבת על עצמך

הכל כך עכשיו שאני קוראת אתזה באמת קצת יותר מדי..

ולקחתי לצומת ליבי את הפיסוק.

אבל למה התכוונת כשאמרת שיש כאן אופטימיות תמימה?

ולא, לא כתבתי על עצמי.

כי נראה שאת מנסה להראות ייאוש גמור, ודווקא אחרי המשפט "בתוכה היה רק מערבולות וחושך", בא המשפט "מדי פעם צצה לה נקודה קטנה ,ורודה, של תקווה". ואחר כך את לא הודפת אפילו את התקווה הזאת.. בעדינות אמרת "רק מדי פעם" אבל לא היית אירונית כלפיה כמו מיואש לגמרי..

והסוף קצת לא ברור.. זה גורם לה להרגיש שלמה? הרי דווקא מול הים היא מרגישה את קטנותה בניגוד אליו..

ואהבתי מאוד את ה"פשוט, ריק ולבן", ואת הסיום, ויש תיאורים יפים ומדוייקים.

את רואה שכתבתי שהיא אוהבת את החול הים והירח כל אחד בגלל משהו מסוים?

אז כשכתבתי את השורות האלה:

"כפות רגליה במים

ידיה משחקות בחול

ועיניה מביטות בירח."

בתור חלק כאילו נפרד מהשאר ,התכוונתי לזה שהיא כאילו

אוהבת את הדבירם האלה ומתחברת אליהם...

זה גורם לשיר להשמע נאיבי ופתטי..

ובכלל, יוצר תבניתיות מדוקלמת.

מה דעתם\מחשבותיהם\רגשותיהם וכו..לענ"ד.

בייחוד למי שלא מכירים אותך אישית או יודעים מה הרקע..

עוד תשובות?

לא מקצועיים? זה הפך את היצירה לטובה יותר כי כך הם אמרו? אני לא יודעת למה שוש התכוונה, אבל אני שאלתי והתכוונתי לעצם היצירה... יש מבין?

ז"א אם זה באמת יצא מבפנים, אם את מתפעלת מכך שהצלחת להוציא משהו מעורפל כמו הרגשה לאויר העולם. לתת לזה צורה.

אח"כ יש עניינים טכניים חשובים... צריך לברר אצל אנשים שעוסקים ומבינים,

כך לעניות דעתי. 

לפעמים זה פשוט הופך אותה לפריקה. זה לא בטוח יצירה.

יצירה שממששת את המטרה שלה.

אם המטרה שלה היא לפרסם אותך אז ברגע שנהיית מפורסמת היא מלאה את יעודה

אם המטרה שלה היא לפרוק אז ברגע ששתפרקי היא השלימה את יעודה

אם המטרה שלך היא לקבל צומי אז יצירה גרועה שתיצג אואתך בתור יצור שצרריך עזרה תהיה יצירה טובה.

זה כמו לשאול מה הופך אדם לאדם טוב?

אאם הוא עומדד בקריטריונים שאנחנו מחליטים שהם הטוב.

ד"א בזכותך הבנתתי מה הופך יצירה לגרועה (שתי שרשורים למטה) אם היא מפספסת את המטרה שלך היא לא טובה אבל אם יצירה את הדבר ההפוך ממה שרצית אז היא כנראה גרועה.

בלי זה (ויש הרבה "יצירות" כאלה) זה חד משמעית לא יכול להיחשב יצירה.

הוספתי שיש עניינים "טכניים" (אם כי את המרכאות אני מוסיף רק עכשיו)

שבהם צריך להתייעץ עם אנשים שמבינים...

בקשר להמשך שלך, מממ... אני לא ממש מבין אותך כמדומני...

מדברים פה על יצירה אמנותית, לא?

לפחות איך שאני מבין... יצירה שנועדה להשיג "צומי" לא יכולה להיחשב יצירה אמנותית.

וכנ"ל גם לגבי יצירה שנועדה לפרסם אותי, ז"א, ברור שיצרתי משהו, עשיתי פה משהו, אבל לא נראה לי שלזה היא התכוונה כשהיא שאלה מה מחשיב יצירה לטובה.

אחרת היא לא הייתה אמנות,אלא סתם חיבור סתמי של מש]פטים...לא?

וכמו שנאמר כבר,יש מטרות שהן טובות,אבל לא בטוח אמנותיות.

השאלה אם את קוראת ליצירה טובה 'כל דבר שמבטא את הרגשות שלי,גם אם מדובר בקטע שלילי\

גם אם מה שמבטא אותך כרגע זה משהו בסגנון של

פעם היה בית.

וגר בו איש.

ואז הוא עזב' 0דוג' ממש מוקצנת,אבל העקרון..)

או שיצירה טובה זה משהו שמבטא אותך וכו' אבל ייחודי לך,שרק את היית יכולה לכתוב(בגלל האופי ואירועעים שקרו לך והסיבה הנוכחית לכתיבת מה שבחרת לכתוב)

ואז גם תגובה מקצועית של 'וואו' לא ממש תספק אותך.

וגם...אם הרבה הגיבו בערך אותו דבר,זה אומר שהרגישו משהו.לפעמים דווקא מקצועיים לא יתרשמו יותר מדי,וזו יצירה טובה.לאה גולברג,למשל,כתבה ספר ילדים ואמרו לה שהוא לא טוב,והיום אנשים אומרים 'וואו.כמה חבל שהיא לא כתבה עוד לילדים.' אז מקצועיות לא תמיד מעידה..כמו בהרבה דברים.

זו דעתי.

יש,הצלחתי להסביר הכל

ואדם לא נהיה טוב בגלל מה שאנחנו מחליטים.אם זה היה ככה כל אחד היה יכול להיחשב כ'טוב',כי לכל דבר רע אפשר למצוא תירוץ הגיוני.או סיבה רגשית כלשהי.לא קשור,אבל הייתי צריכה להגיד את זה.

מה ההגדרה של יצירה טובה? מה עושה אותה טובה לפי מה שאמרת? הרי את אומרת שאם היא מבטאת אותי כמו שצריך זה הסתכלות אחת ואז? מה ההסתכלות השנייה? קיצור. הסתבכתי....

שרק את יכולה לכתוב אותה. לכל אחד ואחת יש דרך אחרת הסתכל על העולם ועל החיים(גם אם הם באותו סגנון חיים,למדו אצל אותו רב ועברו את אותם קשיים ושמחות וכו'.)כלומר,אם זה שיר שכולם היו יכולים לכתוב,ואין בו משהו מיוחד רק לך,אז זו לא ממש יצירה טובה.

זה סוג של יצירה,אבל טובה היא לא,כי אין בה נשמה.

זו סוג אחד של יצירות.

הסוג השני,הוא יצירות שמבטאות אותך לגמרי.למשל את 'שתיקה' הרגישו שאת כתבת.

בטוח קראת פעם שיר,או ספר,שנגע בך ממש.לכאלה אני מתכוונת.

אבל בכל מקרה,יש אנשים שלא יחלקו בין שני הסוגים.בגלל זה תלוי מה הייתה המטרה שלך בכתיבה,לבטא אותך או רק לכתוב.(ואין פה חלילה זלזול)

עכשיו יותר מובן?

אולי "זעקה ללא מענה"??

ושוש - סליחה על הניצלו"ש. מקווה שלפחות קיבלת את התשובה

[אני עצמי עוד לא גיבשתי דעה, אבל זה מעניין]

אני לא שואל בטון מזלזל. באמת. האם לדעתך זה סיפור?

לפי דעתי זה קטע קטן. שורה מאוד טובה, לשיר אבל אין פה עלילה.

(אם כי באתגר לא מצאתי רק סיפורים).

ד"א בדר"כ הם אנשים מגניבים. למה האנונימי?

אבל אתה לא צריך לעמוד, המילים לא יתבלבלו לך מפה בזמן שאתה מדבר

זה פשוט לכתוב, לא?

או שאולי התכוונת אימת קהל, שאתה מפחד שהקהל יאכל אותך?

ובס"ה רציתי לשתף רק תשעים ומשהו תווים. כי כזכור, לא איש של סיפורים אנוכי.

אכפת לך לפתוח שם משתמש בדוי ושנעביר את השיחה לשם?

כמו גם השימוש במספרים במקום במילים ראשון שני, שלוש.

הייתה הרגשה שניסית ליצור תיאור של מקום אפלולי, רחוב מלא פנסים, זה תאור ממש יפה אבל הוא חסר..משהו בו חסר.

אבל חוץ מזה קטע ממש טוב!

איך שאני ראיתי אותו אין בו מסר נכון? אהבתי את ההקבלה בין הפנסים לדמות בין הגיטרה לצללים, והקטע עם המנהרה קצת לא מובן היא לא יכולה לעמוד במקום אחר? ואם היא כבר בוחר לעמוד שם אז אנחנו צריכים איזה שהוא תיאור בסיסי. 

(רק לידע כללי המיתר הראשון נקרא מיתר מי)

לא אמרת לנו מה הדמות שלך מרגישה, חושבת או למה היא הולכת, חלק מהדברים מהרגשות שלה מתוארים דרך הסביבה וחלק לא לדוגמא החושך בסוף - שמבטא איזה שהוא השלמה אם אני לא טועה.

זה מעולה. אולי מבחינתך היה אפשר יותר אם את רוצה לפתח בכיוון הזה יותר

לנסות להחיות חפצים. להנפיש אותם את מבינה למה אני מתכוון? אור המרקד צלילים נושמים

ממש מקסים. אפשר להזמין אותך לפרוזאים?

לגבי המספרים והכבה והכבים..תיקנתי

ואנא קל.למה התכוונת כשאמרת שמשהו חסר?

ונכון אין מסר כל 1 מבין אותו איך שהוא מבין.

כתבתי את הקטע אחרי משהו שקרה לי ומאוד הזדעזעתי ממנו.

אז תאמת שהחושך בסוף,מבטא -מוות...

ולגבי מה הדמות מרגישה..

אני חושבת שהקטע הזה הוא קצת משל יותר מסיפור ,,אז לא רציתי לפרט כ"כ.

תקרא את זה בתור קטע משלי ולא סיפורי .עכשיו חסר פירוט?

נ.ב . לגבי המנהרה זה מבטא את החיים מהצד שלי משהו חשוך וארוך אם המון מכשולים ,עם מדי פעם קצת אור ודברים מעניינים.

אבל ,צודק זה לא כ"כ מובן לאלה שקוראים...לא שמתי לב..תודה

התאור חסר, כאילו יכלת לפרט הרבה יורת אבל בחרת בכוונה לא לפרט, לא לתאר

(שוב פעם את עושה אתזה.."נכון אין מסר כל  אחד מבין אותו")

וכן זה מה שהתכוונתי שאין מסר אחיד וברור.

למה לאללפרט יותר הרי אחרי הכל כל אחד מבין משהו שונה. למה לא לפרט ייותר. במילא אנחנו לא ממש נבין למה ההתכוונת.

אין מצב שתזרי לנו מילה על מה הסיפור?

אר, איזה סיפוק.

מי כותב מה? מי שבסוגריים הוא הכותב של הקטע הקצר או שהוא זה שיכתוב את הקטע הארוך?

אני קורא לו

מר מדד.

על מד ההיגיון- אני בקצה. רק לא בטוחה איזה.

שמעתי שמישהו כמעט הרג אותו. אני תוהה אם כדאי להציל אותו. (מזמור לילה)

אני נמצא פה כבר כמעט חצי שנה. דרום אמריקה. ברזיל. ארץ של שדות ענק, ושמיים.

בעיקר שמיים. בישראל, לא הייתי מצליחה להאמין לגודל הזה. מהבית עד לקצה הכי רחוק של ארצנו הקטנטונת לוקח כמה זמן? ארבע? ארבע וחצי שעות? זהו. מישהו שם בכלל מבין מה זה אומר לנסוע במשך שבועיים?

היה מישהו שיצא מהעיר בשביל "לקפוץ לבקר" כלשונו את שני הזקנים שלו שגרים ב"פורטו וליו". כששמעתי שהוא עובר אזור הצטרפתי אליו.

אהבתי את המרחבים האין סופיים האלה. רציתי עוד. למען האמת? רציתי להיבלע בתוכם.

באמצע הדרך הוא חהליט שהוא עושה עצירה קטנה, של שלוש ימים בערך, הוא מבקר חבר שלו בעיר. אני מצאתי לי עבודה בבר נחמד, הכל פה עשוי מעץ, כולל הכוסות. ביחד איתי עובדת בחורה בלבנון, היא כאן כבר שנתיים בבר הזה. היא באה הנה רק לחודש ביחד עם בעלה, וכשגנבו לה את הדרכון והיא לא יכלה לחזור לארץ שלה, הוא החליט שיותר רווחי להשאיר אותה כאן. בבית היו לו עוד 3 נשים גם ככה. "שלא תבין אותי לא נכון" היא אומרת באנגלית "אין לי מה לחפש שם, אתה יודע מה זה להסתובב בבגדים שחורים כל היום?" אני מהנהן בראש כי אני באמת יודע. הזוג הזה הסכימו להעסיק אותי תמורת מגורים ומקום לישון. הזוג הזה כנראה רגיל לאנשים שבאים לעבוד לשלוש ארבע ימים. הזוג שמחזיק את המקום הזה הם זוג זקנים חמודים כאלה. הם נמוכים והקמטים שלהם נראים יותר כמו תלמים עמוקים של חריצים מאשר קמטים של עור הם מזכירים לי את התלמים של השדות של הקיבוץ. בתור ילדים כשהיינו רצים עליהם וקופצים מתלם לתלם. זה נראה קל בהתחלה אבל כשתצטרכו לרוץ ככה שני קילומטרים תבינו שזה קצת כמו בחיים כיף רק בהתחלה. או ברעיון.

ושוב זה קורה, התחלתי כל כך אופטימי, ושוב אני מגיע לפסימיות הדבילית הזאת. מד הגיון היה צוחק עלי.

למה?! למה אני לא יכול לחשוב על העבר בלי להגיע למקומות כאלה? אני ממשיך למרוח את השעווה על השולחנות. הזוג בחוץ יושבים להם עם כוסות מעץ עם בירה. רק שתדעו שניסיתי לטעום את הבירה המקומית, אבל הם כנראה לא שמעו על הכלל שבירה עושים רק 4.9% אחוזי אלכוהול.

אני יכול להישבע שבשלהם האחוזים נוסקים לשלושים אחוזים לפחות.

הפסיכולוג שלי כל הזמן הזהיר אותי מפני הפסימיות הזאת, אני זוכר אותו יושב על הרצפה – כן, על הרצפה. זה היה הקטע שלו, הוא סיפר שכשהוא היה מטופל, הוא שנא את הסטיגמה של הפסיכולוגים שמושיבים מטופלים על ספות.

"אתה אדם גאון" הוא אמר "ההיגיון שלך עובד שעות נוספות, יותר משאר האנשים. זהו. אתה יותר מדי הגיוני."

"פעם ביומן קראתי לך מר הגיון" אמרתי לו "אבל בגלל שהדיו נמרח יצא מד ההיגיון" זה היה די מצחיק אז.

"תבין יש בך משהו יוצא דופן, לא משנה על איזה גרף או באיזה מדד אני אשים אותך, אתה בקיצוניות. יום אחד אתה הכי דתי בעולם, למחרת אתה כופר."

אני זוכר שאמרתי לעצמי אז: "יום אחד אתה מוכן שזכרים לבושי שחורים יגררו אותך בעבור גבעה מקודשת למחרת אתה הולך לדרום אמריקה".

לא צחקתי אז. זה היה נשמע יותר מדי אמיתי. "ותראו" אני פתאום אומר בקול לבר החמוד שלי, הבחורה הלבנונית שומעת בMP שלה, ככה שאני יכול גם לצעוק והיא לא תשמע. "תראו אותי!" אני נעמד על כיסא שצחצחתי רק לפני כמה דקות "תראו אותי!" אני אומר לכיסאות, ולשולחן בר שבפינה. אני נעמדת על כיסא "תראו אותי!" אני אומר בפעם השלישית. "אני בדרום אמריקה" רחוקה מהארץ שלי שכל כך אהבתי. כל כך רחוקה.

רחוקה מכל מי שיקר לי. רחוקה מכל מי שאני יקרה לו.

ופתאום הטלפון בחצר מצלצל הבחורה מרימה את הטלפון.

"Hola?"  קול מבוגר עונה מהצד השני בספרדית, הטלפונים פה תמיד על רמקול.

"Sé el propietario?"  את הבעלים? מי כבר יכול לרצות אותם?

'Mantener" היא מבקשת מהצד השני להמתין, ומסמנת לי לקרוא להם. אני יוצא החוצה, רק הגברת נשארה הגבר בטח הלך לשוק או משהו כזה. אני אומר לה: "Alguien te quiere en el teléfon" הגברת קמה ולוקחת את הטלפון מהבחורה ומיד מתחילה לפטפט בשטף, עוצרת רק כדי לתת לצד השני להשחיל מילה.

רק שתדעו שהם, לקחו אותי בעיקר בזכות הספרדית שלי. אמי הייתה ברזילאית לפני שהיא הגיעה לארץ וחזרה בתשובה.

הם רצו שאני אוכל לקבל את המקומיים, והלבנונית את התיירים, מאיפה היא יודעת אנגלית? היא למדה בזמן שהיא פה.

ומאז אותה טעות דפוס קראתי לו בראש מד הגיון. חוץ מזה זה ממש התאים לו, ולו, לא הייתה התנגדות.

שבועיים אחרי שטסתי היה ניסיון לפיגוע אצלו בישוב, מחבל חדר לבית שלו. עם נשק. המחבל עבר בין החדרים שהיו כולם ריקים, חוץ מהחדר של ההורים.

כשהוא תיאר לי את זה בטלפון זה היה נשמע נורא: "אני מתעורר ורואה דמות עם נשק מכוון אלי, השיניים שלו מבהיקות, כובע גרב מגולגל על ראשו. "אללה" הוא לוחש לי "אללה אכבר" ולוחץ.

מסתבר שהוא לא ממש ידע איך להשתמש בנשק. הוא לא דרך, ולא פתח נצרה, הוא סתם גנב נשק מחייל שנרדם באוטובוס. "דרך אגב" הוא מוסיף "החייל הזה יושב עד היום בכלא בגלל ההפקרה הזו."

בסוף השיחה הוא שאל מתי אני חוזר.

"לארץ? בינתיים אף פעם"

"אף פעם?" פתאום משהו בקול שלו נסדק לקראת הסוף.

"אין לי למה לחזור"

"מה אם לחזור בשבילי?"

"בשבילך?" עכשיו זה כבר נהיה מוזר "למה שאני אחזור בשבילך?"

תבין, אתה היחיד ששמעתי שדיבר על הארץ בכזו הערצה, בכזו ערגה. כאילו הכרת אותה, כאילו באמת ידעת מי היא ולמרות זאת אהבת אותה. כל פעם שדיברת עליה, העיניים שלך הבריקו. ואם מישהו כמוך שכל כך הכיר את הארץ בורח ממנה, אז..אז.."

"אז?" אני אומר, מאוד מעוצבן. מאוד מאוד מעוצבן. באיזה רשות הוא מרשה לעצמו להזכיר לי את אהובתי?!?!

"יונתן. יונתן. בבקשה תחזור" אינ מקשיב בהלם.

"אם לא בשבילי אז לפחות בשביל ארץ ישראל"

זאת. הייתה הפעם הראשונה. אי פעם. בכל ימי חיי. שניתקתי למישהו את הטלפון בכוונה.

באיזה רשות הוא מעלה בי זיכרונות. הפסיכולוג הזה.

זה היה לפני שבועיים.

היום אני כבר מתחילה לחשוב, אולי בכלל לא היה שווה להציל אותו. את מד ההגיון שלי.

ביער, לבד. הוא הלך שלשום ומאז היא פה. מחכה לזאב חדש. כשהגיע חדש, התחבאה. בשביל המשחק. כשנמצאה, צעקה. (צמח בר)

הראות מצמרת העץ הייתה נוראית. כבר שלושה ימים אני מקווה למצוא את קיץ על מעטה השלג, בין העצים, חוזר לקחת את השאריות שלו. אם הוא היה עובר כאן, הייתי שם לב. הוא אמור להיות שחור עכשיו. חייב להיות שחור. הוא הפר שבועה קדושה של גזע הזאבים העתיק של האזור. מסומן. אות קיין הייתי אומר. אבל היצורים החיים כאן לא מדברים בניבים האלה. אולי דיברו..

קיץ ברח לפני שלושה ימים, כך אמרו לי. היה מוזר לי שהוא עזב ככה, בלי להגיד שלום. אולי הייתי הולך איתו, כבר מאסתי בחקר הגזע הזה. אולי נכון יותר להגיד, הייתי מתלווה אליו. אף פעם לא באמת איתו. תמיד היה מרחק מסויים, חומה רגשית ענקית. עדיין אהבתי אותו, בדרכי המוזרה.

כולם אהבו אותו, אבל הם... הם היו מסונוורים.

הייתה גם בת האנוש ההיא, מכשפה. תמיד היא אמרה לי שהיא זאבה הכלואה בגוף אנושי, מעולם לא הייתי בטוח אם היא מתכוונת לכך ברצינות.. אבל היא אכן התנהגה כמו זאבה. לעיתים הייתי רואה אותה משתעשעת באוייבים בלתי נראים בשלג. היא הייתה מחזרת אחרי זאבים. הם תמיד פחדו ממנה. מצחיק, בת האנוש הראשונה שגרמה לזאבים לפחד. היא נהנתה מזה. עד שמצאה את קיץ. אז הוא היה צהוב, משועשע להחריד מהניסיונות שלה. הוא צחק, היא הצליחה לראות איך הבס פורץ מעינייו. חייב להיות לו צחוק בס, הצהירה, רגע לפני שחדרה למוחו וגילתה קול סופרן נשי. היא צחקה איתו, האלט שלה גרם לו לשתוק. היא לא השתיקה רק את צחוקו, אלא גם את מחשבותיו. היא המשיכה לצחוק, מכריזה בעלות. האקוסטיקה במוח שלו הייתה אז נוראה. יכולתי לראות את זה מלמעלה. איך שהשפיות שלו לא נותנת לצלילים להיקלט. הוא היה זקוק  למוח עם קירות מרופדים..

וההמשך בטח מובן מאליו. הוא הפר שבועה עתיקה של הגזע שלו, שיתף את מוחו עם בת אנוש. טיפש, אמרתי לו. אתה לא מסוגל, אתה חושב בראש של זאב, בראש של זאב המשחק משחקי ערבית בשלג.

והוא כמובן, לא עצר. לא עבר זמן רב עד שהפך כולו שחור, כך לפחות אמרה לי. הוא לא חיכה שיגרשו אותו, הבנתי ממנה. הוא ברח, נטש הכול. אפילו אותי, אפילו אותה.

ומהי תקוותו של זאב שחור בעולם?

אז הוא הלך שלשום, ומאז היא מחכה לזאב חדש. היא לא רוצה להתנתק, ידעתי שזה ירדוף אותה. המוח שלה צורח למרחקים. יגיעו עוד, עוד הרבה.

וכשהגיע חדש, התחבאה. בשביל המשחק כמובן. כשהתגלה מולה, צעקה.

הוא היה שחור.

כמובן. לנצח, שחורים כבר למרחוק.

בעזהי"ת

הסיפור הקצרצר:

במסעדה שממול הנוף ומזג האוויר ניתנים לשליטה, ע"י שלט שנמצא אצל השרת.

כשהכרנו השלט היה חסר. (אנא-קל)

לפעמים אני אוהב סתם לשבת מול החלון ולהסתכל בעדו. זה מרגיע אותי, הריק האינסופי הזה שמשתקף שם בין המוני הבתים המוארים.
לפעמים גם זה לא מספק את אי-השקט הפנימי שלי. כשהמקומות שלי בנפש לא מוצאים את עצמם והבטן מתהפכת לה כמו במכונת כביסה, אני הולך למסעדה שמול הבית.
במסעדה שממול, הנוף ומזג האוויר ניתנים לשליטה. אני חושב שלפעמים זה שולט גם במזג האוויר של הבטן שלי.
היום, השלט נמצא אצל השרת- שהוא במקרה גם החבר הכי טוב שלי עכשיו. וזה לא משנה לנו שהוא גדול ממני פי שלוש אולי; החברות הזאת היא מעל כל גיל.

כשהכרנו, השלט היה חסר. מזג האוויר השתנה כ"כ הרבה פעמים בשעה, עד שבעל המסעדה כבר חשב לסגור אותה כי כל הלקוחות ברחו.
אף פעם לא היו במסעדה הזאת המון לקוחות. לפעמים אני חושב שהיא שקופה, כי יש אנשים שעוברים לידה ולא מעיפים בה אפילו מבט אחד מסכן, כאילו הם באמת לא יכולים לראות אותה.
גם אני פעם לא ראיתי אותה; הלכתי ברחוב הזה אולי מיליון פעמים, בדרך הביתה, ולא ראיתי אותה, ויום אחד כשהלכתי היא פשוט הייתה שם.
הייתי נסער מאוד באותו יום, אני זוכר.
חזרתי הביתה בדרך הרגילה ובעטתי בכל האבנים שבדרך וחשבתי לעצמי שחבל שאני בעצמי לא איזה אבן כזאת שרק בועטים בה והיא לא עושה שום דבר חוץ מזה.
בכלל לא הסתכלתי לאן אני הולך, כי אני מכיר את הדרך הזאת בעל פה, אבל פתאום ראיתי שם משהו שונה אז הרמתי ידיים והמסעדה הזאת פשוט הייתה שם, אז נכנסתי מיד בלי להתבלבל, כי גם ככה לא מיהרתי לשום מקום.
השרת עמד בכניסה בפנים ממש כועסות שהפחידו אותי קצת, ואמר בטון כזה רישמי "ילד? אתה מחפש משהו?" ואני אמרתי "לא" וכבר חשבתי שהוא יעיף אותי החוצה, כי שרתים של מסעדות לא אוהבים ילדים משועממים שלא מחפשים כלום ומסתובבים להם בין הרגליים, אבל הוא רק הינהן ואמר "ברוך הבא", אז כבר רשמתי לו אצלי נקודת זכות ונכנסתי מהר, לפני שהוא יתחרט.
בפנים ירד שלג. שלג כזה קר ורטוב ושקט, בודד כאילו אין עוד שום דבר בעולם חוץ ממנו.
היו שם כמה שולחנות בודדים של סועד אחד, עם מפות שחורות שצעקו על הרקע של הלבן לבן שנערם על הרצפה מכל כיוון, ולא היה שם אפילו סועד אחד במסעדה.
גם מאחורי המזנון לא היה שום מוכר, ובכניסה לא חיכה שום מלצר, ומדלת המטבח הגיע שקט כזה חשוד כאילו אף אחד לא באמת עובד שם.
מהחלון נשקף מין מדבר-שלג כזה, אף אחד ושום מקום ורק שטיח לבן ענק ורך עם שום דבר עליו.
זה היה קצת מפחיד, השום דבר הזה שהיה שם, והשחור והלבן התערבבו בעיניים, אז  התיישבתי על אחד הכסאות ועצמתי עיניים וכשפתחתי אותם השרת עמד ליד השולחן שלי, והיה לי קצת לא נעים שאני יושב והוא עומד, כי הוא הרבה יותר גדול; אבל ליד השולחן היה רק כיסא אחד, הכיסא שלי, והוא היה תפוס.
"זה בסדר." אמר השרת ומשך בכתפיים הרחבות שלו, "לא מפריע לי לעמוד."
וזה היה כיף, כי בדרך כלל המבוגרים אומרים לי "תכבד!" וש"זה לא מנומס לשבת כשמבוגר עומד" ואם סבתא שלי הייתה פה היא בטח הייתה אומרת "אתה עוד צעיר, יש לך כח, אתה יכול לעמוד.." בקול כזאת של סבתות שאי אפשר להתווכח איתו.
היה לי קר כי הגעתי עם חולצת התלבושת הקצרה ולא התכוננתי ללשבת כל כך הרבה זמן בשלג, אז שאלתי אותו אם אפשר להפעיל חימום או משהו כזה לפחות.
"אי אפשר." הוא אמר באותו טון סתמי, "השלט הלך לאיבוד."
"אז תמיד תמיד יישאר פה שלג?" נבהלתי קצת; מסעדה שיורד בה תמיד שלג היא לא מסעדה פופולרית מידי, בדרך כלל.
"לא תמיד; מזג האוויר משתנה מעצמו. אלא אם כן נמצא את השלט.." הוא אמר בטון קצת מיואש, כאילו הוא מחפש כבר עשרות שנים ובקושי את הבטריות הוא מוצא.
חשבתי שהוא יתחיל לדבר איתי, על מה ילד כמוני עושה לבד בשעה כזאת ולמה אני לא בבית הספר ואיפה ההורים, אבל התחלתי להבין שהוא לא ממש כמו כל המבוגרים, כי הוא לא שאל.
מזל, לא רציתי לספר לו שאבא עזב את אמא עוד לפני שלמדתי לדבר, ככה שאני אפילו לא ממש מכיר אותו, ושאמא עובדת עכשיו בלנקות לאנשים אחרים את הבתים כי היא תמיד אומרת ש"כל עבודה מכבדת את בעליה" וכי מי שלא למד בבית ספר לא יכול לעבוד בדבר אחר חוץ מבלנקות.
ולא רציתי לספר לו שאני לא בבית הספר כי הילדים שם רגועים מידי, כאילו הכניסו אותם לאיזה משבצת ולא נתנו להם לזוז אז הם התרגלו לחיות בקצב של המשבצת הזאת וטוב להם ככה.
ולא רציתי לומר שאמא תכעס עלי עכשיו, כי היא אמרה שאני צריך ללמוד בשביל לעבוד במקצוע יותר חשוב מלנקות [וחוץ מזה שאני בן, איזה בן עובד בלנקות?!].

אז שתקתי.
והוא שתק גם ושתקנו ביחד ולאט לאט מזג האוויר התחמם וזה היה נעים.
אחרי כמה זמן ששתקנו נמאס לי לשתוק, אז אמרתי "טוב, אני חושב שכבר דואגים לי בבית, אני מוכרח ללכת"
והוא לא אמר כלום, רק הנהן ושתק ואני חושב שאולי הוא קצת הצטער שהלכתי, אז הוספתי "אבל אני אחזור, אני גר ממש פה ליד.."
ויצאתי.
ובחוץ הייתה שמש בדיוק כמו לפני זה ועברו המון אנשים שהלכו כאילו הם בכלל לא רואים את המסעדה הזאת, עד שאפילו אני התלבטתי והסתובבתי לראות אם היא באמת שם. והיא הייתה שם.

מאז הייתי מגיע לשם כמעט כל יום.
וכל פעם ישבנו ושתקנו. רק שתקנו.
לפעמים אני רציתי לדבר אז דיברתי, ולפעמים לא.
וכל פעם מזג האוויר היה אחר, והנוף היה אחר, ותמיד תמיד הם התאימו לי:
כשהייתי שמח היה נעים עם רוח קלילה כזאת ובחלון הייתה תמונת נוף פסטורלית.
כשהייתי עצוב ירד גשם, אולי במקום הדמעות שלי שלא הצליחו לזלוג, ובחוץ  היה עץ אחד בשלכת.
כשהייתי לבד ירד שלג, תמיד שלג, עם אותו מדבר שלג ענק נוראי.
כשהייתי עייף הייתה שמש חזקה ובחוץ היה בניין ענק שעוד לא סיימו לבנות.
וכל פעם כשיצאתי, מזג האוויר נעשה נעים יותר ויותר. אני חושב שמזג האוויר קשור למצב רוח שלי.
אז למדתי לשלוט בו, אני חושב.
שאלתי את זה את השרת, והוא לא אמר כלום, רק הנהן; הנהון זה אומר שכן.

בפעם הקודמת, הוא אמר לי שהשלט נמצא אצלו. שהוא נמצא.
אני חושב שזה סימן שהתקדמתי.

בעזהי"ת

הסיפור הקצרצר:

ביער, לבד. הוא הלך שלשום ומאז היא פה. מחכה לזאב חדש. כשהגיע חדש, התחבאה. בשביל המשחק. כשנמצאה, צעקה. (צמח בר)

ביער, לבד.
אתמול הם הגיעו לפה יחד.
שתי בודדים שחיפשו את המקום הקטן שלהם בעולם ומצאו האחד את השני, וכך- מצאו נחמה.
שתי זאבים ששבעו נדידות ושבעו אכזבות, ידעו כישלונות וחיפשו אהבה ואחווה ומקום שלהם בתוך הטירוף שנקרא העולם.

היא זוכרת היטב את המפגש הראשון שלהם.
הוא היה בחור צעיר ונאה, עם מבט מיואש בעיניים. היא הייתה נערה, שרידי התמימות עוד שורפים מבפנים אך הלב כבר נמחק מבגידה וכאב.
כשייאוש וכאב נפגשים, לפעמים הם מרפאים זה את זה, כך אומרים. זה מה שקרה גם להם.
מאותו רגע, הוא היה כל עולמה; והיא הייתה שלו, כך חשבה.

הוא מילא את שעות הבדידות הקשות מנשוא שעברו עליה.
אותם שעות שחשבה שייעלמו עם השנים, אולם הקושי מעולם לא קהה, הוא רק התחדד ככל שעבר הזמן.
הוא גרם לה להרגיש כאילו יש לה עוד לב, כאילו משהו נשאר שם בפנים.
היא זוכרת ערב אחד, בשלב די מוקדם של ההכרות.
היא הייתה מנופצת, מותשת, אחרי עוד ערב אחד של העמדת פנים בסביבה הנורמטיבית של העולם. הסביבה אליה היא אמורה להשתייך, לפי הספר.
הוא בא אליה, חיוך מריר על פניו, אחז בסנטרה והרים את מבטה עד שפגש בעיניו. היא עוד יכולה לרגש את מגע ידו החמה, המחוספסת מחוסר מגע מתמשך, על עור פניה המאובק.
"שוב הם?" רק שאל, והיא לא הייתה צריכה להסביר, הוא הבין. כאילו ידע מבפנים, כאילו איזה כוח טלפתי שאב ממנה את כל המידע הדרוש והסביר לו הכל.
והוא דיבר. מתוך הייאוש שלו הוא דיבר; סיפר על הרוע, הטוב, התמימות והשבר, סיפר על חיים שאבדו.
בלשון חדה דקר פרות קדושות, שבר מוסכמות חברתיות נדושות ותיאר עולם אחר.
תיאר פרטים בודדים המחפשים מנוחה, תיאר ייאוש וחוסר תכלית עצומים.
מהמקום שלה, תיאורו נראה היה מדויק עד כדי כאב, ששבה אותה.
מאותו יום, דמותו השרתה עליה קסם; הרגישה כאילו קורא הוא אותה לפרטי הפרטים.
את כל חומות ההגנה שבנתה במשך שנים הצליח לעבור.
חלקים מנשמתה נחשפו על ידו, מוארים פתאום באור זוהר, יפים יותר משזכרה אותם.
יחד תכננו להעלם, לשקוע, לגור לבד בלב אין סוף, עמוק בארץ שום מקום.

אתמול הם הגיעו לפה יחד, ליער.
סתם עוד טיול, אחד מאלף.
דיברו על דברים ברומו של עולם.
בקרחת היער היא נעצרה; נשבתה ביופיו של המקום.
"פה נבנה את ביתנו!" אמרה בהתרגשות, כה תמימה היא הייתה.. כה נאיבית.
הוא נעצר, הסתובב בחדות אל מולה ותפס בכתפה.
הוא הכאיב לה.
היא ניסתה לצעוק, לומר לו, אבל הוא היה עסוק בענייניו; מבט נרדף בעיניים, כמו חיה לכודה.
"זה לא זה, את מבינה?" אמר במהירות, מנסה לברוח מאי מי. "לקשר בינינו אין כל משמעות. הרוע קיים גם פה, בכל מקום."
היא נבעתה.  "חשבתי שבינינו זה אחרת.."
"אז חשבת. כל קשר בין בני אדם סופו בשיברון, כל קשר בין בני אדם שורשו בנבזות." הוא עצר, התנשם, נעץ בה מבט מבוהל. אחר עזב אותה בכח; היא איבדה שיווי משקל ונפלה לארץ- אך הוא לא עמד לסייע לה; לקח רגליו וברח כאילו כלום לא קרה.
בעיניה עקבה אחר מנוסתו, ראייתה מטשטשת מדמעות שעוצרות וזולגות וחונקות עד שלא יכלה יותר.

היא נשארה, ביער, לבד.
בודדה יותר מאי פעם.
מחכה לזאב חדש שייגאל אותה מבדידותה, מפחדת ליפול שוב בתהום האכזבה.

כשהגיע, התחבאה. רק בשביל המשחק.
פחדה להמצא, כספה לחברה.
נואשת מקשרי-שווא, אך צמאה לאהבה.
שמץ של הנאה מצאה בהסתתרות; כאילו בידה הדבר, אם להשאר בדד או לא. כאילו בדידותה פרי בחירתה היא, ולא ברירת מחדל.
הבחור החדש ששוטט ביער שמע, כנראה, את נשימתה.

כשהוא מצא אותה, היא צעקה.
עדיין לא מוכנה להיחשף שוב.
עדיין לא בנויה להשבר.

טוב האמת שבשבילכם זה היה בסך הכל כותרת ב"ידיעות" או אולי ב"מעריב" וזהו, "קצין צה"ל נהרג ממטען צד" אולי קצת הייתם עצובים, וזהו, המשכתם את היום, אצלנו זה היה אחרת לגמרי, זה היה האח... החבר... ה...

טוב עזבו, זה התפקיד של אחותי לעשות לכם את החיים קשים, היא כל היום שוכבת במטה שלה כמו  הרוח רפאים הזאת מ"הארי פוטר" שכל הזמן בוכה, רק שאחותי לא בוכה היא שותקת ובוהה בתקרה, יופי של דרך להעביר את היום אם תשאלו אותי, טוב אל ס'תכלו עלי ככה, גם לי עצוב וכל זה,  אבל החיים ממשיכים, אז למה להוסיף שמן למדורה?, או משהו כזה.

קיצר,  היום זה יום השנה למוות שלו, אני נשארתי בבית כי כבר קבעתי עם חברים לעשות איזה משהו מעניין, ואחותי נשארה כי היא פוחדת שהתקרה תברח, בקיצור התארגנתי בחדר לירידה למעיין שמתחת ליישוב (נעליים גבוהות וכאלה, יש שם קוצים, ואין לשם דרך מסומנת וככה אנשים לא מכירים את המקום) ואחותי אתם כבר יודעים, כבר עמדתי לקשור ת'שרוכים, ואז צלצל הפלא' שלי, על המסך היה רוביק, ורוביק ואני אחלה חברים כבר מהגן, אז לא סיננתי אותו, כמו שאני עושה לקומונרית לפעמים.
 "אהלן רוביק" שאגתי לפלאפון, רוביק בשונה מבד"כ, לא שאג בחזרה והקול שלו היה די מהוסס, "שמע אחי.. אולי כדאי שלא נלך, אתה יודע... אם אולי זה לא נח לך אז..."-הוא כמעת לחש
"לעזאזל" לחשתי לעצמי, ונשכתי ת'שפתיים חזק חזק, בלעתי רוק ואמרתי בקול רגיל, ואני מקווה שלא רעד לי "לא למה שלא יהיה נח לי?" "לא יודע" שוב הקול המהוסס, הכמעט פוחד הזה, "אז טוב אחי נתראה שם, בי" אמרתי וניתקתי מהר מהר, לפני שאני יתחיל לבכות,
קפצתי במדרגות שניים שניים, ואפילו שרקתי את הפתחה של הדרדסים, שנוריתי רואה כל יום, רק שנוריתי  נסעה עם אמא ואבא לקבר.
בדרך עצרתי במאורה של אחותי, להגיד לה שאני הולך עם חברים, ושלא תדאג, ושיהיה לה יום טוב וכאלה, רציתי להיות נחמד, וחשבתי שאני אקבל בחזרה רק מבט בוהה, ככה  ששום דבר לא הכין אותי לצעקות שלה "בכלל לא אכפת לך שהוא נהרג, נכון?! הולך עם חברים כאילו כלום אה? מה הסיפור שלך בכל?!" "בטח שאכפת לי" התגוננתי "אה כן?!" היא אמרה "אז אם ככה למה אתה רוקד לך כל היום כאילו כלום לא קרה?" "סתם", מלמלתי וזזתי לכיוון הדלת "לא סתם" היא הצליפה "נח לך לנסות למחוק אותו מהזיכרון שלך נכון?! כי אתה יותר עסוק בסניף, ואתה לא רוצה שהוא יפריע לך להיות קול או משהו כזה, נכון?"
היא אמרה דבר מכוער, ושנינו ידענו את זה, אז רק הבטנו אחד לשנייה בעיניים במבטים כועסים, אבל יודעים מה? נמאס לי, "יודעת מה?" צעקתי עליה "אני מעדיף לשכוח אותו אלף פעמים (טוב שנינו יודעים שאני לא אשכח),ולא לזכור אותו כמוך" הצבעתי לכיוון החדר שלה שהתמונה הכי גדולה  שם הייתה שלו, והאמת שהיא הייתה כמעת היחידה, חוץ מתמונה שלה במסיבת סידור בכיתה א'  "את כבר שנה לא מנגנת בגיטרה שלך, כבר שנה לא שומעת שירים (מי היה מאמין שאני אזכר בגעגוע בימים שביקשתי ממנה לכבות את המערכת) כבר כמעת לא קוראת את כל ה"דמדומים" הטיפשיים האלה שלך, מספיק מת  אחד במשפחה, אני לא צריך עוד אחת, בסדר" שאגתי, והשפה התחתונה של אחותי רעדה קצת, שיט ידעתי שזה יקרה, היא התחילה לבכות, אז הלכתי, בכי אחותי הקשה מנשוא, הכביד עלי, דמעתי גם אני . דמות אחי מול עיני והוא שמח. בשבילכם הוא היה רק חייל, וז"ל, רק כותרת בעיתון, מבחינתי הוא אח, שלחתי הודעה לרוביק  שכנירה אני לא יגיע, אחרי חצי שעה ישיבה בספה, עם הראש בין הידיים, שמעתי את הקול של שלומי שבת מהחדר של אחותי, זה היה שיר עצוב מדוכא, אבל משהו התחיל, נראה לי שאני יציע לה לבוא לאחד מהסרטים של דמדומים, או מה שיש עכשיו קיצ' בקולנוע, למרות שאני לא סובל את הסגנון, נכון היה אח אבל יש גם אחות, ואני צריך לדאוג לה, למרות שהיא גדולה ממני בשנתיים

טוב האמת התלבטתי עם הסיפור כי אישית אני לא מכיר ת'נושא של שכול, מחברים וכאלה כן, אבל אישית ב"ה לא, אז אם מישהו חושב שיש טיפת בעייה איתו שישלך לי ואני אמחק את הסיפר (האמת שהכותרת דחקה אותי לפינה, מצטער מראש)

מעלים את זה לאיזה אנשיהו?

ולא הועלה לאתר/ נפסל?

שהקטעים שלכם מחכים.. פשוט פספסתי משהו.

תודה..(:

[הסיפור שכתבתי בסוף הוא על החנוכה האחרון בגוש קטיף..]

אני מקווה שתקבלי תשובה בזמן הקרוב.

/Forum/Forum.aspx/t484109#5584685

אבל תוודאי קודם עם אלה שכתבו שזה בסדר...

יש לי המון סיפורים שהתחילו ככה, על בסיס זה כתובים שלושה רבעים מהסיפורים שלי...

אני רוצה פשוט קו עלילה (במשפט אחד או שנים), רעיון לסיפור...

אבל ממש תודה בכל מקרה...

[וי. ניסתי לשבת לכתוב על זה, לא הלך..]

איש זקן אומלל, מכונס תוך עצמו בעקבות מחלה, נזכר(או שזוכרים לו..) את הימים המפוארים שהיו לו(כשהיה רב ביכ"נ למשל..)

זה יכול להיות מרתק. ממה שהיה למה שהיום. 

בעזהי"ת

בשירשור ההוא אין משפטים!!

יש סיפורים שלמים.

פשוט קצרצרים.

ביקשת הצעות לשיפור:
א. ברצוני להיעלב בשם הפסיקים הקטנים והחמודים! הסימן הקטן הזה: , מאוד נחוץ וחסר בסיפור שלך, אם אפשר בבקשה תטרח לשבץ אותם....

ב. השמפט הזה: ""שלום" -הוא אמר שטליה ענתה לו-" לא כתוב נכון, התכוונת לכתוב: ""שלום" -הוא אמר כאשר\כשטליה ענתה לו-".

ג. באותו משפט חוזרת הבעיה של חוסר הפסיקים, במקום המקפים לפני ואחרי הפסוקית (החלק הנ"ל של המשפט), היו צריכים להיות שם פסיקים.

ד. כאן אני רוצה להתחיס לשאלתך לגבי הורידות והאורך של הסיפור:

אתה צודק הוא קצת קצר מידי וורוד מידי. אני כמעט ובטוחה שניתן היה להפוך אותו לפחות ורוד אם הוא היה יותר ארוך. הבעיה באורך היא שכתבת את  זה בסגנון "מהיר", כלומר: העלילה רצה מהר,  זה גם כולך את זה ש: לא מתארים יותר מידי, לא מתעכבים יותר מידי, נותנים לנו את המידע הדרוש וממשיכים הלאה.

אולי לכן גם הייתה לך שם בעיהה עם הפסיקים, כיוון שכתבת את זה בקצב מהיר ולכן זה לא היה נראה לך נצרך, ובכל זאת אני שבה ואומרת שזה נצרך.

מובן שיש גבול לאורך של סיפור שכתוב בסגנון מהיר, בגלל שמריצים לנו את העלילה כF" מהר הוא לא יוכל להיות ארוך מידי.

אני מודה שבכל זאת יש איזה שהוא יופי בסגנון, אבל על מנת שהוא יהיה  פחות ורוד אתה צריך להוסיף יותר פרטים, יותר התרחשויות, שזה גם יהפוך את הסיפור שלך ליותר ארוך.

ברור אבל שאז הסיפור יאבד קצת מהסגנון שלו.

אני אומרת "קצת" כי אני חושבת שאולי בכל זאת אפשר לשמור על הסגנון המיוחד הזה, אם תמשיך בכמעט ולא לתת פרטים או תיאורים, זה יכול לעבוד...

סליחה אם קצת חפרתי, ובכל מקרה, ב"הצלחה!