יא כ
כא ל
לא מ
מא נ
נא ס
סא ע
עא פ
פא צ
קא קיב
קיג קיח
קיט קכא
קכב קל
נפש חיה.שבת שלום!
אהבה בתענוגים
אבל אולי כדאי שיהיה בינכם משהו מעבר לזה...אהבה בתענוגיםהרבה אנשים מספרים שהיה להם פחד להתחתן. אבל אם תדברי איתו על זה יכול להיות שהוא יוכל להקל עלייך או להרגיע אותך בנושא. גם כשמדברים על הפחד יודעים יותר למקד אותו, ואז אפשר לנסות למצוא פתרונות ביחד.
בכל מקרה - פחד מנישואין כשאת יוצאת עם מישהו זה לא חוסר-הגינות.
זה בדיוק הזמן לשיחת יחסינו לאן!
אני מבין שזו הפעם הראשונה שאת מגיעה לשלב הזה? הוא אכן מפחיד. אבל עדיף לעבור אותו על פני לייחל אליו.
סטופשואלים במבוכה עצומה אם הוא רוצה לדבר על הקשר. רוב הסיכויים שאם את חושבת שזה מתקרב לנקודות שיא - אז הוא באמת מעוניין לדבר על הקשר. אפשר גם לקרוא לזה 'בשם המפורש': "אתה חושב שכדאי לנהל את שיחת 'יחסינו לאן' הידועה לשמצה?" - זה עשוי לעזור לשבור את הקרח. אפשר גם להשתמש בהומור, זה לא מזיק (אבל תלוי לגמרי באופי שלכם ובמה שמתאים לכם).
ואז פותחים את העניין: אני מרגישה חיבור. נעים לי איתך. בלה בלה בלה - איזה ניסוח שאת חושבת שהכי תואם את מה שאת מרגישה; ואם זה מבחינתו מגיע לאיזור שמתקרב לנישואין - אז אפשר לסייג, ולהגיד שאת עוד לא יודעת אם את מוכנה לנישואין ואת כל נלחצת מהרעיון, ושזו הפעם הראשונה שאת מרגישה דברים כאלה, וכו'.
סטופ
מוטיבציהנשמע שאת דווקא כן מעוניינת בו ובלהתחתן.
ומה שמסביב זה בעיקר פחדים
מה אם הוא לא חושב כמוני? (למרות שיש סיכוי גדול שהוא כן בכיוון שלך..)
מה יהיה אח"כ? משפחה ילדים?
מה אגיד לו?איך אתמודד עם הרגשות והדיבור עליהם?
וכו
יש מצב שהוא קלט את הפחדים שלך לגשת לעניינים היותר רגשיים ולכן, הוא מחכה ל'סימן' מצדך. אל תשכחי שגם הוא רוצה להיות בטוח שאת בעניין.
בקיצור, הייתי מציעה להראות יותר חיבה וקצת יותר רגש. אל תיבהלי לא מתכוונת להתרפסות ולציחקוקים לא במקום. יותר מבע בעיניים. יותר יחס חם. באמת בקטנה. אם הקשר שלכם הוא טוב יש מצב שהוא יקלוט את השינוי ואת המוכנות שלך ויפעל בהתאם.
עוד הערה, פחד מהתחייבות וחתונה זה מוכר ולגיטמי וזה עובר על רוב האנשים (כולל אותי) אבל זה לא אומר שלא תתחתני או תקדמי את הקשר בגלל זה.. אלא ניתן לחכות קצת או לדבר על זה איתו או עם אמא או כל חברה שיכולה לעזור להרגיע את הפחדים.
בהצלחה(:
אז נראלי שכן עדיף שתיגשו לזה בצורה יותר ישירה. הרי הפגישות מובילות ואמורות להוביך לחתונה ולמיסוד. השלב הבא בכל מקרה הוא בירור הנושא. אם את מעדיפה לחכות שהוא יעלה את זה וזה מסתדר לך עם המצב שבוא את נמצאת-(חששות פחדיםוכו) אז אולי באמת זה המצב האידיאלי מבחינתך. תמשיכי עוד 2-3 פגישות (אול פחות)ותחכי לראות איך הוא מזיז את המצב, בינתיים תוכלי לעבוד על הפחדים ולברר את רצונך וכו..
אהלן,
כבר הרבה זמן אני מתלבטת על לימודים אקדמיים.
רציתי לשאול אתכם :
1.מה דעתכם על הכתבה שהתפרסמה לא מזמן בעיתון "זרעים" של בני עקביא- על הירידה ברמה התורנית של סטודנטים דתיים במוסדות שאינם דתיים?
2. האם כשיציעו לכם מישהו או מישהי שלמדו במוסד אקדמי חילוני זה ישפיע על ההחלטה שלכם לגבי ההצעה?
http://www.kipa.co.il/family/67864.html
זה מעניין אותי כי אני מתלבטת אם ללכת ללמוד במוסד אקדמי איכותי ודתי כמו מכון טל למשל או ללכת על אוניברסיטה חילונית.
אשמח מאוד לעזרתכם,
אחת שמתלבטת
יש דוסים באוניברסיטאות חילוניות ויש פחות דוסים גם במוסדות דתיים.
במוסד "איכותי ודתי" וגם באונ' חילונית -
לדעתי יש למוסד הלימודים השפעה לא קטנה על הסטודנטים.
המרצים מעצבים תפיסת עולם, ולא רק במקצועות "ערכיים" כמו הוראה וכו. אלא גם בתארים כמו שאני למדתי (כלליים שלכאורה אין בהם חלקים דתיים).
לכי על דתי.
במאמר מוסגר - מכון לב וטל מובילים במקצועות שמלמדים בקנה מידה אונברסיטאי. הם ממש לא נחשבים לעוד מכללה עם ציונים ממוצעים.
1. לא ראיתי את המאמר, אני מאמין שזו פונקציה של חוסן נפשי ושל עמקות תורנית. אנשים אם תפיסות תורניות שטחיות יפלו בקלות רבה הרבה יותר מאשר אנשים בעלי תפיסות עמוקות. וכמו"כ מומלץ להיות נטוע במקום תורה מסוים.
2. ראשית כל, כל מקרה לגופו. שנית, יש בזה יתרון מסוים, של פתיחות ויכולת הכלה (תפיסתית) של העולם שבחוץ וחוסר ניתוק משאר העולם. ובדרך כלל המוסדות האלו טובים יותר...
מכון טל לא כזה איכותי... לא בליגה של שום אוניברסיטה שאת יכולה לחשוב עליה
תכלס בר אילן זה אוניברסיטה דתית בעלת צביון דתי, יש לה גם מדרשה וכו'.. היא ברמה גבוהה ונחשבת מאוד ועם זאת יש בה מגוון גדול של סטודנטים: דתיים, חילונים, חרדים, ערבים..
לא מרגישים ככה,
ז"א הצביון הדתי לא נראה להם כל כך בולט,
הפעילויות של האגודה לא מותאמות לציבור הדתי כלל
רוב החברות שלי התחילו ככאלה שבטוח ישימו כיסוי ראש מלא והיום לאחר שנה אם הן התחתנו הן הולכות עם חצי גיסוי/ סרט בלבד.
מכנסיים וכו..
לגבי איכות הלימודים- הבנתי שמכון טל נחשב ברמה האקדמית גבוה מאוד
באמת דילמה עבורי
כולנו אוהבים ליישר קו עם הסביבה, לטוב ולרע. לטוב - אנחנו לא נדחפים בתור לקופה, כי כל השאר לא נדחפים. לרע - כתוב בפרקי אבות: "התרחק משכן רע". הסביבה החילונית בהחלט משפיעה, ועוד איך. אף אחד לא רוצה להיות כבשה שחורה, ומכאן הדרך לכל מיני "פשרות" בתחום קיום המצוות ו/או בתחום ההשקפה היא קצרה.
של התרופפות מול מקרים בודדים של התחזקות. כל הפלוגה הולכת ליום כיף, ואז החייל הדתי המצוי מתחיל לתרץ לעצמו תירוצים כדי לא להרגיש כבשה שחורה.
צריך עיוןהמורכבות היא להסביר את העניין של מחלוקת, אבל היו דברים יותר מסובכים:
1. קדושת ספרים.
2. שבת.
ארץ השוקולדלימודים במקום לא דתי הם מורכבים. זה לא אומר שהם לא טובים, אבל הם דורשים ממך יותר. להכיל דעות שונות, להתמודד עם חברה לא צנועה ועוד ועוד. אם יש לך אפשרות ללמוד במקום שיחסוך ממך את ההתמודדויות האלה, ועדיין יש לך את התואר שתרצי- לדעתי כדאי לך ללכת על זה.
אבל מה שבטוח, שזה לא מעיד כלום על רמה תורנית של הסטודנט\ית. זה לא אשמתו שאין במוסד דתי את התואר שהוא מחפש, או שיש אבל לא בדיוק מה שהוא צריך....
אין הרבה מקומות באקדמיה שהם רק לדתיים. יש בעיקר מכללות לחינוך ואומנות, וגם מכון טל. (אל תיכנסו לדקויות, הגיוני שיש מכללות שאני לא מכירה. אומרת בכללי). אז זה שאת לומדת במקום לא דתי ממש לא מעיד על הרמה הדתית שלך. רק אומר שתצטרכי להתמודד עם יותר דברים.
בס"ד
אומר שדיי הייתי בהלם ולצערי אע"פ שאני משתדל להמנע משיחה אישית עם בנות שאיני מכיר היה לי מאוד לא קל.
כשהגעתי למקומות לימודים אקדמאיים מסוימים הרגשתי בסוג של אווירה כזאתי של כאילו אפשר להקל בשיחה וצחוק עם בנות ואני מאוד חושש שהדבר יהיה לי קשה. הייתי חסר ידיעת הקושי המיוחד והגדול מאוד מאוד שעלול להיות במקומות כאלה, קושי בדרגה אחרת מהחיים ה"רגילים".
לדוגמא פעם אחת שהייתי ביום פתוח באוניברסיטה מסוימת עד כמה שהשתדלתי להימנע ולהיזהר לא הצלחתי להימנע משיחה שאינה עניינית עם בת: תוך כדי ביקור בפקולטה מסוימת יצא לי לשוחח עם בת (אומנם דתית) על כל ההתלבטות שלי האם לבחור את תחום הלימודים הזה או אחר ושאיני יודע מה לבחור ללמוד ושאני מאוד מתלבט וחושש מלימודי תואר וכו'.
ברור לי שאם יש תארים שאפשר ללמוד אותם במסגרת חרדית עם בנים בלבד חייבים לבחור בכך אך הבעיה היא שלא לכל התארים יש מסגרת לימודים נפרדת.
זה נראה לי ממש ממש ממש בעיה ללמוד במקומות כאלה. וזה עוד בלי שהזכרתי עוד מצבים בעיתיים כמו לדוגמא שבמסגרת הלימודים יכולות להיות מרצות/מורות שאינן לבושות באופן צנוע.
לדעתי מאוד חשוב ללמוד במסלולים נפרדים.
ואם אדם(ובדיוק אותו הדבר לגבי בת) רוצה ללמוד רפואה לדוגמא ואין לו בררה כי אין מסלול נפרד - אז קודם שיברר עם עצמו אם הוא מספיק חזק ורציני למסלול מעורב וגם שייתחתן לפני זה.
זה היה מהצד שלי.. אני אוהבת אותו ומתגעגעת.. ואיי זה קשה רצח!!! עצובה וחלשה..
שמן פשתן
באמת חשבתי לעצמי מה איתך.
לא ראינו אותך פה זמן ארוך.
לי שיש למה יכול להתמודד עם כל איך?
תבררי לעצמך טוב טוב למה נפרדתם/לא מתאימים, וזה יעזור לך להתמודד עם הקושי.
יש לו חסרונות שמפריעים לי ברמה המהותית.
אבל ברמה רגשית מאוד מחוברת אליו ואוהבת אותו..
והוא חסר לי וזה מחרפן אותי.
וזה אחרי קשר אינטנסיבי של חודשיים
מאוד עמוק.. שאזכה לראות כך את הדברים.. כרגע אני די בדיכאון..
מרגישה חלשה בגוף ובנפש ולא מפסיקה לחשוב עליו!!!!!!
ועל זה נאמר---- טאטאאאאאאא!!!!
הגיוני שעכשיו תהיי עצובה ומוטרדת ותוהה.
אנחנו בני אדם לא מכונות. זה עניין של תהליך פנימי שאת צריכה לעבור.
ומהנסיון שלי ההחלמה לא קשורה לזמן. לא "הזמן ירפא את הפצעים"- להיפך, בהיעדר קשר משמעותי אחר הזמן עלול אפילו להחריף אותם.
אז..אם את לוקחת פסק זמן מהדייטים (ולגיטימי)- לא כדאי שיהיה ארוך. אל תבני על "שזה יעבור אני אחזור לצאת"- להיפך. לחזור לצאת ולהכנס לקשר משמעותי וטוב- זה מה שיעביר את הכאב ואת הפצעים.
לקח לי המוון זמן באמת להתנקות מהקשר ההוא- מהלבטים, והספקות, והגעגועים, והזכרונות של הרגעים הבאמת יפים יחד.
ובאמת הייתי בחלושעס, פיזית ומנטלית.
אבל היום, בפרספקטיבה של יותר זמן- אני באמת שלם עם הצעד שעשיתי.
מאחל לך שהקב''ה ימלא חסרונך במהרה ושכל זה יהיה מאחורייך!
אני כבר לא יודעת על מה.....
עברתי ממש אותו דבר, וזה נורא נורא קשה ועצוב
גם אני הורדתי כי הפריעו לי דברים מהותיים למרות שהייתי מחוברת ריגשית מאד מאד
והספקות לא הפסיקו להציק.
דבר ראשון: תתני לאלוקים להוביל אותך! את מספיק עבדת קשה וניסית ככל יכולתך להצמד לאמת ולמציאות, אם הקב"ה יחליט שזה יתקדם פעם אחרת הוא כבר יתן לך להבין את זה, תני לו להוביל את המהלכים. אל תלאי את עצמך בלבטים שרק אוכלים אותך, תהיי ראש קטן, מותר.
שתדעי, מהסתכלות על החיים, ובמיוחד על המקרה הזה
כל פעם שחווים משבר, כשיש אובדן כלשהו
הקב"ה מפצה במשהו,
אולי לא רואים את זה מיד, אולי זה לא מעניין בשלב הזה, אבל תמיד יש המתקה כלשהי.
לא יודעת מה בדיוק לייעץ.
אבל מה שחשוב- לאפשר לעצמך להיזכר בו, ואפילו לחייך כשאת נזכרת בו. כי כשנלחמים בזכרונות ולא רוצים לזכור- הם צפים יותר והם יותר כואבים. עדיף לתת להם מקום.
והדבר שהכי עוזר- זה הזמן. הזמן פשוט עושה את שלו. לאט לאט תראי איך את יותר שלמה עם ההחלטה ויותר מסוגלת לפתוח קשרים חדשים.
ועוד משהו- להזכיר לעצמך כל הזמן למה נפרדתם, ולמה זה היה כ"כ מהותי.
חיבוק ענק!!
העלתם נקודות למחשבה..
]באחד הימים היה בפורום שרשור (די ארוך) על סגולות, לא התעמקתי בו, אבל אולי כדאי להעמיד את עניין הסגולות בפרופורציות הנכונות, וזה חשוב במיוחד עבור כל אלו שפונים לכל מיני סגולות במטרה למצוא בן/בת זוג, במקום לבצע את העיקר. אני לא סובר חלילה שאין עניין של "מעל הטבע" (הרי המצוות והתפילה עצמן הן מעל הטבע). אבל יש עניין להבין שהתפילה והמצוות הן העיקר, ולא דברים אחרים - ואפילו סגולות שהן לגיטימיות ואף מאושרות ע"י גדולי ישראל (חשוב לציין שלא בטוח שכל סגולה היא אמיתית).
אנא קראו את הסיפור המזעזע הבא -הסיפור על בתו של רבי עקיבא, לפני חתונתה (שבת,קנו, ב') :
"וגם מסיפורו של רבי עקיבא אנו לומדים שאין מזל לישראל: לרבי עקיבא היתה בת. אמרו לו החוזים בכוכבים: ביום שבו תיכנס לחדר כלולותיה יכיש אותה נחש ותמות. היה [ר"ע] מודאג מאוד בשל כך. באותו יום שבו נכנסה בתו לחדר הכלולות, נטלה הכלה את סיכת ראשה ונעצה אותה בסדק שבקיר. קרה ונכנסה בעינו של הנחש שהסתתר בתוך הקיר. בבוקר, כשנטלה אותה, נמשך ובא הנחש אחריה. אמר לה אביה: מה עשית? אמרה לו: בערב בא עני [ו]קרא בפתח והיו עסוקים כולם בסעודה ואף אחד לא שמע אותו. קמתי ולקחתי את מנת האוכל שנתת לי ונתתיה לו. אמר לה: מצווה עשית! יצא רבי עקיבא ודרש: "וצדקה תציל ממות" - ולא [רק] ממיתה משונה אלא אפילו ממיתה עצמה. " (התרגום מאתר "דעת")
מקור:
ומדר"ע נמי, אין מזל לישראל. דר"ע הויא ליה ברתא, אמרי ליה כלדאי: ההוא יומא דעיילה לבי גננא - טריק לה חיויא ומיתא. הוה דאיגא אמילתא טובא. ההוא יומא שקלתא למכבנתא, דצתא בגודא, איתרמי איתיב בעיניה דחיויא. לצפרא כי קא שקלה לה - הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה. אמר לה אבוה: מאי עבדת? - אמרה ליה: בפניא אתא עניא, קרא אבבא, והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא, וליכא דשמעיה. קאימנא, שקלתי לריסתנאי דיהבית לי, יהבתיה ניהליה. אמר לה: מצוה עבדת! נפק ר"ע ודרש: וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה
הגמרא הקדושה מודה בעצמה שיש עניין של "חיזוי בכוכבים" (עניין שהוא "מעל הטבע" שלא קשור ישירות לעם ישראל). כמובן שגם בתורתנו הקדושה זה כתוב (איצטגניני פרעה וכו'). לכן גם אפשר להבין מדוע רבי עקיבא היה מודאג מאד.
אבל שימו לב - מה *לא* היתה התגובה של רבי עקיבא לאותה תחזית מיסטית - הוא לא פנה לאיזה "מפלט מיסטי", כי הוא מבין מה העיקר ומה לא (מיותר לציין כמובן שהוא התפלל לקב"ה).
בסופו של דבר מה שהציל את ביתו היתה מצוות הצדקה שהיא קיימה.
מה שככל הנראה יביא רווק/רווקה להתחתן לא תהיה סגולה כזו או אחרת אלא קיום מצוות ותפילה.
שבת שלום!
ואין לו רעיונות למקומות אחרים.. אז יוצא שכל פעם נפגשים פחות או יותר באותו מקום.. מה עושים עם זה? זה קשה לי ממש כי זה לא יוצר גיוון בפגישות וכולן נראות אותו דבר . . מוריד לי את החשק להיפגש איתו...מוטיבציהשלום,
אני (כינוי) נומינקה, בקרוב בת 24.
לפורום התוודעתי לפני כמה חודשים. לא קראתי מספיק שרשורים כדי לצייר לי תמונה עקבית של כל אחד מחברי הפורום, אבל כן מספיק כדי להיווכח שיש כאן אנשים רציניים שאני יכולה לבקש מהם עצה.
רקע כללי - אני בכורה למשפחה לא גדולה עם הורים צעירים, מהמרכז. חכמה, חברותית (ועם זאת צריכה גם הרבה), בתחילת תואר שני במקצוע מכובד. ההורים שלי טיפחו, השקיעו ומשקיעים בי הרבה, והם תולים בי הרבה ציפיות. למשל, בבית-הספר ובתיכון תמיד הייתי הילדה המושקעת עם הרעיונות הכי מקוריים, בזמן הלימודים קיבלתי פטור כמעט גורף מעזרה בבית, ועל אף שאיננו משפחה עשירה רק ביקשתי וקיבלתי, החל מבבגדים יפים וכלה במאכלים אהובים. תציירו לכם תמונה של בית חם עם הורים מפנקים וילדה אולי קצת מפונקת אבל לא במידה שהפכה אותי לבלתי נסבלת בחברה, להפך, הקב"ה חנן אותי בחן ואני מרגישה אהובה בכל מקום.
אני מנסה לשים את האצבע על הזמן בו החלו להיווצר הסדקים בתמונת הבית החם שציירתי לכם עד לחורבן הכמעט מוחלט שבו הוא נמצא היום. כיום ההורים שלי חיים כמו שני שותפים קרירים בימים הטובים, וכמו שני אנשים שאש אוכלתם בימים הפחות טובים. במבט לאחור גם בילדותי ובשנות הנעורים אני לא זוכרת שהייתה שם אהבה גדולה, אבל אז המצב גם לא היה גרוע, וכיוון שלא הכרתי דברים אחרים זה היה נראה לי בסדר. בשנים האחרונות, שוב, קשה לשים את האצבע אבל נגיד החלק משנות העשרים שלי, המצב הדרדר. הם לא יוצאים יחד. הם לא אוהבים או מכבדים זה את זה. הם מתקוטטים על אותם דברים שוב ושוב ואני יכולה לחזות בדיוק איזה מעשה של מי יגרום לפיצוץ. אבא שלי משתמש במילים שאין הדעת סובלת, ובמגרש הזה של חריפות לשון ותחכום הוא "אוכל" את אמא שלי בלי מלח (הוא גם הרבה יותר חכם ממנה). מצד שני יש מצבים שבהם אני יכולה להבין את הזעם של אבא שלי ובהם אני מצדדת בדעתו (בלב). שבת וחגים בפרט הפכו למקור של חרדה עבורי. יותר מ-24 שעות של יחד, כשכל רגע ההר יכול לגעוש. מה יהיה המצב ביניהם? איזו הערה אבא שלי יזרוק עכשיו ויהרוס את כל שולחן השבת? כשהם רבים, אני, זאת שירשה מאביה את יכולת הדיבור והשנינות (אך מבלי לנבל את פי), נאלמת דום. פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לומר משהו שירגיע את הרוחות. ולמרות שכל מריבה כזאת מותירה עוד שריטה בנשמתי אני מחדדת את אוזני כדי ל"אמוד נזקים" ולהעריך עד כמה המצב גרוע עכשיו.
כל-כך הרבה פעמים אחרי שנדמה שהמצב משתפר הייתי מקווה ומייחלת שהשקט השברירי יימשך והנה הכל יהיה בסדר והם ישלימו. אבל התקווה הזאת התנפצה פעם אחר פעם אחר פעם, והיום אני מבינה שכל שקט כזה דומה להפסקת אש עם חמאס. יש הפסקה, אבל בזמן הזה רק צוברים עוד מטענים.
היו לא מעט ימים בהם בכיתי במר ליבי לתוך הכר בלילה. הלב שלי נחמץ כשאני חושבת על הזוגיות של ההורים שלי, על החלומות שלהם לשותף לחיים שהתנפצו לרסיסים ועל הגיהנום שהם גורמים אחד לשני. אני רחוקה מלהיות טיפוס רגשן, ולכן עוצמת הכאב שהנושא גורם לי מפתיעה גם אותי, לא אגזים אם אומר שאני מרגישה כמו המזבח שמזיל דמעות. חברה מהאוניברסיטה אמרה "זה לא החיים שלך, תנסי לא לקחת כ"כ ללב", אני מנסה ולא מצליחה, הם ההורים שלי ועצוב לי בשבילם גם אין בידי לעשות דבר עבורם.
במיוחד קשה לי כי מטבעי אני אדם פתוח מאד, אבל על הנושא הזה הטלתי וטו וקברתי עמוק עמוק בלב. מלבד חברה טובה שרק לאחרונה שיתפתי, לא שיתפתי כמעט אף אדם בקושי הזה. הסיבה העיקרית היא שאין לי זכות על ההורים שלי ולחשוף את חומרת המצב. אני גם מתביישת לומר שהאבא החכם והאוהב שלי מנבל את פיו. חברה טובה אמרה לי "הלוואי עלי זוגיות כמו של ההורים שלי" - גם אנשים כאלו יהיה לי קשה לשתף.
וכל ההקדמה הזאת היא כדי להבהיר לכם מדוע אני מפחדת וחוששת להתחתן.
אני מפחדת להיכשל, אני מפחדת לחזור על הדוגמא שראיתי בבית. אני מפחדת להיות כמו אמא שלי שבעלה בז ומקלל אותה. אני מפחדת להיות כמו אבא שלי שאשתו עושה שוב ושוב דברים שהיא יודעת שמכעיסים אותו ולא זורמת איתו אף פעם בטיולים ובדברים ומקטרת המון. אם יש בחורות שצריך לעזור להם לרדת מן הענן הוורוד וחלומות על אביר וסוס לבן אזי אני המקרה ההפוך - בחלומות שלי צפויים לי מכשולים רבים והסוס שחור. לבחורות האלו מספרים שנישואים לא רק כיף זה בעיקר עבודת מידות, אני רק יודעת לומר כמה נישואים זה קשה ומצריך סבלנות. לי צריך לתאר את הנפלאות בזוגיות טובה. כשאני רואה זוג שטוב לו, אני מרגישה כמו ילד מורעב שמגיע לבית של חבר אמיד. אני צמאה לראות את זה כדי להאמין שאני יכולה גם, כי שאיפה יש. אבל החשש הוא ששאיפה זה לא מספיק ושאני אחקה דפוסים גרועים. האם לדעתכם כדי לי ללכת ליועץ זוגי? מה עלי לעשות כדי להשתחרר מן הפחדים המעיקים? המחשבות האלו טורדות את מנוחתי והופכות למעיקות יותר ויותר עם העלייה של הגיל.
לא מזמן ביום שישי אחד בין שטיפה אחרונה לסדור הפלטה אבא שלי אמר לי "איפה עוד תמצאי אבא כזה שנותן לך ודואג לך להכול, אין הרבה אבות כאלו", נכון, אין הרבה אבות כמוהו שיקנו וייסעו ויבאו וילכו ויחפשו בדיוק את מה שהבת שלהם ביקשה, גם אם זה מאוחר בלילה, וידאגו ויכוונו והכי יאהבו בעולם. אבל אבא שלי לא מבין שאת אחד הדברים הכי חשובים שילד צריך הוא לא נתן לי - שלום בבית.
נ.ב
שאלה שבטח עלתה בראשכם מיד - כבר יצאת עם בחורים?
התשובה היא לא, ולחששות שלי בהחלט יש יד בכך שעד גיל 22-23 לא הרגשתי שום רצון או לחץ להתחתן. כעת ישנה סיבה אובייקטיבית שבשלה אני עדיין לא יוצאת ושבעז"ה מקווה שתיפתר בקרוב. ישנו עוד עניין שאולי אכתוב עליו בהמשך, אבל כרגע אשמח שתתייחסו לקושי שהעלתי.
הלב, והגדרת המציאות/ הבעיה-
היא כבר חצי תשובה.
ב. תעריכי את מה שיש, תמיד אפשר יותר. ותמיד גם אפשרי פחות..
אכן, בשלום בית אביך קצת חלש אולי, אך באמת דואג לך לפחות טכנית, שזה כידוע קל יותר.
ג. מה שאת מתארת זה לא גנטי.
אך בהחלט זה דפוס שעלול לחזור על עצמו- באם לא מתייחסים.
בהצלחה!
*אם את מרגישה שזה מקשה עלייך להמשיך הלאה בצורה נכונה גם אם לך זה בסדר אבל את יודעת שהצד השני נפגע או קשה לו. יש בזה אמירה נורא אמתית ובוגרת. ניסינו, רצינו להקים משהו משותף, בזה שלא הלך, זה לא אומר שיש בעיתיות בנו, אלא מדגיש את היותנו מיוחדים ושונים. ולכן אני חושבת שצריך לגמור בטוב כל קשר (*נורמלי, לא מדברת על יוצאי הדופן, וכל אחד עם יוצאי הדופן שלו...)
כחתן: לכשאהיה חתן בעז"ה אין שום סיכוי שאתקשר להודיע לבחורות הרלוונטיות מעברי. זה פרהיסטוריה שלא מעניינת אותי וגם לא אמורה לעניין אותן.
וכבחור מהעבר: יש בחורה ספציפית שהצעתי לה נישואין ואז היא נפרדה ממני. זה היה משפיל ומבזה, ואני מקווה שלא ניפגש יותר בחיים. איני מעוניין לדעת מה קורה איתה הלאה. שלא תיצור איתי קשר ולא תספר לי על הדברים המאושרים בחייה. שיהיה לה המון בהצלחה, אבל בלי כל קשר אליי, אם אפשר.
אם כי - ייתכן ואם זה לא היה נגמר כמו שנגמר, אז הרעיון הזה היה נראה פחות נורא בעיניי, אם כי עדיין אני סבור שקשרי עבר הם פרהיסטוריה לא מעניינת. בקיצור - נראה לי שצריך לשקול את זה בהתאם לנסיבות שבהן אירעה הפרידה.
אבל רציתי לשאול, אם זה לא פרטי מדיי, איך הגעת למצב שאתה מציע אם אתה לא יודע בבירור שהתשובה תהיה כן? זה לא (תסלח לי על הישירות) קצת חסר טקט? אני באמת שואל כי אני גם בשלבים... ואני לא רוצה להיות אחד שסתם מורח אבל גם לא להלחיץ...
מה אני אמור לעשות? איך בכלל אפשר לשאול את זה? "אני רוצה להציע לך, מה תעני לי?"
אף אחד לא יודע בבירור שום דבר. הייתי די בטוח שהתשובה תהיה חיובית. זה לא היה חסר טקט.
לגבי איך ומה לעשות - תדבר איתה. תשאל אותה מה היא חושבת על הקשר. למה היא מצפה, מה היא מרגישה כלפיך. תספר לה מה אתה מרגיש כלפיה. אל תחסוך במחמאות (בכלל לאורך הקשר, אבל במיוחד בשיחה הזאת). וכשתדע פחות או יותר איפה היא בקשר תדע אם ומתי רלוונטי לדבר על משהו קונקרטי.
רחפת..היא קשורה מאד לתכלס. אם היה קשר. מה בדיוק קרה שם וכו.. לא יודעת אם זה אפשרי לפתח מדיניות קבועה בעניין הזה.
(אין לי ניסיון.. ז" א שאני יכולה לענות? תיאורטית?)
סליחה על הנצלו"ש.. מניחה שהתפלספתי יתר..
כאשר בע"ה תהיי לפני חתונה, אני מניחה שלא תחשבי על קשרים שהיו לך בעבר.
מעבר לזה, זה יכול להיות מביך לבחור שנפרדת ממנו לדבר אתך כאשר את מאורסת לאחר.
כחתן וככלה- כלום.
כמישהו\מישהי מהעבר- לא רלוונטי, עדיף שיהיה כלום.
מי שיש לו קשר שמעיב עליו מהעבר(אם זה לא ברמה האנושית של לבקש סליחה כי הוא התנהג בצורה
לא ראויה ואז כל מה שצריך זה לבקש סליחה בלי קשר לחתונה)- צריך להשאיר את זה בעבר ולשכוח מזה.
אריק מהדרוםאחרונהבימים בישיבה סביר שכ-13 שעות
בשבת בבית כ-3 שעות.
בחופש גם כשעתיים ביום.
שנה הבאה אני אהיה סטודנט, אז נראה מה יהיה אז. התקווה היא כ3 שעות+ ביום וכעשרים+ בשבוע. אבל נראה מה יהיה בסוף?
אני רווק ולא יוצא, אז יש לי יותר זמן;)
מתבייש לומר שבזמן האחרון זה אולי שעה ביחד,אולי יותר.
זה מקל משהו.
בעקבות הנסיעות הרבות יוצא במצטבר אזור השעה-שעה וחצי בערך (לפעמים גם שמיעת שיעורים) כל יום.
בשבת קצת יותר, אזור השלוש-ארבע שעות.
ללא שבת מקדיש בערך 10 שעות בשבוע ללימוד תורה (לא מספיק בכלל כדי להגיע למקום אליו אני שואף!)
מספר שעות בודדות בשבוע
ודברים טובים... ובברכת רבנים.אהבה בתענוגיםאהבה בתענוגים"גברים ממאדים נשים מנוגה"
אז מה באמת התכונה היסודית המקבילה?
עכשיו ראיתי מה שכתבת לגביי קיום לה ולצאצאיה.. פחות מסכימה עם זה.
אני חושבת שמבחינה ריגשית הצורך ביציבות יותר בולט.
אישה יותר תנודתית (זה מתבטא אפילו פיזית לאורך חייה. אין יציבות (לידות וכו'. המון שינויים), ולכן היא זקוקה למין נקודת עוגן. יציבות ריגשית.
אני רואה את הבטחון מגיע לאחר שיש יציבות. אי אפשר להיות בטוח במשהו לא יציב.
אחר כך, גם כלכלית, אבל זה פחות מה שאישה מחפשת, בד"כ זה יותר "מישהו שיבין אותי", הכלה וזה חוזר לרגש.. יציבות ריגשית וכו..
נ.ב. מה פירוש יציבות קוגניטבית?
(שירת גברים )
כדי להרגיש יציבות ריגשית לדעתי.
סוד הנישואין של הרב יוסף אליהו
והמליצו על משהו- עוד לא קראתי- אוהל ישרים של הרב אלי אדלר.
מצטרפת להמלצה להתייעץ עם אנשים נשואים...
הוא עמוק ומתוק ועושה טוב.
איש ואישה של הרב קנוהל, שכינה בינהם של הרב בלייכר, קצת כבד וסגנון עיוני.
בדבש מסלע יש קטעים שממש עזרו לי ועדיין עוזרים-יש שם פרקים בזוגיות.
בעיקרון אפשר ללכת לדברי שיר ולבקש, יש להם היצע גדול ובמגוון סגנונות.
רפרפתי קצת על הסיטואציות שם, וזה הזכיר לי את מה שאדם חילוני אמר לי לפני כמה שנים.
הוא אמר שהוא לא מבין איך אנחנו, הדתיים, יכולים להתחתן לפני שאנו חיים אחד עם השני תקופה מסוימת.
הוא אמר שרק אז אפשר להכיר את הצד השני לעומק, ולהגיע לסיטואציות שלא נתקלים בהם כאשר "סתם יוצאים".
הוא סיפר שעל אחת מהחברות שלו, איתה הוא גר, הוא גילה תוך כדי שהיא אדם שההורים מוכרחים לבקר אותו 3 פעמים בשבוע בבית המשותף, ובשאר הזמן גם החברות שלו "רובצות" שם לרוב, וזה פחות התאים לו.
כמו כן, אפשר להיתקל בסיטואציות לא מוכרות אחרות, נניח שמישהו רגיל שיפנו את הכלים איתם הוא אכל (נניח אמו), ואז פתאום הבחורה איתה הוא חי, מגלה את זה שהוא לא רגיל לעשות את זה, ושהיא מבקשת ממנו להתחיל לפנות, אז הוא עונה לה שהוא חושב שזה לא תפקידו
צריך לזכור כמה דברים :
1. מושלם זה רק בכללית. אין דבר כזה זוגיות מושלמת וכנראה שכולם נתקלים בסיטואציות מורכבות (למשל, דיונים איפה נעשה את השבתות), זו לא סיבה להילחץ.
2. לעתים, בין אם זה לפני החתונה, ובין אם זה אחרי, הלחץ והמתח לדעתי נובעים מחוסר ביטחון בה'.
אבל צריך לעשות הפרדה בין סיטואציות שבהן חוסר ביטחון בה' גורם ללחץ לא אמיתי, ולסיטואציה הפוכה, שבה דווקא ביטחון אמיתי בה', גורם להבין שיש משהו בעייתי באמת, ואם אנחנו לפני החתונה, אז אולי כן כדאי לוותר.
שבוע טוב!
אני לא מבינה בזה- אבל זה מאד הגיוני שאחרי הענן הוורוד של הנישואין יבואו שאלות ותהיות.
ואז זה רמה אחרת- בעבודה, בנתינה וכו'.
וגם לא "ידוע"..
ובאותו פורום שממנו ציטטת, אמרו כמה וכמה אנשים טובים שלא עלה על דעתם מעולם.
ושנתעסק בדברים הקטנים כבר לפני הארוסין והחתונה.
ושכל הסטטיסטיקות הרעות ידלגו עלינו ונהיה האחוז שלא סובל.
וזה קצת מפחיד אותי מידי. וסביר שזה בגלל שעכשיו אני לא יודע מי זו אשתי. אבל אולי קצת מפחידים אותנו היום. ומבין ומסכים שזה ממש חשוב 'לידע' לפני.
נכון שכאשר יש מראש הבדלים מודעים להם יותר.
אבל צריך לדעת שאם נכנסים לזוגיות שממילא טומנת בחובה הרבה מעבר לויתורים והתגמשויות במעשים קטנים ["מי יוריד את הפח"]
זה לא הופך פשוט ואפילו מורכב כשיש אתגרי חיים גדולים יותר.
באופן כללי.
לא כדאי לבנות על שוני גדול מידיי- ועל "הליכות לקראת".
לא תמיד זה מתאים
לא תמיד זה נכון
וזה הרבה פעמים מתכון לפיצוצים לא רצויים שהיו נמנעים לכתחילא.
שאצל רוב הזוגות יש ריבים/ מחלוקות.
זאת מציאות קיימת כי שני אנשים לא תמיד יסכימו על אותו דבר
השאלה היא איך ניגשים לפתור את העניינים.
ועל מה שומרים במהלך הדיונים.
לרוב , יהיה מי שיגיד שה"ויכוח" כשנעשה בצורה נעימה ומכבדת- תרם הרבה לקשר הזוגי.
.לא אומרת שמה שכתוב לא נכון, אנחנו בעז"ה נהיה בשבת שהם מפרסמים, אני מאוד תומכת ברעיון!
אני רק אומרת שאולי זה גם עוזר לתפוס פורפורציות.
חוצמזה, ברור שנישואין זה עבודה, מי שלא ידע את זה קודם, סתם חי בסרט... 
פרשת המרגלים בעיני היא פרשת ההחמצה הגדולה, נתאר לעצמנו איפה עם ישראל היה היום אילו לא היינו חוטאים בחטא המרגלים. חכמינו מספרים לנו שבכל דור עדיין יש משרידי אותו החטא.
אילו לא היו חוטאים בחטא המרגלים כנראה לא הינו גולים מן הארץ והיום לא היו לנו כל כך הרבה בעיות עם שכנינו.
אפשר להפליג על כנפי הדמיון ולחשוב לאן עם ישראל היה מגיע.
אם כן איך "נפלנו" בחטא הזה?
מעניין, בהתבוננות בתורה המרגלים אינם נקראים מרגלים אלא התרים, מלשון תיירים.
ההבדל הזה הוא מהותי ולעניות דעתי מסביר במה טעו המרגלים.
התייר הוא זה שמגיע למקום לא מוכר אך מבטו הוא לראות את היפה, המפתיע והטוב., לכן הוא תייר הרואה טוב.
אך המרגל הוא מחפש את נקודות התורפה, מקומות החולשה. את הפרצות דרכם יוכלו לכבוש את היעד.
הקדוש ברוך הוא לא ביקש לשלוח מרגלים. הרי עם ישראל הולך כשבראשם ענן השכינה וארון ברית ה' ובלילה עמוד האש. אם על המצרים התגברו ודאי יוכלו להתגבר על יושבי הארץ.
הקדוש ברוך הוא שלח תיירים לראות את טוב הארץ, כמו שאמרו יהושוע וכלב "טובה הארץ מאד מאד".
התייר צריך לחזור בהתפעלות והתפעמות.
לעניות דעתי כאן התחילה הנפילה של עם ישראל., אך הנפילה לא נגמרת כאן.
בסוף החטא, לאחר שבני ישראל מתבשרים שהם עתידים להישאר במדבר ארבעים שנה עד שיוולד דור חדש שיהיה מוכן להיות "תיירים".
קמים קבוצה מתוך בני ישראל ואומרים למשה רבינו שהם הפנימו את הטעות וכעת הם עולים לארץ ישראל.
מתחנן אליהם משה ואומר להם, זה לא הזמן, ה' לא אתכם. ובכל זאת הם מעפילים להר ונופלים בידי העמלקי.
מה קורה פה?
לא רק שבני ישראל ( המרגלים – נשיאי העדה ) לא הבינו את המשימה. הם ממשיכים לא להבין את ההקשר, את חשיבות התזמון?
התורה מבקשת ללמד אותנו דרך סיפור המעפילים וחטא המרגלים שלארץ ישראל מגיעים יחד עם ברכת ה', ולא בניגוד לה.
כאשר אין את התזמון הנכון אי אפשר לתקן.
אני חושב ששני נקודות אלו שייכות לאינטראקציה הזוגית והמשפחתית.
כאשר בני זוג הם "תיירים" האחד כלפי השני, כאשר הם רואים את המפתיע כטוב ומחפשים ממה להתפעל האחד מהשני. וגם כאשר ישנם דברים לא צפויים, הם מחפשים תחילה את הטוב. כאשר לא מחפשים איפה נקודות התורפה והחסרונות, אז אפשר להתגבר על הרבה מאוד קשיים בדרך, מתקבלים כלים שעוזרים בהתמודדות להבין כיצד יש להמשיך ולגדול יחד עם כל ההשתנות בחיים.
אך אם המבט האחד כלפי השני הוא של מרגלים, אזי ימצאו רק חסרונות ונקודות חולשה - "פרצות".
הכל תלוי בנקודת המבט.
הנקודה השנייה היא חשיבות התזמון - מה קורה כאשר יש נפילה או טעות?
כדי לתקן צריך להיות רגישים לתזמון , מתי נוח לפייס את השני? לא כל זמן וכל מקום מתאים.
ישאל השואל מאין ה"תייר" ישאב כוחות לחפש את המרגש, את היפה הרי לא תמיד יש כוח?
בפרשה, כאשר התורה מגוללת את המסלול בו הלכו המרגלים היא משתמשת בלשון רבים חוץ ממקום אחד "ויבא עד חברון". שואלים חכמינו מי בא עד חברון? איפה היו השאר?
התשובה היא שכלב בן יפונה חש את הרוח הרעה של חבריו פחד שישאב לאווירה, הלך לקבל כוח מקברי האבות זאת על מנת להישאר במבט התייר המחפש טוב.
כך גם בזוגיות, לפעמים אין כוח. אז צריך במודע לחפש מנין לקחת כוחות לחפש טוב.
מקור הכוח יכול להיות בן הזוג, תפילה, לימוד או חבר טוב, העיקר לא להישאב למבט ה"מרגל".
שבת שלום ובהצלחה
קוצ'ינית =)מוטיבציהיעלי_אאחרונהאין על הקוצ'ינים!!
dora
רחפת..גם אם הוא לא נהג בכבוד מגיע לך את כל הכבוד על שהצעת בכלל!
ש אנשים שצריכים להתפכח..
ענבלקוצ'ינית =)נפש חיה.חברים, יצא ספר חדש לקראת חתונה שראיתי אותו ב"דברי שי
זה ספר שעוסק בכל ההכנות הטכניות לחתונה- מה עושים, כיצד חוסכים, איך בוחרים כל מוצר וכל נותן שירות ועוד מלא נושאים.
גם שמעתי על כמה זוגות שכבר השתמשו בספר בתקופת האירוסין ואמרו שהם לא יודעים מה הם היו עושים בלי זה.
ממליץ בחום!!
המסע שלנו לחתונה- מעשית , רוחנית, אימון זוגי.
בהצלחה!
