בס"ד
אבל צריך קודם כל להפנים שהכל מאת ה' יתברך.
ואם יש יהודי שאיתרע מזלו להיות החייב שדרכו התגלגלה החובה הנוראית הזו-
אז רחמים עליו.
כי אני על ידי הייסורים- הזדככתי.
ולמדתי. והפקתי לקחים,
והתקרבתי לה', כי דגווקא ברגעים קשים- והכי קשים הקשר עם הקב"ה נחשף במלא עוצמתו.
דווקא אז התיעול של הכאב והקושי לתפילה אמתית- זה פועל שינוי כזה בנפש,
כזאת חשיפה של פנימיות הנפש.. מקלף את כל הקליפות.
כי יש רגעים בהם אתה יודע שאו שאתה בוחר להאמין בטוב האלוקי למרות הכל,
או שאתה פורש. ומתגלה כמה האמונה היא הדבר הכי יקר שיש.
ואז מבינים שהיהודי שפגע בך הוא בסך הכל צד ג',
לא בהכרח משמעותי.
אם זה לא היה הוא, זה היה מישהו אחר.
אני הייתי צריכה לעבור את זה.
ואני סולחת לו. ומקווה שה' יסלח לו.
כי בסופו של דבר ואהבת לרעך כמוך- ממש.
ולנטור טינה ליהודה זה כמו לנטור טינה לעצמך, או חלילה לשנוא את עצמך.
כל ישראל אחד ממש.
וזהו.
כשמפנימים שמה שקרה היה חייב לקרות מאת ה'.
ושזה רק ואל ורק לטובתי,
מבינים שאין מה לכעוס על מחט של הזריקה שקיבלתי.
המחט דקרה בפועל,
אבל מי שאחז בה, ובמזרק אוחז הרופא כל בשר שרוצה לרפא אותי,
מדברים שלאו דווקא ידעתי שאני נגועה בהם.
אז לקבל את הכאב באהבה, ולראות איך אני יכולה לעזור לתהליך הריפוי,
מה ה' רוצה ממני? מה הטוב שאני מפיקה מזה לשארית חיי?
ותודה.
אודך ה' כי אנפת בי.
וכמובן שהרבדים אותם אני רואה הם חיצוניים,
למדתי א' ב' ג',
ויש סיבות הרבה יותר עמוקות שלא יודעת ולא בטוח שאדע,
אבל סומכת על בעל הבית של העולם שלא נותן לשום דבר לקרות סתם.
ואני אומרת את זה כמישהי שיודעת היטב מה זה פרידה קשה מאד,
מאדם הכי אהוב שפגע בצורות הכי קשות.