איזה כיף זה לשמוע (ולמען האמת גם לראות, בתמונה) על חבר טובותן טל
שסוף סוף לאחר חצי שנה שהוא יוצא איתה, ואחרי הרבה מאוד שיכנועים שלי ו"חפירות" שלי ושל עוד כמה עליו, שאם הוא באמת מאמין שזה רציני לגמרי, שלא ימשוך את זה המון זמן כמו שרצה למשוך לפחות עד סוף השנה הזאת - אז כן, הוא הציע לה נישואין
לא יודע אם השיכנועים שלנו עזרו או לא, אבל טוב לשמוע על עוד אדם שבחר באופן מודע ושקול לא להיתקע, ולהתקדם לעבר השלב החשוב הבא. יש הרבה כאלה שההתלבטות חותכת את חייהם והם מעדיפים להמשיך את הקשר עוד זמן, ועוד זמן, עד שלעיתים זה נופל מסיבות שונות (ויש לי חבר טוב אחר שזה קרה לו...) - והנה, כאן, ברוך ה', אומנם הרבה זמן יוצאים, אבל זה קרה
עוד אחד מהחבר'ה מצא את החצי השני שלו. בעזרת ה' שיקרה אצל כל החברים שלי בקרוב ממש... (ולפחות, כל מי שרוצה. ומי שלא רוצה - שה' יעזור לו להבין שהגיע הזמן...)
ואין בזה להעיד על חוסר חוסן נפשי וכו'. כמו שהשינה הוא הזמן לפורקן עמל גופני ואגירת כוחות פיזיים. גם הבכי- הוא הזמן לפריקת עול נפשי (ולמי שאין- שיבוא ויעיד...) ואגירת כוחות מחודשים.
חוץ מזה- יצא לך לבכות? תכוון את זה לתפילה ולבקשה. לא יזיק.
בדרך כלל שאני בוכה אני משתדלת לחשוב על בקשותאת פניך אבקש
לפני יותר מ–20 שנה הצליח הפסיכולוג ארתור ארון לגרום לשני זרים להתאהב זה בזה במעבדתו. בקיץ האחרון יישמתי את שיטתו בחיי שלי, וזה מה שהביא אותי לעמוד על גשר בחצות הלילה ולהביט בעיניו של גבר במשך ארבע דקות בדיוק.
אני אסביר. בשלב מוקדם יותר של הערב אמר הגבר: "אני חושד שבהינתן כמה מכנים משותפים, אפשר להתאהב בכל אחד. ואם כך, איך בוחרים מישהו?"
הוא היה מכר מהאוניברסיטה שמפעם לפעם הייתי נתקלת בו במועדון הטיפוס וחושבת, “מה אם?” וזכיתי גם להצצה לחייו בתמונות האינסטגרם שלו. אבל זאת היתה הפעם הראשונה שבילינו יחד, אחד על אחד.
"האמת היא שפסיכולוגים כבר ניסו לגרום לאנשים להתאהב", אמרתי, נזכרת במחקר של ד"ר ארון. “זה מרתק. תמיד רציתי לנסות את זה".
קראתי על המחקר הזה לראשונה כשהייתי בעיצומה של פרידה. כל פעם שחשבתי לעזוב, הלב גבר על השכל. הרגשתי תקועה. לכן, כמו אקדמאית טובה, פניתי לעזרת המדע בתקווה שתימצא לי דרך לאהוב בצורה חכמה יותר.
הסברתי את המחקר לאותו מכר מהאוניברסיטה. גבר ואשה הטרוסקסואלים נכנסים למעבדה משתי דלתות נפרדות. הם יושבים זה מול זה ועונים על סדרת שאלות שנעשות אישיות יותר ויותר. ואז הם מביטים בשקט זה בעיניו של זה במשך ארבע דקות. והממצא המדהים ביותר: כעבור שישה חודשים, שניים מהמשתתפים התחתנו. הם הזמינו את כל צוות המעבדה לטקס.
"בואי ננסה את זה", הוא אמר.
לסכל את הנראטיב
הרשו לי להקדים ולפרט את הדרכים שבהן הניסוי שלנו מראש לא עמד בתנאי המחקר. קודם כל, ישבנו בבר, לא במעבדה. שנית, לא היינו זרים. ויתרה מכך: עכשיו אני מבינה שאף אחד לא מציע ולא מסכים להשתתף בניסוי שנועד ליצור אהבה רומנטית, אם הוא לא פתוח מראש לאפשרות הזאת.
מצאתי את השאלות של ד"ר ארון בגוגל; סדרה של 36. את השעתיים הבאות העברנו בהחלקת האייפון שלי על השולחן, מציגים את השאלות זה לזה.
בהתחלה הן היו בלתי מזיקות: “הייתם רוצים להיות מפורסמים? באיזה אופן?” ו"מתי לאחרונה שרתם לעצמכם? ולמישהו אחר?”
אבל מהר מאוד הן התחילו להיכנס יותר לעומק.
בתגובה להוראה: "מנו שלושה מכנים משותפים לכם ולשותפכם", הוא הביט בי ואמר, “אני חושב ששנינו מעוניינים זה בזה".
גיחכתי ולגמתי מהבירה שלי, והוא המשיך ומנה שני מכנים משותפים נוספים ששכחתי מיד. סיפרנו זה לזה על הפעם האחרונה שבכינו וחשפנו מהו הדבר היחיד שהיינו רוצים לשאול מגדת עתידות. הסברנו את הקשרים שלנו עם האמהות שלנו.
השאלות האלה הזכירו לי את ניסוי הצפרדע הרותחת הנודע לשמצה, שבו הצפרדע לא מרגישה איך המים מתחממים עד שכבר מאוחר מדי. במקרה שלנו, מכיוון שרמת הפגיעות הלכה ועלתה בהדרגה, לא הבחנתי שאנחנו נכנסים לטריטוריה אינטימית עד שכבר היינו בתוכה, תהליך שבדרך כלל אורך כמה שבועות או חודשים.
נהניתי ללמוד על עצמי דרך תשובותי, אבל יותר מזה נהניתי ללמוד עליו. הבר, שהיה ריק כשהגענו, כבר היה די מלא כשיצאנו להפסקת שירותים.
ישבתי לבד בשולחן שלנו, מודעת לסביבתי לראשונה זה שעה, ותהיתי אם מישהו האזין לשיחתנו. אם כן, לא שמתי לב. וגם לא שמתי לב שהבר התחיל להתרוקן והשעה נעשתה מאוחרת.
לכולנו יש נראטיב של עצמנו שאותו אנו מציעים לזרים ולמכרים, אבל השאלות של ד"ר ארון מסכלות את האפשרות להסתמך על הנראטיב הזה. האינטימיות בינינו היתה דומה להתקרבות המואצת שזכרתי ממחנות הקיץ, כשהייתי נשארת ערה כל הלילה עם חבר חדש והיינו מחליפים בינינו את פרטי חיינו הקצרים. בגיל 13, בפעם הראשונה רחוק מהבית, היה טבעי להכיר מישהו במהירות. אבל נדיר שחיינו הבוגרים מאפשרים לנו נסיבות כאלה.
הרגעים שהיו לי הכי פחות נוחים לא היו כשהייתי צריכה לספר על עצמי, אלא כשהייתי צריכה להסתכן בהבעת דעה על שותפי לניסוי. לדוגמה: "ספרו זה לזה, לסירוגין, על משהו שנחשב בעיניכם לתכונה חיובית של השותף. בסך הכל חמש תכונות" (שאלה 22), ו"אמרו לשותף מה אתם אוהבים אצלו; דברו בכנות רבה הפעם, אמרו דברים שאולי לא הייתם אומרים למישהו שזה עתה הכרתם" (שאלה 28).
רוב מחקרו של ד"ר ארון מתמקד ביצירת קירבה בין־אישית. כמה מהמחקרים מתמקדים במיוחד בדרכים שבהן אנו מכלילים את הזולת בתחושת העצמי שלנו. אין כל קושי לראות כיצד השאלות מעודדות את מה שמכונה "הרחבת העצמי". אמירת דברים כמו: "אני אוהבת את קולך, את הטעם שלך בבירה, את העובדה שכל חבריך מעריצים אותך", גורמת לתכונות חיוביות מסוימות של האחד להיתפס בעיני האחר כבעלות ערך מובהק.
באמת מדהים לשמוע מה מישהו אחר מעריץ אצלך. אני לא יודעת למה אנחנו לא מחמיאים ככה אחד לשני כל הזמן.
בין אימה לקסם
סיימנו בחצות, אחרי שהקדשנו לכך הרבה יותר מ–90 הדקות של המחקר המקורי. כשהרמתי את עינַי וסקרתי את הבר, הרגשתי כאילו הרגע התעוררתי. “זה לא היה כל כך נורא", אמרתי. “בטח פחות מביך ממה שצפוי לנו בשלב ההסתכלות בעיניים".
הוא שאל בהיסוס, “את חושבת שכדאי שנעשה גם את זה?”
"כאן?” סקרתי את הבר. זה נראה מוזר מדי, פומבי מדי.
"אפשר לעמוד על הגשר", הוא אמר והביט בחלון.
הלילה היה חמים והייתי ערה לחלוטין. עלינו לנקודה הגבוהה ביותר ואז הפנינו את פנינו זה אל זה. הסתבכתי עם עם הטלפון בזמן שכיוונתי את הסטופר.
"אוקיי", אמרתי ולקחתי אוויר.
"אוקיי", הוא אמר וחייך.
כבר יצא לי לגלוש במדרונות ולהיתלות ממדפי סלע בחבל קצר, אבל להביט בעיניו של מישהו במשך ארבע דקות דמומות היה אחת החוויות המרגשות והמפחידות ביותר בחיי. בשתי הדקות הראשונות רק ניסיתי לנשום כמו שצריך. החלפנו הרבה חיוכים עצבניים עד שבסוף נרגענו.
אני יודעת שהעיניים הן החלון לנשמה או מה שזה לא יהיה, אבל עיקר הקושי באותו רגע היה לא רק העובדה שבאמת ראיתי מישהו, אלא שראיתי מישהו שבאמת רואה אותי. ברגע שהכלתי את האימה שבהבנה הזאת ונתתי לה זמן להתפוגג, הגעתי למקום בלתי צפוי.
הרגשתי אמיצה ומלאת פליאה. חלק מהפליאה הזאת היה מהפגיעות שלי עצמי וחלק היה אותו קסם מוזר, כמו שקורה כשחוזרים על אותה מילה שוב ושוב עד שהיא מאבדת את המשמעות והופכת למה שהיא באמת: אוסף של צלילים.
כך היה גם עם העין, שהיא לא חלון לשום דבר אלא צבר של תאים שימושיים ביותר. הרגש שקשור לעין הלך והתפוגג, ואני נדהמתי מעצם הווייתה הביולוגית המופלאה: מטבעו הכדורי של גלגל העין, ממערכת השרירים הגלויה של הקשתית ומהזגוגית החלקה והרטובה של הקרנית. זה היה מוזר ומרהיב.
כשהסטופר זימזם הייתי מופתעת — וחשתי מעט הקלה. אבל היתה לי גם תחושת אובדן. כבר אז התחלתי לראות את הערב שלנו דרך העדשה הסוריאליסטית והלא־אמינה של המבט־לאחור.
רובנו תופסים את האהבה כדבר מה שקורה לנו. אנחנו נופלים אליה, נמחצים תחתיה. מה שמצא חן בעיני במחקר הזה, הוא ההנחה שאהבה היא פעולה. הוא מניח שמה שחשוב לשותפי חשוב לי מפני שיש לנו לפחות שלושה מכנים משותפים, מפני שיש לנו יחסים קרובים עם אמהותינו ומפני שהוא נתן לי להביט בו.
תהיתי מה יצמח מהמפגש שלנו. לכל הפחות, חשבתי, ייצא מזה סיפור טוב. אבל עכשיו אני מבינה שהסיפור הוא לא עלינו; הוא על משמעות המאמץ להכיר מישהו, שזה בעצם סיפור על מה זה אומר ש"מכירים" אותך.
נכון שאי אפשר לבחור מי יאהב אותך, אף על פי ששנים קיוויתי שכן, ואי אפשר ליצור רגשות רומנטיים על סמך מה שנוח בלבד. המדע מלמד אותנו שהביולוגיה חשובה; שהפרומונים וההורמונים שלנו עובדים קשה מאחורי הקלעים.
אבל למרות כל זאת, התחלתי לחשוב שהאהבה יותר גמישה ממה שמקובל לחשוב. המחקר של ארתור ארון לימד אותי שזה אפשרי — אפילו פשוט — ליצור אמון ואינטימיות, אותם רגשות שהאהבה זקוקה להם כדי לפרוח.
אתם בטח רוצים לדעת אם התאהבנו. אז כן. אף על פי שקשה לי לתת את כל הקרדיט למחקר (יכול להיות שזה היה קורה גם בלעדיו), הוא כן פתח לנו דרך לקשר שנראה מכוון. בילינו שבועות בתוך המרחב האינטימי שיצרנו באותו ערב, מחכים לראות מה יכול להתפתח ממנו.
האהבה לא קרתה לנו. אנחנו מאוהבים כי שנינו עשינו בחירה כזאת.
לפני יותר מ-20 שנה הצליח הפסיכולוג ארתור ארון לגרום לשני זרים להתאהב זה בזה במעבדתו. בקיץ האחרון יישמתי את שיטתו בחיי שלי, וזה מה שהביא אותי לעמוד על גשר בחצות הלילה ולהביט בעיניו של גבר במשך ארבע דקות בדיוק.
אני אסביר. בשלב מוקדם יותר של הערב אמר הגבר "אני חושד שבהינתן כמה מכנים משותפים, אפשר להתאהב בכל אחד. ואם כך איך בוחרים מישהו?"
הוא היה מכר מהאוניברסיטה שמפעם לפעם הייתי נתקלת בו במועדון הטיפוס וחושבת, " מה אם?" וזכיתי גם להצצה לחייו בתמונות האינסטגרם שלו. אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שבילינו יחד, אחד על אחד.
"האמת היא שפסיכולוגים כבר ניסו לגרום לאנשים להתאהב", אמרתי, נזכרת במחקר של ד"ר ארון. "זה מרתק, תמיד רציתי לנסות את זה".
קראתי על המחקר הזה לראשונה כשהייתי בעיצומה של פרידה. כל פעם שחשבתי לעזוב, הלב גבר על השכל. הרגשתי תקועה. לכן, כמו אקדמאית טובה, פניתי לעזרת המדע בתקווה שתימצא לי דרך לאהוב בצורה חכמה יותר.
הסברתי את המחקר לאותו מכר מהאוניברסיטה. גבר ואשה הטרוסקסואליים נכנסים למעבדה משתי דלתות נפרדות. הם יושבים זה מול זה ועונים על סדרת שאלות שנעשות אישיות יותר ויותר. ואז הם מביטים בשקט זה בעיניו של זה במשך ארבע דקות. והממצא המדהים ביותר: כעבור שישה חודשים, שניים מהמשתתפים התחתנו. הם הזמינו את כל צוות המעבדה לטקס.
"בואי ננסה את זה", הוא אמר.
לסכל את הנראטיב
הרשו לי להקדים ולפרט את הדרכים שבהן הניסוי שלנו מראש לא עמד בתנאי המחקר. קודם כל, ישבנו בבר, לא במעבדה. שנית, לא היינו זרים. ויתרה מכך: עכשיו אני מבינה שאף אחד לא מציע ולא מסכים להשתתף בניסוי שנועד ליצור אהבה רומנטית, אם הוא לא פתוח מראש לאפשרות הזאת.
מצאתי את השאלות של ד"ר ארון בגוגל, סדרה של 36 שאלות. את השעתיים הבאות העברנו בהחלקת האייפון שלי על השולחן, מציגים את השאלות זה לזה.
בהתחלה הן היו בלתי מזיקות: "הייתם רוצים להיות מפורסמים? באיזה אופן?" ו"מתי לאחרונה שרתם לעצמכם? ולמישהו אחר?"
אבל מהר מאוד הן התחילו להיכנס יותר לעומק.
בתגובה להוראה: "מנו שלושה מכנים משותפים לכם ולשותפכם", הוא הביט בי ואמר, "אני חושב ששנינו מעוניינים זה בזה".
גיחכתי ולגמתי מהבירה שלי, והוא המשיך ומנה שני מכנים משותפים נוספים ששכחתי מיד.
סיפרנו זה לזה על הפעם האחרונה שבכינו וחשפנו מהו הדבר היחיד שהיינו רוצים לשאול מגדת עתידות. הסברנו את הקשרים שלנו עם האמהות שלנו.
השאלות האלה הזכירו לי את ניסוי הצפרדע הרותחת הנודע לשמצה, שבו הצפרדע לא מרגישה איך המים מתחממים עד שכבר מאוחר מדי. במקרה שלנו, מכיוון שרמת הפגיעות הלכה ועלתה בהדרגה, לא הבחנתי שאנחנו נכנסים לטריטוריה אינטימית עד שכבר היינו בתוכה, תהליך שבדרך כלל אורך כמה שבועות או חודשים.
נהניתי ללמוד על עצמי דרך תשובותיי, אבל יותר מזה נהניתי ללמוד עליו, הבר, שהיה ריק כשהגענו, כבר היה די מלא כשיצאנו להפסקת שירותים.
ישבתי לבד בשולחן שלנו, מודעת לסביבתי לראשונה זה שעה, ותהיתי אם מישהו האזין לשיחתנו. אם כן, לא שמתי לב. וגם לא שמתי לב שהבר מתחיל להתרוקן והשעה נעשתה מאוחרת.
לכולנו יש נראטיב של עצמנו שאותו אנו מציעים לזרים ולמכרים, אבל השאלות של ד"ר ארון מסכלות את האפשרות להסתמך על הנראטיב הזה.האינטימיות בינינו הייתה דומה להתקרבות המואצת שזכרתי ממחנות הקיץ, כשהייתי נשארת ערה כל הלילה עם חבר חדש והיינו מחליפים בינינו את פרטי חיינו הקצרים. בגיל 13, בפעם הראשונה רחוק מהביץ, היה טבעי להכיר מישהו במהירות. אבל נדיר שחיינו הבוגרים מאפשרים לנו נסיבות כאלה.
הרגעים שהיו לי הכי פחות נוחים לא היו כשהייתי צריכה לספר על עצמי, אלא כשהייתי צריכה להסתכן בהבעת דעה על שותפי לניסוי. לדוגמה: "ספרו זה לזה, לסירוגין, על משהו שנחשב בעיניכם לתכונה חיובית של השותף. בסך הכל חמש תכונות" (שאלה 22), ו"אמרו לשותף מה אתם אוהבים אצלו; דברו בכנותר בה הפעם, אמרו דברים שאולי לא הייתם אומרים למישהו שזה עתה הכרתם" (שאלה 28).
רוב מחקרו של ד"ר ארון מתמקד ביצירת קרבה בין- אישית. כמה מהמחקרים מתמקדים במיוחד בדרכים שבהן אנו מכלילים את הזולת בתחושת העצמי שלנו. אין כל קושי לראות כיצד השאלות מעודדות את מה שמכונה " הרחבת העצמי". אמירת דברים כמו: "אני אוהבת את קולך, את הטעם שלך בבירה, את העובדה שכל חבריך מעריצים אותך", גורמת לתכונות חיוביות מסוימות של האחד להיתפס בעיני האחר כבעלות ערך מובהק.
באמת מדהים לשמוע מה מישהו אחר מעריץ אצלך. אני לא יודעת למה אנחנו לא מחמיאים ככה אחד לשני כל הזמן.
בין אימה לקסם
סיימנו בחצות, אחרי שהקדשנו לכך הרבה יותר מ-90 הדקות של המחקר המקורי.
כשהרמתי את עיני וסקרתי את הבר, הרגשתי כאילו הרגע התעוררתי. "זה לא היה כל כך נורא", אמרתי. "בטח פחות מביך ממה שצפוי לנו בשלב ההסתכלות בעיניים".
הוא שאל בהיסוס, "את חושבת שכדאי שנעשה גם את זה?"
"כאן?" סקרתי את הבר. זה נראה מוזר מדי, פומבי מדי.
"אפשר לעמוד על הגשר", הוא אמר והביט בחלון.
הלילה היה חמים והייתי ערה לחלוטין. עלינו לנקודה הגבוהה ביותר ואז הפנינו את פנינו זה אל זה. הסתבכתי עם הטלפון בזמן שכיוונתי את הסטופר.
"אוקיי", אמרתי ולקחתי אוויר.
"אוקיי", הוא אמר וחייך.
כבר יצא לי לגלוש במדרונות ולהיתלות ממדפי סלע בחבל קצר, אבל להביט בעיניו של מישהו במשך ארבע דקות דמומות היה אחת החוויות המרגשות והמפחידות ביותר בחיי. בשתי הדקות הראשונות רק ניסיתי לנשום כמו שצריך. החלפנו הרבה חיוכים עצבניים עד שבסוף נרגענו.
אני יודעת שהעיניים הן החלון לנשמה או מה שזה לא יהיה, אבל עיקר הקושי באותו רגע היה לא רק העובדה שבאמת ראיתי מישהו, אלא שראיתי מישהו שבאמת רואה אותי. ברגע שהכלתי את האימה שבהבנה הזאת ונתתי לה זמן להתפוגג, הגעתי למקום בלתי צפוי. הרגשתי אמיצה ומלאת פליאה. חלק מהפליאה הזאת היה מהפגיעות שלי עצמי וחלק היה אותו קסם מוזר, כמו שקורה כשחוזרים על אותה מילה שוב ושוב עד שהיא מאבדת את המשמעות והופכת למה שהיא באמת: אוסף של צלילים.
כך היה גם עם העין, שהיא לא חלון לשום דבר אלא צבר של תאים שימושיים ביותר. הרגש שקשור לעין הלך והתפוגג, ואני נדהמתי מעצם הוויתה הביולוגית המופלאה: מטבעו הכדורי של גלגל העין, ממערכת השרירים הגלויה של הקשתית ומהזגוגית החלקה והרטובה של הקרנית. זה היה מוזר ומרהיב.
כשהסטופר זימזם הייתי מופתעת- וחשתי מעט הקלה. אבל הייתה לי גם תחושת אובדן. כבר אז התחלתי לראות את הערב שלנו דרך העדשה הסוריאליסטית והלא- אמינה של המבט- לאחור.
רובנו תופסים את האהבה כדבר מה שקורה לנו. אנחנו נופלים אליה, נמחצים תחתיה. מה שמצא חן בעיני במחקר הזה, הוא ההנחה שאהבה היא פעולה. הוא מניח שמה שחשוב לשותפי חשוב לי מפני שיש לנו לפחות שלושה מכנים משותפים, מפני שיש לנו יחסים קרובים עם אמהותינו ומפני שהוא נתן לי להביט בו.
תהיתי מה יצמח מהמפגש שלנו. לכל הפחות, חשבתי, ייצא מזה סיפור טוב. אבל עכשיו אני מבינה שהסיפור הוא לא עלינו; הוא על משמעות המאמץ להכיר מישהו, שזה בעצם סיפור על מה זה אומר ש"מכירים" אותך.
נכון שאי אפשר לבחור מי יאהב אותך, אף על פי ששנים קיוויתי שכן, ואי אפשר ליצור רגשות רומנטיים על סמך מה שנוח בלבד. המדע מלמד אותנו שהביולוגיה חשובה; שהפרומונים וההורמונים שלנו עובדים קשה מאחורי הקלעים.
אבל למרות כל זאת, התחלתי לחשוב שהאהבה יותר גמישה ממה שמקובל לחשוב. המחקר של ארתור ארון לימד אותי שזה אפשרי- אפילו פשוט- ליצור אמון ואינטימיות, אותם רגשות שהאהבה זקוקה להם כדי לפרוח.
אתם בטח רוצים לדעת אם התאהבנו. אז כן. אף על פי שקשה לי לתת את כל הקרדיט למחקר (יכול להיות שזה היה קורה גם בלעדיו), הוא כן פתח לנו דרך לקשר שנראה מכוון.
בילינו שבועות בתוך המרחב האינטימי שיצרנו באותו ערב, מחכים לראות מה יכול להתפתח ממנו.
האהבה לא קרתה לנו. אנחנו מאוהבים כי שנינו עשינו בחירה כזאת.
שלום לכולם. מחפש מקום לדייטים באיזור אריאל..יהודי ישראל 10
צריך כמה שיותר רעיונות. שאני אבחר את הכי טוב שיש (: עדיף דשא, מקום עם נוף יפה, שקט, בלי הרבה אנשים, ושקרוב יחסית לחנויות וכו'. ועוד שאלה.. דייט ראשון מה מכובד להביא? פק"ל קפה? עוגיות? פירוט? איך אני אמור לדעת מה היא אוהבת?
אפיתי עוגיות, והבאתי חלק מהן. זה נראה לי משהו נחמד, ואם זה גורם לאיזה בחור לבחון אפשרות שאכין לו עוגיות כל יום שישי אז שייצא מזה ויתמודד... לא הגענו לשלב שאביא ספסל שבניתי או משהו כזה.
#באריאל יש את פארק הנחל-קרוב לקאנטרי ולקפהקפה #יש את קפהקפה אריאל,בקאנטרי. #יש את המרכז מסחרי של רובע א'-מול היכל התרבות..יש שם גן שעשועים חביב,ואם הולכים לקצה השני של המרכז המסחרי אפשר גם לרדת ב"טיילת" שמה. באיזור תעשיה הישן יש לדעתי כמה מסעדות..לא מכירה. #באזור של נצר אריאל והאוניברסיטה יש יחסית הרבה שטחים פתוחים..אולי גם בתוך האוניברסיטה.
באיזור: #ברקן-יש שם כמה מקומות יפים עם נוף. #יש פארק מהמם בכניסה לנופים שצופה אל נחל קנה.ממליצה. #נופי נחמיה הוא יישוב מהמם ושקט. יכול להיות שגם ברבבה-יש כמה פארקים ומשטחי דשא. #ביקיר יש את חורש גלעד-מין יער יפה..לא זוכרת אם יש ספסלים. #קצת יותר רחוק-בגב ההר יש מקומות מהממים.ממש. ברכס איתמר-בריכת אירוס השומרון,מצפה שלושת הימים.. באלון מורה-הר כביר,מצפה אילן(ליד הישיבה),מצפה אלירן,עין כפיר. הר ברכה-מצפה יוסף,מעיין עמשא..
ועכשיו אני לבד ואת שם חצי בודד שמח ועצוב תר אחרי חצי מתאים ויש מקום למחולות מיתחת לכל השלמים ששם רוקדים את מחול החצאים. מחול של חצאים מפרפרים מחול של חצאים שלא רואים מחול של חצאים עצובים מחול של חצאים שמחים ואת שם בתוך המחול מחפשת חצי לבנייה מעמיקה ודרך נכונה, יושבת בפינה ובזה לחצאים הרוקדים לצלילי מחול השדים שמכתבים החיים! ודמעה קטנה מנצנצת כאומרת עייפתי לפזז לצלילי הקולות הצורמים שבעבר היו נעימים ומרגשים, אולי בתוך סערת הרגשות תבחיני בו, חצי נואש מימחולות של ריגושים ואכזבות , זז בקצב של עצמו ומסביב המחולות מתגברים בקצב שונה לגמרי מתנועות גופו. קחי אותו ותצאו מרחבת המחולות ותנגנו לכם מנגינה שקטה וחדשה מנגינה של אמונה ובניין של קדושה!
אף פעם לא להתחיל באירגונים. אנחנו התחלנו תמיד בחברותא מהספר אהבה של הרב גינזבורג.אפשר כמובן גם דברים אחרים,העיקר במשהו ללב.ולא רק בטכני. עוד משהו משמעותי- קניתי לו מתנה לאירוסין מחברת עטופה יפה ששימשה אותנו גם לאירגונים הטכניים אבל גם התכתבנו בה..כתבנו אחד לשני דברים, כתבנו חלומות ותפילות..כל פעם היא היתה אצל מישהו אחר. וזה המשיך גם בחודשים שאחרי החתונה.
אוהבת כל כך את האדמה. אוהבת את ארץ ישראל.. אוהבת לטייל בשביליה.. לשבת במעיינותיה... סה"כ את בעלת אופי צנוע.. דתיה אמיתית, ששואפת להתקדם, ולעלות, והמצוות והתורה חשובות לה... אז אשמח להכיר!
להחליט שיש בבנאדם הזה משהו שחשוב לי יותר מאשר דבר אחר שאין בו- זה לא להתפשר.
להבין שמה שחשבתי עד עכשיו שחשוב לי הוא בעצם די שולי- זה לא להתפשר.
להחליט על רשימת מכולת ולהתעקש עליה- זו טפשות.
אם זכית לכל הרשימה שלך- אשרייך, אבל ממש אי אפשר להסיק מזה על כולם.
נראה לי שרוב האנשים והנשים יכולים לומר שבחיים הם לא חשבו שיתחתנו עם X ובסוף זה בדיוק מה שקרה.
אז אדם צריך להיות מודע לעצמו, זה נכון, אבל לא לחיות בסרט, כי הסרט הזה עלול להימשך הרבה שנים, וחבל.
ועוד דבר- מה זאת אומרת "יכול להשיג"? כאילו יכולתי, עם הכשרונות המדהימים שלי להשיג מישהו טוב יותר מבעלי? לא מבינה את המושג הזה של "להשיג".
ומעבר להכל- בסופו של דבר התכונות העמוקות יותר, והאישיות של האדם מתגלה באמת רק אחרי החתונה. אז גם מי שנראה לי תואם רשימת מכולת יכול להתגלות כבעל כמה מצרכים שממש לא נכללו ברשימה- ולהפך.
אני יוצאת כבר חצי שנה עם מישהו. (כן אני יודעת שזה הרבה זמן, ואני דוסית ושומרת נגיעה. הייתי שמחה להיות מהאלה שיוצאים חודשיים ומחליטים, אבל זה לא עובד ככה אצלי, פשוט לוקח לי זמן לי להפתח בקשר, ומקרה הספציפי גם לבחור לוקח זמן- הוא יותר סגור ממני).
בשיחה על הקשר לפני כמה שבועות, היתה שיחה טובה, כל אחד אמר מה טוב לו ומה מפריע לו בקשר, סיימנו את השיחה בהרגשה טובה ובקביעת דד ליין שעוד שבועיים אנחנו כבר מחליטים כי אי אפשר למרוח את זה לנצח.
אתמול נפגשנו לשיחת יחסינו לאן, אני כבר הייתי בטוחה שהוא הולך להציע לי נישואים, הוא אמר לי שהוא אפילו כבר הסתכל באינטרנט על טבעות אבל הוא מרגיש שהוא לא מספיק שלם עם זה ולא מסוגל לעשות את הצעד הזה, הוא גם אמר שהוא חושב שאולי ניקח הפסקה אבל הוא לא רוצה למרוח אותי עוד כי הוא לא בטוח שההפסקה תעזור בכלל.
יצאתי מהשיחה הזאת שבורה לגמרי, אני יודעת שאסור לבכות בשבת אבל זה בערך מה שעשיתי כל השבת.
איך לא ראיתי את זה קורה?
איך האמנתי בו ובקשר כל כך?
אני חייבת להוסיף שזאת פעם שלישית שאני יוצאת עם בחור כמה חודשים ובסוף זה נגמר כי הוא לא מעוניין.
ואני לא מבינה, למה זה קורה לי כל פעם?
מה אני עושה לא בסדר שזה כל פעם קורה?
חשוב לי להוסיף שאני לא סובלת מדימוי עצמי נמוך, אני בחורה איכותית מבחינת האופי, אני דוסית ואני נראית טוב.
אז איך זה קורה שבכל הקשרים הארוכים (פרט לאחד) תמיד הבחור לא רוצה אותי, אני באמת לא מצליחה להבין מה הסיפור?
קודם כל, למרות שמניסיון אני יודעת שזה ממש לא מנחם עכשיו, אבל כנראה הוא באמת לא היה צריך להיות שלך...
אל תשאלי את עצמך שאלות מקשות עכשיו, (לא לבלבל את עצמך עם משפטים כמו "מה היה אם הייתי עושה ככה", "למה התנהגתי בצורה מסוימת, בטח זה מה שהרס") מה שהיה היה. תתני לעצמך זמן להתאבל ולהתאושש בראש שקט.
ובקשר לכך שזה קורה לך שוב: לא נשמע לי שזה דפוס שחוזר על עצמו (כתבת שהיו לך שלושה קשרים ארוכים, זה רק השני שהבחור הוא זה שמסיים לא?).
אבל אם בהרגשה שלך זה כן סרט שחוזר על עצמו, יכול להיות שכן קורה שם משהו (משהו בהתנהלות שלך, או סתם דברים שאת לא שמה לב), וכדאי לך בשביל השקט שלך ללכת לאיזה אשת מקצוע שמבינה בתחום למפגש/שניים ולברר עם עצמך מה היה, מה קורה כל פעם וכו', ואולי תגיעי לתובנות חדשות, דברים שיעזרו לך לקשרים הבאים.
אני הבנתי שהוא פשוט מפחד לעשות את הצעד הזה, כי זה צעד מאוד גורלי.
ואאל"ט זו בעיה שיש היום אצל הרבה בחורים, אולי גם בחורות- חוסר האומץ לקבל את ההחלטה.
אני מכירה כמה מקרים יותר קיצוניים ממה שאת מתארת- שאפילו התארסו אבל הבחור לא הצליח לקבוע תאריך לחתונה כי הוא פשוט פחד.
אז אולי אני טועה, אבל אם המקרה אני צודקת, אז זה אומר שאת בכלל לא צריכה לחשוב שיש בך משהו לא טוב או לא נורמלי. יכול להיות שהבעיה היא בפחד של הצד השני.
(יכולה להעיד על עצמנו- אמנם לא יצאנו חצי שנה, רק חודש וחצי, אבל אצלי חודש וחצי זה היה הישג רציני...מעולם הקשרים שלי לא עברו את הפגישה השניה.. וגם אלצנו הוא נמרח ונמרח ובבסוף הסתבר שזה פשוט היה החשש לקבל החלטה. )
את בעצמך כתבת שהוא הסתכל על טבעות אבל לא בטוח בעצמו. מאוד יכול להיות שהפסקה מוגדרת זמן תעזור עכשיו...
זו דעתי...בהצלחה ענקית!!
אוי!!! כל כך כואב!!! אני כמובן לא מכירה אותך ולא יודעת כמה קצוללת צהובה
שרים רציניים היו ולמה נפלו, לכן רק אאחל לך הצלחה וסיעתא דשמיא!! עדיין לא הגיע הזיווג הראוי לאחת כמוך ולכן זה נגמר... רק בע"ה שתמצאי את האחד בקרוב ממש, בלי שברונות לב!!!
רק שבוע "לחשיבה מחודשת" בנושא כזה, כשצריך להחליט כן או לאהלוי
עבר עריכה על ידי הלוי בתאריך ה' בשבט תשע"ה 05:11
כשעדיין לא בטוחים, לזה קוראים לחץ.
עד כה, רוב הזוגות שאני מכיר שהחליטו כן להתחתן שלא בלב שלם, לא בדיוק חיים כיום באושר ועושר בלשון המעטה, שלא לדבר על אלה שהיו כ"כ אומללים עד שהחליטו להתגרש. וכל זה כי הם נחפזו להתחתן, אך לא בלב שלם. החלטה כזאת, חייבת להיעשות בלב שלם ולא מתוך לחץ.
נראה שמדובר בפחד של הבחור מהתחייבות. התיעצות יכולה לעזור. פעם שמעתי שיעור מיועץ זוגי שאמר לבחור שהיה בקשרים רבים וכל פעם חתך כשזה נהיה רציני, "שמקסימום קיימת אפשרות להתגרש" וכמה שזה נשמע מוזר, זה עזר לו והיום הוא נשוי באושר.
לשאול אותו למה "הוא לא מספיק שלם עם זה ולא מוכן לעשות את הצעד הבא".. אם וחס וחלילה הוא יחתוך, אז תבררי.. אני חושבת שהחלטה כזאת היא לפעמים קשה (הכוונה לצעד הבא וכו) אבל זה שאתם בקשר של חצי שנה והוא לא סגור על עצמו.. זאת בעיה בו! לא בך.. תבררי איך קרה שאת האמנת בקשר שלכם והוא לא.. יכול להיות שיש שם איזה קושי..
סתם ככה אולי גם כדאי שתנסי לשלוח אליו חבר/ קרוב שידבר איתו על חתונה שזה לא כזה מלחיץ..
כי לפעמים יש בחורים ובחורות שנלחצים או שההורים אומרים להם שמוקדם מידי ולא כדאי כ"כ מהר להתחתן..
אני מכירה זוג שיצאו המון זמן והבחור היה מעונין כבר להתחתן אבל אמא של הבחורה הסבירה לבת שלה שלא כדאי שיתחתנו עכשיו וכדאי להם לחכות.. כשיתחילו לעבוד וכו'.. ומישהו מהמשפחה התערב ודיבר עם האמא של הבחורה והסביר וכך באמת הזוג התחתן. לכן אני חושבת שגם אצלך זה יכול להיות ספציפי במקרה הזה עם הבחור האחרון שאולי זו הסיבה..
אבל ממש לא הייתי ממהר לצאת בהכרזות שב'כל' הפעמים זה קורה לדעתי במקרה זה קרה לך כמה פעמים אם את חושבת שאת בסדר את לא צריכה לחשוש חששות מיותרים כתוב תמים תהיה עם ה' אלוהיך
כמו שלך קשה להחליט בהתחלה יש בחורים שעוד יותר קשה להם זה לא צעד פשוט בעז''ה אני מקווה שיהיה בסוף בשורות טובות אבל בכ''מ רק אל תאשימי את עצמך סתם בהצלחה!
אם הוא לא סגור על הקשר- תמשיכו לצאת עוד קצת בנחתיעל מהדרום
לק"י
אין כללים של כמה זמן זה מספיק בשביל להחליט. יכול להיות שזה שהקשר נראה נכון ומתאים, ושבעז"ה נראית חתונה באופק- מלחיץ את הבחור. אז חשוב לתת זמן גם לו להירגע, לעכל ו ב נ ח ת..
שאני מזדהה כל כך עם התחושה שלך, עם השבר ועם אי ההבנה של איך זה קורה, אבל ממה שנאמר כאן זה נראה שמדובר על חשש של הבחור מהחתונה, ולכן אני מצטרפת להמלצה להיעזר באנשים המנוסים וב"ה יש היום כתובות, למשל ישפה.
מאחלת לך, שבע"ה מכל הקושי הזה את עוד תבני ותצאי עשירה יותר ומוכנה יותר להקמת הבית המיוחד שלך.
להציע ללכת ליעוץ יחד, לברר מה מונע החלטה להשקיע עכשיו כי יש מה להציל ולעשות יש שמתחילים בעבודה אחרי הנישואין ויש שזקוקים לסיוע בהחלטה ועושים עבודה קודם
ממליצה בחום על מחלקת היעוץ של ישפה
יש להם יועצים ויועצות מגוונים בכמה אזורים בארץ, עם הנחה לחברי ישפה אך גם מי שלא חבר המחירים הם לא בשמיים
זאת כן אשמתך! (רגע לא להתנפל) תיכף הסבר...פנינת זהב
שלום לך. מתוקה שלי אני לטובתך. לדעתי הבחור דווקא כן רוצה אותך, וסתם בכית לחינם.
את מציגה את עצמך לנו: " אני יוצאת חצי שנה.. לא חודשיים.... זה לא עובד אצלי ככה..... לוקח לי זמן להפתח לקשר" בקיצור אם ככה את מגדירה את עצמך מלכתחילה פה, לנו הזרים, אז בטח אצלו עוד יותר את מסבירה לו, "לוקח לי זמן להפתח לקשר " וכל זה. טוב ויפה. בסדר גמור. אבל הדבר היחידי שנראה לי שאת לא מבינה פה, זה שהבחור שאת יוצאת איתו, בעלך לעתיד, צריך לדעת שאת רוצה אותו! הוא מפחד מדחיה! מה שהוא עשה לך עם כל העניין הזה עם הטבעות זה בדיקה. בדיקה. לבדוק איך את מגיבה. הוא מבין שלוקח לך זמן, הוא בודק אותך, אם את בשלה, ובעיקר אם את רוצה אותו.
את מציגה את המצב פה כאילו את האומללה, ואת לא מבינה שאת פה בעלת הכוח. את מחליטה אם את רוצה אותו או לא. הוא החליט אבל מפחד שאת תדחי אותו. הבנת?
אז שניכם כבר רוצים, אבל שניכם מפחדים אחד מהשני, שניכם לא בטוחים , לא אם אתם רוצים אלא אם השני/ה רוצה אתכם!
רוצה להתחתן? תפסיקי להתלונן ולבכות! תראי לו שאת רוצה אותו! זה כל מה שהבן אדם רוצה ממך עכשיו. זה מה שהוא זקוק לו ממך. רק אור ירוק!
תאמיני לי שאף אחד לא מחפש טבעות נישואין סתם מעודף זמן.
הוא החליט. הוא רק רוצה להיות בטוח שאת רוצה אותו גם. אז אם החלטת שאת רוצה אותו, את צריכה עכשיו להראות לו שאת מעוניינת בו. זה הכל. שיהיה מזל טוב ובהצלחה. תדעי לך שאף פעם לא הגבתי בפורומים האלה ונרשמתי רק כדי לכתוב לך את ההודעה הזאת.
מזל טוב.
אשמח להתעדכן לדעת מה קרה בסוף.
בהצלחה.
חבל סתם לדרוך לה על פצעים, במיוחד אם זה לא נכון!פוגי
איך הגעת בדיוק לכל המסקנות האלה?? ככה להאשים בלי להכיר את הבנאדם?? הלו! מי אמר לך שהוא רוצה, הוא הססן ובמחילה - לא גבר! מה זה קשור אליה?
ולך א.א. אל תשברי, לפעמים הרבה פעמים זה נראה כאילו זה זה ומאוד רוצים ובטוחים שזה מתאים אבל אח"כ מגיעה ההצעה לה חיכית - הנסיך שלך, שהיא טובה בהרבה, ואז מתחילים להבין שאולי מה שהיה נראה כטוב בעבר, לא באמת היה הטוב ביותר עבורך.. בעז"ה תיוושעי במהרה. לא תמיד מבינים, אבל לפחות אצלי העיתוי והדרך היתה פשוט מדהימה, שהבנתי עד כמה ההוא שם למעלה, יודע מה שהוא עושה בדיוק ובהכוונה מפליאה.
גם אני רוצה להמליץ ממש ממש בחום שתלכו ביחד ליועץ מקצועי שמתעסק בתחום של שידוכים (כמו היועצים של מכון ישפה). אני מכיר כמה וכמה מקרים מאוד דומים למקרה הזה, שהיועץ ידע לכוון ולהרגיע, והצליח להוביל לחתונה. היועצים האלה מיועדים בדיוק בשביל המקרים האלה!
ולהגדיר לעצמך מה בדיוק מגעיל אותך? ואולי לנסות לברר מאיפה נובע הגועל הזה? כמה נק' למחשבה: אולי חלילה עברת מתישהוא פגיעה מינית? אולי ראת משהו שפגע בך? וכו' וכו'.. לא מצפה שתעני.. זה משהו שנראה לי חשוב שתעשי מול עצמך..
מבחינה חיצונית? נפשית? או שיש לך איזה פוסט טראומה מבנים...?
כמובן, רק אם שייך שתשתפי...
בהצלחה רבה בכל מקרה..
(ולהתפלל לה' יתברך זה תמיד עוזר!)
מבחינה חיצונית. אני לא נמשכת לבנות, זה בכלל לא הסיפור.מקרוני בשמנת
פשוט יש דברים דוחים בגברים.
כולם יסכימו איתי שיש נקודות כאלה ואחרות שמפריעות לבנות יותר מבנים.
רק שלדעתי יש דברים ממש מגעילים.
והבעיה לא שאני לא אמשך לאף אחד, אלא שאגעל מעניין ספציפי ואז כשאתחתן בעזרת נהשם, או שאכריח את בעלי לעשות דברים אולי הוא לא ירצה, או שאגעל מבעלי. זה מה שמחשיש אותי.
היו לך רגשות כלפיהם? רגשות אמיתיים?.. לא סתם "הידלקות".
לא מתלהבים מבן אדם בגלל העיניים או בגלל החיוך.. זה מוסיף מאוד אבל ברגע שמכירים יותר לעומק והבן אדם הוא לא רק החיצוניות.. היופי הפנימי יקרין כלפי חוץ ותאהבי גם את איך שהוא נראה. - יכול להיות שגם אהבת את הפנימיות פשוט לא ציינת את זה אז הסקתי מעצמי
אני לא יודעת בת כמה את אבל יכול להיות שזה נובע מהגיל במידה ואת די צעירה..
עוד דבר, ממה שאני מבינה כן נמשכת לבחורים שיצאת איתם, אבל ברגע שנתקלת במשהו שבעינייך העיד על חוסר אסתטיקה מסוים.. ירדה המשיכה.
אל תלכי רחוק עם המחשבות, כשתיפגשי עם בחור תקופה והקשר יתחזק ביניכם..זה יבוא לבד. ואם יהיו לך רגשות כלפיו והקשר יתקדם אבל לא תימשכי בכלל ולא תראי את עצמך איתו מהבחינה הזו - אז אולי כדאי לפנות לייעוץ ולברר ממה הסלידה הזאת נובעת.
בהצלחה!
אם זה דברים מהסוג הזה אז זה ממש לא נראה לי בעיהטנגענס
אם תגידי לבחור אחרי החתונה שמפריע לל הגבות לא נראה לי שיפריע לו לסדר בשביל אישתו יש מלא נשים שמסדרות את הבעלים שלהם אחרי החתונה
אני לא הייתי מתחתנת עם מישהו על בסיס זה שאחרייעל מהדרום
לק"י
החתונה הוא יעשה מה שאני רוצה. וגם לא הייתי רוצה שאחרי החתונה פתאום יתחילו לבקש ממני דברים ולצפות שאני אעשה אותם בוודאות. כלומר, אפשר לבקש, אבל מתוך הבנה- שלא בטוח שהצד השני יסכים..
אפשר לבקש..אבל לא לדרוש. לא כולם ירצו (ובצדק גמור בעיני) לעשות דברים כאלה.
אני לא הייתי רוצה שיגידו לי- אל תלבשי את הבגד הזה או תצבעי את השיער לסגול... אין לי בעיה לשמוע בקשות, אבל דרישות ממש לא. ואם על זה הזוגיות תיפול- לא הייתי לוקחת סיכון.
לפי דעתי יש בזה דבר טוב, כי זה ממקד לך את המטרהחסדי הים
עבר עריכה על ידי חסדי הים בתאריך ג' בשבט תשע"ה 08:48
באמת להתאהב בבן אדם אחד, ולא להמשך לדברים חיצוניים. כאשר יהיה לך אהבה עזה לבן מסויים, נראה לי שלא תגעל ממנו.
אתוודה בצורה אישית, שגם אני לא נמשך לבנות בצורה חזקה לפני שאני מתאהב בהם, ואף יכולים להיות דברים שמפריעים לי בהם, אבל כשאני מתאהב בבחורה אז ההפרעות כמעט ונעלמות, ודווקא הדברים שהיו מפריעים לי ברוב הבנות, נראים בעיניי חמודים ויפים בבת המסוימת הזאת.
[יש בזה יותר עומק בנושא שאת מעלה, ונסיתי לפשט את זה. רק שתדעי שיש עוד אנשים כמוך, ונראה לי שזה דבר טוב וטבעי.]
*לגבי הגבות, זה לא רק בנות שנגעלים, יש גם בנים שנגעלים מזה בבנים אחרים, ולא כל הבנים יש בהם בעיות בגבות. זה תלוי במשהו שאני לא רוצה לפרט.
הופתעתי לגלות שגם דברים שממש חשבתי שיגעילו אותי (לא ספציפית אצלו, אלא בכללי אצל גברים, כמו שאת כותבת) הפכו לחלק מהקסם שלו. כלומר, זה לא רק שאני שורדת אותם, אלא הם ממש חלק ממציאת החן. כנ"ל דברים שהפריעו לי בהתחלה ספציפית אצלו. היום אני מאוד אוהבת איך שהוא נראה אפילו שאני יודעת שאובייקטיבית הוא לא חתיך הורס או משהו.
) ט.ל.ח.) 
