מכירים אותי, יופי- אז אתם מוזמנים לדלג על התגובה, כי היא כדרכי בקודש - ארוכה.(יותר מכדרכי בקודש)
ככה זה כשאתה 
(דוס+מתפלפל= בייני"ש)
מה שאתה רואה זה שיפוטיות נטו על המציאות, ללא רקע ומקור לשיפוטיות הזו.
אתה רואה נתונים, מבחוץ, שופט אותם על פי ערך מסויים ומקבל את התוצאה ואז טוען שככה זה.
לא כל התנהגות שאינה מתאימה לדעתך לחיי הנישואין אומרת שהם לא הפנימו לפני זה ו\או לא וויתרו על חיי הרווקות.
יש משהו ממש שיפוטי, אולי אתה אפילו מחפש דווקא לראות כמה שיותר אנשים כאלו. לא יודע, אולי אתה באמת חי במקום
שבו הרבה אנשים הם כאלו. אתה נשוי? כי אם אתה לא לפחות נשוי, מאיפה המקום לשפוט זוגיות של אחרים, כשלך אין אפילו
את זה. שלא לדבר על העובדה שלא כל זוג נשוי באמת הגיע להפנמה של מהות הנישואין ווויתור על חיי הרווקות באופן מושלם.
לכן - קודם כל ענווה וצניעות, "מרגיש לי", "נראה לי", "אני חושש מ" זה ניסוחים שיכניסו דברים לפרופורציות, וגם את השאלה
למקומה הראוי.
ועכשיו לעניין- אני באמת לא חושב שזה אפשרי מה שאתה דורש.
אני חושב שלא ניתן להפנים באמת מהם חיי זוגיות ונישואין, לפני שחיים ככה, כמה וכמה שנים טובות מתוך מודעות לעבודה
המתמדת. התורה מבקשת לפחות שנה אחת "נקי לביתו" ואני הקטן שמעתי שגם אחרי 20 שנה יש עוד עבודה. יש הבדל בין
לדעת למה לצפות מחיי הנישואין(עבודה), מה המשמעות(עוד עבודה), לקראת מה אני הולך(המון עבודה) שזה חשוב מאוד, כי
מי שחושב שהוא הולך לשחק ב"פוצי ומוצי" ימצא מהר מאוד את עצמו במקום שהוא לא תיכנן. אבל אני באמת לא חושב שלפני
שאדם התחתן והתעורר בבוקר ליד אישתו הוא יכול בכלל לדמיין את המצב הזה, את המשמעות של לחיות כל-כך קרוב
למישהו, את העובדה שיש אדם שלם עם צרכים, תפיסה, רצונות, גישות טיפול לבעיות(וכו'..) שצריך להתחשב בו, לפחות ואולי
אפילו יותר, משאנחנו מחשיבים את עצמנו. מעולם לא חיינו ככה לפני זה. מעולם לא היינו במצב הזה, זה קצת כמו לדבר על
גן-עדן, אין לך כלים לתפוס מה זה. לכן- לוקח זמן רב ועבודה רבה, במיוחד בהתחלה, לפני שמצליחים ללמוד איך חיים את זה
נכון, לפני שמצליחים לפנות את המקום הזה במוח והלב לבן אדם אחר, כי זה לא רגיל לנו, ומתנגד לכל האגואיסטיות הרגילה
שלנו- וגם אם התנדבנו ועזרנו ועשינו והיינו בכל מקום אלטרואיסטים- בסוף היום, לא היינו חייבים לאף אחד שום דבר, ואנחנו
היינו המרכז כמעט תמיד, לא סתם אומר הרמב"ם שאהבת ה' היא כאהבת אישה, קרי - שמי שלא אהב אישה חסר באהבת
ה'. כי זה מאוד דומה, זה לצאת מהמרכז, ולתת למישהו אחר להיות שם- בחיים בכלל, זה ה', ובזוגיות זו האישה(או הגבר,
תלוי מאיזה צד).
גם לוותר באמת על חיי הרווקות אני חושב שזה לא אפשרי- אתה יכול לוותר על חייך כאדם בעל ידיים? אני מניח שיש נסיבות
שהיית מוכן לוותר על ידיך, האם באמת וויתרת? האם זה משנה ליום שאחרי? נכון, אנחנו שמחים לוותר על חיי הרווקות, וזה
לא דומה לאיבוד הידיים, אבל אתה לא יכול באמת לוותר על החיים שלך עד עכשיו כי זה כל מה שאתה מכיר. אתה לא יודע
בכלל על מה וויתרת עד שוויתרת, ולכן טבעי ואף הגיוני שתראה אנשים שהתחתנו מגלים שפתאום נלקח להם משהו מאוד
מהותי מבחינתם וקשה להם לעזוב אותו, בטח ובטח בחברה שקידשה את חופש הפרט. אני מוכן בשמחה לוותר על חיי
הרווקות שלי, אבל זה לא אומר שאני באמת יודע על מה אני מוותר איתם, ולמעשה, אני לעולם לא אוכל לוותר באמת עליהם,
כי אלו החיים היחידים שידעתי אי פעם. אני יכול להגיע למסקנה שלא משנה מה הוויתור הוא שווה בשביל חיי הנישואין, זה
הכי רחוק- וגם אז, זה לא אומר שאוכל ביום שאחרי החתונה לעשות מייד את הסוויטץ' ל"נשוי", כי אני אפילו לא יודע איך זה
צריך להיות ומה בדיוק עובר בין "רווק" ל"נשוי" חוץ מהידע התיאורטי באופן כללי, אני יודע הרבה פרטים ופחות מהות, כי
מהות זה דבר שנרכש ע"י ניסיון, וניסיון לא יהיה לך בחיי הנישואין עד שלא תחיה אותם.
ולכן אני חושב שאתה מצפה יותר מדי מזוגות שנמצאים בתחילת דרכם.
לעניין הבעייתיות בזה שיש אנשים שמתחתנים לא בשלים, ואני מניח שהמספרים בטלים בשישים, אם לא במאה לפחות,
הבעיה היא עודף לחץ בעניין הזוגי, תפיסת עולם של "צ'ק ליסט" חובות, והבנה מוטעית בעניין היצר. ואני אסביר
עודף לחץ בעניין הזוגי- מה לעשות, החברה הדתית לוחצת להתחתן מוקדם יותר, לא באופן רע, ולא מתוך רשעות, אלא רק
מתוך רצון להיטיב, אבל הדיון הזה בעניין "גיל הנישואים", העובדה שכל ילדה בסביבות גיל 16 מתחילה לשאול את עצמה אם
היא רוצה להתחתן ואם לא אז מה לא בסדר בה(ואני קצת מגזים, אבל רק קצת), זה אובר-מודעות לעניין, שגורם לחץ וגורר
תחושה לא נוחה, יש בנות ובנים שלא הבשילו מספיק בשביל לחשוב על חתונה בגיל 23, אז? הם מרגישים מן הסתם ממש
רע כשהסביבה מסביב משדרת ש"18 לחופה" זה האידיאל, ועד 20 עוד אפשר לקבל, ומקסימום 24 אם הוא לומד תורה, כי
יש תוספות שהתיר... וזה באמת יוצר מצב שאנשים מרגישים לא בסדר עם עצמם שזה לא בשבילם כרגע, ולפעמים הם יוצאים
כי "ככה זה" כמו שיש בחורים מקסימים שמגיעים לישיבות הסדר כי "ככה זה" בלי להבין בכלל לאן הם הגיעו, כי ככה
מתנהגים, וזו הדרך הנכונה- אבל לא תמיד זה מתאים להם ונכון להם, גם אם זה מתאים לרוב הציבור. מודעות יתר כזו לא
תמיד מועילה ואף מזיקה וגורמת לאנשים לצאת לפני שהם מוכנים באמת. אני לא שופט אף חברה\רב\קבוצה רבנית, אישית
אני מאוד תומך בחתונה מוקדם ככל האפשר, כשהזוג בשל ומוכן, ואם לצטט את רה"י "מבחינתי שיעור א' של אברכים, אם
הם בשלים לכך", אבל תמיד בתנאי שהם בשלים לכך, ולכן אני לא אוהב את הדיון על גיל, במקום על בשלות.
תפיסת עולם של צ'ק ליסט- החברה הקפיטלסטית מקדשת את התוצאה ולא את ההשקעה, אנשים היום חיים לפי הגישה הזו,
וזה משפיע מאוד על העולם הדתי שרואה בהשקעה עיקר ולא במעשה דווקא. אחד הצ'ק ליסטים הדתיים הברורים הוא
"נשוי", ולכן יש הממהרים למלא את הצ'ק ליסט, לצערנו לפני שיש להם שכל להבין מה המשמעות של כל דבר, החוכמה היא
לא לסימן V על תפילין, החוכמה היא להניח אותם מתוך כוונה נכונה, וכנ"ל להתחתן- המטרה היא לא להגיע לחופה, המטרה
היא לבנות בית של "שכינה ביניהם" וזה קצת יותר מסובך.
הבנה מוטעית בעניין היצר - לא ארחיב כאן, אבל יש מי שחושב שנישואין יפתרו לו בעיות ביצר, או שבגלל חוסר יכולת
ההתמודדות שלו עם היצר, או הקושי שלו בלהתמודד עימו, אז חתונה תעזור לו... מי שמבקש לברוח מעבודה על עצמו
ויצרו, לחיי הנישואין, בהחלט לא מבין מה הם חיי הנישואין. אבל כן יש סוג של תפיסה כזו שלבנים יש יצר ולכן הם צריכים
להתחתן כדי לפתור לעצמם את "הבעיה". אני למדתי מרבותיי שהמחשבה הזו היא אחת המזיקים הגדולים של חיי הנישואין.
היצר להתחתן איננו היצר המקולקל, שאיתו על האדם להתמודד במהלך חייו בכל מיני הזדמנויות- אלא היצר המתוקן המבקש
באמת לבנות בית משותף ולמצוא את בת זוגתו, חציו השני של הפלגא גופא שהוא. היצר המתוקן הוא הסיבה לכך שמתחתנים,
לא המקולקל, כי המקולקל ישאר מקולקל גם אחרי החתונה.
עד כאן חפירות לענייננו הנ"ל.
(צריך להמציא חיבוק בלי חיוך כזה..מי מתנדב? או שיש כבר ופספסתי?
)
).
ועדיין...
... סתם...
