בס"ד
דבר תורה לפרשת במדבר
מבוסס על "הגיוני משה" של הרב משה בוצ'קו זצ"ל
בפרשה שלנו הקב"ה מצווה למשה רבנו לפקוד את מטה לוי בנפרד לשאר השבטים. למרבה הפלא, שבט לוי – המובחר משאר השבטים - הוא השבט המצומצם ביותר! אפשר לומר שהטעם לכך הוא טעם לשבח. הרבה פעמים הכמות המספרית והאיכות הן שתי מהויות נוגדות: ככל שדבר הוא מיוחד אז הוא מצומצם במספרו.
אותו עיקרון אנו מוצאים בין עם ישראל לשאר העמים: “לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים” (דברים ז,ז). עם ישראל הוא עם סגולה. להיות עם סגולה זה אתגר שאי אפשר לבקש מכל העולם אלא רק בעם יחידי ומיוחד. ובכן בתוך העם, כל פעם שיש בחירה אלוקית, המספר של הנבחר מצומצם: שבט הלוי הוא השבט הקטן ביותר, הכוהנים הם חלק קטן משבט לוי, בתוך כל הכוהנים רק אחד הוא כהן גדול שיכול להיכנס לפני ולפנים לכפר על חטאי ישראל, אחת בשנה.
ובפרשתנו, אנו קוראים את הציווי לפקוד את העם: “שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלתם” (במדבר א,ב). התורה משתמשת בביטוי מאוד מוזר: “במספר שמות”. ידוע שהשם הוא המהות והזהות של האדם. לכל אחד מאיתנו יש מהות אחרת שעושה שהוא מיוחד. כל אחד ואחד הוא עולם מלא, וכן ידוע מאמר חז"ל (סנהדרין לז.) שכל המאבד נפש מישראל כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. ובכך התורה לא הסתפקה במספר הכללי של הנפשות אלא הדגישה את חשיבות הפרטים שבכלל.
ובאמת זה תמיד מאוד קשה לדעת איך להתייחס לכלל: האם לטפל באנשים המעולים ביותר – כרבן גמליאל המכניס בשיבה רק את יחידי הסגולה שתוכם כבורם או לטפל בכל הכלל כולו כר' אלעזר בן עזריה שבמנותו כנשיא פתח ברווחה את שערי הישיבה וקבל כל מי שרצה.
גם ר' עקיבא בשל האבלות הנוראה של העומר החליף את שיטתו: בהתחלה היו לו שנים עשר אלפים תלמידים ואחר כך רק שבעה, אבל שבעה מיוחדים בימינם, תנאים שהפכו להיות במרכז הש"ס. מבחינה מסוימת, בהמון כשאין אישיות מיוחדות כדי להעלות את הכלל יש סכנה של ירידה והתרסקות.
עדיין קשה להחליט מה עדיף: השיטה של רבן גמליאל או השיטה של ר' אלעזר בן עזריה? שתי הדעות האלה נכונות: הכלל – הוא העיקר, אבל יש לדעת שבכלל הזה כל אחד ואחד הוא מיוחד ויש לו תפקיד מיוחד שעליו תלוי כל הכלל. בניגוד לקומוניזם ששם הכלל מבטל את ערכו של הפרט, בעם ישראל הכלל הופך לכל פרט למיוחד ודורש ממנו להתעלות.
ובכן, אפשר להבין עם נקודה המבט הזאת אמירה מפורסמת של הלל הזקן: אם אין אני לי, מי לי? - אם אני לא מגשים את תפקדי שבתוך הכלל, אז מה אני? וכשאני לעצמי, מי אני? - ואם אני רק לעצמי – ולא לכלל, אז מי אני? כי זה דווקא אל הכלל שמעשינו מכוונות, ולא רק אל עצמו.
שבת שלום!
...
)
אבל אוכל להביא לו אותה רק במוצש"ק....
<צ>!