הוא כבר לא חלק מהחיים שלי.
ואני מתגעגעת אליו.
מתגעגעת אליו?
או לאשליות של מה היה יכול לקרות?
אני מתגעגעת לחיוך שלו.
לסגנון הדיבור שלו.
איך שהוא דיבר בנחת, ברוגע.
תמיד חושב לפני שהוא אומר, על כל מילה ומילה.
אני מתגעגעת לבילויים שהיו איתו.
על ההליכה היחפה שלנו על חוף הים.
על הצחוקים. הפדיחות שעשינו אחד לשני.
אני מתגעגעת לחברות.
לשחנ"שים.
לשיחות הטלפון שהיו לנו בסוף כל יום.
אני מתגעגעת לקול הרגוע שלו.
חסר לי שאני כבר לא שומעת איך עבר לו היום
ושאני לא יכולה לשתף אותו במה שעבר עלי.
אני מתגעגעת להרגשה שהוא היה משאיר איתי.
שכל הערכים שאני מאמינה בהם, שואפת אליהם, עובדת בשבילם
הם באים לידי ביטוי באופי שלי
שהוא מאמין ומכבד אותם
ולמרות הכל, שהוא מכבד אותי.
הוא גרם לי לחשוב לעומק
על הדברים הכי בסיסיים.
ולמרות שכבר עבר הרבה זמן מאז,
לפעמים בא לי לשאול מה דעתו
והוא כבר לא שם
אני לא יכולה לשאול.
אני מתגעגעת לצחוק שלו.
לחיוך שהוא תמיד היה משאיר איתי.
אני כבר לא רוצה לחזור,
אבל אני מתגעגעת אליו.
ועכשיו מציעים לי מישהו אחר
מישהו שנשמע מדהים
אבל זה לא הוא
ואני לא מפסיקה לחשוב עליו.
מה עושים?