אממ..
חפירה ולאחר מכך מסקנות ותובנות ממנה למקרה שלך:
אני התחלתי לשמור מצוות במהלך השירות..המחשבות התחילו הרבה לפני כן,אבל התכלס הגיע אחרי יום כיפור בשנה ראשונה של הש"ל.
ההורים חטפו עצבים בלשון המעטה,היו מאוד קשים איתי, גם בלשון המעטה, ונורא נורא סבלתי גם בלשון מעודנת.
בלשון פחות מעודנת, רציתי לברוח מהבית,לעוף,לטוס לעולם אחר,(מטפורית) והמסקנה שלי, לא יודעת עד כמה היא הייתה חכמה היא שאני צריכה להתחתן, וכמה שיותר מהר. לא היה לי מושג מהחיים, לא עברתי שום הדרכה, לא שמעתי שום שיעור והייתי דיי אהבלה באופן כללי. ביום הולדת 18 יצאתי לדייט ראשון,הגרלתי איזה מישהו איכשהו, הבחור לא הבין מה נפלה עליו, וראה שאני לא מוכנה לחתונה בעליל, אבל מלאת רצון שזה כבר יקרה. הוא פסל כמובן, אחרי זה יצאתי הרבה יחסית,4-5 פעמים,גם אני פסלתי, נבהלתי מבחור אחד,מקסים ממש, יאמר לזכותו שאמר לי 4 פעמים "אני חרדלני"ק" לא היה לי מושג מה זה אומר,אבל זה היה נורא מרתיע. שום דבר לא החזיק יותר מפעם אחת, ואני המשכתי לסבול בבית, והמשכתי לנסות לעוף ממנו. אף אחד לא הבין אותי וגם אני לא ידעתי מה בדיוק אני עושה. אחרי הרבה שיצאתי איתם, הכרתי ב"ה את בעלי, בני"ש בהסדר, גם כמוני,מנסה להיות מה שנקרא "תורני" בלי שיודע איך לבצע את זה בפועל, שקט מאוד, מבית דתי-מסורתי (אמא שלו,שומרת שבת כי "ככה יצא", ושומרת כשרות כי "גם סבתא שמרה" הייתה קוראת לו "החרדי", חרדי בהגדרה שלה זה מי שהולך כל ערב לערבית, לובש ציצית, ולא מנשק את הדודות) כשאמא שלי ראתה אותו היא נמסה, "איזה ילד חמוד", "איזה ילד טוב", "איך הוא יושב כזה בשקט, כל כך יפה" והכאסח ירד בזכותו, הם כל כך שמחו מה"חבר" ככה קוראים לזה אצלם המקסים שהבאתי, אבא שלי רק שאל אותי אם הוא אוטיסט,או סתם אילם ומה זה האופנה של ציציות בחוץ עד הבירכיים, אם זו הייתה התגובה שלו משמע שגם הוא היה מרוצה.
לא העזנו לבוא אליהם עם רעיון של חתונה מעל חצי שנה, השארנו את הקשר בלי להיפגש הרבה,אבל עם רגשות הדדים מאוד חזקים. גררנו את זה כי ידענו שאי אפשר לשבור את הכלים. כשפתחנו את הפה סגרו לנו אותו מהר מאוד. דיברנו עם רבנים והם אמרו לא להיפרד (הוא היה בשר"פ בצבא גם ככה בקושי נפגשנו) ולכבד את ההורים.
הזמן עבר למדנו על זוגיות, שיעורים,ספרים וכו' ובד בבד הרגשנו שאנחנו יותר בוגרים ומוכנים.
אחרי שנה אמרנו מספיק, כפינו עליהם הסכמה ממש, פשוט הפגשנו את שני זוגות ההורים ואמרנו שאין להם ברירה. ארבע חודשים אח"כ התחתנו בשמחה רבה, אנשים ממש התרגשו.
מסקנות ועצות מעשיות מכל החפירה הזאת.
1. בדיעבד ההורים לא טעו לגמרי, בחצי שנה הראשונה לקשר (של"ת ראשון, שירות לאומי) לא היינו מוכנים למרות ששנינו היינו בטוחים שאנחנו בוגרים ,בשלים ומוכנים ממש.
2. צריך ללמוד טוב טוב ולהכין את עצמינו לפני שמתחילים לצאת. (אצלי זה קרה רק לפני האירוסין ...)
3. להראות להורים ע"י מעשים שאת מוכנה ובוגרת ולא רק נדמה לך- אחריות על דברים שונים, לא "אמא תעשי לי " ו"אמא תביאי לי", להראות לה שאת יושבת עם ספרים רציניים כמו הבית היהודי ושאר ספרי הכנה לחתונה. לשבת במחשב, במיוחד אם הוא בסלון ולהפעיל חזק יחסית,לא מחריש אוזניים אבל מספיק שאמא ואבא ישמעו ,שיעורים מצולמים/מוקלטים על זוגיות,יש בערוץ מאיר נראה לי. שיראו שאת רצינית ולא סתם ילדה שמנסה להיות גדולה.
4. ללכת לשיעורים על זוגיות ולדאוג שאמא ואבא שלך ידעו מיזה.
5. לדבר אם מישהי מבוגרת, דודה, מחנכת מהאולפנה, רבנית שקרובה למשפחה וכו, מישהי שאת יודעת שאין לה אנטי חתונה בגיל צעיר, ולשאול אם לדעתה את מספיק בוגרת ומוכנה, ולעשות מה שהיא תגיד. ואם היא אומרת לא, אז לא.
6. לא לריב עם ההורים. גם אם הגעתן למסקנה שאת מוכנה, ואת יוצאת עם מישהו כמה זמן ואתם רוצים להתארס, אם ההורים בשום אופן גם אחרי שיכנועים מאנשים ומכם, לא לשבור את הכלים ולעשות דווקא. מאוד לא נעים בלשון המעטה לעשות חתונה בלעדיהם ולהיכנס לתאקל עם ההורים. סביר להניח שזה לא יקרה, גם אני פחדתי מיזה וב"ה זה לא קרה. כדי שזה לא יקרה צריך לשכנע אותם טוב, להגיד לרב שמכיר אותם, דוד/דודה, מורה או משהו בסיגנון שידבר איתם. וכל הזמן להראות במעשים שאתם שניכם מוכנים.
אני מניחה, שאם ההורים שלי ושלו הסכימו, גם ההורים שלך יתרככו ויסכימו. הייתי סה"כ בת 19 והוא 21, ובקנה מידה של אנשים לא דתיים או לא דתייים חזקים זה ממש צעיר. הם ראו שאנחנו בוגרים ומוכנים נפשית וקיבלו את זה.
אם את רוצה להתחתן, כדאי מאוד שתלכי ישר בסוף השירות למכללה לעשות תואר ואל תעשי מדרשה, אבל כן תלכי לשיעורים. כך תוכלי להראות לאמא ואבא שלך שחשוב לך לעשות תואר בלי השתהות ושאת מבינה את ההשלכות של חתונה בגיל צעיר... (לבנות שלא רוצות לבנות בית בגיל 19, מדרשה זה דבר נהדר!)
אל תשברי את הכלים עם ההורים אף פעם. הם ההורים שלך, לרוב הם צודקים, ותמיד הם רוצים בטובתך, גם כשהם טועים.
בתמצות: תבררי עם אישה מבוגרת,שמכירה אותך היטב והדעות שלה מאוזנות, אם את מוכנה, במידה ואת מוכנה תתחילי לצאת גם בלי אישור ההורים. תראי להם כל הזמן במעשים שאת מאוד רצינית בכוונות שלך.
תירשמי כבר עכשיו למכללה, אם אין פסיכו תלמדי משהו שלא צריך פסיכו, שכבר שנה הבאה תוכלי ללמוד.
כשתהיי בקשר רציני ותרצו להתארס תראו שאתם בוגרים ומוכנים, אם זה לא מספיק תערבו אנשים שמבינים בעניין.
הסיכוי שהם עד כדי כך יהיו אנטי הוא מזערי. מניסיון.
הכל עצות, אני לא אומרת לך מה לעשות ולא מכתיבה לך את החיים, גם אם זה נשמע כך.
שאי ברכה והצליחי!!
רק טוב ושמחה בע"ה!!!
!) בקשה ממני לשאול כאן..
"
>
)
]
]
