פורום לקראת נישואין וזוגיות (עמוד 1692)

לחברה שלי יש נטייה להתערב בכל דבר ובכל דבר לטעון שרק היא צודקת וכשהיא צודקת אז היא מתנהגת כמו ילדה קטנה ואומרת "אמרתי לך אמרתי לך" והיא חושבת שהיא מבינה הכי טוב בהכל..איך אני אמור להעיר לה על זה אבל שלא יצא פוגע..? תודה רבה מראש.

אתם יוצאים עם מישהו/מישהי, הכל נראה טוב ויפה מבחינת מידות, התאמה וכן הלאה, אבל צריך גם לבדוק דברים מאוד בסיסיים ולכאורה מינוריים-כמו מי מנקה את הבית, מי מבשל, מי מוריד את הזבל וכו'... אני אשמח מאוד אם תשרשרו הנה עניינים כאלה, זה מאוד חשוב וקריטי!!!

חשבתי להעלות לדיון נושא שנראה לי נצרך מאוד.
לא פעם ולא פעמיים שמעתי בפורום פה לגבי התייחסות לבן זוג שלך או לגבי התייחסות לפורום הזה או על הפייסבוק ועוד נושאים ביחסים שבין בני זוג ועל יחס התורה את המשפט "רבי מאיר - רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק".תאכל את הטוב ואת הרע תברור.ככה תתייחס בכלל למציאות.

אני בדילמה בעקבות הדברים שלכם כי

1. רבי מאיר לא אמר את המשפט הזה סתם אלא בתור דיון בגמרא וחכמים חלקו עליו וחכמים נפסקו להלכה.
אז אם אתם הולכים כמו רבי מאיר שלא נפסק להלכה זה כמו שאני הולך כמו המסכת בבא מציעא שאומרת שגזל הגוי מותר ועוד גמרות משהותר גופם הותר ממונם ואני יגיד שמותר לקחת מכל גוי מה שבא לי,קייצר אני לא יודע מאיפה קבעתם שמה שכתוב בגמרא זה מה שצריך לנהוג.
כתוב דיקא אחרינא אחרי חכמים ואם יש לך דרך חלקה ללכת בה חובה עליך ללכת בה!ואסור לך ללכת למקום שיש לך תוכו אכל קליפתו זרק!זה ההלכה.

2.תגידו לי בתור דבר הגיוני אני מבין את חכמים הרי אנחנו אומרים כל בוקר "ואל תביאני לא לידי חטא
ולא לידי עון, ולא לידי נסיון! מה אנחנו מחפשים כל הזמן לנסות לאכול את הבפנים....כמה נפלו בדרך לאכול את הבפנים ובסוף נגעו גם בקליפה! רוב האנשים הפשוטים לא בטוח שרבי מאיר היה הולך להם ואולי מובן לי למה לא נפסקה ההלכה כמותו!

3.אני מוכן לחתום לכם שרבי מאיר לא היה  מנסה למצוא ולראות דרך משקפיים את הבת זוג  של לאכול את התוכן ולזרוק הקליפה ולא היה נכנס לא לפייסבוק ולא היה עם אינטרנט חופשי והוא היה אוכל את הקליפה רק.אני תמיד תמהה לעצמי אולי זה תרוצים של בינוניות ולא באמת ירדנו לסוף דעתו של רבי מאיר בכלל.

אשמח לשמוע מה דעתכם!
כל הישועות!

(קהלת ז´)^

אז אחת ועוד אחת זה 2 = דו, לא חשבון מסובך
הגמרא אומרת\מניחה :
טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו: טוב לאלמנה להינשא - כתובות עה, א

פירוש: טוב לשבת בשניים, מלשבת אלמנה.

כלומר מניחים שהאישה מעדיפה להיות נשואה, ולחיות בחברת בעל, מלחיות לבדה כאלמנה.
להנחה זו נפקויות כשאיננו יודעים אם הסכימה האישה להינשא, אם לאו. אנו מניחים שהסכימה האישה להינשא על אף החסרונות שיש בנישואין אלה, משום שעצם היותה נשואה הוא דבר חשוב לה כל כך, עד שהיא מוכנה למחול על דברים רבים אחרים (ספר ניבי המשפט)

מה אתם חושבים
האם זה נכון גם היום, או שרק פעם ? וא"כ מדוע ?
ולמה דווקא אישה ולא גבר?





________________
^ לפירוש הפס´ הראשון יש פירוש מעניין סתם כדאי לתושמת לב לכל מחפשי המושלמות למיניהם:
"ייתכן שהפסוק מתאר את ניסיונו הכושל של שלמה למצוא את האישה המושלמת:
(תחילת ציטוט) ראה זה מצאתי - בהתחלה חשבתי שמצאתי דרך למצוא את האישה המושלמת:
אחת לאחת למצוא חשבון - אקח בכל פעם אישה אחת ואבדוק אותה, ואז עוד אחת, וכך "אחת לאחת למצוא חשבון " - אבדוק את כל הנשים אחת אחת, עד שאמצא את האישה המושלמת על-פי מחשבתי;
אבל הניסיון נכשל, כפי שהוא אומר בפסוק הבא:
"אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי: אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי"
גם לאחר שבדקתי אלף נשים, אחת לאחת, עד שמצאתי את עצמי "אדם אחד מאלף " בארמון (הגבר היחיד בין 1000 נשים), לא הצלחתי למצוא,בכל אלה אלף הנשים, את האישה המושלמת (סוף ציטוט)

חומש במדבר פותח בתיאור ההיערכות למסע העם מהר סיני לארץ כנען. המפקד המתבצע לאורך הפרשה הוא חלק מההיערכות זו. ההפטרה, הלקוחה מתוך ספר הושע פרק ב', פותחת במילים "והיה מספר בני ישראל כחול אשר לא ימד ולא יספר", המזכירות את מספרי המתפקדים בפרשה.

 הנביא הושע מלווה בנבואותיו את מלכות ישראל מאחד משיאיה (ימי ירבעם בן יואש, גדול מלכי בית יהוא), ועד הריסוק והחורבן, בימי הושע בן אלה - אחרון מלכי ישראל. נקודות קיצון אלה מהוות תשתית לנבואת ההפטרה.

יחסי עם ישראל וה' מתוארים כיחסי איש ואישה. בתחילה היחסים הם טובים (כמו בימי השיא בפתיחת נבואת הושע) ובהמשך מתוארת בגידת הרעיה בבעלה ופנייתה אל זרים (עמים אחרים ואלוהיהם). בגידה זו מביאה עליה אסון, וכל מאהביה (המעמידים פנים כאילו הם אוהביה) נעלמו, ולא הושיעוה, כמו בחורבן. למרות כל אלה, ה' חוזר ומשיב את רעייתו אליו, מחדש את הברית עמה ומטיב לה כבימים ראשונים. "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה, וידעת את ה'".

את המהפך הזה, מן השפל והריסוק למציאות מלאת תקווה, מנסח הנביא במשפט: "ואת עמק עכור לפתח תקווה". הכינוי "עמק עכור" מהווה רמיזה לאירוע תנ"כי-היסטורי קודם: פרשת בגידת עכן לאחר כיבוש יריחו. עכן, שלקח משלל יריחו בניגוד לצו יהושע, נענש ב"עמק עכור". יהושע מוסיף: "מה עכרתנו? - יעכרך ה'". מנקודת השפל של הבוגדנות התרוממנו ל"פתח תקווה" - למציאות של אופק חדש ותקווה.

ביטוי זה היה אף המקור לשמה של אחת המושבות הראשונות: פתח תקווה. גרעין המתיישבים של סוף המאה ה-19, נהל משא ומתן מתקדם לרכישת אדמות ולהתיישבות יהודית באזור יריחו. ניסיון זה לא צלח והם הפנו את המשאבים הכספיים לרכישת אדמות בשרון. בהסתמך על הפסוק בהפטרה, הם קראו ליישוב שהקימו - פתח תקווה, כי הם הגיעו מעמק עכור (יריחו) וזו היתה תקוותם החדשה. אכן, פתח תקווה עם שאר המושבות בנות זמנה, הוו נדבך חשוב בחידוש האחיזה של האומה בארצה.

זו ברית הנישואין שהובטחה על ידי הושע ושאר הנביאים, שתשיב את יחסי ישראל עם אביהם שבשמים

למקומה הראשון. שיבת העם לביתו הוא מרכיב מרכזי בכך, והוא מהווה פתח תקווה לבאות, לאחר ימי הגלות הארוכים והעכורים, בהם היינו מוטלים ב"עמק עכור".

הקשר בין עם ישראל לקב"ה הוא נושא יסוד בתנ"ך כולו. מימי אבות האומה, עמם נכרתה הברית, דרך גלות מצרים וגאולת מצרים, ההליכה במדבר - העליות והמורדות בדרך זו, ימי הכניסה לארץ, השהות בה במשך כ-900 שנה, שהיו רצופים בעליות ומורדות - עד לחורבן וימי שיבת ציון של ימי בית שני. בכל הדיונים שהתנהלו בין העם לא-היו הובהר, שברית זו היא חוק יסוד שלא יבטל. "עמק עכור" יהפוך ל"פתח תקווה". זהו יסוד וסוד קיומו של עם ישראל. "וארשתיך לי לעולם".

שבת שלום!

(דוד נתיב)