סתם.
חח תראו את הפנים שלכם.. 😂
סתם.
חח תראו את הפנים שלכם.. 😂
לפחות אולי פעלנו פה רוחנית שציירנו את התמונה של זה במחשבה 😀
צריך לעשות בשבילי פה סבב תהילים.. אולי הפי תתנדב.. היא אוהבת לקרוא תהילים..
איכזבת...
יש לי עוד הרבה דברים לעבור כנראה עד להגעה ליעד...
אבל תודה שאתם רוצים בשבילי 😊
שהיא זו שהפסידה אותך ולא הפוך.
and sooner or later she will realise it
וזה כנראה ממש יכאב לה אחרי שהיא תראה את ההבדלים במערכות היחסים
but it will be too late to apologize
כי אני כבר אחזור להיות אני עם מישהי אחרת שתראה אותי
אני חושב שזה משדר טינה ונקמנות ולא שחרור אמיתי.
הנכון בעיניי הוא לרצות ולהתפלל שכל בנות ישראל החמודות תהיינה מאושרות, איתך או בלעדיך.
אני גם לא רואה את הדברים האלה במונחים של הפסד או רווח. אם זה לא הלך, מכל סיבה שהיא, סימן שזה לא התאים, אם זה בגללך או בגללה או בגלל לא יודע מה, והקב"ה מושיב יחידים ביתה ומפגיש בין אנשים אם למטרה אחת או אחרת.
הריפוי האמיתי לדעתי הוא ההבנה שהנשמות שלנו פשוט הולכות בכיוונים שונים, אמנם הצטלבה דרכנו לזמן־מה אבל מה לעשות.
מסכים לגמרי עם התוכן הנאמר.
כן אפשר לומר - השלב המוצג "היא הפסידה אותי ולא אני אותה" הוא יכול להיות שלב ביניים ראוי.
כמובן שקנאה ותחרות היא לא רק תלויה אם בנאדם שחרר את הבחורה או לא.
יכול להיות כאלו שהתחתנו (ושחררו מזמן) עדיין נמצאים בעולם של קנאה ותחרות.
יכול להיות כאלו מישהו שנתקע ולא שחרר ועדיין הוא לא מדבר בשפה של קנאה ותחרות.
אגב, עם כל הדיבור על קנאה ותחרות - הכי לגיטימי בעולם לקנא, חשוב להכיר בזה. מה עושים עם הקנאה? זה כבר עניין אחר, אבל הקנאה קיימת ולהכיר בה זה מדהים.
שאנשים בעלי אמפתיה גבוהה (agreeableness) בטבעם, נוטים אוטומטית להפנות רגשות שליליים כלפי עצמם (האשמה עצמית, הפחתה בערך העצמי)
לעומת אנשים בעלי אמפתיה נמוכה שבאמת ובתמים הטבע שלהם הוא להאשים את העולם החיצוני להם ואין להם בעיה עם זה.
כאן אני רואה ניסיון לצאת מהפגיעה בערך העצמי על־ידי הסטת ה"אגרסיה" כלפי חוץ, אבל בסך הכולל אני לא חושב שזה בריא יותר, או סימן של ריפוי.
ריפוי פירושו הרפיה, ולהרפות פירושו whatever, כלומר לצאת לחלוטין מהשיח של הפסדים ורווחים, מגיע לה מגיע לי, יהיה לה טוב יותר יהיה לה רע יותר.
העמסה של הכשלון על ה'עצמי' -> הפניית הכשלון לגורם חיצוני -> ניקוי הכשלון גם מהגורם החיצוני.
ההקלה של ההשלכה מהאדם עצמו יכולה לתת לו מרחב מסויים שממנו הוא יוכל להגדיל את ההסתכלות וגם לא להצטרך לניגוד כלשהו ביחס לגורם חיצוני
אם נניח כי לאדם אין בחירה חופשית אין שום טעם למצוות ה', והענשת האדם על חטא שאינו אחראי לו תהווה סתירה לצדק האלוקי.
רצון ה' שיש בחירה חופשית , לא אומר שהוא לא מחליט ויודע מי נכון בשבילינו , הרי מה הוא עושה מימי בראשית? מזווג זיווגים.
ואם לא הלך, עם כל הכאב - כנראה שזה לא מה שה' מתכנן לי.
אם אני יודעת שהייתי אני ב100% - וזה לא התאים , ובאמת הבאתי את עצמי לקשר בצורה טובה ובכל זאת נגמר- זה רצון ה' (וכמובן רצון החותך;) ) .
ה' מזווג זיווגים, אנחנו לא מנהלים את העולם .
אומרים שהקב"ה מקדים רפואה למכה, נכון?
גם בתחום של ההיכרויות, עוד לפני פרידה כואבת - יש את השלב הנעים שבו אתה מגלה בעצמך צדדים יפים, כוחות, וטוב פנימי שמתפרץ. גם בעצמך וגם בשני.
השלב הזה לדעתי הוא כבר חלק מהריפוי לשבר שבא אח"כ - אנחנו מסתכלים על הקשר כמשהו שהיה צריך לקרות כדי לחשוף לנו צדדים יפים שלנו ולגלות בנו עוד כוחות, אוספים את הגילויים האלו ואת מה שלמדנו מהקשר, וממשיכים הלאה.
ובזכות ההכרה בטוב שהיה בקשר- קל לנו יותר להמשיך הלאה בלי להרגיש רק את הכאב והסבל, אלא נותנים לו להתגמד לעומת החלקים הטובים שאנחנו אוספים איתנו להמשך המסע.. (:
מי שבוחר להוציא אותי מהחיים שלו באהבה.
אולי קצת עצוב.. כי הוא ויתר על לב טוב.
אבל אני לא רודפת אחרי אנרגיות שלא מרגישות נכון..
אני יודעת מה יש בי ומה שיש לי לתת הוא ללא ספק מתנה♥
רוצה ללכת?
בלי נקמה חלילה!
אני בוחרת בי .
אני נשארת במקום שבו הלב שלי שקט.
לא נלחם יודע בדיוק מה הוא שווה..
למה להילחם? חרם על האנרגיה
אני לא מאמינה שבחורה עם לב טוב
צריכה להילחם
צריכה להיות במקום שבו מעריכים אותי
תחשוב .. כמו שמעריכים יהלום.
כי לא כולם רואים יהלום, וזה מה שעושה אותו כל כך נדיר.
וזה בדיוק מה שמדהים בזה..
אני לא מחפשת כל בחור , ולא כל בחור מתאים לי יכול להיות שהוא יבחר במשהו אחר
אם הוא אומר: אני לא שלך , אני לא בטוח
אני שומעת :
זה גדול עלי/
אני רוצה קצת.. מעדיף פחות ../
או אני לא מצליח לזהות את היהלום שבך
את החלק הכי חשוב בי.
בעייני בשבילי ,צריך להיות ראוי לזה , ולרצות הרבה ולא מעט..
במקביל לא אקח מישהו שלא מראה לי שהוא רואה
אותי
אתה יכול להבין שהמימד של התחרות הקנאה נוגע פה באנשים?
בסוף שאתה אומר פה דברים על אקסיות לאנשים גם עולה מחשבה "ואם זאת אני? ככה חושב עלי?"
גם את זה נראה לי אפשר להכיל, לא?
השימוש במונח "הפסד" הוא קשור ליצר תחרותי.
יצר טבעי שקיים בכולנו.
כותב שורות אלו מודע לקנאה שקיימת בו (קנאה קנאה, לא קנאת ה' צב-אות).
בודאי שכדאי להיות הכי אמפתי כלפי זה ובטח שכלפי אדם יקר כמוך.
אבל.. זה מעלה טריגר. הפורום הזה יכול להעלות אינסוף טריגרים, כדאי גם לקבל את זה ולא לחשוב שיש כאן עויינות מובנת חלילה.
וכן, בני אדם הם מורכבים והרבה קונפליקטים בנויים על אי הבנות.
אבל כן יש כאן מרמור וחוסר פירגון. פרגן לה אחי, שתמצא את הכי טוב של הכי טוב של מה שמתאים לה, וגם אתה בעז"ה את שלך.
היי,
אשמח לעצה.
אני האמת מיואשת, בת 22, יצאתי עם לא מעט גברים כשלמעשה אני יכולה לספור על כף יד אחת מתוכם כמה שבאמת היו ברמה שיכולה להתאים.
אני מרגישה שבגלל שלא הייתי במדרשה אין לי שום דרך להגיע לעולם הזה של בחורי הישיבות האיכותיים ואני נשארת עם השאריות.
אני אפילו לא מתחילה לדבר על העובדה שהשוק מלא בבנות איכותיות ומחסור בגברים.
מה לעשות?
אני באמת מיואשת...
אני לא מתכוונת מהבחינה ההלכתית. אני יודעת שיש אנשים שלא שומעים, ואני מבקשת לא להיכנס לנושא הזה.
אני תוהה על משהו אחר שם. הרבה פעמים בשירים מדובר על רגשות מאד חזקים, כמה קשה בלי השני/ה. ואני תוהה עד כמה זה משפיע עלינו.
הגיוני שיש זוגות שהרגשות ביניהם חזקים ממש. זה דבר טוב לדעתי.
אבל האם זה פסול אם זה לא ככה? אתם חושבים שהשירים האלו משפיעים על הרצונות שלכם ואז כשהמציאות לא ככה זה פוגע בכם? זה משהו שמפחיד אתכם לפעמים, להיות מושפעים מדי משירים כאלו?
זה הזכיר לי מאד את הקטע של פרסומות שמשתילות לנו לצורך העניין מה מבנה הגוף האידאלי לכאורה וכל זה. אתם מרגישים אותו דבר עם שירים?
אבל זה די מתכחש לשאלה מה אנחנו מסוגלים לחוות בלי ההגשה האדיבה של המדיה.
בדיוק כמו שגם בלי פרסומות אנחנו יכולים לשים לב די בקלות שיש נשים יפות יותר ופחות
ככה כל מי שקצת התנסה בקשרים יודע שיש קשרים שבהם הוא נלהב יותר ויש כאלה שפחות. אז עד שאחשוש שמא ישפיע עלי הדימוי של זמר זה או אחר (שלא בהכרח משקף מציאות ודי למבין), אני מתמודד עם זה שקשר שאני נכנס אליו הוא לא בהכרח באותה רמה כמו קשר שחוויתי בעצמי.
מלכתחילה אני שומע שירים שאני מסכים עם המסר שלהם, כך שזה נובע ממני ולא מבחוץ, או שירים שלא כל־כך מעניינות אותי המילים כמו המנגינה.
אם אין רגש חזק בין שני הצדדים בעיניי זה לא יחזיק.
בתורה של הרבי מלובאוויטש קוראים לזה רצון הלב אם אני לא טועה(אם יש פה חבדני"ק או מישהו שבקי אשמח שיחדד או יתקן אם טעיתי) ובלעדיו לא מומלץ להתחתן.
אם המציאות היא שאין רגש..אז למה להמשיך?
לגבי הסוף, רבי נחמן כותב בליקוטי מוהר"ן תורה ג' שמי ששומע שירים מאיש לא כשר זה קשה לו לעבודת השם, אז נראה לי שוודאי השירים משפיעים על הנפש וגורמים לנו להתבלבל. גם אם לא במודע.
השאלה שלך הייתה בלי להיכנס לצד ההלכתי אבל הצד ההלכתי בדיוק עונה לך על השאלה, שהשירים האלו עושים לא טוב לנפש ופוגעים בה ובקשר שלה עם השם יתברך על ידי שמכניסים באדם כל מיני מחשבות ורעיונות וכו' (גם זה נאמר לגבי סוף השאלה שלך).
ולכן אני מניח שלפעמים זה פשוט מבטא את מה שהגיוני להרגיש וזה סבבה
לפעמים התוכן שבו מתבטא הרגש הוא לא מאוזן, כזה שמוכר אהבה הולוודית פלאית ואז זה יכול להשפיע לרעה, במיוחד אם לא מודעים לכך.
בד"כ זה דכאון..
פעם היו לא מעט שירים איכותיים (וגם צנועים ועם תוכן טוב). והם דווקא היו מחזקים בך את הרצון לאהבה ולכן היית מוכן להשקיע יותר בשביל להשיג אותה ואפילו "להתפשר" (ואגב, חוסר היכולת להתפשר מעיד בין היתר על רצון לאהבה שהתחזק ככל שזמן הרווקות גדל).
אז אם כבר הם היו יוצרים בעיה הפוכה, של התאהבות במישהו שלא באמת מתאים בגלל הרצון לאהוב כבר..
אבל הז'אנר של שירי דיכאון הוא מאוד ספיציפי ביחס לשירי אהבה.
ולגבי מה שכתבת בסוגריים - יש כאלה שככל שזמן הרווקות גדל אצלם הם לומדים "להתפשר" או יותר נכון - להתרכז בעיקר.
אני גם לא בקי, אבל זה הרושם שלי מחבר ששומע את המוזיקה של היום ויוצא לי לנסוע איתו לפעמים. הרבה שירי פרידות. וגם סתם שירים חסרי משמעות.
נניח פאר טסי- הוא מלחין מוכשר ללא ספק. אבל הוא חי בתרבות שגורמת לו לחבר למנגינות מילים טיפשיות כי זה העולם של היום.
אם הוא היה יוצר בתקופה של לפני עשרים-שלושים שנה היינו זוכים ממנו להרבה יותר שירים ברמה של "מה יהיה מחר" ו"אחרי הנצח".
נכון, זה מה שצריך לעשות. ברגע שמבינים את השורש (מה שכתבתי) קל יותר לעשות זה
אני לא שומע כל כך מוזיקה מזרחית.
יש הרבה שירי אהבה שהם לא תחת הז'אנר של 'ים תיכוני' והם ממש לא קשורים לדיכאון.
העניין זה לא רק הדיכאון אלא גם שאין שם יותר מדי תוכן
אלא ביחס למה שאתה מכיר
זה גם בסדר
ושים לב לא להעיר לאחרים על מה שאתה עצמך עושה..
במקרה של חוסר היכרות (כפי שאתה אומר, לא אני אמרתי) למה להסיק מהפרט אל הכלל? זה לא נראה כזה נכון.
אני לא מעיר לך, ברמה המוסרית ערכית תעשה מה שבאלך מי אני. אני נטו דן על הרובד השיכלי.
באמת לא כדאי לערב את הדיון ברמה האישית. הדברים שלי לא נכתבו ברובד הזה אז סליחה על כך אם כך נשמע.
אין לי שום בעיה עם הערות, רק שיהיו נכונות ברובד השכלי.
וזה לא קשור לעניין הרמה האישית, רק הערתי שאתה עצמך כותב "אבל הז'אנר של שירי דיכאון הוא מאוד ספיציפי ביחס לשירי אהבה" ואח"כ כותב "אני לא שומע כל כך מוזיקה מזרחית", אז על סמך מה אתה אומר שזה מאוד ספציפי וגוזר ממה שאתה מכיר אל הכלל?..
אם אתה לא מכיר טוב אז כנראה שהגיוני שמה שאתה מכיר לא משקף את המכלול.
מכיר שירי אהבה שהם לא שירים מזרחיים, חסר?
כי לא אמרתי שאני לא מכיר בכלל.
וגם אם זה היה נכון, זה נכון גם לגבי מה שאתה כתבת אז אני באמת לא מבין מה אתה רוצה.
ברור שלא חסר. אבל רוב השירים החילונים היום ולא משנה מאיזה ז'אנר הם או דיכאוניים או ריקניים.
כי הטענה היא ביחס להסקה מהפרט אל הכלל. לפי דעתי, ממה שאתה אומר שאתה מכיר לא הייתי סומך על ידיעה ביחס למציאות באופן אמין, לפחות לא כדי להסיק מהפרט אל הכלל. אולי אתה לא מסכים לטענה, מכבד, אבל לטעון שזה לא ברובד השיכלי בגלל זה, זה פשוט לא נכון.
ברגע שאכיר את רוב השירים החילונים אוכל לחוות דעה על המשפט שאמרת.
זה מייצג בסוף אהבה מנקודת מבט מערבית, לא בהכרח יהודית.
מעצימים חיצוניות. מעצימים כאב. הרבה פעמים מתארים סיטואציות שבחיים של שומרי תורה ומצוות לא יקרו
את/ה לא תפגוש אקס/ית שלך בים או במסיבה עם גבר או אישה אחרת
אתה לא תפגוש אישה על הבר ותתאהב בה ממבט ראשון
שלא נדבר על שירים שמדברים על חוויות אינטימיות פיזיות בין גבר לאישה.
געגועים של קשר של שומרי נגיעה לא דומים לקשר של לא שומרי נגיעה. פשוט.
זה מכניס אנשים לסיפור לא שלהם,ואפשר להיסחף עם זה רגשית ולהשליך את ההשפעה של השיר לחיים שלנו כשבכלל אין קשר. זה סהכ שיר של מישו אחר, על סיטואציה שלא קרתה לי מעולם. ואם אני בחוסר, קל להישאב לזה
בכלל, מוזיקה מאוד משפיעה על הנפש
לכן ביקשתי שתסבירי את כוונתך.
בהקשר של נשואים, זה יכול להיות אולי כביכול יותר רלוונטי
אבל עדיין, כמה שירי אהבה הם רלוונטים לנשואים?
זה שוב, מדבר על המון כאב וגעגוע. אכזבות.
קצת מנציח אותם אפילו ומכניס אותך לזה עוד יותר. גם אם זה נותן כביכול ביטוי לרגש, זה יותר מנציח את הכאב.
מבחינתי קצת כמו - בנאדם עצוב, אז הוא הולך למי שיבכה איתו ביחד ויפרט לו כמה כואב לו ואיפה ועוד ייתן לו רעיונות איפה עוד יכול לכאוב. למה זה טוב? האם זה טוב ברמה היומיומית, כמה פעמים ביום?
בעיניי לא
בכלל הרבה שירי אהבה מדברים על ניצוצות התאהבות מערביים. התלהבות. רובנו לא חיים ככה. סתם מנכיח חוסר, בהמשך למה שכתבתי בהודעה הקודמת
אבל השירים גורמים לזה להיראות כאילו זה חזות הכל
ולא התכוונתי רק למזרחית האמת. בכלל. אן כי זה שנפוץ יותר היום
גם לאביב גפן ושלמה ארצי יש שירי געגוע
לא עודעת אם הצלחתי להסביר, אבל שיר מעצים את התחושות בקיצור
אני לא מאלו שמתעמקים במילים והטקסטים.
שירים מהווים עבורי משהו נעים, מוזיקת רקע.
אני לא מכיר שירים בע"פ, לא יכול לצטט שירים…
שומע מכל דבר שמשודר ברדיו, ברשתות המרכזיות. לא שומע מוזיקה מזרחית.
מתכוונת בדיוק, אבל ברדיו משרדים היום הכל, תלוי איזה תחנה שומעים
ואם אתה לא מקשיב למילים, כנראה שזה פחות רלוונטי לך. שזה מעולה אגב,רק לא ברור לי איך חח
אני חושבת שכדאי להיות ערניים ולשים לב,
אם מרגישה שהשיר מבטא את הרגשות שלי,
או רגשות שאני לא מרגישה כרגע אבל יכולה להזדהות איתם, מעולה.
אם מרגישה שהשיר מבטא משהו זר, מוגזם, לא מתאים, או כל דבר אחר, לשים לב לזה ולהשפעה של זה עליך ולבחור אם להוציא מהפלייליסט, או לשמוע ולהזכיר לעצמך שזה לא שיר שאת לא מזדהה איתו.
בכל מקרה, רגשות חזקים אני בטוחה שצריך להיות (:
כל ערך האהבה שמתבטא בהם זה אהבה=מה שגורם לי/לצד השני אושר, ותו לא. ולכן במילא שיש אתגרים באושר בזוגיות בעולם המערבי החילוני כיום לא מתאמצים על זוגיות אלא מתגרשים גם אם כבר חיו עשרות שנים וקשורים זה לזו וניתן לבנות זוגיות מאושרת, פשוט מפרקים.
אבל באמת אהבה לא מתחילה מאושר, אלא מחווית קשר נפשי של קשר וקרבה. במילא אם אני קשור למישהו אז זה יעשה אותי ואותו מאושרים להיות ביחד אבל לא משם זה מתחיל.
במילא אם הזוגיות תכנס לאתגרים בתחום האושר, בני הזוג יעשו הכל כדי לבנות אותו מחדש לזוגיות מאושרת, כי הרי הם קשורים מאוד אחד לשניה ואיך אפשר לפרק זוגיות שבה קשורים אחד לשני?
זה יותר רלוונטי נראה לי לאחרי נישואים מאשר לבדיקת התאמה בדייטים, אבל גם בדייטים אם מבינים שאהבה מתחילה מקשר נפשי, אז לעיתים מוכנים להכנס לקשר שיבוא קצת על חשבון אושר פה ושם, אם באמת מרגישים קשר נפשי חזק ואהבה (וכמובן שחייב להיות אושר כללי).
אני לא מומחה לזוגיות ולא נשוי אז אין לראות בדברי עצה להכוונה בפועל.
גברים לא תמיד משתפים הרבה אבל בנים שהם ילדים - בדיוק ההפך. הם מדברים בלי הפסקה, משתפים כל מחשבה, כל הרגשה.
לפעמים אפילו צריך לעצור אותם בעדינות, כי הם פשוט לא מפסיקים – וזה כל כך חמוד...
כאילו...
מתי זה משתנה?
באיזה שלב ילד פתאום מפסיק לשתף ככה?
מתי בן הופך שקט יותר, סגור יותר, בוחר לשמור דברים לעצמו??
ולמה לעזאזל..
עשר שנים. עשר שנים אני יושבת כאן במקום המיועד לי בעזרת הנשים, מרימה עיניים מהסידור ומחפשת באצבעות רועדות בין הפרקים של הטוב והיפה, של האפשרי והבלתי אפשרי. המילים של התפילה זורמות מפיי באוטומטיזם, אבל עיניי נודדות אל עבר הגברים למטה, אל הבמה המרכזית שסביבה נפרשת כל התיאטרון הקטן והמוכר הזה.
השבת הזאת, כמו כל שבת אחרת, אני נותנת לעצמי לחלום. עיניי סורקות את הקהל ואני מחלקת אותם בדמיוני לפי המקומות הקדושים שכל כך מוכרים לי בבית הכנסת.
שם, בשורה הראשונה, יושב אברהם. אברהם הוא כמו הארון הקודש - יוקרתי, מכובד, עם זקן מסודר ובגדי שבת חדשים תמיד. הוא רב במקצועו, ואמא שלי תמיד אומרת "מה טוב יהיה לך איתו, דיני!" אבל כמו הארון הקודש, הוא נמצא שם, נוכח וחשוב, אבל גם מרוחק וחסום. כשאני מנסה לחייך אליו, הוא מסתכל דרכי כאילו אני שקופה. הוא מחפש משהו אחר - משהו שאני, במילא, לא.
מאחוריו עומד יוסי בזמן קריאת התורה. יוסי הוא הבימה - תמיד במרכז, תמיד מוקף. כולם באים אליו, כולם רוצים את תשומת ליבו. הוא בחור חברותי שאוהב לספר בדיחות אחרי התפילה, ואיכשהו כולם נמשכים אליו כמו ברזל למגנט. אבל בדיוק כמו הבימה, הוא תחנת מעבר. אנשים עולים אליו, מקבלים מה שהם צריכים, ויורדים. אף אחד לא נשאר שם לזמן ארוך. גם אני לא אוכל להישאר שם לזמן ארוך.
ליד הקיר הימני עומד דוד. דוד הוא כמו העמוד שתומך בבניין - איתן, אמין, תמיד שם. הוא עובד במשרד רואי חשבון כבר חמש עשרה שנה, בא לבית הכנסת כל יום בזמן, עוזר לקשישים לעלות לתורה. אמא שלי אומרת עליו "בחור טוב, בחור יציב". אבל כמו העמוד, הוא שם, הוא תומך, אבל הוא לא זה שמושך את העין. הוא לא זה שגורם לך לעצור נשימה. הוא בטוח, הוא נכון, אבל הוא לא מבעיר לי את הדם.
ואז יש את אליעזר. אליעזר עומד ליד הקיר השמאלי, והוא כמו המנורה - מאיר, יפה, מושך עין. יש לו פנים נאות ועיניים חמות, והוא תמיד לבוש בטוב טעם. כשהוא מדבר, יש בקולו חמימות שגורמת לי לרצות להקשיב שעות. אבל כמו המנורה, הוא רק מאיר. הוא לא מספיק חזק לתמוך, הוא לא מספיק יציב לבנות עליו בית. הוא יפה ונעים, אבל אחרי כמה חודשים של היכרות גיליתי שמאחורי היופי והחמימות, אין הרבה עומק.
השבת הזו אני מבינה משהו. כל השנים האלה חיפשתי מישהו שיהיה הכל - הארון הקודש עם היוקרה שלו, הבימה עם המרכזיות שלה, העמוד עם היציבות שלו, והמנורה עם היופי שלה. אבל אולי אני מחפשת את הלא נכון.
אולי אני צריכה למצוא מישהו שהוא פשוט אדם. לא פסל קדוש, לא סמל, לא רמז לדבר גדול ממנו. מישהו שיושב ליד העמוד, לא העמוד עצמו. מישהו שיכול לגשת לבימה, אבל לא חייב להיות הבימה. מישהו שמעריץ את הארון הקודש, אבל לא מתימר להיות אחד.
כשאני מסתכלת שוב על הקהל, עיניי נתקלות בחיים. חיים יושב בשורה האמצעית, לא קרוב מדי לבימה ולא רחוק מדי. הוא קורא בסידור ומתמיד, מניח תפילין כל יום, אבל הוא לא מתגדר בקדושה מלאכותית. השבוע הוא עזר לי להרים עגלת קניות כבדה ברחוב, ואמש הוא שאל את אמא שלי איך מרגישה אחרי הניתוח.
אמא תמיד אומרת עליו "חיים? הוא בסדר, אבל מה מיוחד בו?"
ואולי זה הדבר הכי מיוחד - שהוא לא מיוחד. שהוא רק אדם טוב, אמיתי, שלא מתחזה להיות חפץ קדוש בבית כנסת, אלא פשוט בא לכאן להתפלל, בדיוק כמוני.
השבוע, אחרי השבת, אני אבקש מרחל שתארגן לנו פגישה. לא בגלל שחיים הוא הארון הקודש או הבימה. אלא בגלל שהוא פשוט חיים.
וואלה לא בקטע שאין לי להוסיף את זה
פשוט לא הייתי חושב על זה בתור משהו מרכזי
זה לא טוב השליליות הזו
אני חושבת טוב . וזה יוצר טוב
מוזמן גם לחשוב טוב ולגרום לטוב
הקשבה, הכלה, תמיכה
(לא בקטע של ליפול עלי, בקטע של קשר יציב)
ותודה שעוררת אותה.
בתור גבר- בטחון, נוכחות, מקום להשען עליו ולהיות.
להביא את העולם הפנימי שלי, החי, התנועתי, הקשוב הרגיש והאוהב. ואת האיכות הגברית שלו שמתבטא במחשבות ועולם של רוח שמתפתח ונובע.
להציק לה כמובן..
התשובה שלי היא שכלום. אין לי משהו שאני יכול לתת. מצד שני, איני מבקש דבר בתמורה.
וזכרת את ה' א-להיך כי הנותן לך כוח לעשות חיל
יש לך כוח לעשות חיל
ה' נותן לך אותו
אין שום ספק בכך שיש לי כח ואף כשרונות, אבל אף־אחד מהם לא רלוונטי בקונטקסט הזוגי, הם לא ערך מוסף שמובא לתוך מערכת היחסים.
ואת ההתמסרות המוחלטת שלי לקשר מהרגע שאדע שזה זה.
וגם אותי, זה משהו משמעותי מאוד (:
הייתן יוצאות עם בחור שמאובחן על הרצף בתפקוד גבוה.
אם הייתן יודעות את זה מהבירורים זה היה מקל עליכן או שאם הייתן מגלות את זה אחרי היכרות קצרה זה היה יותר מקל עליכן?
זה די ברור בציבור החרדי שמי שמנהל את המטבח זו האישה
האם הלאומיות שכאן גם חושבות כך או שזה נתפס כשוביניסטי?
מה הייתן עושות אם הייתן מגלות שהמינוס היחידי(במידה ותראו את זה כמינוס)
בשידוך שלכן זה שהוא חושב שהאישה היא זו שצריכה לנהל את המטבח?
<נא לא לרגום את השואל, הוא עצמו אוהב מטבח>
כולל העמדה שכתבתי בצחוק, שגם לזה יש להם פתרון בדמות הסכם יששכר וזבולון, וכן מעשרות
"כתוב סיפור מנקודת מבטה של אשה מהעזרת נשים שמחפשת שידוך כבר הרבה שנים , ומדמה את הבחורים שהיא רואה בבית כנסת לעמוד לבימה לספר התורה לארון הקודש ולמנורה"
# מבט מעזרת הנשים
עשר שנים. עשר שנים אני יושבת כאן במקום המיועד לי בעזרת הנשים, מרימה עיניים מהסידור ומחפשת באצבעות רועדות בין הפרקים של הטוב והיפה, של האפשרי והבלתי אפשרי. המילים של התפילה זורמות מפיי באוטומטיזם, אבל עיניי נודדות אל עבר הגברים למטה, אל הבמה המרכזית שסביבה נפרשת כל התיאטרון הקטן והמוכר הזה.
השבת הזאת, כמו כל שבת אחרת, אני נותנת לעצמי לחלום. עיניי סורקות את הקהל ואני מחלקת אותם בדמיוני לפי המקומות הקדושים שכל כך מוכרים לי בבית הכנסת.
שם, בשורה הראשונה, יושב אברהם. אברהם הוא כמו הארון הקודש - יוקרתי, מכובד, עם זקן מסודר ובגדי שבת חדשים תמיד. הוא רב במקצועו, ואמא שלי תמיד אומרת "מה טוב יהיה לך איתו, דיני!" אבל כמו הארון הקודש, הוא נמצא שם, נוכח וחשוב, אבל גם מרוחק וחסום. כשאני מנסה לחייך אליו, הוא מסתכל דרכי כאילו אני שקופה. הוא מחפש משהו אחר - משהו שאני, במילא, לא.
מאחוריו עומד יוסי בזמן קריאת התורה. יוסי הוא הבימה - תמיד במרכז, תמיד מוקף. כולם באים אליו, כולם רוצים את תשומת ליבו. הוא בחור חברותי שאוהב לספר בדיחות אחרי התפילה, ואיכשהו כולם נמשכים אליו כמו ברזל למגנט. אבל בדיוק כמו הבימה, הוא תחנת מעבר. אנשים עולים אליו, מקבלים מה שהם צריכים, ויורדים. אף אחד לא נשאר שם לזמן ארוך. גם אני לא אוכל להישאר שם לזמן ארוך.
ליד הקיר הימני עומד דוד. דוד הוא כמו העמוד שתומך בבניין - איתן, אמין, תמיד שם. הוא עובד במשרד רואי חשבון כבר חמש עשרה שנה, בא לבית הכנסת כל יום בזמן, עוזר לקשישים לעלות לתורה. אמא שלי אומרת עליו "בחור טוב, בחור יציב". אבל כמו העמוד, הוא שם, הוא תומך, אבל הוא לא זה שמושך את העין. הוא לא זה שגורם לך לעצור נשימה. הוא בטוח, הוא נכון, אבל הוא לא מבעיר לי את הדם.
ואז יש את אליעזר. אליעזר עומד ליד הקיר השמאלי, והוא כמו המנורה - מאיר, יפה, מושך עין. יש לו פנים נאות ועיניים חמות, והוא תמיד לבוש בטוב טעם. כשהוא מדבר, יש בקולו חמימות שגורמת לי לרצות להקשיב שעות. אבל כמו המנורה, הוא רק מאיר. הוא לא מספיק חזק לתמוך, הוא לא מספיק יציב לבנות עליו בית. הוא יפה ונעים, אבל אחרי כמה חודשים של היכרות גיליתי שמאחורי היופי והחמימות, אין הרבה עומק.
השבת הזו אני מבינה משהו. כל השנים האלה חיפשתי מישהו שיהיה הכל - הארון הקודש עם היוקרה שלו, הבימה עם המרכזיות שלה, העמוד עם היציבות שלו, והמנורה עם היופי שלה. אבל אולי אני מחפשת את הלא נכון.
אולי אני צריכה למצוא מישהו שהוא פשוט אדם. לא פסל קדוש, לא סמל, לא רמז לדבר גדול ממנו. מישהו שיושב ליד העמוד, לא העמוד עצמו. מישהו שיכול לגשת לבימה, אבל לא חייב להיות הבימה. מישהו שמעריץ את הארון הקודש, אבל לא מתימר להיות אחד.
כשאני מסתכלת שוב על הקהל, עיניי נתקלות בחיים. חיים יושב בשורה האמצעית, לא קרוב מדי לבימה ולא רחוק מדי. הוא קורא בסידור ומתמיד, מניח תפילין כל יום, אבל הוא לא מתגדר בקדושה מלאכותית. השבוע הוא עזר לי להרים עגלת קניות כבדה ברחוב, ואמש הוא שאל את אמא שלי איך מרגישה אחרי הניתוח.
אמא תמיד אומרת עליו "חיים? הוא בסדר, אבל מה מיוחד בו?"
ואולי זה הדבר הכי מיוחד - שהוא לא מיוחד. שהוא רק אדם טוב, אמיתי, שלא מתחזה להיות חפץ קדוש בבית כנסת, אלא פשוט בא לכאן להתפלל, בדיוק כמוני.
השבוע, אחרי השבת, אני אבקש מרחל שתארגן לנו פגישה. לא בגלל שחיים הוא הארון הקודש או הבימה. אלא בגלל שהוא פשוט חיים.
שלום לכולם, ובעיקר לשדכנים ולמיועדים לשידוכים שבינינו!
במשך השנים נחשפתי לכל מיני אנשים שמגיעים מכיוון חרדי, חלקם יותר חרדיים וחלקם מראש פסחו על שני הסעפים, אבל איכשהו מדובר באנשים שהסגנון שלהם משדר חרדיות. אותם אנשים מוצאים את עצמם מנסים להגיע לציונות הדתית, אבל הם לא מוותרים על כל מה שהיה להם. הם יישארו עם סגנון לבוש שאיכשהו נראה חרדי (זה קיים גם אצל בנות), או סגנון שפה או תפיסת עולם, שעם כל הכבוד הם לא מעוניינים להפקיר את כל עברם, והם מנסים להתקבל גם על ידי הצה"ד, ולרוב זה נידון לכישלון. יש לי מכרים, שחלקם חזרו לחרדי וחלקם עד היום לא מסתדרים, אבל כמה צעדים שהם לא עשו זה לא הספיק (אני מדגיש שמדובר באנשים שמראש לא באו כדי לוותר על עברם לחלוטין; כאלה שוויתרו אני מכיר הרבה והם הצליחו מצוין).
כמובן שהמוקד הוא שידוכים. כי בחברה או בצבא או להתקבל כתלמיד באיזו ישיבה או אולפנא, בסוף יהיה מי שיכיל. אבל לשידוכים זה תמיד הופך למסובך יותר. ואני מנסה להבין למה, וגם מה הקטד שכן אפשר לפצח.
המגזר "שלנו", כלומר הציונות הדתית על גווניה הרבים, משדרת אחידות מסוימת ומסוגלת לנהל את עצמה. המשמעות היא, שהצעירים יכולים ללמוד שנה במסגרות גושניקיות ואחרי שנה לעשות איזה חיזוק במסגרת לימודית או חברתית סטייל מרכז הרב ופתאום להימצא במקום מוקף חילונים שמכילים אותם ולהסתדר עם זה. בעיניי זה היופי של מגזר (ואני לא חושב שזה קיים רק בצה"ד), אבל עדיין משהו לא מובן לי. למה ספרדים מהפריפריה ששווים כמעט בכל דבר לדתי לאומי הרגיל, רק ילמדו באיזו ישיבה או סמינר וזהו, זה כבר לא יעבוד. ומאידך, מזרוחניק ומרכזניק יהיו החברים הכי טובים בקהילה, כשאין כמעט שום קשר ביניהם.
אז יש כאן כמה שאלות שכולן קשורות זו לזו: מהי הפילוסופיה והפסיכולוגיה שמאחורי זה? ואיך למען השם ניתן לשנות את זה? (ואולי זה רק לדעת למי לפנות, שדכנים מסוימים וכדו, והעניינים מסתדרים?)
אשמח להתייחסותכם!
שלג דאשתקדכותב כאן נטו כדי לשתף .
אני בחור בן 22.5 נראה טוב לא חסר לי כלום אופי חזק ובאמת מה שהולך בעולם השידוכים מתסכל לגמרי אני חוזר בתשובה שלוש שנים באתי ממשפחה דתית . ואני באמת תקוע באמצע בין חרדי לדתי מצד אחד צבא לא עשיתי בגלל שראיתי שפשוט לא נותנים יד לחיילים (גם זה יצא לטובה ) וגם לישיבה אני לא בנוי אני יותר טיפוס של ללמוד לבד ויותר מתחבר ללימוד של פנימיות התורה למרות שלומד מכל הפר"דס אבל לישיבה לא נכנסתי ...הייתי לומד במשך שנתיים לילות שלמים אחרי זה נץ ויושן ארבע שעות ביום כרגע אני לומד ועובד . (לא למדתי לבד גם סבא שלי רב וגם איתו אני לומד ) ועכשיו אני כבר שנתיים פלוס בעולם השידוכים נרשמתי לשבע ברכות שנים שהם אחד שליש גן עדן שדכניות מכל הסוגים ופשוט אין כמעט בחורות שבאמת אכפת להם מעצמן מלא לא צנועות ולא באמת שואפות לבית יהודי כמו שצריך .
ומצד שני עד שיש מישהי נורמלית היא פוסלת אותי כי לא הייתי בישיבה .
אשמח לשמוע ממישהו כאן אם עבר משהו דומה או עצות שיש למישהו לתת.
הייתי יכול לכתוב כאן עוד מגילה שלמה אבל כתבתי מה שיושב לי בלב כי באמת שאני נותן מעצמי כל כך הרבה בעבודת ה' ואחרי זה מקבל מן זלזול כי אני לא הולך לפי הספר שכולם הולכים .
הציעו לי מישהי שיצאתי עם אחותה לפני תקופה( דייט אחד)
ובנוסף אבא שלה לימד אותי בעבר וחבר של המשפחה
דעתכם?
לי היה סבבה, לו היה קצת מוזר... אבל יכול לעבוד בהחלט, במיוחד אם זה היה רק דייט אחד.
יצאתי גם עם כמה תלמידים לשעבר של אבא שלי, ויש לי 2 בנות דודות שנשואות לתלמידים שלו. אם זה עובד, זה עובד... לא מזיק לנסות
אם ההצעה נשמעת טוב, למה לא ללכת על זה?
לא תמיד אחים דומים ולכן זה יכול לטשטש דברים שהפריעו
אבל לסיפור המסגרת הדומה יכול להיות יתרון
בסוף אנשים בוגרים, אם נהוגים בבן אדם לחברו
אין מה לחשוש גם ממפגש עתידי
ו..
למה השאלה הזו מופיעה מהניק האנונימי?
בבקשה הקפידו על כללי השימוש בו
ולגבי האבא, האחות המשפחה וכו', אני חושבת שאם באים באמת בגישה של 'לנסות' - רק לבדוק היתכנות של קשר, זה פותר הרבה סיבוכים מיותרים
אם באים בגישה כזאת אין בעיה להיפגש עם אחות, כי הרי רק 'ניסית' עם אחותה והבנתם שלא מתאים, זה לא שהייתם זוג.
וגם לגבי האבא והאחים, הרי רק בררת עם הבת שלו עם יש ביניכם סיכוי לקשר, ולכן לא קרה שום דבר ולא צריך לחוש אי נעימות אם תבדקו ביניכם ותגיעו למסקנה שלא (:
בת דודה הכירה לה את אחות של חברה שלה,
הוא אמר לה "לא, אבל זה די קרוב.."
בסוף התחתן עם החברה של הבת דודה.
להיצמד אל החיים חזק לא לוותר
להאמין בכל הלב שיהיה עוד טוב
ושלמרות הכל אנחנו נתגבר
אלוקים רואה הכל
משגיח
שלא נאבד את התקווה
ולפעמים הזמן בוחן אותנו
מניח לרגלינו מכשולים
אך לנו יש את הכוחות שלנו
נראה לו שאנחנו
יכולים
אבל פתאום ראיתי אחרת את השיר ממש נוגע
הייתם רוצים לדעת את זה מראש.?
מה היה קורה אם הייתם מגלים את זה מאוחר מידי?
תהיו כנים.
הגורמים הגנטיים, הסביבתיים
אין גורם אחד להפרעות אכילה, בד"כ ההפרעה מגיעה בשילוב כמה גורמים.
מה שאני מתכוונת לומר שזה ככה:
שילוב של כמה גורמים מובילים לבעיה חמורה בדימוי גוף- שמוביל להפרעות אכילה.
אוקי חברים, והנה פינת "מה אתם הייתם עושים"
הגבר כמו ג'נטלמן אמיתי מזמין את הבחורה שבת בבית קפה סמוך למקום מגוריה. הוא יושב בדייט ומבחין בזוית העין בתנועה של רחש על הרצפה במקום לא צפוי. מבט נוסף מבהיר: עכבר/ג'וק. לא ממש בסמיכות אליה.
(כמובן אם מדובר בפארק, אפשר פשוט לקום ולעבור לספסל אחר)
השאלה היא: האם לשתף אותה? לספר לה? לספר לה אחרי הדייט? לספר למלצר/אחראי אחרי הדייט בנוכחותה?
קרה לי פעמיים.
בדייט אחד ראיתי ג'וק, הסבתי את תשומת ליבה לזה, וזה לא יצא ממש טוב. אבל לא היתה לנו תקשורת טובה.
בדייט אחר ראיתי עכבר, היא שמה לב שדעתי מוסחת, סיפרתי דברים כהוויתם, והיא די זרמה עם האירוע.
ומה השיקולים שלכם?
אתייחס לגבי בחור במקרה שלי -
מה זה אומר לגבי תוחלת החיים שלו? לגבי ההוצאות הכספיות שיש לו? לגבי המצב הנפשי שיש לו ולגבי מה שזה ידרוש ממני בתור אישתו .
יש הבדל בין שיתוק מוחין לאוטיזם וולהיות על כיסא גלגלים. כל אחת מהמורכבויות האלה מצריכה התייחסויות שונות.
אני יכול לומר על עצמי שאני עם מורכבות מסויימת שניתן לגשר עליה.
וגם היה לי ניסיון לצאת עם בחורה שיש לה מורכבות מסוג אחר (שם לא הייתה כל כך אפשרות לגשר ולתווך לכן זה נפל)
היא לא רלוונטית ..
כי את צריכה אחד כבר ראיתי 10 בנות שהיה להן דברים כל אחת חשבה ששלה הכי מורכב ... דרמות מיותרות מי ירצה אותי . הופ מצאו את הבעל שלהן
ובסוף כולן נשואות באושר לפני בנות שאין להן כלום..
אל תתני לאף אחד להוריד לך את הבטחון .. את לא פחות מאף אחת אחרת ..
שהציעו לו מישהי עם מורכבות רפואית והוא רוצה להתלבט מה לעשות...
פשוט אני..שחרור.
אשכרה זה הגיע סוף סוף.
3 שנים שנראו כמו נצח
מתוכם כמעט שנתיים לחימה בלתי פוסקת
איך מסכמים את התקופה הזאת?
תקופה מדהימה- זכות לקחת חלק על כך משמעותיבאחת מהמלחמות הכי משמעותית של עם ישראל.
היו לא מעט קשיים בדרך, קושי אמיתי.פחד מצמית. כל כך הרבה פעמים נפרדתי בלב מהקרובים אלי לצאת מהבית ולהרגיש שאתה יוצא בפעם האחרונה., מין ידיעה כזאת שהפעם זה יגמר רע, כי כמה פעמים אפשר לחמוק מסכינו של מלאך המוות?
כל כך הרבה ניסים שבגלל האינטנסיביות והיומיום לא שמתי לב אליהם בכלל. תודה רבה לך ה' ששמרת עלי. להיות במקומות כל כך מסוכנים, בסיטואציות קצה פעם אחר פעם אחר פעם. ולצאת בלי שריטה זה לא פחות מנס גלוי.
תודה לכם הורים. הייתי קרוב להישבר המון פעמים. לא הייתי מחזיק מעמד בלי התמיכה שלכם, ההקשבה, התמיכה הפיזית והנפשית והכי חשוב ההרגשה שאני עושה את הדבר הכי נכון והכי חשוב, כל כך לא מובן מאליו. מעריך כל כך!!
דייטים ומלחמה:
תודה לכל מי שיצאתי איתה, מי שחיכתה לי שאני אצא מלחימה, זאת שחשבה שנהרגתי אחרי דייט ראשון בעקבות ארוע קשה שהיה..
להקשיב לתאורים קשים, לנסות לעודד ולתמוך בלי שבכלל ברור מה קורה איתנו הלאה.
במבט לאחור זה נראה לי מטורף בכלל לצאת בסיטואציה כזאת, אבל משהו במפגש עם המוות מייצר רצון עז לחיים,לקשר אמיתי.ולבניית בית, רצון לפינה שקטה בעולם המטורף הזה, לרוך, לעדינות נשית.
כמה תובנות בקשר לזה,
לצאת כשאתה עמוס זה לא דבר מומלץ, מצד שני גם אי אפשר לחכות שנים לרגע שיהיה נחת לגמרי. צריך בזה איזון ולהקשיב ללב באמת . לא מצער על כלום כי ככה יצא אבל יש לזה מחירים..
את יוצאת עם לוחם?
יש קטע שבנות לא רוצות לפתוח נושאים מורכבים כי " עד שהוא יוצא אני מעדיפה שהוא יהנה". טעות!
לפתוח ולהעמיק זה דבר שהוא מחזק לטווח הארוך מאשר דייטים רדודים. אל תפחדו.
אתן גיבורות. באמת. מצדיע לכל אחת שיוצאת עם חייל, כמה דאגה, חוסר ודאות ופחד אתן עוברות.
אתם לא מבינות כמה כוח אתם נותנות לגבר כשהוא יודע שמישהי מחכה לו בעורף!
מצד שני- לא מתאים לך?
אל תפחדי לחתוך כי זה יקשה עליו. הוא חזק. תסמכי עלי.
לצאת עם מישהו שעבר חוויות קשות- מורכב. ונושא רחב ואישי.
אבל חשוב לי להגיד שלצד המורכבות והחשש יש גם אין ספור יתרונות. נכון שיש השפעות לא אידאליות לזה שחברים שלך מתו לך בידיים ומצד שני אני יכול להעיד על עצמי כמה השנים האלו ביגרו אותי, חיסנו, חישלו.הפכו אותי לרגיש,פתאום לשים לב לנפש, לא לפחד להביע רגשות כמו חשש, פחד אהבה ועוד.
אין ספור סיטואציות מורכבות ואתה לומד לצמוח מכולם ולהתבגר. להיות גבר באמת.
זהו.
לחזור לעולם הדייטים, קשה. הייתי בטוח ב100% שאני אהיה כבר נשוי בשלב הזה, כל כך רוצה שיגיע כבר, למה זה לא קורה?להרים את הראש, לחייך, להקשיב לעוד הצעה. ועוד הצעה... לנקות את הציניות שהצטברה בלב ולנסות לעורר את התקווה שהפעם זה זה.
בע"ה. אני מוכן. ה' אני בטוח שגם שלי תגיע בסוף ואז אני אגלה שלחכות היה משתלם🙃
ואמן, בעז"ה תמצא אותה בקרוב.
משמעותי לקרוא!
בהצלחה!!
תודה על שיתוף שמלא בכנות, חידדת לי כמה דברים בכללי..
וגם טיפ לחברה שבדיוק יוצאת עם מילואימניק.
ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם!
באופן עקבי זמן יובש ואז כמה הצעות במקביל
אני אגב אומר כן לשניהם אם נראה לי מתאים ובונה על זה שאחת מהן לא תרצה. בינתיים זה די עובד ומקסימום גם אני אומר שהלכתי על הצעה אחרת. מה אתם עושים במקרים כאלה?
כי הם כל כך אוהבות להגיד לא
והלוואי שאחת מתוך כמה תגיד כן
תעשה מה שטוב לך
אני לא בגישה הזאת כי זה מרגיש לי כאילו קצת מזמין את ה"לא"...
מנסה קודם את ההצעה שנראית הכי מתאימה, אומרת שיש כרגע משהו על הפרק ואם יהיה צורך אחזור ואעדכן.
אם כבר בדקת את ההצעה ואישרת אז זה לא ראוי פתאום לחזלש
תכלס עשיתי את כמה פעמים ולא קרה לי אף פעם אבל זה מרגיש בעייתי
פעם בחורה עשתה לי את זה. אחרי שאמרתי כן הלכה על הצעה אחרת
אם היא אמרה לא זה מבאס אבל משמיים
(או שתוסיף שאלה בסוף)
מגיעה איזו מתלבטת, מורחת קשר שבוע,
יום יכולה לדבר, יומיים לא.
עדיין לא פגישה..
בנתיים מפסידים מישהי אחרת הצעה טובה.
ואז היו מחליטה שבעצם לא..
קורה גם קורה.
לכן אומרים לכולם כן.
עד שרואים פגישה
או שאין כלום או כמה הצעות בבת אחת.
פונה לזו שהכי נראית לי.