כאילו אם אני ארצה להביא ערגליות והיא לא תרצה לאכול?
א-תבדוק ממה זה נובע?
ב- האם זה עלול להסלים? האם יש גמישות?
ואחרי זה תוכל להחליט אם זה מפריע לך או לא בהתאם לאמות מידה של החיים שאתה רוצה לחיות
--
מזכיר שיש הרבה על מה לעבוד ;)
)גם את זה היא לא אוכלת?
הלוואי עלי שהייתי מצליח לאכול רק את הדברים המתוקים הטבעיים ולא שאר מרעין בישין.
במודל הפטריארכלי האישה היא אחראית על ענייני המטבח, כך שאם יש לה גבר מאותגר תזונתית, חייה מורכבים הרבה יותר.
ועכשיו ברצינות: זה מגביל. אבל לא משהו שאפסול בגללו, (ושלא יעיזו לפסול אותי בגללו) אם מדובר במשהו קיצוני מאד, אוודא שאין בעיה בריאותית משמעותית שבגינה הוא נוהג כך.
וסתם אנקדוטה מהזמן האחרון, אני שומרת על תזונה בריאה, אבל חוטאת הרבה, יצאתי עם בחור שקיצוני בעניין הזה, וממש התייבשנו. הפשרה היתה על לעיסת מסטיקים....
בפגישה האחרונה נשבר לי, ומצאתי מתכון אלוף לעוגיות בלי קמח ובלי סוכר. (הן היו טעימות. ממש. אבל כנראה הבריחו אותו
)
אז... אם רוצים- הכל אפשר.
אני גם פחות או יותר שומר על תזונה בריאה. אם אני אתארח או בדייט פחות אעשה חשבון מהבחינה הזו, סך הכול עוגייה או שניים הם לא מה שיפילו. ומבחינת הגברת פשוט מביאים פירות, הכי קל וגם נראלי הכי טעים.
בט' באב הקרוב, שנבין מה ה' עובר. נבין באמת. לעומק. עם כל מה שזה אומר.
מה אומרים?
כי לא היה לנו עדיין אף פעם בית שלנו ממש. אז הוא גם לא חרב.
הבית שלו- היה וחרב.
זה שונה.
אבל התחושה הזו, של חוסר מקום, ובית בהחלט יש בה כדי להבין מעט את צער השכינה.
שנזכה לבנות עוד מחורבות ירושלים, ולראות בבניינה, ובבנינינו,
השנה.
אין דומה לכאב ולצער של חורבן
מאשר למה שעוד לא היה. עם כל הכאב של הרווקות והלבד והציפייה- אני גם שם עכשיו מרגישה את הכל (וגם לפני החתונה הרגשתי את זה)
ועדיין הכאב של הגירושים, של בית שנחרב, של זוגיות אוהבת והשכינה של איש ואישה זכו, כשזה נחרב זה ממש חורבן. זה ממש השכינה של הזוגיות שהולכת בדיוק כמו השכינה בבית המקדש שהלכה
אין כמו הכאב לפנות את הדברים מהבית שלך, להבין שהמקום שטיפחת בו התחלה של משפחה כבר לא יהיה, זה אפילו לא להתגעגע לבן זוג אלא לכאוב את חורבן הבית הפיזי אשכרה
לעזוב לאט לאט כמו השכינה שהלכה 10 מסעות מקודש הקודשים עד להר הזיתים
לזרוק מכתבי אהבה, תמונות, להסתכל בכתובה, להרגיש את החוסר של בדיקות טהרה כל חודש בזמנן
זה כאב שלא מאחלת אותו לאף אחד, אפילו ששלמים עם הגירושים ומבינים שזה הכי טוב בשבילי
מרגישה שזה פעם ראשונה על עצמי שאני באמת מבינה את הכאב של ה', לא שאין לו בית, אלא שהיה, והייתה ברית עם עמ"י והיו ניסיונות חזרה בתשובה ובכל זאת הייתה פרידה. והכי קשה שנפרדים באהבה למרות האהבה, בדיוק כמו ה' ואנחנו.
אז מאחלת לכולם להתחתן במהרה והשמחות למטה יובילו לשמחה למעלה ולבנין בית המקדש השלישי (או הפוך לא משנה רק שיקרה כבר לכל המחכים והמחכות ולה') ולא מאחלת לאף אחד להרגיש מה זה חורבן של בית שהיה ואיננו
כי גם כאב הרווקות הוא בדידות גדולה שאולי לא התנסיתי בה מספיק כדי לכאוב
בטמינולוגיה הפשוטה זה היה נראה לי יותר מתאים גירושים כמו חורבן (לא סתם כתוב כל המגרש אישתו הראשונה מזבח מוריד דמעות) ופירוק בית כמו פירוק בית מקדש
ובכל אופן המסקנה שלי היא שאי אפשר באמת להתווכח מה יותר כואב, גם להיות נשוי בסבל זה חתיכת סבל!
ותודה רבה לך אני באמת טוב ב"ה עם כל הכאב במקרה שלי בסוף זה עשה לי טוב
(מה שמוביל אותי לעוד מחשבה שאולי גירושים זה כאב נורא ממש כמו חורבן אבל זה עובר מתישהו, לעומת רווקות שקשה לראות אותה עוברת עד החתונה בעז"ה)
גאולה שלמה בקרוב אמן
הארת לי. שנתבשר בשורות טובות!
בס"ד
הרגע הזה שאת מהרהרת אם את לא מקבלת הצעות כבר תקופה כי אין משהו מתאים, או שאולי פוסלים אותך וזה לא מגיע אלייך בכלל.. 😞
לפעמים עוזר לאדם לדעת שהוא לא היחיד בקושי הזה.
❤
(ואולי אם זה לא מתאים עדיף שהם יפסלו בלא שנדע מזה בכלל).
דווקא הבנות שפגשתי מאוד ידעו להכיל את המקום הזה.
קשה לי להאמין שבנות חושבות שיש גבר שאין לו שום חולשה.
אך גם אף בחורה לא מחפשת להיות מטפלת של מישהו. ואם הגבר מגזים בביטוי החולשות, וכל הזמן רק מדבר על החולשות והכאבים, ומחפש כל הזמן את התמיכה של הבחורה, והקשר הזוגי מקבל צביון של מטפלת ומטופל, אני מבין למה הן לא ירצו את זה.
כמו שגם אתה לא צריך להיות המטפל שלה. ואף גבר לא היה רוצה מישהי שכל הזמן מביעה חולשות, והוא צריך כל הזמן להכיל את זה.
אפשר ורצוי להביע חולשות, אך באופן מאוזן. שזה לא יהפוך להיות מרכז הקשר. זה לגיטימי לרצות את התמיכה של השני בחולשות שלנו, אך לא צריך להפוך אותו למטפל שלנו.
א-להים יכול לעמוד בזה
בנאדם פחות..
לא מצפים שלא יהיה לגברים חולשות.
לעיתים כן מצפים מהם לשדר חוזק.
וזה לא סותר!
חולשה יכולה לבוא עם חוזק
חצילושובאמת לא פשוט לחוות שתפקיד הגבר בעולם זה לשדר את היציבות והחוזק תמיד..
כמובן שזה לא באמת נכון, (אולי להתחלה, אבל בהמשך בוודאי שאפשר לחשוף חולשות...)
מה שכן, אני חושבת שצריך לדעת מתי לחשוף אותן.
כי כשמראים אותן מוקדם מידי זה יכול להיות קצת קשה לעיכול לצד השני וליצור חוויה לא 'גברית', לא כי אתה לא גבר, אלא פשוט כי מי שנמצאת איתך לא מכירה מספיק את כל הטוב שבך כדי להצליח להכיל את זה בצורה נכונה ולהניח את החולשות שהיא רואה במקום פרופורציונלי לעומת הטוב הקיים..
אני מאמינה שכשיש קשר קרוב ואוהב אז אפשר להכיל גם את זה, אבל הטיימינג מתי זה נחשף הוא קריטי בעיני...
כמובן ומיותר לציין שזה נכון גם לצד ההפוך..
). ב95% מהחיים אתה נמצא עם בן/בת הזוג שלך בבית שלכם.
אין שום הבטחה שהכל יהיה נוח ורגיל ביחס למה שרגילים.
יש עוד 1001 בעיות שאפשר לחשוב עליהם לגבי יחסים מורכבים עם גיסים/ות והחמות והאבא של הכלה
דווקא הגדול משפחה? אני מבין שזה מפריע לך.. אבל יש דברים שיפריעו לך יותר אני מאמין
ויש דברים שווה לבלוע בגלל דברים אחרים שהם הרבה יותר גדולים.
חוץ מזה - מה מטריד אותך יותר המעמד שלך במשפחה של אישתך? או הדינמיקה שלך עם המשפחה שלה?
נכתב ל@DavidEl
בשביל זוגיות בית משפחה ילדים וכולי?
א. אני ממש מבינה אותך ואת התחושה ש 'וואלה, לא מתאים לי להכנס לחמולה..'
באמת על כל משפחה שלא תגיע יהיו יתרונות וחסרונות - יכולה להיות משפחה עם 2 ילדים וירגיש לך הכי חודר ומוצף ומשפחה עם 8 שירגיש לך הכי טבעי וזורם
ב. אומנם אנחנו בעולם שמעודד אינדיבידואליות, אבל דווקא לכור הגרעיני המשפחתי- יש כח עצום
מעבר לכיף ולמשפחתיות
לא משנה מה זה עוגן, עזרה הדדית , ואפילו ברמת התכלס- הורים מזדקנים וכו'.. כשיש משפחה גדולה יותר זה הרבה יותר נח וקל
וגם מהשטח שמכירה שומעת את הקולות של בחורים ובחורות שמגיעים ממשפחות קטנות שזה לא הכי קל ולא הכי אידיאלי
גם בעולם השידוכי ( כולל פסילות על זה 
)
נראה לי שכולנו צריכים לשמוח במשפחה שלנו ובמה שה' נתן לנו
ולהתמקד בעיקר בא' שזה מה שנראה לי המוקד שלך לא? @DavidEl
אני לגמרי איתך בתחושות האלה
אבל תזכור שזה ממש הגיוני להרגיש ככה
והקסם הגדול -
שזה קורה לאט לאט..
קודם מכירים את החצי השני
אח"כ לאט לאט את המשפחה
ובסוף התא המשפחתי שתקים עם אשתך
זה העוגן שלך
הסיפור מסגרת חשוב מאוד
אבל אתם תקבעו את הגבולות והקצב של לשחרר ולהתקרב
ואז למשפחה דווקא גדולה , יש יתרון
תצליח!
הציעו לכם מועמד המטופל תרופתית בתרופות נוגדות דיכאון במינון נמוך:
1. תפסלו אוטומטית
2. תבררו את המשמעות של זה בחיי היום יום
3. לא ירתיע אתכם כלל
הם לדעתכם קיים הבדל בין גברים לנשים בגישה לנושא?
האם יש קשר בין מידת החשדנות כלפי הנושא לבין רמת השמרנות של הרקע של המועמד. (בקצרה: האם לדעתכם חוגים שמרניים יותר יהיו גם חשדניים יותר?)
אשמח לכמה שיותר תגובות
תזכו למצוות.
חרדית?
חרדלי"ת?
דתית לאומית?
לא יודע אם אפסול, אבל בהחלט יגרום לי להסס
לפעמים זה יכול להתפתח,
תלות בתרופות היא א פעם לא טובה
תחום הנפש קשה יותר להתמודדות
לא יודע על הבדל בין גברים לנשים
חברה סגורה יותר עלולה להיות סגורה יותר כלפי תופעות כאלה, אבל זה לא חד משמעי
אני דתי לאומי
בחברה חרדית למיטב ידיעתי נפוץ מאד לפסול
לענ"ד, השיקול לא צריך להיות סביב מינונים, סוגי כדורים או אפילו האבחנות עצמן, אלא יותר כפונקציות של תפקוד, יציבות [רגשית ושאינה רגשית], ושל דרך ההתגברות, כלומר מה המועמד עושה בעניין.
אם המועמדת מסוגלת לדאוג לעצמה, לבן זוגה ולמשפחה שתקים, מאוזנת לאורך זמן רב, ופועלת לשפר את מצבה תמידית - לדעתי היא ראוייה לפחות כמו אחת שאינה מתמודדת. אולי אפילו מעט יותר, שכן הוכיחה יכולת להמודדות עם קשיי החיים ברמה הקשה יותר שלהם.
אגב, אני בא בגישה כזו למוגבליות בכלל, לא רק נפשיות.
ובכלל, למי משנה [שלא לדבר שזה לא ענייננו] איזה תרופות אדם נוטל. לכולנו יש התמודדויות שונות. אם לא עכשיו, תמיד יש סיכון חלילה שאנו או ילדינו נחלה, או שנתמודד עם קשיים שונים ומשונים בעתיד. אפשר לחשוב, כמה כבר תופעות לוואי תרופות פסיכיאטריות מזיקות יותר משל תרופות אחרות... זה הכל סטיגמה ויח"צ נוראיים.
@חברת הכנסת מיכל וולדיגר מציפה באחרונה את נושא של מתמודדי נפש, מקווה שתעזור להחליש את הסטיגמה.
מקווה שנזכה לראות את האנשים עצמם, לא רק תוויות.
לא יודע אם שמתם לב אבל כמעט לא כתבתי בפורום לאורך תמוז. שיפצתי את הבית (ואפילו כתבתי תובנות בעניין) ולא היה לי זמן לזה.
לא יודע למה אבל הירידה בפעילות שלי עשתה לי טוב.
זה מוזר כי אני אוהב את רוב חברי הפורום ואוהב לדון על מה שיש כאן, ויש יתרונות רבים לתקשורת אנושית בכללי וגם לכזאת שהפורום נותן. אולי זה כי קצת התמכרתי
לא יודע כמה זמן יקח עד שאחזור והאם אי פעם בעתיד אחזור לכתוב באינטנסיביות כמו לפני השיפוצים. אולי ההפסקה הרשמית תגרום לי מהר יחסית להתגעגע...
אם אצטרך עצה ברורה בעניין קונקרטי ויהיה מתאים לי לקבל אותה מהפורום אקפוץ לבקר (כמו הפוסט בפורום ספרים על ספר על מלחמת יום הכיפורים, או עצות על בישול עם 'לחם מלא') אבל לא מתכוון לפתוח דיונים או חידות או להגיב (למרות שלא התאפקתי והגבתי קצת כשחזרתי לכתוב עצות ותובנות על שיפוץ בית...)
אולי עדיף לי לחזור כשאתרס כי הרבה עושים הפסקה ואז פתאום חוזרים להודיע על אירוסים
מאחל לכם הצלחה בהמשך
הודעת הנהלה- שימוש באנונימייעל מהדרום
אגדיר רגע למה אני מתכוונת: חריג מבחינה חיצונית - שונה מהמקובל בסביבתו (ולצורך העניין - לא משהו פיזי, נגיד גובה או משקל, אלא דברים שהאדם בוחר לעשות בעצמו). לדוגמה: כיפת קטיפה שחורה \כובע מצחיה \קסקט \שלייקס \חולצות בצבע אחד מסוים.
חלק א: שלב ההצעה:
1. בהנחה שאתם מקבךי ההצעה: האם הייתם רוצים שיגידו לכם מראש? (האם יש חלוקה אם זה משהו שניכר בתמונה (למי שמבקש))?
2. בהנחה שאתם השדכן\מי שמבררים אצלו: האם הייתם אומרים את זה מיוזמתכם?
3. מי שענה כן על 1, האם אתם שואלים על זה בברורים?
4. אם אמרו לכם שיש משהו חריג (מסוג הנדוגמאות שנתתי), הייתם מנסים לברר מראש את המניע?
חלק ב: שלב הפגישות:
5. האם תנסו לברר מה המניע (או אולי כבר שאלתם בשלב א?)?
6. אם כן, באיזה שלב? (פגישה ראושנה, עד פגישה 5, וכו')
אני מקווה שיהיו פה הרבה דיונים מעניינים ומועילים
וזוגות חדשים 
תתחדשו בנים על סיום השנה!
אורות הכתובהבבין הזמנים אין פטור
ברוקולינראה לי כדאי להתחיל מסורת של כל תחילת זמן וסף זמן יש הודעה כזאת ;)
יש הרבה מעיינות
מעין טלמון
נבי ענר
שביל המעיינות
מעין דולב
הטיילת,
מעיין טלמון,
עינות ענר,
גבעת היקבים,
שביל המעיינות,
מעיין דני,
פינה לאלחי,
מצפה חרשה- גג הארץ,
ויש בקיצ המון איפה
רוצה לשתף אתכם במשהו שחשבתי. הרבה פעמים כשמדברים על הרצון להתחתן או כשמדברים על למצוא זוגיות ולמצוא בן זוג נכון, אני שמה לב שמתכוונים בעצם למישהו לאהוב ושיאהב אותי חזרה. וגם הרצון להתחתן ורווקות מאוחרת הרבה פעמים מדוברת מההקשר של הבדידות.
לפחות ככה אני מרגישה שהייתי תקופה ארוכה, אבל אני רואה את זה גם בפרסומות אפילו של אתרים דתיים או סיפורים למיניהם ש: ואז הם התאהבו ורצו להתחתן..
בזמן האחרון אני חושבת שזוגיות, חתונה, מציאת בן זוג והקמת בית צריכים להיות מנקודת מוצא אחרת. שהבסיס זה הרצון לבנות חיים עצמאיים, לעלות מדרגה בקיום החיים שלי, מין שלב אחרי ההתבגרות גיבוש הזהות והעצמאות שבו רוצים להקים בית. ועל זה הדגש. ורק כשזה הדגש וזו נקודת המוצא אז ברור שמתחיל החיפוש לשותף לחיים האלו והחיפוש אחרי חצי הנשמה האבוד. אבל לא שנקודת המוצא היא שאני רוצה חבר\ה או התאהבתי במישהו אז נתחתן או בנים\ בנות זה מגניב בואו נצא לדייטים. וברור שחצי השני צריך להיות מישהו שאנחנו אוהבים (הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה וכו') כאילו שלא ישמע מדברי כאילו אהבה זה לא חשוב או שזה יורד בסדרי עדיפויות. אי אפשר בלי זה אבל תלוי מהי נקודת המוצא.
אביתר בנאי אמר שצריך להפסיק לשקר בטלוויזיה על אהבה. יכול להיות שזו רק אני אבל על עצמי ממש הרגשתי כל הדייטים עד הנישואים הראשונים שלא הייתה לי את ההבנה הזאת וכיום אני רואה את זה גם בציבור הדתי ולא רק בטלוויזיה. ואני חושבת שזה יכול לחסוך המון צער. וכך גם החיפוש יהיה ממוקד יותר וגם אני חושבת שברגע שאדם באמת מוכן לחיי משפחה מחויבות וכו' באמת אז מציאת בן הזוג כבר תגיע בפחות מאמץ. המסע הארוך לפעמים ברווקות הוא כנראה המסע לעצמינו וכשאדם שם אז קל לו יותר לפגוש ולראות את מה שמתאים לו.
מקווה שהובנתי
אבל בפועל הרבה מתחילים לצאת כי זה מה שמקובל אחרי שסיימו את המסלול המקובל כמו צבא\ שר"ל, לימודים וכו'
הרבה מתחילים לצאת כי החברים מסביב מתחילים להתחתן
כי לוחצים עליהם בסביבה הקרובה
כי רוצים כבר חבר\ה
לי על שדכנית בשם יעל רשף
מישהו מכיר?יודעים לאיזה סגנון היא פונה?
נשמע מגוון סהכ
מעניין מה המגוון של המדרשות..
שרוצות ללמוד חינוך
אני מאמין שככה זה בכל נסיעה עם אנשים
למה לא?
אם אני הייתי הנהגת (סביר להניח שלא), הייתי שואלת את האדון אם יואיל בטובו. קרה לי בהרבה פגישות חלקן ראשונות, חלקן שניות חלקן מתקדמות שהעלנו טרמפיסטים. כמובן שהבחור שאל לפני, אם זה בסדר.
זה מתוק, הרגיש לי כאילו אנחנו כבר נשואים ...
פעם אחת העלנו טרמפיסט בנסיעה יחסית ארוכה, ולא שמנו לב שהוא ברכב בכלל.. לא הרגשנו אותו. אממה, כשהגענו למקום שהוא היה צריך, קלטתי שהוא נרדם 
.
פעמיים נסעתי ברכב של מישהי בדייט
פעם אחת איזה בחור חרדי שאל *אותי* לאן *אני* נוסע. בכל מקרה זה לא היה הכיוון, אבל צחקנו על זה שהוא מתייחס אלי כאילו אני הנהג ואליה לא התייחס בכלל
בדייט אחד העלינו טרמפיסט מיישוב שעברנו בו לתוך העיר (אני מניח שהיא שאלה אותי אם אני חושב שנכון להעלות אותו. לא זכור לי), ודיברנו איתו לגבי היישוב
אבל באמת בשני המקרים היה מדובר בקשר שהרגשנו בנוח
ברוב זה היה כבר קשר מתקדם מאוד ברמה שהם מאורסים כזה...לפוחת ככה הרגיש
פעם אחת לקחו אותי עד לביית ודיברו איתי על דה ודה
הוא אחד שאמר לי שהנם מאורסים ואני כזה מזל טוב! הם היו מאושרים וכזה חמודים!
היה פעם אחת שכן זה היה מתקדם הם דיברו על שימרת נגיעה וואלה הרגיש לי שהגבר ממש לא מתנהג יפה
ולא ידעתי מה לעשות,
הם קבעו בניהם שלא מסתכלים אחד על השני והוא כול הזמן הצייץ עליה תוך כדי נסיעה ומסביר לה כמה זה חושב שימרת נגיעה והיא מסכימה אותו , וזה אבל משהו בכימיה... וואלה היה מוזר... אבל לא באמת יודעת..
וואלה נראלי נתייעץ מתאים לעוצר לטרמיפיסטים או לא כזה
למרות שאני בטוחה שיש כאלו שלא ירגישו בנוח עם העניין ...
וכן שאלתי למה מוזר, לא חשבתי אחרת...
לא חשבתי לרגע שזה מוזר
אולי אני טועה.
בכל מקרה, ברור שאין פה נכון ולא נכון
אבל גם קרה לי פעם שהצעתי למישהי שאאסוף אותה מהבית או ממקום נוח והיא סירבה והעדיפה להגיע ברכב של עצמה
ברור שכיף וטוב שיש כסף ויש על מי להוציא אותו
ואפילו משמח שמעריכים את הכסף שלך
אבל בעיני זה לא שיקול ביחס לבחירה של בני זוג, סגנון חיים, הקמת משפחה ועוד רשימת הדברים שכסף לא חשוב לעומתם.
אם יש דברים שדורשים כסף, הכי טוב זה שיש, ואם אין, עובדים ומשיגים כסף.
אולי כי אין לי חלומות שדורשים המון כסף
כן רוצה שיעבוד אחרי החתונה אבל אפשר חלקי ופשוט יש הבבנה שאפשר לחיות גם יותר בצמצום כי נגיד ישיבה יותר חשוב עכשיו
יודעת לומר שלי אין סכומים גדולים נכון לעכשיו אז למה שאצפה ממנו ?
וכסף זה מה'
כן חושבת על כסף כי אני הייתי רוצה לעבוד לא הרבה כדי להיות בבית עם ילדים, ובגלל שיודעת שלי לא מתאים לעבוד אינטנסיבי מדי מחוץ לבית ... אבל חושבת יותר בכיוון של 'אם הוא עובד? ואם הוא רואה את עצמו כמפרנס העיקרי בבית או לא ?'
1) כן
2) לא
3) אמצעי להשגת עניינים נצרכים
ואם הוא בסדיר וזכאי לתשמ"ש אז גם לא רע בכלל (במידה ואת סטודנטית אז אתם כנראה זכאים)
אני לא רוצה לחיות במצוקה כלכלית.
אני לא רוצה להתלבט אם לשלוח את הילדים שלי לחוגים.
אני רוצה שיהיה לי האפשרות לפנות לרפואה פרטית אם יהיה צורך בכך.
זה לא אומר שאני רוצה פרארי.
זה לא אומר שאני רוצה ללכת פעמיים בשנה למלון חמישה כוכבים.
לגבי השאלות שלך ספציפיות, זה אולי מתאים לשלב מסוים בחיים.
מעולם לא נמנעתי לצאת עם מישהו בגלל השלב בחיים שבו הוא נמצא - בין אם מתכנן להישאר בישיבה ובין אם הוא בשלבים ראשוניים של לימודים אקדמאיים.
מה כן יפריע לי?
שאין לו שום תוכנית.
אחריות הפרנסה היא עליו. זה מה שהוא הולך להתחייב בכתובה.
ואם הוא מתכנן ללמוד מקצוע שאין לו הכנסה גבוהה (נניח עבודה סוציאלית), אני אשאל אותו על זה בהתחלה. כנ"ל אם מתכנן להיות אברך - אני רוצה לדעת מה הציפיות שלו כבר בהתחלה. כלומר, זו לא סיבה שאני אגיד לא להצעה, אבל זה כן משהו שהייתי שואלת בהתחלה.
אין לי שום מידע על כמה חסכונות היו לאנשים שיצאתי איתם. אבל גם כאן אני אפריד: לא דומה בעיניי מצב שבו מישהו עבד שנים, והוציא את על הכסף על דברים שממש לא בראש סדר העדיפויות מבחינתי, לבין מישהו שלא עבד בכלל.
לגבי השאלה האחרונה, זה עבר לי בראש. יצא לי לצאת עם מישהו שכבר עובד בעבודה מסודרת עם משכורת הרבה יותר גבוהה מהממוצע, ומיד אח"כ עם אברך לטווח ארוך. הקיצוניות הזאת די צרמה לי.
אבל עדיין, זאת לא סיבה שאפסול מישהו מראש. אבל כן סיבה לחתוך אם בפגישות הראשונות אני רואה שאין לו שום תוכנית כלכלית.
את רואה צורך עקרוני שהפרנסה תהיה דווקא על הבעל בזמן שנשים נכנסות תחת עול הפרנסה בצורה כמעט שווה?
לאישה יש את כל הכלים כיום לצאת לשוק העבודה לרווח יפה מאוד ולפרנס משפחה.. באמת אני לא מבין אותך.
זאת אפלית גברים. ממש. לא פחות. (חלילה לא אומר שהתכוונת לזה אבל זה מה שיוצא בסופו של דבר מהאמירות הללו)
ברור שאחריות הפרנסה היא שיוויונית.
(וגם עניין הכתובה הוא ממש לא מהותי לקשר הנישואין והאישה יכולה למחול על כך והיא לא חייבת לדרוש את מה שהוא מציע לה. עניין הכתובה הוא לקבוע סדרים מסויימים כדי שהזוגיות תתבסס ותהיה יציבה. זה הכל. כל מה שמשרת את יציבות קשר הנישואין - משרת את מטרת הכתובה)
השאלה היתה מה הציפיות שלי מבן הזוג, ולא מה הציפיות שלו ממני.
לא בטוחה לגבי השוויוניות. ניהול בית נוגע במגוון רחב של תחומים, ואני לא לגמרי משוכנעת שהדברים צריכים להיעשות מתוך שוויון. יותר בקטע של הסכמה, של שותפות הדדית. (אפשר להרחיב בזה גם מבחינה טקטית; אם אתה ואני עובדים באותה משרה, עם אותה השכלה ווותק, כנראה אתה מרוויח יותר ממני).
יש ציבורים בהם מה שאתה כותב מקובל לחלוטין - עול הפרנסה נופל לחלוטין על האישה, מתוך הסכמה על עניין הכתובה (שמקובלת חברתית-קהילתית). בעיניי מודל החיים הזה לא נכון, ואני לא רוצה להיות חלק ממנו.
זה יותר נכון?
וזה ממש לא משנה אם נשים מרוויחות פחות. כל עוד מישהי יכולה לפרנס משפחה זה מספיק כדי שתקח על זה אחריות באותה מידה. וגם אם זוג מסכם בינהם שאחד יותר עסוק בעניין הפרנסה מהשני - זה אחריות של שניהם. זה ממש לא עניין עקרוני לגבי כל הזוגות ש'האחריות של הפרנסה היא על הבעל'.
גבר שלומד מקצוע פחות מרוויח אז זה 'לא מקובל' לעומת זאת אישה שלומדת מדעי הרוח זה 'לגיטימי'...
אם מקצוע זה בעיקר מימוש עצמי, אדרבה שכל אחד יגש לתחום שבו הוא הכי יכול להביא את עצמו.
אם מקצוע זה השתתפות בעול - למה שמי שיכולה להיות שותפה ראויה מאוד תראה את עצמה כפחות אחראית על זה?
אבל אולי המינוח קצת שונה - מה כלול במילה אחריות?
בעיניי מקצוע זה לא מקום להגשמה עצמית.
לעניין בחירת מקצוע, יש שיקולים מעבר לשכר עצמו, כמו התנאים ושעות העבודה.
בעיניי מי שהולך או הולכת ללמוד מדעי הרוח, צריך שתהיה לו\לה תוכנית כלכלית כלשהי.
אולי זה לא מוזר לי, כי בסביבה שגדלתי בה היו משפחות בהם האמא עבדה בהייטק והאבא בחינוך.
העניין הוא שאם היינו עושים את הבחירה ביחד, ואת שיקולי המקצוע יחד, יש מצב שהייתי בוחרת דברים אחרים. מכיוון שעוד לא מצאתי עם מי להקים את השותפות הזאת (שהיא גם שותפות כלכלית), אז אני עושה את השיקולים מהצד שלי.
וכשיצא לי להיפגש עם מישהו יחסית מבוגר (סוף שנות העשרים, בוגר צבא וכו'), שלא לומד בשום מסגרת (לא ישיבה לא אקדמיה) בלי שום תוכנית כלכלית (ובלי גב כלכלי) או צעד מעשי לפתח קריירה כלשהי - כן, זה הפריע לי. כן, אני רואה את זה כחלק מהאחריות שלי כלפי ילדיי העתידיים.
ובזה אני ממש בעד.
החלוקה של נשים ובגברים שהצגת בתוך התחום היא מבחינתי מה שמאוד מאוד הסתייגתי ממנו.
מבחינתי השאלה על להתחתן עם עו"ס היא באותה מידה השאלה להתחתן עם עו"סית.
ברגע ששני בני הזוג יכולים לפרנס אין סיבה שבעולם שזה יהיה אחריות של אחד מהם (גם אם בפועל הם מחלקים את זה בצורה כזאת או אחרת, העניין הזה צריך להיות על כתפייהם במידה שווה)
אני לא אומרת שעל כל גבר בהכרח להרוויח יותר מאשתו.
בסופו של דבר אני מסתכלת על זה מהצד שלי. ואני מקבלת לחלוטין שכמו שאני נרתעת מעו"ס (כדוגמה למקצוע, כן?), מבינה לחלוטין מצב הפוך, שבו מישהו נמנע לצאת עם עו"סיות. באופן מודע לא הלכתי ללמוד דברים שמאוד עניינו אותי, בגלל היצע העבודה אח"כ, ואני שומרת את זה כתחביב.
אני לא רוצה לחיות בצמצום, לא רוצה לחיות בגישה של 'נסתדר' שהוצגה פה על ידי אחרים.
אולי אין לי מספיק אמונה וביטחון, אני מאמינה בהשתדלות שלנו.
זה לא רק עניין של בטחון והשתדלות. בעיקר לא זה.
זה באמת עניין של שכלול של איכות חיים מבחינה חומרית ואיכות חיים מבחינה רוחנית (מימוש עצמי וכולי)
זה מורכב, אני לא חושב שיש פה עניין לאמירות נחרצות יותר מדי.
אבל זאת נראת לי הסוגיה.
זה גם מאוד קשור למנטליות...
הרבה אנשים יותר מאשר מאמצים את האידיאולוגיה שלהם מאמצים את המנטליות שממנה הגיעו (והרבה פעמים זה גם בא ביחד).
כסף זה הדבר האחרון שחשוב לי.
אני רוצה בע"ה בעל אברך שילמד.
אז לא מתכוונת לגור ברחוב, וברור שבסופו של דבר צריך כסף, אבל זה הכרח, לא אידאל. זה אמצעי כדי לקדם את המטרות.
וברור שנאלץ להצטמצמם קצת בשביל לחיות חיי תורה, אבל זה מתוך אידאל ושמחה.
בע"ה.
1. כן, (איך נסתדר? מה הבעיה? מסתדרים תמיד🤷♀️)
2. לא,
3. לא מקשרת בין הדברים כי עכשיו אין לנו בית או ילדים אז כשנגיע לגשר נעבור אותו.
1. לא
2. כן
3. משקל גדול ומקשרת בין הדברים
יתכן שקשור לגיל, כשהייתי צעירה ובעצמי סטודנטית התעניינתי פחות בסטטוס כלכלי, אבל עם הגיל וההתבססות הציפיות משתנות.
טוב, אז כנודע ליודעי ח"ן החתונה שלי טרם התרחשה, אבל ניסיתי לענות לפי איך שאני משער שהיא תהיה.
ובכן, קיבלתי 21, חרד"ל על הקשקש...
פרח-אשנגע בי איכשהו אפילו שבדרכ לא בכיוון של תפילות בקברי צדיקים
לב אוהבהמטיילת בארץ
