פורום לקראת נישואין וזוגיות (עמוד 275)

לדעתי את לא צריכה לחשוש כלל מהנושא הזה

כי קודם כל אני דיי בטוח שכולם כמעט ולא זוכרים כלום מהבגרות שלהם, אחרי שנתיים -3 שוכחים הכללל 

אני עשיתי 5 מתמטיקה ושהגעתי למכללה 4 שנים אחרי הבגריות - לא זכרתי כלוםםם ברמה של אפילו 3 יחידות זה גבוה בישבילי. 

חוץ מזה, העובדה שלא הרפית והמשכת כנגד כל הקשיים דווקא מלמדת עליך דברים חיובים -שאת לא נשברת את ממשיכה ומתאמצת להשיג את המטרה לא משנה כמה זה קשה. זה משהו שלא קיים אצל הרבה אנשים.

ואני גם בטוח שיש הרבה חבר'ה שלא כ"כ אכפת להם מההישגים של המדויטת בבגרויות.

כי תכלס זה ממש לא מה שמשקף חכמה.

מבחינתי למידה לבגרות זה סתם למידה כמו תוכי וההוכחה היא שאחרי כלום זמן הכל נשכח.

בקיצור את ממש לא צריכה לראות את זה כפגם אלא אדרבא כיתרון.

בהצלחה

העבר פוגש אותך (בצורה כזאת או אחרת) בהווה, יום יום - גם לפני שאת יוצאת להכיר בחור חמוד שימצא חן בעיניך ואת בעיניו. השלימות העצמית שלך והתחושה הטובה שלך עם עצמך היא קודמת לכל קשר שיש לך. בעצם מדובר פה בדבר בסיסי יותר - הקשר שלך עם עצמך. איך את חיה עם עצמך איך את בקשר אם עצמך.

זה בטח נשמע מפחיד.. אבל איפה שהסיכון נמצא - נמצא גם הסיכוי.

אולי כדאי לסרטט את זה.

- מה המבט האידיאלי שכדאי לי להתסכל בו על עצמי? מהו המבט שיחזק אותי ויעשה לי טוב? מה המבט הנכון עבור ההערכה שלי כלפי עצמי? 

- איך אני מגיעה למבט הזה? איך אני מתרגלת אליו? בניית דימוי עצמי הוא תהליך, זה לא קורה ברגע..

אם את הולכת לכיוון של טיפול מקצועי תבחני את האמון שאת נותנת במטפל במהלך הטיפול. זאת עבודה אישית.

המטפל הוא רק מי שמעלה את הדברים למודעות שלך, את הבחירה ואת התהליך את עושה עם כל המשמעותיות של זה.

בהצלחה!!

(זהירות, השתפכות לפנייך ;)

אני אגיד לך מה. בקטע הזה מערכת החינוך עושה עוול.

המערכת בנויה בצורה כזו שכולם צריכים להגיע לאותם יעדים בדיוק, כולם נמדדים על פי משהו מסוים מאוד בצורה מסוימת מאוד.

כאשר המציאות היא שהעולם מורכב מכלל נפשות שונות, כל נפש והכוחות והחולשות הייחודיים שהיא באה איתם לעולם, לא ניתן למדוד נפש אחת מול האחרת כי כל אחת יוצאת מנקודת מוצא לגמרי אחרת וכל מסלול הוא ייחודי ואישי. זה כמו להשוות שולחן לתפוז. זה פשוט לא על אותה סקאלה. לדאבוננו, המערכת בנויה בצורה כזו של יישור קו- כלומר כלל הנפשות צריכות להגיע לאותן יעדים בדיוק. ככה שמישהי שאלופה בכישורים חברתיים, בכישורי אומנות וכו' וכו' אבל לא מצליחה בלימודים-מבחינת המערכת היא לא טובה מספיק. וזה פשוט שקר.

מי שלא מצליח בלימודים הוא לא בהכרח כישלון, יתכן שפשוט החוזקות שלו נמצאות במקומות אחרים.

(מה גם שאני מאמינה שלכל אחד יש דרך אחרת להטמעת חומר לימוד-כגון שמיעה, לימוד עצמי, שינון, חברותא וכו'. ויתכן שגם פשוט לא מצאת עדיין את הדרך המדויקת לך).

ב"ה העולם הרבה יותר רחב מהעולם של מערכת החינוך, כדי לרכוש מקצוע ולהצליח בו את לא חייבת להיות עם כישורי למידה.

(יעידו עשרות דמויות מוכרות ומוצלחות שלא צלחו את מערכת החינוך)

למה אני חופרת וכותבת את כל זה?

כדי להתחנן בפנייך שלא תעזי למדוד את עצמך על פי ההצלחה שלך במערכת החינוך.

אני לא מכירה אותך, אבל אני יכולה להגיד בוודאות שיש לך כל כך הרבה אור וטוב וכישרונות שאת מביאה איתך לעולם.

העולם זכה בך, בעלך יזכה בך.

וזה לגיטימי לחלוטין שיש בך גם חסרונות (זה חלק מהקונספט של היותנו בני אדם;), אבל שלא תעזי להפוך את זה לחזות הכל.

כי זה פשוט לא.

שיטת נלפ יכולה ממש לעזור! 

המחשבה ש"בחורים יברחו ממך", אם הם ידעו שעברת מבחנים בחריקת שיניים - היא מחשבה שהיתה יכולה להיות מצחיקה, אם לא שזה מצער כי כך את רואה את זה..

הבעיה הראשונית לדעתי, היא, לא עצם הנושא. אלא זה שאת עדיין סוחבת את הענין כמדד למי שאת.

זו טעות. יש לך כעת הזדמנות לתקן אותה.

הרי את אומרת שאת מסתכלת על העבר, אז יש לך בושה (בגלל הענין הזה).

מצוין - תסתכלי על העבר, ותתקני את המבט הזה.

תאמרי לעצמך, נכון שבתיכון שמו דגש על הלימודים, כי זה מה שעושים שם. אבל זה ממש לא העיקר. אז היה נראה לך שכן, כעת תביני שלא.

את בשום אופן לא תהיי בגלל זה תמיד "מוקד לרחמים וחסד"... מה פתאום. הכל מתחיל מזה שכך תקעת לעצמך בראש....

את נמדדת  לא לפי הלימודים. נישואין זה לא אקדמיה..  את לפי אישיותך.

לפי הכתיבה שלך - יש לך רמה מעולה של התבטאות. גם מידות טובות. זה חשוב הרבה יותר מציון כלשהו. 

אני מכיר אנשים שלא עשו מבחני בגרות, או שהשלימו מאוחר יותר אחרי שעשו בצורה שטחית - והם מוכשרים ביותר, חלק ממש גאונים.. 

על כן, תתבונני למפרע בדברים טובים שהיו בך, שאינם רמת לימודים. מידות טובות, הנכונות למאמץ וכו'. תסתכלי על זה, תראי את הטוב שבך, גם למפרע. זה במקום "תחביב" שאת חושבת שאולי היה עוזר להעצים אותך.

לגבי לימודים ספציפית, אם תרצי לימודי המשך, תמיד יש אפשרות לשיפור ציונים וכד' לקראת זה. לא מסובך, ולא עם הלחץ של כיתה בבי"ס.. ואגב, גם הרמה הלימודית יכולה להשתפר. יש כאלה שאגב השלמות, גילו שהם דווקא יכולים ללמוד היטב כשזה לא לחץ של בי"ס.

זה ממש לא "חור שיש בך" - ובוודאי שמי שהצליחה בלימודים, זה עוד לא עושה אותה "מוצלחת וזוהרת"..

אני חושב שאין שום ענין לדבר עם בחורים על קושי שהיה לך בלימודים... אם מגיעים לשיתוף בכל מיני עניינים, אפשר כבדרך אגב לשתף שהיית צריכה להתאמץ הרבה ובתיסכול שמגדירים במסגרת  מסויימת לפי רמת ציונים..

אבל ה"רמה" שביחס לבחורים, אינה קשור לזה. הם הרי משוחחים איתך. יכולים להתרשם מרמת השיח...  לפי הכתיבה שלך כאן, נדמה לי שזו רמה יפה מאד.

ולגבי עצמך - לא זה "מגדיר את האדם". וגם "הבנה וחוכמה" אינם בהכרח פעל יוצא של "ציונים".. יש אנשים עם הבנה וחוכמה, שחסרות להם ידיעות שונות.

תבחרי בעז"ה מקצוע להמשך, תלמדי בנחת, תשלימי פערים נדרשים, הכל בנחת. תפסיקי לחלוטין לשפוט את עצמך לפי קנה מידה כזה.

הצלחה רבה..

זה נראה שהשורש של הכל נעוץ בהסתכלות שלך שסיכמת במשפט האחרון - שזה כל החיים, ההבנה והחכמה...

וכיוון שכך את תופסת את זה, את מרגישה חור משמעותי בחיים שלך מבחינת הידע שלך, חור שבעינייך הוא לא רק תוספת קושי ב"להסתדר" בחיים, אלא שמהווה עבורך חיסרון בך עצמך. מה שגורם לך גם חוסר בביטחון העצמי וגם הרגשה שאת מטעה בחורים שתופסים אותך בצורה מסויימת למרות ש"יש בי חיסרון כל כך נורא".

לדעתי זו תפיסה לא נכונה. ברור שחלק משמעותי באדם הוא ההבנה והחכמה שלו, אבל זה ממש ממש לא מוכרח להיות מוגדר דווקא במסגרות שאנחנו מכירים היום. כל כך לא.

יכול להיות שאת לא יודעת גיאומטריה או אלגברה או אנאעארף, אבל יש לך יכולת הבנה גבוהה, שיש לך חכמת חיים, שיש לך נפש עמוקה ותפיסה רחבה. יכול להיות כל כך הרבה "הבנה וחכמה" שאת מבורכת בהם, ולא קשורים לכל אותם מבחנים שחרקת בהם שיניים או נכשלת.

אני בטוח שאם תשתחררי לרגע מהסיבוב האוטומטי של הצוואר לכיוון החלק החסר דווקא, ה"קפיציות" הזו שגורמת לנו להימשך ולהתבחבש במה שחסר בנו, ותביטי נוכחך, ישר, אל עצמך פנימה בכנות, את תגלי מאגרים של מעלות שיש בך. ולא, אני לא מדבר על מעלות שלא קשורות לנושא, "פרס תנחומים".. מסוג שמישהי תאמר שהיא לא חכמה ויאמרו לה "טוב, אבל את בעלת חסד...", אני מדבר על מעלות ששייכות למערכת הזו של החכמה של האדם, של תבונתו. אני בטוח שאם תסתכלי על עצמך בלי המבט הביקורתי וההאלהה של הלימודים הקלאסיים, תמצאי שיש בך הרבה חכמה ותבונה להציע. מה שכנראה מאפיין את עצמך כאדם הרבה יותר מאותם פרטי לימוד שאת לא בקיאה בהם.

אם כי, אני כן חושב שכדאי לשתף בזה את הבחור, בשלב כזה או אחר של הקשר, כמו שכתבה @ברוקולי - זה חלק מהחיים שלך, ממה שעברת, זה לא משהו "צדדי", אז כחלק מהקשר מתבקש שתדברו על זה. בנוסף גם יכולות להיות לזה השפעות על יכולות הפרנסה השונות, לכן לדבר על זה בוודאי כדאי. אבל ממש ממש לא ממבט של "חיסרון" שיש בך-עצמך חלילה או כל דבר כזה.

חזקי ואמצי

או בגללשמשהו אחר קרה?

איך יראה הקשר? לאיפה הוא יוביל? וכולי וכולי...

כשנמצאים בתקופה קשה הגיוני שהדמיון ישלים את העתיד בצורה פחות ורודה..

זה אולי העניין?

יש משהו בעולם היהודי שמקשר ומחבר בין כולם 

גם אם אין קשר דם ממשי 

מניחה שכולם פה יזדהו עם התחושה שהיה קצת 'קשה' יותר השבוע

ומעולה- 

נשמע שכדאי לבדוק ובהצלחה רבה

אם לא נשארים פרקים, תמיד אפשרת לקחת ממני אחד

@הפי

יומיים, ואח"כ אשאל מה קורה, ואציע עזרה בהשגת מספרים אם צריך. מאז שעמדתי על דעתי בד"כ לא נמשכתי מעבר לשלושה ימים. ולענ"ד אם אין סיבה מיוחדת אז בהחלט צריך להיות ברורים שזה לא הגיוני.

אין שום סיכוי שאחפש וכו', אם אישרתי - אני תפוס. אין חוכמות. ואני אומר את זה כאחד שדווקא אין לו בעיה לברר במקביל, אבל כאמור עד שמאשר.

אני לא סיבה להודיע לאחר יותר מ24 שעות.

במקרה שאני רואה שזה מתעכב יותר אני מבקש משדכן לדעת מה קורה עם זה.

במקרה שזה 'נמרח' אני נותן דדליין (כמה שמרגיש לי) שעד אז אני מוכן לחכות... זה מרגיע.

אבל זה בגלל שאני גם מחזיר תשובות בצורה מיידית. אני ממש לא מבין מה יש להתלבט כל כך.

נניח שפניתם לגבי הצעה מסוימת ואמרו לכם שהבחורה תפוסה, ואז קיבלתם הצעה אחרת ואישרתם אותה.

אחרי כמה שעות או יום שאין תשובה אתם מקבלים פנייה חוזרת לגבי אותה בחורה שהייתה תפוסה שעכשיו היא פנויה, האם הדבר ישפיע על האופן בו תתנהלו לגבי ההצעה שאישרתם?

ובאופן אישי אני חייב לציין שמפתיע אותי שאנשים באמת מחכים 3 ימים.. לדעתי 3 ימים זה מוגזם לחלוטין כדי לתת תשובה (אלא אם כן היא בצבא ויצאה בדיוק לאימון בלי פלאפונים.....).

הבעיה שלפעמים לוקח זמן עד שבכלל השדכן/ חברה מוצאים את הזמן להתקשר לבחורה ואז העיקוב לא נובע בגללה.

זה לא משנה איזה צירוף מקרים מוזר קרה. אני מכבד את אותה הצעה.

הפתרון לכל ההתעכבויות למינהם הוא להודיע. אם אחד מצדדים רואה שהוא מתעכב מכל מיני סיבות (או השדכן עצמו מתעכב) כדאי להודיע. תיאום זה דבר חשוב.

למה להתבייש מהשדכן? מה הבעיה לשאול אותו?

וודאי שכל עוד ההצעה קיבלה תשובה חיובית מכבדים אותה.

מה משעניין אותי זה באיזה שלב אתם מתחילים לשאול את השדכן/ האיש קשר.

כלומר לדעתי יום זה מספיק זמן לתת תשובה ולא אפנה לאיש קשר/ שדכן לשאול מה קורה אם עוד לא עבר יום. מה שעניין אותי זה מה אנשים עושים אם עובר יותר מיום- כבר מבררים מה קורה או מחכים עוד כמה ימים (מה שהסתבר לי שאנשים עושים).

קטונתי מלקבוע נורמות אבל באופן כללי בנות שמקבלות הצעה או שדכנים/ חברים שמקבלים תשובה מבחור צריכים לדעת לענות בזריזות כי יש צד שני שמחכה.

מן הצד השני לגבי אתרים לי בכל אופן זה נראה די ברור שכל עוד זה ברמת התכתבות אני עוד לא נקרא "תפוס" ובד"כ זה הדדי.

יותר מזה שאני מצפה מעצמי לדעת להציב גבולות בצורה ברורה וכך לא להכנס למחשבות לא נגמרות.

הייתי פונה אחרי יום שלם שלא הייתה תשובה מהצד השני.

במקום לתקן אחרים הרבה יותר קל וטוב לומר - אני מוכן לחכות עד X זמן. מעבר לזה - אני בוחר להמשיך הלאה.

שיעשו מה שבא להן, אני אמשיך לפעול לפי שיקול הדעת שלי..

ולמה כמה ימים יעשו את ההבדל?

אני לא שואל בצורה מתריסה. אלא באמת באופן אישי אני לא מבין את הצורך (ואני מאמין שהוא קיים אע"פ שאני לא מבין אותו)

בכל מקרה אני חושב שאם לוקח זמן מעבר לרגיל - כדאי להעביר הודעה שזה מתעכב טיפה כדי לתת מסר 'כן, אכפת לי ממך ואני לא רוצה למרוח אותך'.

כמה שאת חושבת שמתאים לך ככה תחשבי שמתאים לשני. זה המדד הכי יעיל.

אם דיברת עם חברים של הבחור וביררת מה שחשוב לך - מה נשאר מעבר?

אני מבין את הרצון גם לישון על זה לילה...

אבל מעבר לחשוב על זה.. זוהי כולה שיחת טלפון... מה יש לחשוב עליה כבר?

אולי @איכה תוכל גם להסביר?

הכל סבבה, אבל פשוט נראה לי כדאי להודיע לפני או כשרואים שזה מתעכב... זה נחמד

באופן אישי אני סה"כ יודע מה הקווים אדומים שלי ומה אני יודע להתגמש.

וזה נראה לי פחות משנה למצוא מישהו שמכיר את שנינו כי אני סומך על שיקול הדעת שלי יותר משל כל אחד אחר אז פשוט מבקש מספר של עוד חסרה ומקווה שהיא תדע להגיד יותר.. למרות שזה אחלה רעיון.

ברור שלא כל הצעה נשמעת לעניין. אם חסר פרטים - אפשר לבקש עוד פרטים מהשדכן עצמו (לבקש מספר של עוד חבר).

אם התלבטות בינך לבין עצמך על התאמה - אז באמת כדאי להודיע שמתעכב ביום יומיים.

כאילו אני ממש רואה את זה טכני..

אולי זה באמת יותר נפוץ אצל בנות מאשר בנים..

בכל אופן - ממליץ בחום להודיע על הודעה מאוחרת. זה עושה תחושה טובה שמודיעים. ואם לא מודיעים אז יכול להיות להיפך..

אז במקרה שזה מתארך מעבר ליום וחצי כדאי להעביר מסר כלשהו

הרי אתם שוקלים להתארס,

אז תשאלי, עם קצת חיוך וסקרנות:

בהיות שאנחנו חושבים הלאה, אז רציתי לשאול אותך: תגיד, אתה אוהב אותי?...

מההלם שהוא יחטוף - יענה כנראה תשובה אותנטית... תוכלי להתרשם, ממה שאומר, מאיך שאומר, מהחיוך....

הצלחה רבה.

בדיבור ומעשים?

או שהקשר נשאר תמיד על אותה רמה שלא ידוע מה קורה שם

לרדת יותר לפרטים ובאמת להבהיר לו את הצורך שלך בהתעניינות מצידו ולשמוע ולהקשיב ולהפנים מה הוא חושב ביחס לצורך הזה.  לדבר בצורה רגישה וביחד עם זאת, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים.

קודם כל, כן, יש עניין הלכתי כזה. יש דעות שונות של רבנים עד כמה מרחק צריך לשמור זוג לפני אירוסין, אבל לפי רובם יש מרחק מסוים שצריך לשמור. לא יודע לגבי הבחור שלך.

בנוסף, יכול להיות שהוא ביישן/לא רגיל לזה (לא מפתיע)/לא רגיל לבטא רגשות

וצריך ללמד אותו ולתת לו את מרווח הזן עד שהוא ילמד.

איך יודעים שהוא בתהליך למידה, ושזה בדרך להיות בסדר? שאלה קשה. אין לי תשובה.

מתי שרואים תוצאות/הבנה/התקדמות ממשית

או מתי שאת מגלה משהו חדש שלא ידע, על הבן זוג שנותן לך פרספקטיבה רחבה יותר

בחור לא מתבטא כמו בחורה. הרבה בחורים לא היו אומרים כמו שכתבת, לדעתי.

ובוודאי יתכן שצד "הלכתי" משפיע על דבר כזה. תלוי מי האדם.

עיקר הענין הוא לראות אם הוא אכן אוהב אותך, יותר מאשר ה"ביטויים" האלה.

גם לגבי ה"אחרי כמה ימים" - עיקר השאלה לדעתי היא, האם הרגשת שהוא שמח שסוף סוף אתם מדברים...

ואת יכולה גם לשאול אותו, לא חייבים "בעקיפין".

אינני רואה סיבה שבחור ייפגע משאלה כזו.

תשאלי אותו: מה שאתה לא אומר לי שאתה אוהב אותי, או שעברו כמה ימים ולא אמרת שזה היה חסר לך - זה כי אתה לא מרגיש את זה, או שסתם לא מתאים לך להתבטא באופנים כאלה, או שזה נראה לך שזה עדיין לא השלב לפני נישואין?..

מן הסתם יענה לך בכנות - ותוכלי לדעת.

אמנם לא מתאים לכל זוג אבל רעיון נחמד.

אם לא היה כל כך חם הייתי אומר חדמ''ש סיני.

נופים ובעיקר ניתוק מהסביבה והשגרה. מקום אידאלי למי שרוצה גם להינות וגם זמן לחשוב.

יש שם רצועת חוף וכמה ערים לאורך המדבר.

יש שם שפע ייחוד ושפע לא, כמו בכל מקום.

טדאם - בעין העדשה

זה 2 מקצועות די שונים, וכמובן תנאי הקבלה שונים.. וכמות שנות הלימוד וכ'ו

זה לא כזה מובן שמי שרוצה ללמוד סיעוד שכבר ילך ללמוד רפואה.. 

א. הצלת חיים, נתינה

ב. תחומי עיסוק שונים מאוד בסופו של דבר

ג. הדרישות לסיעוד נמוכות יותר מבחינת הקבלה והיקף השנים 

ד. בסיעוד מרוויחים לא רע 

רק לסבר את האוזן אחות מרוויחה יותר מרופא מתמחה 

אני אישית לא מבין אנשים שהולכים ללמוד מדעי המחשב ;)

גם אם אתה מתעניין ברפואה - ידוע לך שזה ממש לא פשוט להתקבל, נכון?

זה אכן מקצוע דורש... אבל למה 'השקעה מטורפת'?

כל מקצוע עם הפלוסים והמינוסים שלו..

לעבוד בהייטק שדורשים ממך מאתיים אחוז משרה זה נראה לי פחות נוח מלעבוד במשמרות כמו בסיעוד.

נראה לי הרבה יותר קשוח..

בראש וראשונה, הסיבה היא שלרפואה יש תנאי קבלה מטורפים, הרבה שנות לימוד, התמחות והרבה התמסרות טוטאלית. לא כל אחד בנוי לזה.

התפקידים הם מעט שונים, רופא הוא יותר "מנהל טיפול", ועושה בעצמו בד"כ רק את הדברים היותר מסובכים. מצד שני, זה מאוד מכליל. גם באחיות - יש כל מיני תפקידים בהם אפשר למצוא אחיות שבתחומים ספציפיים מבינות יותר, אבל באופן כללי זה עבודה הרבה יותר "שחורה". מצטער על הקצרמרות.

ולפעמים זה יוצר מעגל חיקוי

(חיקוי זה לאו דווקא שלילי, לפעמים אנחנו מצליחים לזהות משהו מסוים שמישהו ידגיש אותו ונשים לב לזה יותר ואז נעשה את זה יותר, ואז אנשים אחרים ילמדו מזה, ואחר כך זה יחזור אלינו...)

כי שלא מדברים על הדברים, בצורה בריאה ופתוחה עם גבולות,

אז יחפשו את זה במקומות אחרים..

בקשר לסרטים שמחקים את המציאות, 

ממש ממש לא. הסרטים הם לא מראה למציאות. 

ברור שיש שם נק' אמת, אבל הרוב הוא פשוט לא. 

במיוחד לא סרטים בתחום הזה..

חוסך לי את ההחלטה או את המעשה.

לא קל לגרום לאדם אחר כאב.

וגם כשלי נגרם כאב זה בכלל לא קל, אבל זה יותר קל לי מאשר לגרום את זה למישהי

להיפרד זה סיוט

אבל.. אם זה קשר קצר מעדיפה שייפרדו ממני

אם זה קשר ארוך מעדיפה להיפרד

התחושה והרצון תלוי בהקשר שנוצר ונותנים לפרידה.

פחות 'מי התחיל', זה גם משתכלל, אבל העיקר זה ההקשר הרחב בתחושה שלי. 

תלוי איך היה בקשר.. 

לא רואה את זה כשאלה כללית אלא כשאלה שתלויה באופן פרטני לכל סוג קשר

לא רק בקשר לסטטוס שלו

עד כמה שחבר צריך אותי אז אנסה להתאים לכך פחות או יותר

הציפיה דומה

התירוצים שיתקבלו בסלחנות שונים

גישה מאד חשובה בעיני

גם אם רוצים להיות בקשר עם חברים נשואים, צריך לתת להם את המרחב הזוגי הטרי

ברור שלא התכוונתי בתחילת הדרך, 

ובוודאי שמבחינה כמותית זה משתנה

גם בין קשרי רווקים הכמות משתנה מימי התיכון העליזים 

אתן דוגמא @ultracrepidam מעניינת אותי דעתך 

למשל : האם מצופה מרווק לנסוע באופן קבוע לחבר הנשוי רק כדי שהוא לא יצטרך לקחת בייביסיטר (תבודדו חוסר יכולת כלכלית) ?

זו דוגמא קטנה- אבל היא סימפטום הרבה פעמים שמקרין על כל הקשר 

אני חושב שהבאסה העיקרית שיכולה להיות בחברים נשואים שהם כבר לא רואים ממטר ולא מתנהגים בצורה רגישה. 

תקשיבי אם יש נסיבות של חוסר זמן וכולי - אז ברור שצריך להתחשב בזה.

אבל - ה'בעיה' בחברים הנישואים זה לא החוסר יכולת שלהם אלא התחושה שהם נותנים לעיתים.

גם אצל חברים רווקים, בדרך כלל אני הייתי נוסע, אלא אם אני הייתי באותו זמן במקום יותר מרכזי או נגיש ממנו

אבל כן, אם יש חבר שבאופן רגיל היה נוסע אלי, ועכשיו התחתן - הגיוני שאפרגן לו את הנוחות של להישאר בבית שלו ואני אטלטל בדרכים.

חבר ותיק, ששומר על קשר אחרי חתונה, הוא לא פחות מאשר דייט חולף שהיום פה ומחר כולם יודעים איפה

אם אני אציע לו הגיוני.

אם הוא יציע לי זה לא הגיוני.

כמותית זה כמו תקופות יותר עמוסות של רווקות נניח כמו שהייתי מצפה באזור תקופת מבחנים של חברה רווקה פחות או יותר וכמובן גם שם יש תקופות עמוסות יותר או פחות 

ואצלנו ממש יש נקודה שאפשר לבקש ולשאול הכל כמעט ואז הצד השני חופשי לומר כן או לא לפי מה שנוח או מרגיש .. אז ממש זורם יש תקופות מתסכלות ממש אבל אין מה לעשות ככ מדברים על זה ומנסות למצא פתרונות 

בדרכ ראיתי שהנקודות מול החברה מתגברות נניח חברה שאין מצב שהיא תזכור להתקשר עם בעל וילדיים אז ברור עוד יותר ואם כשהיתה רווקה ציפיתי ממנה לנסות והזכרתי לה להתקשר גם וכזה עכשיו אני מבינה שאני צריכה להתקשר (כן גם אם בחודש האחרון לא התאים כל פעם שהתקשרתי אני אתקשר שוב ואני לא ארגיש חופרת כי ככה זה איתה ...

או אם חברה לא יכולה כמעט לנסוע ולרוב אני באה אליה אז אחרי החתונה עוד פחות סביר שהיא תיסע ...

לפעמים זה מבאס ואני כן יכולה לבקש אבל מבינה שזה יותר מורכב ...

בעיקר קשה לי מול חברות שעיקר התקשורת היתה בלילה כי כל היום הן עמוסות ואז אחרי חתונה לילה זה לא אופציה כי זה הזמן עם הבעל 

לא.. 

הציפייה יורדת

ובכללי משתדלת לא לצפות ברמה של תלות. 

כשיש התנגשות אז זה מבאס, מנסה להבין את הצד שלה ומקווה שתבין גם את הצד שלי..

בעיקר גבי מפגשים "פרונטלים". אבל אני חושב שחברים אמיתיים לא נעלמים אחרי החתונה. מי שרוצה, שומר על קשר.

כמובן השאלה עד  כמה.

מה עושים עם זה - השאלה מאין זה נובע.

מה מרחיק אותי כשהצד השני מתקרב, מה מקרב אותי כשהצד השני מתרחק

לדוגמה - האם האתגר, היעד הבלתי מושג, זה מה שגורם לקשר להראות יקר יותר?

או - האם כשהצד השני רוצה, בעצם הרצון שלי הוא לא עצמאי, ההחלטה לא בידיים שלי, אני צריך לתפוס מרחק כדי לדעת שאני אחראי למעשי.

ולפי זה לחפש פתרונות - ביחד או בנפרד

(כמובן יכולים להיות עוד מקרים. ציינתי שניים שחשבתי עליהם)

אולי לדבר על זה. שאני צריך מרחב נשימה, שבשביל ההדדיות של הקשר צריך שהצד הרוצה יסתיר את ההתלהבות שלו ואז יהיה מקום וזמן בשביל הצד הרוצה-גם-כן כדי להתרגל ולעכל את זה

אם מדובר סמקרה הגיוני סה"כ - בנאדם שמח מזה שהוא מכיר אותך וטוב לו לידך, אבל הוא לא אומר דברים מביכים והוא בקרקע סה"כ, אז נראה לי כדאי פחות להתרגש מזה ולנסות להתעלות ולהבין שיום ככה יום ככה.

אם מדובר במקרה מביך (שזה המקרה אצלך אני מאמין) - כדאי לדבר על זה בצורה מסויימת.

שזה פחות נוגע לשינוי הרצון אלא לביטוי שלו.

כלומר; בדרך כלל היחס הוא אמביוולנטי - יש ספקות, יש צדדים לכן ויש צדדים ללא.

ולכן כשהצד השני מאוד מעוניין אז מתעורר צורך להאט ולאזן, וכשהוא מתרחק אז גם מתעורר צורך לאזן ולקדם.

(בהמשך זה גם משפיע על הרצון, כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות וכי זה גורם להרהר יותר בצד אליו הנטייה לאזן)

אז זה לא שרמת העניין של הצד השני גורמת לרצות או לא לרצות אותו, אלא שהרצון מורכב ולכן היא מביאה לידי ביטוי את הצד ההפוך כדי לאזן.

בנוסף יש את עניין המחויבות - כשהצד השני מעוניין יש פחות תחושת מחויבות להחזיק ולקדם את הקשר כי השני כבר ממילא מעוניין, בניגוד למצב שהצד השני פחות מעוניין ואז יש תחושה שהאחריות עליך. וכדאי לשים לב לזה כי בשביל קשר בריא צריך שתהיה הדדיות.

תסמונת שיר השירים

אבל כשיש בסיס טוב לקשר אז בד"כ זה כן הדדי.. וזה אמור להיות פחות..