הרבה זמן לא כתבתי פה.. מידי פעם נכנסתי להציץ, חשבתי שאולי אם אתנקה מכל מה שקשור לנושא, אולי הישועה תבוא כהרף עין.. אבל לא,
וזהו, אין לי תקווה..
אין לי כוחות, אין לי כוח להתפלל, אין לי כוח לרצות, אין לי כוח לעוד פגישות ולעוד כרטיס למלא ולשלוח,
ושוב להסביר.. ושוב לתרץ, ושוב לשווק ושוב הלחץ מההורים, ושוב התלבטויות בלתי פוסקות.. ושוב תקופה של שקט אין הצעות.
וגלגל שחוזר על עצמו יותר מידי.
אני מרגישה שזה חסר סיכוי,
אני כבר לא בטוחה שזה יגיע בקרוב,
אין לי כוחות להתפלל על זה כבר.
די.
אה, כן, וגם עשיתי כבר הפסקה (\ות)
לא עזר, עודני רווקה.
ככל שעובר הזמן, מתרוקנת התקווה ויותר מתרוקנת האמונה.
והריקנות הזו גורמת לסוג של הרפיה במובן הלא טוב של המילה..
הרפיה בקיום התורה והמצוות, כלומר, אני עושה, כל מה שעשיתי פעם, ורוצה אפילו יותר מפעם. אבל אין לי חשק לעשות, אין לי התלהבות, הכל מלווה ב- נו עוד תפילה שגם ככה לא תעזור.. אין לי כוח!
ההרפיה הזו, ה- 'אין לי כוח לכלום' גורם לי לא לקיים מצוות כמו פעם, לא לעשות דברים בחשק, אין לי שמחה. אין לי אותה.
הכל מזויף, החיוך הזה הוא רק כלפיי חוץ, שההורים שלי לא יחשבו שאני מיואשת ויישברו גם הם.
אז ה', לא למעני, למענם אולי..?! אבל אני מרגישה שאני הורסת, הורסת את הסיכוי כי אין יסורים בלא עוון. אני ממש מאמינה בזה. אני מאמינה שזה עונש, העיכוב הוא עונש. אני מהאלה שהימרו עליהן מגיל נערות- שזאת תתחתן ראשונה.. אוקי.. כבר מזמן לא ראשונה. כל אחת שמתארסת או מתחתנת או בכלל הריון- אני באמת שמחה אבל נשרף לי, נשרף לי הלב. ואז אני אומרת טוב, אבל תביני, היא באמת צדיקה, מגיע לה. כנראה שלי עדיין לא מגיע.
ואני כ"כ מפחדת, מפחדת מהעונשים שלו. אבל ממשיכה..ממשיכה להרפות, לא מחזיקה מעמד. לא מצליחה לעצור את הנפילה.. אני מרגישה את זה, את ההתדרדרות. את הדעיכה בעבודת ה'. ולא, זה לא עניין של זמן, זה לא עניין של 'לגיטימי' או 'קורה..'
אני מרגישה שיש לי יותר מידי לתקן, ואולי העונש בא לידי ביטוי בעיכוב הזה. העיכוב הוא העונש.
אבל איך לומר לו שזה רק בגלל שאין לי כוח להלחם יותר. אין לי כוח, אני שבורה, בכל תחומי החיים..
מבולבלת, מיואשת, אין לי כוח, לא מחזיקה מעמד.
אולי נשמע דרמטי, אבל כן, כל מילה....
תודה למי שקרא את החפירה..
לא חוזרת לקרוא ולערוך, אין לי כוח..
בשמחה רבה