פורום לקראת נישואין וזוגיות (עמוד 543)

אולי תתחרטי על זה שאנשים קוראים את השרשור, לא על זה שהעלית את הנושא.

תתפלאי, אבל יש גם הרבה רווקים שמרגישים שחיקה, וקל להם יותר להתחבר למישהי שחוותה בעצמה אותו דבר. ויש כאלה שלא יראו את מי שאת אלא את מי שאת יכולה להיות ורוצה להיות

תבדקי משהו אחד שאת יודעת שאת יכולה לחזור אליו. אחר כך עוד משהו. ותרשי לעצמך לחזור אחרי נפילה. כתבתי תרשי לעצמך ליפול ולחזור, אבל להרשות לעצמך ליפול זה יותר מדי - וכנראה תעשי את זה בלי הרשות שלי. אבל לחזור, את יכולה. לפעמים תפלי יותר, לפעמים פחות. תמצאי מקורות של כוח, גם אם את לא ראויה להם. ואז תהיי ראויה.

יש המון סוגים של מקורות של כוח - מעמד ציבורי (להיות מדריך או מחנך או סתם להיות אוזן קשבת למישהו שצריך); מעמד בעיני אדם שמעריכים אותו - אם לדוגמה אהרן הכהן אומר לי שאני צדיק, אני רוצה להצדיק את האמירה שלו.

הבעיה שהרבה פעמים אנחנו מרגישים לא ראויים: אם הוא רק היה יודע כמה אני שפל הוא לא היה מעריך אותי, אם היא היתה יודעת מה אני חושבת עליה היא היתה שונאת אותי, אם הציבור היה יודע כמה מידות רעות יש לי, אנשים היו לועגים למסר שאני מנסה להוציא מפרשת השבוע.

זה נכון גם בדייט - אם הוא היה יודע מי אני באמת הוא לא היה רוצה אותי; ברגע שהוא יגלה את החסרונות שלי הוא יעזוב; מה היא תעשה כשהיא תגלה שאני כך וכך. הרבה פעמים זאת הרגשה מוטעית - יכול להיות שהצד השני מסוגל להכיל ואפילו יאהב את ה"חסרון" הזה. אבל הרצון להיות טוב יותר, שהרבה פעמים נוכח בקשר טוב, הוא לפעמים אתגר (כי אם אנחנו מעריכים את הצד השני, אנחנו מנסים להתאים להם; זה היתרון בקשר זוגי עם אדם שאנחנו מעריכים - אבל מסוכן להגזים). 

ואז הפתרון לדעתי הוא להתעלם. אם אהרן הכהן חושב שאני צדיק, אז גם אם אני בכלל לא מסוגל להגיע למה שהוא מצפה ממני, אשתדל שלא ישים לב, ואשתדל להיות ראוי להערכה שלו, אבל מהחלק המאיים פשוט אתעלם (אם אני מסוגל). אמשיך למסור שיעורים בבית הכנסת, והחברים שאבחר יהיו כאלה שאני יודע שהרמה הרוחנית שלהם ממש גבוהה - לפחות ברמה שאליה אני שואף (שאיפה ריאלית, אחרת זה סתם מייאש). ועם הזמן, גם אגיע לדרגה הרוחנית שמצדיקה את זה.

נראה לי שזה מסביר מה התכוונתי.

זכור לי ציטוט מספר דרך המלך של בעל חובת התלמידים, שאומר שבמלחמת היצר צריך לרוץ קדימה ולא להתעכב לטפל בבעיות, כי אם מתעכבים לטפל אז מפסידים את הקרב ואת המלחמה. לא הצלחתי למצוא, אם יש מישהו שבקי מוזמנים לציין את זה (אני חושב שזה במאמרי ראש השנה). זה אגב תו"ל מוכר, לא יודע מה הנוהל של מד"א או חובשי צה"ל, אבל חלק מהנצחונות של הצבא הבריטי נזקפים לשימוש בתו"ל הזה, להתקדם בלי לשים לב לנפגעים, כי בסופו של דבר התקדמות חוסכת נפגעים בחשבון הכללי.

אדם בדרך כלל לא חי בשגרה קבועה. לדוגמה, פעם בכמה זמן נאלץ להקל בהלכה או במנהג מסוים (כל אחד והרמה שעליה הוא מקפיד). מצד שני, פעם בכמה זמן יש לו הזדמנות להתעלות, להתחיל הנהגה טובה חדשה (הלכה, מנהג, מידה טובה).

השאלה היא מה נשאר ומה חולף. כמה שלאדם יש יותר כוח רצון, והתוצאות של המאמצים שלו הן חיוביות, הוא מצליח לשמר את הדברים הטובים (שבדרך כלל דורשים יותר מאמץ). כמה שהוא חלש יותר, מאוכזב יותר, ובתחושה שהמאמצים לא מועילים - הוא מגלה שהוא כבר לא מקפיד על __ ולא קרה כלום, ואז המקרה הופך לשגרה. כך זה גם לגבי החברה שנמצאים בה - אם היא חברה תובענית מבחינה רוחנית, רק מי שיש לו "גב" חזק יצליח לעמוד בדרישות. ולפעמים מגלים אנשים שכיף לדבר איתם אבל רוחנית הם במקום נמוך יותר - אם הייתי בחברה טובה, הייתי שומר על עצמי. אבל כרגע אני חלש ואני מבקש את הקרבה שלהם.

באופן כללי, החוויה של הרווק היא חוויה מסוימת של חולשה, כי אין לו "גב". אין לו אישה בבית שתשים לב לשינוי (או בעל, כמובן), והוא מחפש את העצמאות מהמסגרות הישנות (ישיבה או בית של ההורים) ולכן קשה לו לקבל מהן פידבק לגבי השינויים בצורת החיים שלו. לפעמים הייאוש הוא כזה, שאפילו פידבק כבר לא משנה, כי מאבדים יותר מדי משמחת החיים מכדי להשקיע בתהליכים של התעלות. שמחת החיים שנדרשת לתהליכים כאלה היא בדרך כלל שמחת חיים קבועה ומתמשכת, ולכן גם נפילות קצרות יכולות לפגוע בה (הדרך שלמדתי היא לדלג על התקופות האלה, כלומר לשים לב שכרגע אני במקום נמוך ולכן אני לא מצליח להשקיע בכל מה שאני רוצה, אבל לזכור את המקום שבו הייתי ולחזור לשם ברגע שאני קם ומתעודד).

בקיצור, תמיד יש זליגה. אצל אדם שמרגיש תחושות של ייאוש (לא קיצוני, אבל אפילו "לא חשבתי שאתגבר רווקה") הזליגה כמעט תמיד תהיה כלפי מטה, לכיוון הקל; אצל אדם שנמצא בחברה שמעודדת התעלות, הזליגה תהיה כלפי מעלה; ויש הרבה מצבי ביניים, של אנשים בלי אופק רוחני שמצליחים לשמור על רמה אחידה פחות או יותר, ומצד שני, אנשים במצב קשה שמוצאים את הכוח להלחם ולהתעלות או לפחות לשמור על רמה אחידה.

מנסיון, גם עם השחיקה הרוחנית, יש זמנים שאני מצליח להתעלות בחזרה - אם בצורה יציבה (דברים שנשארים איתי גם אחרי שהסיבה נגמרה) או בצורה זמנית.

זה יכול להיות עבודה רוחנית, היכרות עם אדם שעוזר ונותן השראה (אפילו לפגוש לדייט, ובטח לקשר רציני יותר), או תפקיד מסוים שכולל בתוכו היכרות עם אנשים או מעמד מחייב (הדרכה, תפקיד חינוכי, התנדבות). לפעמים זה משאיר חותם בנפש, לפעמים זה נעלם אבל מזכיר לנו שבסיטואציה אחרת ובהקשר אחר לא איבדנו את מי שהיינו פעם.

לגבי ההתבגרות כרווק - אני מניח שאנשים שונים חווים את זה בצורה שונה, ואפילו אותו אדם חווה את זה אחרת בתקופות שונות. היו ימי הולדת שהייתי בדיכאון, היו ימי הולדת מאוחרים יותר שהייתי מאושר. חברים טובים יכולים לעזור בזה

היה נחמד,

וכייף לקבל המון אהבה מילדים מתוקים מתוקים.

[אני אהיה החתן של מחפשת^

ברור, רק בוא ונשאל את ההורים קודם

]

בס"ד

ואי איך אני מבינה אותך... גם כשחברה שלי הייתה מאורסת אי היה אפשר לדבר אתה חוץ מעל הארוס... זה היה פשוט נורא.. דרך אגב, אחרי החתונה היא גם מדברת עליו הרבה.. לא כמו בתקופת הארוסין. הבנתי שפשוט היא לא כ"כ מאה אם היא חושבת כל הזמן על עצמה ועל בעלה ולא מעניין אותה מעבר לעצמה ולחברות אחרות, גם עוד חברות אמרו לי את זה עליה, אני פשוט הבנתי שאני צריכה לתפוס מרחק ולהבין שכשאני פוגשת אותה רוב הנושאי שיחה יהיו עליה ועל בעלה.. זה מבאס ברמות שזה ככה אבל לא נעים לי לדבר איתה על זה, אז פשוט תפסתי מרחק. לדעתי חברת אמת זו אחת שגם שהיא מאורסת לא שוכחת אותך, הגיוני שהיא מרחפנת קצת ומותר לה, אבל גם לשים לב לסובבים אותה. ראיתי את זה על חברה טובה שלי שכשהיא התארסה היא עדין התייחסה אל חברות שלה נורמאלי, וגם אחרי החתונה.. היא מדברת כרגיל וטורחת להתקשר ולתקשר..

אז פשוט לדעתי תופסים מרחק, ושים לב איזה חברה את באמת מעניינת, ולא רק עד שהיא מתארסת...

בהצלחה חיים!!

רק צריך לקחת הכל בפרופורציה ובאיזון הנכון. מצד אחד שאני יקשיב לה ולהכיל ומצד שני אני אומרת בתור רווקה, לדעת שיש עוד דברים מעניינים ונושאי שיחה חוץ מבעלה...זה לשני הצדדים...

ושוב... גם עוד חברות באו ואמרו לי שהן לא יכולות לדבר איתה על שום דבר חוץ מבעלה והחיים שלה...

אני לא מדברת על 3/4 שה, אלא על שנה וחצי כבר.... שכל הדיבורים, כולל הכל, ואנחנו מדברות המון, רק עליה ועל בעלה, בהתחלה זה היה על החתונה, אולם צלמת וכו, אח"כ על חמותה, ההורים שלה וכו, על כל החיים שלה ושל בעלה. הכל עליה. ואני רואה הבדל, כי חברה מאוד טובה שלי שהתחתנה גם לא ככה. אנחנו מדברות אחת עם השניה, ואני מתעניית בה מה קורה אצלה וכנל היא. כל אחת נותנת מקום לשניה, יש התענינות של שני הצדדים, לכן כ"כ מפריע לי עם החברה הראשונה. כי אני מכירה גם את המקום השני, שאני מתעניינת בחברה מה היא צריכה (ועזרתי לה המון בתקופה של הארוסין והחתונה) והתעניינתי בה המון, אבל היא גם טורחת לשאול מה איתי בחיים ולא רק על עצמה.... גם אחרי שהיא התחתנה, היא טורחת להתקשר אלי כל כמה זמן (וברור לי שאחרי שמתחתנים הקשר קצת מתנתק אבל ב"ה היא טורחת לשמור עליו וזה חשוב לה..) אז אני יודעת שיש מציאות אחרת גם... וכן יש בזה משהו מבאס (המציאות עם החברה הראשונה). וחס ושלום לא שופטת אותה, אני יודעת שאלו החיים שלה...

אני אוהבת אותה והכל... היא באמת אחלה..

זתומרת, קודם כל- משמח. מאוד. ב"ה ומזל טוב.

אבל גם מבאס. מכירה את התחושה מקרוב ואין ספק שזה לא נעים (בלשון המעטה).

מרגישה שיש כמה נקודות ששווה להתייחס אליהן-

*לא תמיד כשחברה מתחתנת זה אומר שהיא שוכחת את כל החברות שמסביב. אני חושבת שיותר מהכל זה אומר שמשהו בסדר העדיפויות שלה משתנה (ובצדק) והיא עדיין לומדת לאזן את הדברים. יש כאלה שזה קורה אצלן באופן קצת יותר מתון, ויש כאלה שזה קורה אצלן באופן קצת יותר חד, ובכל מקרה- בסופו של דבר לא תמיד מגיעים לאיזשהו אמצע, אלא כל אדם (וכל זוג) ומה שנכון לו..

זאת נקודה קצת מבאסת, כי אין בה 'פתרון קסם', אבל אני חושבת שיש פה גם מקום לנחמה- כי זה לא אישי לאף אחד, כי זה זמני, כי זה בנסיבות טובות, כי לא כ"כ בטוח שאיבדת אותה..

*זה קשה יותר כי גם את רוצה למצוא אותו. זאת אמירה מדהימה ונכונה.

לא יודעת אם זה בדיוק המקום שלך, אבל אשתף שהייתה לי חברה מאוד טובה שהתארסה בתקופה שבה הרגשתי שהרצון שלי למצוא אותו גדל באופן משמעותי. כשהיא הודיעה לי על האירוסין- שמחתי מצד אחד, והרגשתי קושי גדול מצד שני. ונראה לי שהכי שבר אותי שלא הצלחתי לשמוח בשבילה בלב שלם כמו שהייתי רוצה..

משתדלת (וממליצה) לקחת את התחושה הזאת למקום של הסתכלות פנימה, על הקשר שלי עם רבש"ע ועם עצמי בכל התהליך- איך לסמוך עליו שהוא ימצא לי את שלי בזמן הנכון לי, איך לא לאפשר לעובדה שאני רווקה לנהל אותי, איך להבין שזה לא שאם לה יש-לי אין, וכו'..

*ועם כל זה, את עדיין רוצה את החברה שלך..

הציעו לפניי להגיד לה על זה משהו, ובכנות- אני לא יודעת אם זה נכון.. עם כל זה שהתקופה של האירוסין היא מאוד שמחה, היא גם דיי טעונה רגשית ולא בטוחה שאמירה כזאת או אחרת תתקבל כמו שהיא הייתה מתקבלת במציאות אידיאלית.

מה כן?

ללמוד לבקש.

להתקשר ולהגיד משהו מהסגנון של '_____, מה שלומך? אני מתארת לעצמי שאת עמוסה בארגונים/הכנות ושאולי את לא בראש, אבל עבר עליי יום קשה ואני ממש אשמח לדבר עם חברה'

יכול להיות שזה מרגיש קצת לא נעים, אולי 'קטן' או 'נצרך', אבל אני חושבת שזה בעיקר דמיון שיש לנו שאנחנו צריכים להיות כל הזמן גדולים וחזקים ולא להראות חולשות.. נראה לי שלפעמים דווקא לבקש עזרה/להודות  בצורך מסוים זה הגודל האמיתי.

מה גם שלפעמים אנשים מפספסים, ואם פשוט נגיד להם הם ישמחו מאוד להיות שם בשבילנו (לצורך העניין- קרה לי כמה פעמים שגיליתי בדיעבד על חברה שהייתה באיזשהו קושי והצטערתי שלא הייתי מודעת אליו).

מקווה שיתסדר ויתבהר בעז"ה.

המון אור וטוב..(:

ממליץ לך לשמוע שיעורים על הנושא 

לדוג'- מה הדרך המעשית לחתונה | אתר ישיבה

או את השיעורים של הרב לבנון (באתר של ישיבת אלון מורה)

מקובל שאחרי פגישה ראשונה

אתה צריך להרגיש, לחשוב, לשאול, לדבר

ולזרוםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם

חן חן ובהצלחה!

תתייחס לזה בדיוק כמו להיפגש עם חבר טוב.

הרי כשמפגש כזה קורה זה לא מטריד אותך על מה תדברו

או איך הפגישה תתחיל. פשוט נפגשים ו...מדברים.

על מה?

על מה שרוצים, על מה שמעניין אתכם, על מה שעולה לכם באותו רגע.

וכמו בפגישה עם חבר בדרך כלל פשוט מתגלגלים מנושא אחד לשני.

מה שלומכם, איך עבר היום של כל אחד, מה דעתכם על כל מיני נושאים

אקטואליים, תחביבים או תחומי עניין שלכם, דברים שחשוב לכם

לשמוע את דעתו של השני לגביהם.

אין שום דבר ספציפי שצריך לקרות, או שצריך לדבר עליו כדי שזה "יעבוד".

יש פעמים שיש המון על מה לדבר והשיחה זורמת וכיפית, ויש פעמים שהשיחה

לא זורמת ויש הרבה שתיקות. זה בסדר וזה בסדר. צריך פשוט לא להילחץ ולהבין

שזה טבעי ונורמלי. זה לא איזה מבחן שצריך לעמוד בו. זה פגישה שמטרתה לראות

האם יש בניכם כימיה טובה והאם אתם נהנים מהמפגש המשותף והשיחה המשותפת.

(לפחות בפגישות הראשונות). 

אם זה בכל זאת מטריד אותך יש הרבה קבצים של נושאי שיחה לדייטים.

אפשר לעבור על רשימת נושאים כזו לפני הדייט ולקבל רעיונות. 

עסוק בדברים אחרים...

והחלומות כולם לפנות בוקר .וגם דומים אחד לשני..

לפעמים בחלומות צפים דברים מהתת מודע...

בכיף אשלח מסר עם התוכן שלהם..

יכול להעיד על בעיה או עניין לא פתור שיש לך,

ובגלל שהתת מודע שלך ממשיך להיות עסוק בזה זה מגיע גם לחלומות.

מציעה לך לחשוב עם עצמך אם יש משהו לא פתור אצלך לגבי הבחור הזה

(רגשות, חרטות, תהיות, געגועים וכו') ולחפש דרך להשלים עם הדברים האלה

ולפתור אותם בינך לבין עצמך כדי שגם את וגם התת מודע שלך תוכלו להמשיך הלאה

הדברים האלה הם אמנם לא מדע מדויק,

אבל יכולה להעיד שאצלי זה ממש ככה.

יש נושא שאני לא מצליחה להרפות ממנו כי יש

לי הרבה חרטות לגביו ולמרות שאני בקושי חושבת

עליו ביום יום הוא חוזר המון בחלומות שלי.

לגבי היצר, פשוט להיות חזקים

אוטומטית אתה פחות מחפש והופך לאדיש (זה בתת מודע) וככה זה גם בתפילות

לא צריך לחיות בפחד אבל לדעתי זה בהחלט צריך לתפוס מקום גבוה בסדרי העדיפויות שלנו

אם כבר את הולך לשבתות כאלו, למה לא ללכת לכאלו עם בני גילך? אולי יצא מזה משהו... 

וכדאי לבדוק אם מספיק

אני יודע שחיי נישואין מביאים איתם אושר, ואהיה במצב טוב יותר (למרות שיהיו גם הרבה קשיים), אבל אם לא רע לי כרגע, מה דחוף להתחתן? אולי אכנס לשם טוב יותר בעוד כמה שנים? (ראה את ההסברים על הפרמטרים שמשפיעים על כך בתחילת השרשור)

מה זה סוג מסוים?

למה זה כ"כ לא מומלץ?

וכמובן אפשר בפרטי. תודה רבה!

תחפש, ומתי שתמצא תמצא. לדעתי זאת גישה טובה 

נ.ב. מאחל לך למצוא את הזיווג שלך שם 

נשים חיות יותר מגברים, למה שלא תחיו ביחד ותמותו ביחד כמו בסיפורים? 

וברצינות <טוב האמת גם הפתיחה היתה ברצינות, הבדל של כמה שנים ממש לא אמור לשנות ולא משנה אם הוא לטובת הגבר או האשה, אלא אם כן אתה רוצה להספיק ממש הרבה ילדים>

למה אתה מחפש? כי צריך?

חיפוש צריך לבוא ממקום שלא טוב במציאות הקיימת, אחרת לא תמצא

ואם אתה רק משכלל את הטוב במציאות הקיימת שלך אתה מקבע אותה

למה שזה ישתנה בגיל 30?

למה בעצם זה ישתנה מתי שהוא ותרצה להתחתן?

דווקא בהלט הייתי מפסיקה את החיפושים, אם לא ממש רוצים, לא מוצאים, וחבל על הבנות שאתה מבזבז את זמנן

כל אחד צריך לעשות מה שמתאים לו, אבל אם זה מה שמתאים לך, למה להרוג את הזמן לאחרות...?

כל פרק תהילים הוא עולם ומלואו

גם אם לא גומרים לבד או ביחד ספר שלם

אשרייך!

אם המראה ממשיך להפריע לך ואין לה נשיאת חן מבחינתך תמשיך הלאה לטובתך וטובתה.

כל פעם שיש לך התלבטות כזאת תשאל את עצמך אם היית רוצה שמישהי תתחתן איתך למרות שמפריע לה המראה החיצוני שלך...

קודם כל זה לא חייב לקרות. זה גם תלוי אופי. דבר שני וחשוב יותר - הוא יכול ללמוד, אבל תצטרכי את אורך הרוח כדי ללמד אותו.

צריך פתיחות וחוש הומור כדי לצחוק על ההבדלים האלה ולא להיבהל מהם, ואז, בגלל שבכל זאת הם פערים, את הנכונות להשתנות ולעבוד - את תקבלי את זה שהוא שונה ממך, הוא יקבל את זה שאת שונה ממנו (גם לבנים יש רגשות וציפיות ואכזבות), וכל אחד ילמד איך ובמה הוא יכול להתאים את עצמו לצד השני. 

הוא שונה ממך בעוד כמה דברים, ובגלל שזה תחום שאת יכולה לצפות לו ולכן להתכונן אליו, ואז אחרי התרגול הזה, פתאום תגלי עליו עוד כמה דברים ויהיה מספיק אמון שלך בעצמך ובו - כי כבר עברתם תהליך כזה - כדי לעשות את התהליך בתחומים נוספים

ראשית, ספציפית לעניין דיבור והשתתפות בשיחה, ישנם בנים שלא "נופלים" מבנות בקטע הזה. אבל באופן כללי אני יכול להבין את הנקודה שעמדת עליה, ואכן אם מסתכלים על מעין ממוצע, אכן בנות התקשורת שלהן, כמו גם הבעת רגשות, החצנה, ועוד - כל אלו מפותחים אצלן יותר מאצל בנים.

הפתרון הוא פשוט לדעתי להתמקד ב"יתרונות" של הבן, להבין שמה שאצלו פחות, את משלימה אותו, ולהיפך... ככה זה, בעולם בכלל ואצל זוגות בפרט. הוא פחות מדבר ופחות מגיב ומשתתף בשיחה? צייני לעצמך את הנקודות שבהן הוא דווקא "יותר" ממך, נקודות שקשורות לקשר כמובן. זה יעזור לך, אני מקווה, להכניס את הכל לפרופורציות.

והעיקר: ב"הצלחה!!!

אם היו כבר שרשורים בסגנון אשמח לקישורים שלהם.

ושתי מילים עליו?

בהצלחה במציאה ובלימוד!!

יגבר

אכן,לא אמרתי שאנחנו חסידים של הכללות.רציתי רק להראות את הנקודה האמיתית-מהותית המצויה בהכללה. ושבעולם הפגישות יותר יכולה לעזור לנו כמו שכתבת.

עקרון האיזון שהזכרת נוגע לכל רובד בחיים.אולי אפילו זה אחד ממשמעויות העומק של האמצע במהרל(ואולי גם ברמבם.סוגיה נפלאה באמונה). כמובן כלל לא דיברתי על אחדות במובן של אחידות.שהרי גם הרצון לאחדות המצוי בכל פרט מפרטי ההוויה ,כלל לא מבטל את הנקודה הייחודית שלו.השאיפה היא להיות קשור,מחובר,למשהו יותר כולל ממני,אך ודאי שלא מוחק אותי.הקב"ה ברא עולם עשיר כדי שיהיה עשיר במלוא גוונים ,ועם זאת שיהיה מחובר לכלל הגדול.כל פרט מבטא גוון מסוים.

יישר כח על החידוד אחי

משתי סיבות:

א. נכון, הכללות זה דבר נצרך - אם אתה מחפש עשירי למניין תעבוד קשה יותר ולחינם אם תשאל כל אחד בלי אבחנה (הדוג' של התוס' לא שייכת להכללה אלא ללוגיקה), ככה בכל דבר שדורש מיון ובירור יש יתרון פרקטי במיון ראשוני על בסיס הכללה בלי לרדת לפרטים ולגופו של עניין. אבל זה יתרון פרקטי ופרקטי בלבד, אין בזה שום דבר לכתחילאי ורצוי אידיאולוגית. אז הכללות אולי נצרכות ולגיטימיות, אבל זה לא אומר שצריך לעשות להן אידיאליזציה - אמנם ההכרח לא יגונה אבל גם לא ישובח.

ב. כאמור ההכללות אמנם נצרכות לפעמים במלאכת מיון, אבל יש תחומים בהם לפרט יש חשיבות כל כך גדולה שההכללה מיותרת או אפילו מזיקה - כשאתה בורר יהלומים אתה בוחן את כולם אחד-אחד, אתה לא מסנן את הגדולים או רק את הנקיים וזורק את הקטנים ואת אלו שמכוסים בעפר. כשמדובר בבני אדם כל אדם הוא עולם מלא, אז אם אתה מחפש עשירי למניין באמת אין הבדל בין אחד לאחר כל עוד הוא חייב בתפילה אבל אם אתה מחפש בת זוג ומוכן להפסיד בחורה עם לב טהור, מידות טובות והשקפה כמו שלך ומתאימה לך יותר מכל אחת אחרת רק כי היא מבית חרדי או בת להורים גרושים או בעלת כל תווית אחרת זה לגיטימי - אבל אין בזה שום דבר אמיתי וזה לגמרי הפסד שלך.

תודה על תגובתך. א. באתי להדגיש נק' עקרונית שלענ"ד אמיתית,שהרצון להכליל(כלומר לאחדות כו') נמצא בשורשי האדם(וקדום יותר מהאדם ,אם תרצה, ההוויה, ומתבטא בכל שדרה משדרות ההוויה כערכה).זו הנק' העקרונית.(אגב זו הסיבה שאנשים 'אוהבים' יופי,שהרי ההגדרה של יופי היא התאמה בין הפרטים,הרמוניה מסוימת,אחדות). אדם בכל תחום פשוט בחייו מכליל אינטואיטיבית.הדוגמאות שכתבתי אני חושב מסברות את האוזן. אולי מה שאתה מתכוון,זה שאנשים לפעמים(אולי לפעמים יותר מדי) מכלילים בצורה לא נכונה,,זה כבר סיפור אחר ולא לגיטימי. ובאמת כתבתי (בפסקה השניה) שאחרי שברור שההכללה נכונה ברמה כזו או אחרת(לדוג' בפערים בין אשכנזים לספרדים),וזה חשוב לאדם,אז לדוגמא בפגישות שווה לו לברר על המשודכת את העניין כדי לראות פחות או יותר מה רמת הקשר של הפרט אל אותו הכלל. לגבי התוס'-לא כ"כ הבנתי.למה אתה מתכוון באומרך 'לוגיקה'?(יש לזה כל מיני פירושים..).אני התכוונתי בכל אופן שאדם מעדיף,אינטואיטיבית, תירוץ אחד טוב ששוזר את כל התוס' מאשר 2 תירוצים(אפילו מצויינים שניהם). 

ב.כל אדם הוא עולם מלא,ודאי. כמו שכתבתי לעיל במידה וההכללה נכונה ברמה כזו או אחרת וחשובה לאדם וכו' שיברר על האדם המסויים ומה רמת שייכותו לאותו הכלל. אף אחד לא טען שבגלל תווית מסויימת נפסיד בחורה עם לב טהור,מידות טובות והשקפה כמו שלי. ומ"מ לומר 'אין בזה שום דבר אמיתי'.זו גוזמא.יש בזה.אמנם אתה יכול לבוא ולומר זה שולי,ודאי.הרבה דברים אני מסכים שהם שוליים.אך לבוא ולומר שאין בזה שום עניין בכלל -לא נראה לי..  

מקלות עלינו, חוסכות מאיתנו טירחה וכו

מאוד אנושי להיות אדם מכליל

אבל לעשות מזה אידיאל ביחסים בינאנושיים נראה לי הזוי וחוטא לאמת, כל אדם הוא עולם ולשם צריך ללכת.

כמובן שכל אדם עולם שלם.זה פשיטא.דומני שכתבתי בפסקה השניה שההכללה נותנת כיוון, כלומר ודאי שלא הייתה כוונה שרק זה מכריע ושננהל את חיינו אך ורק לפי ההכללה ולדוגמא בפגישות אם הנתון הכוללני(אחרי שברור שיש בו אמת וכו') חשוב לאדם,שווה לו לברר מה רמת הקשר של הפרט אל אותה ההכללה.

כלומר "העדה הזאת כך וכך" ואז עונים "אל תכליל"

לבחור מישהו למניין זה לא הכללה זו שייכות וסתם תחושת נוחות לפנות למישהו שנראה יותר מתאים

אני חושב ששייכות היא הכללה,שהרי אנו אומרים שפרט מסוים שייך לכלל מסוים,כלומר אני מכליל(=משייך) את אותו הפרט לכלל.

ונכון ,הרבה פעמים זה בא בהקשר שלילי.רציתי להצביע על העקרון ,וכמו שכתבתי, רק אחרי שברור שההכללה נכונה במידה כזו או אחרת אפשר להתחשב בה במידה מסוימת.

נגעת.

והזמן אכן עושה את שלו - לא בהכרח מעצמו. כן עם עבודה והתקדמות.

מניסיון, על אף שאני לא מדבר על קשר של כל כך הרבה זמן ואולי גם לא כזה עומק. אבל אם הניסיון שלי רלוונטי, פעם הרגשתי כך כלפי מישהי אחת, ואחרי זמן הרגשתי כך כלפי מישהי אחרת. החוויה הסובייקטיבית של קשר מושפעת גם מהדמות האובייקטיבית שעליה אתה מדבר, אבל הרבה מזה שזה הקשר המשמעותי שלך. כשיהיה לך קשר משמעותי אחר, הקשר הקודם יתפוס פחות מקום סובייקטיבי, ותגלה שגם מבחינה אובייקטיבית לכל אדם יש מעלות משלו, ויש הרבה כאלה שאפילו לא חשבת שיש מישהי כל כך טובה - טובה כשלעצמה וטובה בשבילך. עכשיו אתה לא יכול לראות את זה, וזה בריא, כי זה אומר שכשאתה בונה קשר הוא יציב.

אגב הוא ניסה ארבע פעמים לפני זה ונכשל

לומר לו את מה שכתבת כאן - שבאמת נחמד, והוא יכול להיות חבר טוב אבל לא בעל, ואת לא רוצה סתם למרוח. כמובן בהתאם להיכרות שלך אתו וטיב הקשר להקדים בדברים טובים שהיו בקשר ומצאת בו ולסיים בתודה ואיחולי הצלחה וכו'.

איך לומר בלי לפגוע? אי אפשר לומר את זה בלי לפגוע, אבל זה מה יש

זה במקרה שאת באמת בטוחה שזה לא. השאלה היא האם לא מפריע לך שקשה לך להגדיר מדוע לא? האם ה"מחפשת סגנון שונה" הוא דברים שבאמת חשובים לך (למשל, כשאין אותם זה מפריע לך להעריך או להימשך), או דברים שבמשך השנים התיישבו חזק בדמיון של "איך יהיה בעלי", אבל בעצם... אפשר בלעדיהם?