הטיעון שלך מציג אספקטים שונים של קשרים, אך הם קשרים מסוגים שונים.
האסוציאציה הראשונה שהעלת, בגיל הנעורים, שנעדרת תשוקה מינית - זו ידידות. יחסים חברתיים בין אנשים שנהנים להיות בחברת השני. בין ידידים אין שום רומנטיקה או רמיזות רומנטיות. ידידים יכולים להיות כמו אחים בנפש.
מעל זה- יש משיכה.
יש משיכה פיזית, ויש משיכה רומנטית.
ההבדל בין משיכה פיזית לרומנטית היא בדיוק כמו שזה נשמע. משיכה פיזית זה במובן הגופני, לרצות לנשק את האדם, להיות איתו במצב אינטימי כזה או אחר, להיות קרוב אליו, לגעת, להריח, לחוש ממש מקרוב.
משיכה רומנטית היא יותר הרגשות שבלב, הרצון להיות קרוב לבן אדם, לחלוק איתו רגעים רגשיים משמעותיים. בדר"כ משיכה רומנטית ופיזית מגיעות ביחד, אך לא תמיד. לפעמים אחת גוררת את השנייה. למשל מרגישים קרבה אינטימית רומנטית גדולה כלפי מישהו ורק אח"כ מרגישים גם משיכה פיזית. זוגות במערכת יחסית, מבחינה אידיאלית, מרגישים משיכה פיזית ורומנטית כלפי בן/בת זוגם.
התאהבות -
בהתאהבות יש דגש על ריגוש גבוה בפרק זמן קצר. יש יסוד פעיל של משיכה, יש טירוף, ומה שמדליק הוא השוני. יש סחף, יש תנועה, ומרכז הכובד של מה שמניע, בא מבחוץ מן האובייקט הנאהב. ישנה דינמיקה אדירה של תנועה לקראת. בהתאהבות אלה החושים והרגשות שפועלים. בהתאהבות נוסקים בבת אחת למעלה וגם יכולים להתרסק בבת אחת. בהתאהבות אוהבים את מה שנוצץ, בוהק ומרשים בזולת. התאהבות מעניקה ריגוש ופיצוי (על תקופות של בדידות, ריקנות ועצב) על ידי הקיצוניות של השיא. בהתאהבות זה מתחיל – בגלל. התאהבות הינה המשך של גיל הנעורים, קל יותר להתאהב. ההתאהבות מתרחשת בבת אחת, כמו פיצוץ. התאהבות היא בדרך כלל קצרת מועד ומתאפיינת בחוסר יציבות רגשית. התאהבות זה מצב של היי, התרוממות רוח אדירה. מבחינה התנהגותית, המאוהב מתמלא בשמחת חיים, אושר עילאי בלתי ניתן לתיאור ותחושה שאתה נמצא על גג העולם.
לעומת זאת, אהבה היא:
אהבה זו נתינה.
ברגע שאתה נותן למישהו בלי לחכות לתמורה, זאת אהבה. לחשוב על האחר ולשים אותו במרכז, זאת אהבה. ברגע שאתה יודע שכל מה שאתה רוצה לעשות זה שהאדם מולך יהיה מאושר, זאת אהבה. רק כשנעשה את מי שאנחנו אוהבים מאושרים, נהיה גם אנחנו מאושרים. אהבה הינה מצב מתון יותר. במקום ריגוש והתרגשות, יש זיקה, האדם האהוב הופך לכמו חלק ממך (רק שזה עדיין חלק עצמאי, עם חיים משל עצמו) ומה שקורה לו, קורה לך; האהוב או האהובה שמחים - אתה שמח, הם עצובים - אתה עצוב. באהבה רוצים להיות דומים ואוהבים את שדומה ובגלל זה יש בה יסוד חזק של אמפתיה. אין באהבה את אותו 'טירוף' שיש בהתאהבות. האוהב תומך רגשית וזקוק לאותה תמיכה מבן הזוג האהוב. באהבה זה בא מבפנים. באהבה אין תנועה, יש שלווה, יש הגעה הביתה, יש איחוד. הנפש היא זאת שפועלת. באהבה צריך זמן, עולים לאט ונשארים זמן רב. באהבה אוהבים את מה שפנימי, חבוי, חלש ופגיע. באהבה יש חיזוק, עידוד והענקה של בטחון רגשי. ריפוי של הפצעים של העבר על ידי מציאות בן זוג שבאמת איכפת לו. באהבה נשארים - למרות. בשביל לאהוב יש צורך בבגרות נפשית ולכן קשה יותר לאהוב. האהבה צומחת לאט ובהדרגה ויכולה להישאר זמן רב. אהבה היא משהו עמוק יותר מההתאהבות, היא כוללת ידידות, הבנה, ראייה אמיתית של הזולת, והיא מחזקת ומרוממת את הנפש. לא לחינם אומרים אנשים שמצאו את 'אהבת חייהם'- שעכשיו יש להם תחושה של שלווה ושלמות עם העולם.
וכאשר הקשר הזוגי מתפתח לאורך זמן ומרגישים שיש התאמה בהרבה מובנים - המשיכה המינית תופסת נתח מאוד משמעותי, כמו שכבר הסבירו לפני.
28...),
), למרות שזה ממש חלק בלתי נפרד מהאישיות שלי...
לא נעים.