יוצאת עם בחור תקופה קצרה יחסית והיה חיבור מדהים, כימיה מעולה והבנה של 'אותו ראש', הרבה דברים משותפים...
אממה- מבחינה דתית - יש פערים ביננו. דיברנו על זה הרבה. ויש בו דברים שאני צריכה לקבל, שקשה לי.
קשה לי- זה אומר שאני צריכה להסכים שבבית שלי יהיו דברים שרציתי שיהיו והם לא יהיו, והם מהותיים לי ממש.
מבחינת השאיפות הרוחניות- אנחנו לא נמצאים באותו מקום. אני רוצה יותר, הוא רוצה פחות.
חשבתי שעם הזמן האישיו הדתי פחות יציק לי, אבל לא. זה עדיין מפריע לי.
ומרגיש לי שאם אני ממשיכה בקשר- אני מתפשרת על דברים שמהותיים לי וחשובים לבית שהייתי רוצה שיהיה לי.
ההתלבטות נהיית קשה יותר כשהבחור אומר לי שהוא מוכן לעשות שינוי משמעותי בשבילי, ולעשות מאמץ גדול כדי להגיע למקום שלי.
ואני כבר החלטתי עם עצמי שאני לא רוצה שנמשיך. ואז הוא בא אליי עם זה..
עוד לא באמת שמעתי מה הוא מוכן לעשות..
ההתלבטות היא: - גם אם הוא יעשה שינוי- זה לא מה שאני רוצה למכתחילה. אני רוצה אדם שבא עם רקע רוחני כבר מהמקור, ולא אדם שעושה שינוי בשבילי. אני גם לא מאמינה בשינוי שבא ממקום כזה. זה לא משהו שיחזיק הרבה זמן ,לפי דעתי.
- אם אשמע ממנו מה כן- הקשר ימשיך ואני אמשיך להיקשר רגשית ואז יהיה לי ממש קשה לעצור את זה, גם אם אראה דברים שמפריעים לי. וגם ככה עכשיו היה לי קשה לעצור את זה.
כשאני קוראת את הדברים שכתבתי- זה דיי ברור לי מה אני צריכה להחליט.
אבל כשאני מדברת איתו, ושומעת מה הוא אומר- יש אמת בדבריו, וקשה לי להתעלם מזה. וגם מבחינת לתת הזדמנות וכו'- מרגיש לי שכשאני אומרת לא (ללשמוע מה הוא מוכן לעשות) - אני חותכת לא בעדינות.. נגיד את זה ככה..
מצד שני - ברגע שאני אומרת כן- שאני מוכנה לשמוע- אני מפתחת לו ציפיות וגם לעצמי, ולא באלי סתם לעשות את זה ובסוף להגיע לאותה מסקנה.
מה אתם הייתם עושים? (עצות, שיתופים, רעיונות.. אם חוויתם משהו דומה..)