במשך הרבה שנים, הקב"ה לא תפס אצלי מקום חשוב. היה אותי, דוד, את הבעיות שלי, הרצונות שלי, הסקרנות שלי, והיה את דבר ה׳ שלעיתים היה רחוק מאוד, לא הקשבתי לו, בחרתי לעשות כרצוני. לעיתים יותר הקשבתי לו, לפעמיים ממש הקשבתי לו, לעיתים בכלל לא הקשבתי לו.
פגשתי אותה לפני חודש, והתאהבתי מהר, למדתי שצריך לוותר, לתת, להיות שם, וכך עשיתי, הלכתי בכל הכוח, ברצון לזוגיות ולאהוב. שמתי את ריבונו של עולם בצד בקשר הזה. העדפתי אותה מאשר אותו.
כדרכו של עולם לפעמים לא הולך, היא פגעה בי, הקשר פגע בי. התחיל מהר, נגמר מהר.
יכול להיות שרצנו מהר מדי, שלא עבדנו נכון, שדברים לא יתנהלו נכון, אבל הנקודה הזו, ששנינו בני אדם, שלא תמיד הדברים מתנהלים טוב, שלפעמים אחד מאיתנו לא יהיה שם, הנקודה זו כן הופנמה אצלי.
ומזה הגעתי לקצה ההבנה מהי אהבת ה׳ אותי, לזה שלא משנה כמה בחרתי לא לשים עליו, הוא עדיין יהיה שם, עדיין ירצה בטובתי.
מתוך זה, ריבונו של עולם אני רוצה לשים מבטחי בך, להקשיב לך, בידיעה שזה רק לטובתי, אני לא אנזק מאהבתי אליך, ואותה אהבה והרצון והדבקות שנתתי לה, אני רוצה להידבק בך."לך אמר ליבי, בקשו פני, את פניך ה׳ אבקש"
אז כואב לי, אני פגוע, הבחירה הזו תעמוד במלחמה יום יום.. במיוחד כשהיה שמח וסבבה עם עצמי. אבל כרגע, הבחירה הזו נוגעת בי, בצורה מאוד אמיתית, מאוד שורשית. ואע"פ שיש ספקות, ויש ערפל, ויש הסתר פנים, אני הולך אל האופק המתוק.
אם נגעתי קצת במישהו היה שווה לכתוב את זה =)








)