שעת ערב סגריר, סבתא אדווה וסבא מיכאל שומרים על נכדיהם גיא וסיגל, בביתם שבמרכז הארץ, באריאל. מצחיק לחשוב כמה המחירים פה עלו בחמישים שנה האחרונות, אז עוד רבו על חוקיות המקום והיום רכבת קלה אזורית מדשדשת לה בחדווה ובעצלתיים, כנחש מתפתל עם צופר של אוניה. אדווה הגישה ספל שוקו חם לגיא בן השמונה וספל קפה וניל לסיגל בת העשר. היה להם ערב מקסים יחד, הודות לסיעתא דשמייא וקצת השתדלות מצידם של אדווה ומיכאל. השניים האחרונים "העלימו" מבעוד מועד את קונסולת משחקי תלת המימד המיושנת שלהם בכדי למנוע מהערב להפוך לבייביסיטר ריקני, והסירו את האבק מאלבומים ישנים ששכבו להם אי שם בארון. עולם של נוסטלגיה וסיפורים נפתח באותו ערב, היה מדהים לראות כמה הילדים היו צמאים לשמוע עוד ועוד. פעורי עיניים ובגוף מורכן לפנים הם ישבו, מקשיבים בדממה או עוצרים לנשום בין צווחת צחוק אחת לחברתה. מפה לשם סבא מיכאל התחיל לספר על החתונה שלו ושל סבתא אדווה. מהר מאד שרביט הסיפור עבר לידיה של אדווה, שאמנם זכרה פרטים פחות טוב מבעלה אבל ידעה לספר את מה שזכרה בצורה הרבה יותר חיה וכובשת. אדווה סיפרה למאזינים המרותקים (ובראשם בעלה, מיכאל) על ההכנות לחתונה, על הזמן שלקח לה להסגר על שמלה, ואז להתחרט עליה ולבחור אחת אחרת. על הצילומים בנפרד לפני החתונה ועל הצילומים ביחד אחריה (אדווה ומיכאל החליפו מבט קורן ומלא אור וניסו לשווא להסתיר חיוך מבוייש). על האולם שהיה גם אולם וגם גן, על הלהקה המקפיצה ועל האוכל הטעים שהוגש בצורה הכי מפוארת ("כתר הרימון", בכל זאת) ועוד כהנה וכהנה. עיניה החומות והחכמות של סיגל התמלאו בפליאה. "מה, סבתא, זה הכל?". אדווה התבלבלה לרגע אחד אבל התעשתה מהר מאד. ככה זה שהנכדים גדלים בדור אחר לגמרי שלא מסתפק בדברים טובים אבל לא מפוצצים. "לא רק שזה הכל, זה הרבה יותר מהכל". היא השיבה לסיגל. סיגל עצמה לא היתה פראיירית (כמה ילדות בנות עשר שותות קפה וניל?) ולאחר כמה רגעים בהם פיענחה את מה שסבתה אמרה, היא השיבה: "אבל עדיין, סבתא, איך הסכמת שהחתונה שלך תהיה כל כך פשוטה, זה היום הכי גדול בחיים! להיות כלה! מה, לבשת רק שמלה אחת באותו הערב?! אפילו בחתונה של הדר לפני שבועיים הדר החליפה שתי שמלות, וגם זה כבר לא כזה איי איי איי, אז את רק שמלה אחת?! לא התביישת?".
"וסבא!"- סיגל הזיזה את התותח שישים מעלות ימינה. "סבא, אתה באמת הבאת לסבתא רק טבעת יהלום?!"
עתה היה תורו של מיכאל לטעון להגנתו "זה רק בחופה, מאמילה, את שוכחת את הטבעת המקסימה שנתתי לסבתא לאירוסין, ואת העגילים התואמות לחדר ייחוד" (היה שווה למיכאל להתמודד עם השאלה של סיגל בשביל המבט המוקסם שקיבל מאדווה). "אבל עדיין, רק שתי טבעות וזוג עגילים אחד?! סבתא, לא הרגשת שסבא מתקמצן עלייך?! עוד חודשיים רועי הבנדוד מתחתן ואין מצב שזה כל מה שהוא יתן לנופר!".
"ורק ערב אחד?! כל החתונה היתה רק ערב אחד?! כמה זה יוצא, חמש שעות?! זה כלום, לא מספיקים להתחיל וכבר זה נגמר! מה, סבתא, לא עשו לך "שבוע כלה"?!".
אדווה פתחה את פיה וסגרה אותו, מנסה לחשוב על תשובה מתאימה. כמובן, החתונה שלה ושל מיכאל היתה אירוע קסום ומפואר, במושגים של אז. אך הנכדים שלה נולדו לעולם אחר לגמרי, והם לא מסוגלים לראות שמה שהיום נראה פשוט ועלוב היה שיא השמחה והחגיגה כמה עשרות שנים אחורה. לבסוף, אדווה ענתה לה ברוח דברים אלו, ולפתע נזכרה איך היא עצמה תהתה את אותן התהיות כששמעה בתור ילדה קטנה על החתונה של סבא וסבתא שלה. איך כמעט והתפחלצה לשמוע שבמקום מאפרת מקצועית ותסרוקת שלקח שעות לבנותה, הסתפקו במשהו פשוט וצנוע הרבה יותר. איך במקום ברים, מנת פתיחה, אסאדו ופרגית למנה העיקרית וסופלה שוקולד חם לקינוח, הסעודה הורכבה ממטעמים שהאורחים עצמם הביאו איתם. צ׳קים?! לא היו קיימים אז. סבתא אדווה חשבה על אדווה הקטנה ששאלה שאלות ברוח מאד דומה על החתונה של סבתא שולה וסבא אליעזר, וסבתא אדווה ניסתה לדמיין את אותה ההקבלה בעוד כמה עשרות שנים, ואילו שאלות ישאלו אז את סבתא סיגל הנכדים שלה.