פורום הורות (עמוד 143)

מי שמעוניינת להצטרף יכולה לפנות אליי בשמחה

שיניים יכולות לשגע.

אז זה סימן מובהק לשיניים.
שימי לה טיג'ל, עוזר ומרגיע מאוד.

יש טיג'ל או אין?

מצאתי משהו טבעי במקום  מקממומיל והיה חסר אותו בבית מרקחת

וזה עובד מצוין

או חלב אם אם את מניקה
ובצל חתוך בחדר- מקל מאוד..
כולם כמעט מצוננים עכשיו. סיוט.

להוריד מוצרי חלב ובננות- מגבירי ליחה לפי מה שאני יודעת..

שיניים זה סיוט אבל זה עובר...

לנו עזר- מלפפון, נשכן, וניסתי את הג'לים השונים- לא יודעת אם הם עזרו או העובדה שהיו מתוקים...
ובלילה הבאתי אקמול ⅔ מנה כי הוא בכה ולא הצליח להרדם. (אחרי שניסתי הכללללל, כולל אלכוהול.)

לגבי המתוק גם אני מתלבטת על זה

מה זה אומר אלכוהול.?הרפואי לחיטוי?

הבאתי לו קצת ליקר.. (17%) ולא עזר.. (ואלכוהול אמור להרדים אותם... אל תתקשרי לרווחה )
אומרים שלמרוח ערק על בית החזה עוזר.. (עיסוי עדיין, בתכלס אפשר גם עם שמן שקדים.. )

הרווחה תבוא במילא אלינו אם היא לא תישן טוב-כי אני אשתגע

היא חזרה לחרדת נטישה ובכלל פיתחה פחד מהשירותים

ו-אני צריכה לקנות שמן שקדים באמת 

ועוד הרבה דברים מהסוג

אגב היא אוכלת אגסים לא מבושלים

אבל בלי "ננה "א"א!!

ועוד שאלה-את מצחצחת  לו שיניים?

איך אם כן?אמרו לי כל מיני רעיונות.

 

 

הוא עומד לידי ומצחצח/אוכל את המברשת
ואני קצת עוברת אחריו בקטנה..
כל רגע הוא שם את המברשת במים
אנחנו מצחצחים שיניים יחד.. (ואז יוצא בערב שאני מצחצחת שיניים פעמים, פעם אחת איתו ופעם אחת לפני השינה.. )

הכבד של תינוקות לא מפותח מספיק כדי להתמודד עם אלכוהול ואפילו כמות זעירה יכולה לגרום לו נזק משמעותי. (אפילו לנשים מניקות ממליצים מאוד שלא לשתות אלכוהול). 

מעבר לבעיות בכבד, גם כמות מאוד קטנה של אלכוהול לפעוטות יכולה לפגוע בהתפתחות המוטורית שלהם. 

(הוא צודק... שלא תחשבי שלא.. )

מנסיון אישי שלי, על שיני בינה. נכון שהוא מתוק, אבל הוא מקל על הכאב, לגמרי! !!

יצאו לה קדמיות

ועכשיו בדילוג יצאו אחוריות

ראיתי ילדים שהוציאו טוחנות ואז את השאר
חלק ניבים, טוחונות ואז קידמיות..
לא ידעתי שיש לזה סדר..

נראה לי שבאיזה אתר ראיתי

תמונה של הסדר הרגיל

אולי אני מדמיינת

ולפעמים יש יוצאי דופן.
אבל גם הסדר הרגיל, הוא לא לפי הסדר בפה. יש טוחנות שיוצרות לפני הניבים.
בדר"כ יוצאות ה2 הקדמיות למטה, ואח"כ למעלה, אבל לפעמים הפוך, וכן הלאה. ..
בתכלס, העיקר שכולם יצאו בשלום, ועם כמה שפחות תופעות לוואי, לא כ"כ משנה הסדר ...

עם תינוקות- לא מיד, בכל מקרה.

וכל עוד אין לילד מושג של זמן ושעות- אז העיקר זה ההפסקה. שהוא יודע שעכשיו לא אוכלים חלבי כי אכלנו בשרי.

אבל בטח שלא 6 שעות אם הילד בכלל לא מבין מה זה שעה. 

האם את חושבת שללא הפלאפון-
לא תהיה לה נגישות להנ'ל?
אלא- שכך -
בנוספ לזה תאבדי קשר.
יש לשמור על ערוץ פתוח והכלה.

אבל אני הייתי נותנת עבודות בית בשביל הזמן שהיא נשארת בבית

ולכן לא הייתי מתנה שאני אחזיר. פשוט הייתי אומרת שהיא באמת לא צריכה ומשתדלת שיהיו לה תעסוקות חיוביות שממלאות את הזמן.

וזה יהיה יופי של מאבק כוחות
אל תשכחו שמאחורי כל זה יש ילדה מבולבלת מאוד, צעירה, חסרת כלים שהכי זקוקה לליווי של הדמויות הבוגרות והמשמעותיות בחייה
היא בגיל שהיא יכולה לאט לאט *להבין* מה ההשלכות, מה הסיכונים, מה טוב, מה רע, למה אסור מה שאסור. בהדרגה. לבנות רצון

אבל לא נראה לי שאת צריכה להיכנע לאיום שלה כי אז זה ממעיט את ערך האמירה שלך.

שתישאר בבית. אז מה. 

 

ברורים לשימוש בפלא' מהרגע שהגיע

(בעל המאה הוא בעל הדעה... )
אחד מהם זה- שאנחנו יודעים את הסיסמה ושאנחנו מידי פעם בלי להגיד עוברים על ההודעות. (דיברנו הסברנו את הסכנות ושלא תמיד מודעים לזהות וכו' וגם זה נותן לילד תחושה שעין רואה ואוזן שומעת.. וזה בנוסף לעוד כללים...)

לדעתי לא צריך להתרגש האיום ואפשר גם פשוט לבטל לה את אופציית האינט'
ובנתיים הרי היא מפסידה... בלי וואצאפ אין חיי חברה לצערנו ואם לא תהיה בבי"ס עוד יותר..
כדאי לנסות לתת לה סולם מתאים לרדת מהעץ שעליו טיפסה

בהצלחה!! ליבי איתך

אומרים שלאמא לא "עושים תנאים" בחזרה..

 

דבר שני, מסבירים שאם קבענו שנותנים פלפונים אבל בלי סיסמאות, אז עומדים בכך. מה שקובעים צריך לקיים. אם היא אומרת מראש שלא רוצה, משהו אחר. אבל אם קובעים - צריך לקיים.

 

אח"כ אפשר לשאול בנחת, מה הסיבה שהחליטה שהיא כן שמה סיסמה. מן הסתם תגיד שלא רוצה שכל אחד יראה את הדברים "שלה".

 

להתגלגל מזה להסביר, עקרונית ולא דווקא בקשר ישיר לפלפון, שבוודאי מכבדים את זה שיש דברים "שלה". אבל שיחד עם זה, צריך לדעת שלהורים יש נסיון חיים, אין להם ענין בדווקא להפריע לילדים במה שטוב להם - אבל לפעמים הורים יודעים על דברים מסויימים שלטווח ארוך עלולים מאד להצטער עליהם וקשה לתקן. לכן כדאי להחליט שתיתן אמון שלא יפריעו לה במה ששייך לטעם אישי שלה, אבל שהיא מצידה, תשתדל לשמוע את דעתכם בדברים שהיא לא בטוחה מאה אחוז שהם בסדר/נכונים. וגם לומר שלא תדאג - כל נושא שתרצה להעלות, תדברו איתה בנחת, לא בכעס, תסבירו.

 

ולשדר אמון והערכה וכו'.

 

זה לענ"ד.

צריך לעבור לחינוך. שיחות. בניית אישיות
בגיל הקטן אנחנו יותר חזקים
ככל שהם גדלים הבניה צריכה להיעשות דרך השכל הרגש ובניית הרצון. זה כלים שישמשו אותה לכל החיים
לא פשוט . אשת חיל את.

של אלפנטן
מניחה שגם בפפאיה תוכלי למצוא

לא יודעת לומר איפה יש בירושלים

המידה הכי קטנה זה 18?

כי קנינו 19 וזה ענק

קנינו 19 למרות שהיא הייתה 18 כשהתחילה ללכת.

איך ידעת את המידה?

את הרגל (לפחות בחנויות מיוחדות לנעלי ילדים כמו בפאפיה) הנעל הייתה סבבה עליה זה היה נראה שנוח לה אז הלבשתי. יש מצב שה19 של חעויות שונות שונה קצת ואז הוא כן יהיה יותר נוח למרות שהיא 18.

אנחנו קנינו נעל צעד ראשון בטופ שופ בכנפי נשרים. יש להם מגוון נעליים של חברות מחו"ל אז אולי יש להם גם מידה 18.
בעיקרון קשה למצוא נעליים במידה 18 בארץ, צריך לחפש במקומות שמייבאים.
הפיזיוטרפסטית במקום עבודתי סיפרה לי על מקום ליד רחוב בר אילן -אם תרצי אברר לך.

קנינו בחנוכה מידה 19

וזה קצת גדול עליה

השאלה אם לחכות 

לקנות אחר

או לשים את ה19

עם עוד גרב ושתתרגל

(היא נופלת עם זה אבל אולי היתה נופלת במילא)

נראה לי סביבות 150.
אולי תתקשרו לברר.
כמה זמן הילד הולך? ההמלצה היא לחכות לפחות שלושה חודשים בלי נעליים.
הם גם ככה לא הכי יציבים בתחילת ההליכה וכמה שיותר שכבות על הרגל נראה לי יוריד מיכולת שיווי המשקל...
אני לא הייתי מוסיפה עוד גרב.

אז כדאי באמת למצוא לה את המידה הנכונה...

אז היא לא תיפול עם נעל שמתאימה לה טוב.
אם היא נופלת- זה סימן מובהק שהמפעל גדולה (וזה לא רק בצעד ראשון, אלא גם אצל ילדים גדולים יותר) .
אני לא יודעת איפה קונים קטן יותר מ 19,אבל אם אין עדיף לחכות ולא להלביש גדול

ואוף כל הגרביים מתלכלכות לה כל היום בלי נעליים

ומשום מה ככה (בלי נעליים)היא זוחלת יותר-

ולא הולכת\

וגם מתי היא תגדל במידה בקיץ?

אם את מבינה בזה

יש דעה שאומרת לקנות נעליים מייד כשמתחילים ללכת, הדעה השניה שבה אני מאמינה היא שהילד צריך לדעת ללכת טוב, ולבסס היטב את ההליכה ושהוא יהיה יציב, ורק אז לקנות נעליים.
אם היא עדיין זוחלת קצת הייתי מחכה עם הנעליים.
יש גרביים עבות עם נקודות כאלה מטוליפ בכף רגל, למניעת החלקה וגם שמחממות קצת יותר.
ויש גם נעליים לתינוקות, כאלה מבד, כמו אלה שמוכרים בסופר פארם, שגם יכולות להיות פתרון זמני.
בהצלחה

רק אמונה- זה ילד ראשון?

כשאין לה איך לקום מהרצפה

זה משנה?

מצד אחד את אומרת שהיא הולכת מתשרי, זה כבר די הרבה זמן. מצד שני שהיא עדיין זוחלת, אני באופן אישי לא מכירה תופעה כזו (אבל זה לא אומר שזה לא תקין, פשוט אצלי כשהתחילו ללכת, הפסיקו לזחול די מהר) .
איך נראה לך? ההליכה שלה יציבה? היא יכולה לטייל בכל הבית בלי ליפול?
אולי אם גם ככה קשה לך למצוא נעליים למידה שלה, אז שווה לחכות קצת.
שאלה של סקרנות: בת כמה היא שהרגל שלה כזו קטנטונת?

היא ממש נמוכה בלי קשר

{גוצה}

אחותי קנתה לי בשילב. הבת שלי הלכה איתן הרבה זמן. זה רך כמו גרב אבל בכל זאת יותר עבה ולא מתלכלך. לא עמיד במים כמובן ולא מתאים לחוץ, אבל מצאנו את עצמנו נותנים לה ללכת איתן גם קצת בחוץ, במקומות "חלקים" כי היא היתה סרבנית נעליים רצינית, עדיין ככה.

 

לדעתי אל תקני בינתיים, חכי שתגדל ל 19.. אלא אם כן אתם יוצאים ורוצים שהיא תלך בחוץ וזה מגביל.

 

הנעליים מעור בשילב עולות אאלט 50 שקל, משהו כזה. לדעתי זה כדאי. בחורף בבית זה קצת יותר מבודד מגרב.

 

הבת שלי בת שנתיים עדיין בבית עם גרביים אעפ שיש לה קרוקס כי זה הרבה יותר זריז ונוח לה. שמה שני זוגות או גרביונים וגרביים קצרות מעליהן בגלל הרצפה הקרה.

אין לי מושג

 

מאורתופדים ומשאר אנשי מקצוע, בהקשרים שונים.

לעומת זאת את הדעה הראשונה (להנעיל מיד כשמתחילים ללכת) לא שמעתי מעולם מאף גורם מקצועי, רק מ"עמך".

 

 

מצטרפת למה שכתבו כבר לפני, יותר בריא ללכת בלי נעליים!
אמר לי רופא אורטופד מומחה: אני לא מבין למה ילד בן שנה וחצי צריך נעליים... והשתכנעתי

אני ממליצה על נעלי "טרום הליכה" כאלו שזה גרב עם סוליה קשיחה.
הרבה יותר בריא לרגל ולהליכה ויותר נוח לה. אפדר ללכת עם זה גם בחוץ.
זה לא מתלכלך כ"כ כמו גרביים, ומכבסים אחרי כמה ימים.

יש להם מידות קטנות

מה הם אוהבים...

לדעתי.לא מאמינה שזה משהו שמסכן אותו כרגע בפועל,אבל שווה מאד לבדוק ממה זה נובע, איך הוא מצליח או לא מצליח להתמודד עם קשיים ואתגרים,איך אתם כהורים יכולים לתת לו כלים להתמודדות.שווה לטפל מוקדם ולא לחכות לגיל שזה באמת יכול להיות בעייתי. בהצלחה

הילד נפל משידת החתלה במעון.. הקיא. טסנו למיון. שוחררנו על כלום. למחרת הילד ישן כל היום, הלכנו לרופא משפחה הוא התפלא איך הרופאים בבית חולים שיחררו אותנו עם כזו דלקת ראות ושלח אותנו לבית חולים בחזרה

אמר חצי בצחוק וחצי ברצינות..

הוא סתם חקיין, לא מבין מה הוא אומר.

אם אין לו שום טראומה, הוא בטח שמע את זה ממישהו


אני במקומך הייתי עוקבת לראות אם זו אמירה חד פעמית
אם זה חוזר על עצמו, הייתי הולכת להתייעץ

בכל אופן, ההנחייה שאני קיבלתי עם הילד בגן היא לא להתייחס לאמירה וכשהוא אומר את זה לומר לו שאני אוהבת אותו ושומרת עליו ובזה לחתום את הנושא ולהמשיך הלאה
(אצלו זה היה מטראומה וחזר על עצמו כמה פעמים ביום)


שיהיה בהצלחה ובשורות טובות!

בס״ד

אם זכרוני לא מטעני שמעתי שמילים כאלה תמיד אמורות להדליק נורה אדומה ושלצערינו יש תופעה של נטיות אובדניות גם אצל ילדים מאד צעירים, ושיש מקרים שילדים קטנים אכן מזיקים לעצמם חס ושלום. בשלב ראשון, הייתי מחפשת אנשי מקצוע אמינים ושואלת את דעתם. ונשארת עם יד על הדופק ומרבה אהבה. מתחושתי רוב הסיכויים שזה שום דבר באמת ושהוא מחקה את מי שהוא שמע. גיל 6 נשמע לי ממש ממש קטן למחשבות כאלה. אבל עם כל זה שזה נשמע דחוק, הייתי נוקטת בצעדים הנ״ל כדי להרחיק כל רבב של אופציה של משהו עם בסיס.

נב: מכירה מקרוב מאד משהי שהיתה עם מחשבות אובדניות בגיל 10. אמנם לא גיל 6 אבל עדיין די קטן...

בהצלחה רבה רבה ורק בריאות ונחת ❤️❤️❤️

אינו מתלווה ל'תיק' רציני- אפשר להניח כחיקוי ולפקוח עין ואוזן..

כי אם כן זה הגיוני שהוא יגיד את זה בהקשר של חוסר רצון לבצע הוראה.
אני אמנם לא אמא ועבדתי עם ילדים כבת שרות, אבל אני חושבת שצריך לשאול אותו למה ומה הוא חושב שזה אומר "לא לחיות יותר"

ניסיתי לקבל בשבילו אישור מקופת חולים בשביל תרפיה באמנות, מוזיקה, משהו (לדעתי זה היה טוב לו בתקופה הזו, עברנו שינויים והיה לו קצת קשה),

אז סיפרתי את זה לרופא משפחה.

הרופא נכנס להיסטריה והתעקש להפנות אותי לפסיכולוגים, נתן לי פתק עם מספרים... אמרתי לו שאני לא הולכת לשום פסיכולוג, ומאד מבקשת הפניה לתרפיה.

בשום אופן הוא לא נתן לי. הוא אמר שזו הזנחה וצריך לטפל רציני. כנראה מבחינתו או הכל או כלום...

בקיצור - ויתרתי על התרפיה, כמובן לא הלכתי לפסיכולוג (אני אישית חושבת שבמקרה הזה זה היה רק מזיק). הילד בן 10 פורח, שמח, מתפקד, אהוב. בשלב יותר מאוחר עברנו קופה וביקשתי תרפיה עם בע"ח שתרמה לו מאד. 

אבל המשפט הזה הוא משפט פצצה בשביל אנשי מקצוע, אל תתייעצי איתם, הם מפסיקים לחשוב ונכנסים להיסטריה, למרות שזה באמת רק חיקוי של צורת התבטאות בגיל הזה בדרך כלל.

ילד לא מבין את המשמעות של חיים ומוות. ולכן כל אמירה בנושא הם לא בדיוק אמיתיים.
שווה לשאול אותו מה זה אומר בשבילו לחיות או למות...כך תדעי מה עולם המושגים האלו בשבילו

האם הוא חוזר על זה  או שזה היה חד פעמי?

גם אנחנו חווינו את זה עם ילדנו בן ה-8 שחזר על האמרות הקשות וסבל גם מחרדות. לקחנו אותו לאבחון פסיאטרי בהפניית רופא הילדים. . שווה לבדוק ולא לבכות אחר כך חס ושלום. עם ילדים תמיד צריכים להיות עם יד על הדופק ואם הוא סובל ממצוקה כלשהי , אבחון וטיפול מהיר הוא קריטי לעתיד שלו. זה מונע סבל גדול לכל הצדדים. 

צריך להראות לילד שאוהבים אותו, אבל לא בצורה מוגזמת, להתייחס אליו כרגיל, ולדרוש ממנו את כל מה שבקשתם כהורים, לפני שאמר את מה שאמר.
כלומר, אתם ורק אתם כהורים מחליטים מתי ילך לישון, מתי יקום, מתי ומה יאכל, ישתה, יתקלח, ישחק...
שהילד יבין שאמירה כזו לא מלחיצה אתכם כהורים.
אם אתם כהורים עומדים על שלכם, והילד לא חוזר על אמירה כזו, לא להזכיר לילד כלל שאמר את מה שאמר.
אם הילד חוזר על האמירה, לא להלחץ ולא לוותר לו בכלום, שיבין שאמירה זו לא עושה עליכם רושם...
במידה והילד חוזר שוב על אמירה זו, אתם כהורים מתנהגים אליו כרגיל, אבל מכניסים לתמונה יועץ או פסיכולוג שיכוון אתכם, וישוחח או יקיים מספר פגישות עם הילד, ובפגישות אלו הילד ישחק אצל אותו פסיכולוג/יועץ, וגם יצייר, ויעשה יצירות, והפסיכולוג ידע איך להכנס לנפש הילד...
דרך אגב, קופות חולים משתתפות בתשלום.

אולי בגןמציקים לו מחרימים אותו

ילדים מדברים הרבה שטויות .

 

אם התנהגות של הילד נורמלית, לא כדאי ללכת לפסיכולוג,

הם מחפשים בעיות ורק מסבכים אותך .

אם האמירה של הילד היא לא חד פעמית, יכול להיות שמשהו מפריע לו...
להורים לא כדאי לדבר על כך עם הילד, אמנם יש להם רצון טוב, אבל לפעמים הם יכולים להזיק, כי כשילד מדבר על רצון למות, וחוזר על כך כמה פעמים, או שאותו ילד מצא דרך של סחטנות רגשית כלפי הוריו, ושיוותרו לו בכללים שלהם, או שיקנו לו מה שהוא רוצה, או שחס וחלילה יש לילד מחשבות כאלו...
יש מקרים שהילד מתבטא כך כי משהו יותר גדול מציק לו, זה יכול להיות ילד בגן/כיתה שמציק לו, וזו יכולה להיות גננת/מורה, או אפילו שכן/שכנה או קרוב משפחה, ובעצם האמירה של הילד היא בעצם קריאה לעזרה!!!
אם ההורים ידברו עם הילד, למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאתה רוצה... הם עלולים להביא את הילד להבין את המשמעות של לא להיות בחיים, וזה לא צחוק!!!
לכן אסור לנו לזלזל באנשי מקצוע, שיש להם את הכלים הנכונים והמקצועיים להגיע לנפש הילד.
יש פסיכולוגים שמתמחים בריפוי בעיסוק, שהילד מגיע אליהם פעם בשבוע לשעה, והם נהיים חברים של הילדים, הם נותנים לילדים לשחק במה שהילדים רוצים, מכוניות/בובות/קוביות/כדור/כלי נגינה ועל ידי כך הם רואים את ההתנהגות של הילד, הם נותנים לילדים לצייר/לפסל ועל ידי היצירות הם מבינים מה הילד רוצה, ומה המחשבות האמיתיות של הילד, הם יכולים להבין מצורת המשחק והאומנות אם הילד מופנם או חברותי, וגם אם יש לו מחשבות אובדניות.
הפסיכולוגים לאט לאט הופכים להיות החברים של הילדים, והילדים אוהבים ללכת אליהם, כי הם נותנים הרגשה טובה לילדים, ורוכשים את אמונם.
אם חלילה יש לילד מחשבות אובדניות בתחילת הטיפול, הילד שכל כך רוצה לבוא אל הפסיכולוג, בדרך הטיפול מבין שיש מי שמקשיב לו ורוצה בטובתו, ובזכות הטיפול מבטל את המחשבות השליליות.
הפסיכולוג נפגש גם עם הורי הילד כשהילד לא נמצא בפגישה, מספר פעמים, ומדבר איתם, ונותן להורים כלים איך להבין ולהתמודד עם הילד.
עצם זה שההורים לוקחים את הילד למקום המפגש עם הפסיכולוג, זה נותן לילד תחושה טובה, שמתייחסים אליו ואוהבים אותו, רק דברים חיוביים יוצאים ממפגשים אלו.

כתבת מאוד יפה ונכון


היה לי ילד בגן עם דיבורים והתנהגויות שקשורות
וזה באמת ילד שפשוט צועק הצילו

ןבאמת, התגובות של ההורים שלו (חרדה כשהוא אומר את זה וניסיון לרצות אותו בכל דרך וגם שיחה איתו מה זה מוות) רק החמירו את המצב.


לפעמים עדיף להיעזר בבעלי מקצוע פעם אחת יותר מידי מאשר שיהיה מאוחר מידי....


לדעתי לא להגיב כשאומר את זה
ולעקוב, אם זאת אמירה שחוזרת על עצמה אז לבקש עזרה מגורם מקצועי

בהצלחה ובשורות טובות

אם משהו מפריע לילד זה יתבטא בהתההגות , במצב רוח ולא רק במילים .

 

בוודאי שיש בעיות שדורשות התערבות של איש מקצוע .

אבל כמו שלא לוקחים כל ילד שקיבל פצע למיון, כך לא צריך לגרור כל ילד שאמר שרוצה למות לפסיכולוג .

 

צריך להיות מודע נזק/הסתבכות שיכול לקרות אם נופלים על פסיכולוג שמחפש בעיות .

ואגב, אין שום פרטיות, את המסכנות הוא יכול לשלוח לכל העולם, כי זה "לטובת הילד"

אם הילד לא חוזר על האמירה, לא להתייחס, וגם לא לשאול אותו למה אמר.

מיצד אחד זה כאילו יכול להיות אמירה שהילד סתם מחכה מישהו. אבל אם ילד בן שש אומר שבא לו למות כנראה יש משהו שעומד מאחורי זה..או שמציקים לו בגן או שהוא לא מספיק מקבל צומת לב וכו..

צריך לעקוב ולבדוק אם האמירות האלה ממשיכות אצלו, אם כן אולי עדיף לפנות ולהתייעץ עם מישהו שמבין בזה.

בהצלחה רבה!!

אני מכירה את זה ככה זה ילדים קטנים או שהם מחכים או שהם אומרים כי קרה להם איזה משהו קטן לא נעים או שרוצים תשומת לב . מה אתם צוחקים עליי פה?? איזה פסיכולוג??? הוא בן שש!!! הוא לא מבין עד כדי כך מה הוא אומר!!1 ואני לא מזלזלת אבל קצת היגיון אבל תתנו לילד עוד קצת תשומת לב זה חשוב!!!!!!!

 

 

לפני כמה שנים (2-3 בערך) יצאה הוראה לא להשתמש יותר במכשיר אדים.
שאלתי בזמנו את הרופאה שלנו, כי הייתי משתמשת הרבה, וזו התשובה שקיבלתי:
מצטטת מתוך האי מייל:
השמועה איננה שמועה כי אם המלצה חותכת של ארגון רופאי הילדים בארץ.
אסור בתכלית האיסור.
עלול לגרום לזיהומים מסוכנים בחיידק לגיונלה!
אין להתשמש. נמצא דרכים אחרות להקל על הקטנים.

אולי מאז ההוראות השתנו, אבל כדאי לברר! !

ליד ראשו של הילד המצונן,מסייע מאוד!

 

גם כדאי שישכב "על הגובה",פחות גירוי לשיעול:על כמה כריות גבוהות,

 

אם זה תינוק,לשים שמיכה תחת המזרן,מתחת לראש התינוק,כדי שיישן בשיפוע!

 

חורף בריא !

תבדקי אפשרות לקבל הפניה מרופא ילדים ודרך הקופה לפעמים יש הנחות

יש הוראות של משרד הבריאות שמופיעות על האריזה- איך לנקות ולתחזק את המכשיר כדי למנוע זיהומים.

מכשיר אדים קרים זה אחד הפתרונות המעולים, במיוחד במזג אוויר יבש כמו שיש החורף לא מעט.

ואם אין שיפור מיידי, גם את יועצת בית הספר.

בנוסף למה שלב אמיץ אמר, הייתי שמה יותר דגש על להזמין חברים או להיפגש עם חברים (מהכתה) בשעות אחה"צ
לדעתי זה נותן המון ערך מוסף לחברות
הלואי שישתפר מהר..

להזמין חברים רעיון טוב.

 

הוא חדש בכיתה?

 

בכל אופן. תודה על העצות! נראה מה נעשה...

שממש מפסיד מי שלא רוצה.

 

לשאול אותו למה. לדובב, להבין מה קורה. זה דבר מאד מצער כשילד מרגיש כך, וצריך לעבוד לפתור את הבעיה.

 

לדבר עם המחנך, ולגבש תכנית עבודה איך גומרים שירגיש טוב בחברה. ולראות שזה אכן פועל.

 

לא להמשיך את המצב כך.

 

הצלחה רבה.

לגבי רופא - אנחנו אצל רופא של הקופה. ניסינו לקבוע תור לרופא ה"ראשי" של הקופה שבה אנחנו מטופלים, אבל יש רק בעוד ארבעה חודשים... אז לכן מחפשים רופא פרטי וטוב בינתיים.

ממליצה בנוסף על כיוון טבעי כמו דיקור סיני וצמחי מרפא.
עכשיו אנחנו בתהליך ריפוי של הבן שלי במשהו שע''י הכירורגים נחשב כבלתי פתיר מלבד ניתוח והגוף שלו מרפא את עצמו בצורה נפלאה בעזרת התהליך הטבעי הזה.

אולי כדאי לתת כמה אופציות שכל אחת תבחר- למשל-
סט מחזורים
סידור עם שם חרוט
פוף
שובר במגנוליה או משהו כזה

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/f58
יש פה המון נשים שיוכלו לעזור לך
בהצלחה!!

תודה רבה לך על ההשתתפות וההמלצה!

אולגה.

 

תודה רבה לך על ההשתתפות!

מבטיחה לפרסם פה את תוצאות המחקר כשיהיו. רק זה יקח עוד כמה חדשים.

אולגה.

רק הערה- לגבי השאלה על הרטבה בלילה- להרבה ילדים בגילאים האלה זה בכלל לא רלוונטי, כי הם עוד עם טיטול...

תודה רבה לך על ההשתתפות והתגובה!

כן, את צודקת, השאלה לגבי הרטבה בלילה לא כל כך רלוונטית. השארנו את השאלה בגלל אילוצים תכניים. היינו צריכים להשתמש בשאלון קיים לפרמטר איכות השינה של ילדים, וזאת הייתה אחת השאלות בו.

שוב תודה!

אולגה.

זה יקח כמה חדשים. כשיהיו לי התוצאות, אפרסם אותם פה.

 

התחלתי את השאלון ויש לי בעיה איתו...
השאלון מיועד לגיל של פעוטות לא של תינוקות.
אך לפחות השאלות בהתחלה (מודה שלא סיימתי ) מדברות על תינוק.

יש הבדל גדול בהתייחסות שלי (למשל להיענות לבכי ) בגיל שנתיים להתייחסות שלי לבכי אצל תינוק.
לבן שנתיים אני יכולה לומר- אמא כבר באה אליך. לתינוק -לא.

האם את רוצה שנמלא את השאלון לפי ההתייחסות לפעוט בגיל בו השאלון ממולא או להתיחסות לתינוק...
תודה

היי,

כמו שכתוב בשאלון, השאלות תחת כותרת "תפיסות הוריות בנוגע לטיפול בתינוקות" מתייחסות לגיל 0-15 חדשים, והשאלות בפרק האחרון מתייחסות לאיכות השינה של הפעוט בגיל 15-36 חדשים. המחקר בא לבדוק מהו הקשר בין תפיסות הוריות שמהם הושפע התינוק מלידתו עד גיל 15 חדשים, על התגבשות השינה שלו ואיכותה בטווח גלאים: 15-36 חדשים.

מקווה שעניתי על שאלתך

 

תודה על ההשתתפות!

אולגה.

ומילאתי את השאלון

תרסיס טיפות מי מלח לאף...
בצל חתוך ליד הראש...

ולטפוח על הגב. משחרר את הליחה.

 

מי מלח לתינוקות (ממליצה על אוטריוין בייבי)

 

אם הוא לא מצליח לינוק- הייתי שואבת ומנסה בבקבוק!

 

להגביה לו טיפטיפה את המזרון באיזור של הראש. עם מגבת מגולגלת מתחת למזרון. תראי איך זה יוצא.

קצת לא נעים אבל ממש משחרר אותם

כדאי גם מכשיר אדים אם אתם מחממים עם מזגן. היובש באויר מחמיר את הבעיה מאד.

איזה סיבה יש להיות נגד?

בעיני עדיף לתפוס מקום לגובה, ככה יש לילדים יותר מקום לשחק בחדר, מה גם שבהרבה מקרים זו האפשרות היחידה מבחינת המקום בחדר.

ובדרך כלל הילד שישן במיטת קומותיים מבסוט על עצמו. אני זוכר שבתור ילד אהבתי את זה, יש בזה סוג של פרטיות. 

אני ממש נגד.

ואני חיה וקימת.
לא זוכרת אתזה כטראומה...
אולי כמה סריטות במוח

ועדיין-
נראה לי מסוכן בבית עם ילדים.

בעלי תכנן לקנות מיטת קומותיים, ואז שמע את החובש מספר לחברו על בת השנתיים הפצועה. מיד שינה תכניות.
(אני מניחה שהמיטה לא הייתה מיועדת לבת השנתיים, וכנראה טיפסה כשההורים לא ראו)

בת שלוש. לי הייתה מיטת קומתיים בילדותי. לא ממליצה. אחותי נפלה ממנה פעמיים. זה שלא נפגעה זה לא אומר שזה בטוח. וגם, לא היה לי נוח כי באמת אי אפשר "להיזרק על המיטה" אחרי יום לימודים בשעות אחה"צ. כל עלייה למיטה מצריכה טיפוס וזה ממש הציק לי. וגם כמו שאמרו פה, מי שיושב למטה הראש שלו נתקע במיטה העליונה. בקיצור, מציק.

בס"ד

 

הילדים שלי מגילאי 3, 4 במיטת קומתיים, הגדול שהיה בן 4 יישן למעלה,
עד היום הוא כבר בן 12,

זה כייף למי שלמעלה- פרטיות, אף אחד לא יושב לו על המיטה, ובכלל כייף להרגיש על הגובה,

כייף למי שלמטה- יש לו "גג", כמו עין בית פרטי משל עצמו,
כשהם היו קטנים יותר הוא היה מאלתר לעצמו מעין וילון, וממש סוגר את "הבית" שלו,
והמפסיד היחידי זה השלישי שאין לו חלק במיטת הקומתיים...
אבל בהחלט חוסך מקום בחדר, וכדי שלא יחשיך בעין,

מסנכרנים עם החלון והפתח של הדלת באופן שזה מחד לא מסתיר את החלון,
ומצד שני לא הדבר הראשון שעומד מול הכניסה לחדר- 
בכל אופן לא במאונך לדלת כי אז באמת זה עושה תחושה של חדר קטן וחוסר אוויר.

קיצור צריך לדעת איך נכון להציב את המיטה בחדר, אבל ככה אני רואה רק יתרונות

יש יותר מקום בחדר ולא ראיתי שמפריע לילדים לעלות לשם לשחק ולקרוא.

וגם ממש לא מחשיך כי זה לא כ"כ גבוה.

 

המינוס היחיד שהקטנה שלי בת שנתיים גם עולה אבל לא יודעת לרדת וזה די מפחיד אותי שהיא תיפול.

 

באופן כללי, הגדולים יותר אפילו נהנים יותר לשחק שם כי שם יש להם שקט בלי שיפריעו להם.

לחמותי יש מיטת קומותיים ואני לא אוהבת...

למטה- א"א לשבת בנוח. חשוך שם. הראש "נתקע".

וגם למעלה- זה די מגביל.

 

גם במראה זה מפריע לי.

 

לי עצמי יש בית קטן ונורא צפוף אבל לא חושבת שאלך לקנות מיטת קומותיים.

כרגע, בחדר ילדים, יש לי מיטת שלישיה שנפתחת ביום ל-3 מיטות עד לקיר השני של החדר.

ביום סוגרים ושי מלא מקום לשחק.

כשאצטרך להכניס עוד ילד לחדר ילדים- לא יודעת מה לעשות כי יש לי רק חדר ילדים 1....

אבל אני בכלל לא בכיוון של מיטה כזאת.

 

יש גדולות מאסיביות. יושבים בכיף ולא נתקעים (אלא אם עומדים). הייתי מאוד אנטי
אבל לדעתי זה הרבה יותר טוב ממיטה נפתחת. לא שמתי נפתחת כדי שיהיה לכל אחד את המיטה שלו -הפינה שלו במשך כל היום
ואחרי שהכנסנו קומותיים קלטתי עד כמה זה היה קריטי!
בנוסף- להפתעתי הם רבו מי יישן למעלה -אני חששתי שאף אחד לא ירצה.
ברור שיש חסרונות, כמו הקיר שזה תופס-המרחב בעיין מצומצם. אבל צריך לבחון מה הכי נכון במצב קיים וב"ה שיש ילדים שצריך למצוא מקום להלין אותם.

אני זוכרת שאהבתי לישון במיטה העליונה - ושיש לי פינה פרטית משלי.

אבל הבן שלי לא כ"כ אוהב... אוהב את הפינה הפרטית, אבל לא אוהב את זה שצריך לעלות לישון עליה. לכן כרגע (גם בגלל שהמיטה העליונה נשברה...) הוא ישן על מזרן על הרצפה, ובינתיים זה טוב לכולנו כך.

העיקר שלכל ילד יש פינה שלו לשים את הראש
הם מאוד התלהבו ועד היום אוהבים את המיטות קומותיים שלהם.
מה עדיף מיטה שנפתחת לשלוש ואז כל היום אין לך באמת פינה שהיא שלך כי היא מקופלת?

וחוץ מזה שאחי היה עושה לי קולות מפחידים מלמעלה ובתגובה הייתי מרימה לו את המזרון עם הרגליים- לא זכור לי שום דבר שלילי בזה...

משאריות של גלמר
מאוד אסטתיות, עם מגירות איכותיות
הכנסנו לחדר של בערך 3*3מ' 2 מיטות קומותיים, כאשר מיטת החבר של אחת מהן פתוחה במאונך בין שתיהן (חלק ממנה מתחת למיטה, אך החלק הנותר, כ-1.20מ', מספיק לפעוטה).
יצא חדר מקסים מקסים

על המיטות למטה מאוד נוח לשבת בלי להתכופף.

המיטות מעץ מלא אך צבועות בצבע שמנת, כך שהמראה בעיניים הוא מאוד רגוע ולא עמוס בעיני, והמגע טבעי. יש משהו מאוד נעים בקורות עץ.
המגירות והמעקות בצבעים פסטליים, כך שזה נותן צבעוניות עדינה.

לעומת זאת, היתה לנו בעבר מיטת רכבת יד2 בצבע בוק (פורמייקה), והיא העמיסה על כל החדר.

ייתכן שדווקא בשל כך שיש שתי מיטות, האחת מול השנייה, זה נותן מראה מאוזן, לעומת חדר עם מיטת קומותיים אחת.
גם הילדים נהנים מזה, משחקים מסירות

את יכולה להתקשר לחנות מפעל בסלעית, לשאול אם נשאר להם מיטות פרויקטים.
שימי לב שאין לי ניסיון ארוך טווח... מקווה שאהיה מרוצה לאורך שנים.

נגד נגד נגד. הבת של חברה שלי בגיל קטן מאוד , פחות משנתיים, הייתה מטפסת על הסולם 

ופעם בגיל הזה גם נפלה, במזל זו הייתה נפילה משלב נמוך וחוץ מבכי וסימן קל לא היה כלום,

באותה מידה היה יכול לקרות אסון, בכלל לחברה הזאת שלי יש יותר מזל משכל עם הבנות שלה, הקב"ה שומר אצלם שעות נוספות. אם יש מיטת קומותיים ופעוט שמסתובב בבית ולא מבין סכנות, צריך להיות תמיד עם 100 עיניים עליו וזה לא תמיד כל כך פשוט. 

אני גם ישנתי אצל חברה בגיל 8, נפלתי מהמיטת קומותיים, (עשינו קצת שטויות עליה והיינו ילדות הרבה פחות תוססות מהממוצע... גם הילדים הכי רגועים מסוגלים לעשות שטויות עם מיטת קומותיים) וסדקתי את היד. חודש היה לי גבס. בכל מקרה , זה הרבה פחות גרוע מפעוט עם כישורים מוטוריים מוגבלים, 0 מודעות לסכנות וסקרנות אין סופית שנופל משלב גבוה יחסית בסולם ויכול לשבור את הראש מנפילה כזו.

אני אמא היסטרית מהממוצע, קחו את זה בחשבון.

אם זו משפחה שאין פעוטות בבית שמטפסים ולא מבינים מה הם עושים ולא מודעים לסכנות, אז אני כבר לא כזה נגד, רק שאם נולד במזל טוב תינוק, ברגע שהוא בגיל שנה + מגלה עניין בפעילות אקרובטית מהסוג של לטפס על סולמות, אני כן חושבת שצריך להוציא את המיטת קומותיים ולמצוא פיתרון אחר. 

באחת המיטות השלב הראשון בסולם גבוה מידי בשבילו והוא חא מצליח לטפס, אפשר לחפש מיטה כזו( הסולם מתחיל מהמיטה התחתונה ולא עומד על הרצפה)
ועל המיטה השניה הוא טיפס בלי בוף דרך הסולם ופשוט החבאנו את הסולם והילד החמוד בן ה8 שישן למעלה מטפס בלי סולם, לפעמים נעזר בכסא, אבל יכול גם בלי.
בסך הכל זה חוסך מקום, נראה לי שכשיש מקום עדיף מיטה רגילה, אבל לילדים גדולים לא נראה לי מסוכן.
אני מעדיפה קומותיים ממיטה נפתחת כי אני אוהבת שלכל ילד יש את הפינה שלו, ולא מיטה שנעלמת למשך היום.

חיפשתי מיטת גלריה לשים בצורת ר'
עדיין לא מצאנו משהו סביר ואולי נתפשר על קומותיים.

אם יש בעיה של מקום - אין ממש ברירה...

חפשי שם באתר...

כשאקנה מיטות זה יהיה קומתיים

לי מרגיש שילד צריך פינה קבועה. ולא מיטה שבבוקר "נעלמת... ואז כשמתחשק לו לרבוץ זה על המיטה של הישן למטה.

שיקול נוסף אצלי- יש לי בת ובן. לא רואה שאפריד אותם בשנים הקרובות אז לפחות שיהיה מינימום פרטיות (ובהחלט הבת תהיה למעלה...)

ואם אין אז אולי כי עדיין אפשר ליפול על הראש או על ילד קטן שבדיוק עבר למטה וזה מאוד מסוכן וגם זה לא תמיד נוח לטפס ולרדת כל לילה ובוקר וגם אתה כמעט ליד התקרה זה לא תמיד נעים והמישהוא שלמטה סובל קצת מחושך ומצפיפות כזאת שאני לא יודעת אך להסביר אבל מצד שני זה חוסך המון מקום ויש המון ילדים שאוהבים פשוט קצת צריך להיזהר לולי הנפילות אני די בעד ובגלל הנפילות אני רואה את עצמי במרכז לא הכי בעד ולא ממש נגד אבל יש בתים קטנים שזה אופציות די ברורות אז ההיתי אומרת במקרים כאלו לכו אל זה אבל תיזהרו קצת

שאתם קונים מיטה עם סולם טוב ונוח, שלא תרצחו לילד את הרגליים כל בוקר וערב. עדיף שתתנו לו לבדוק אם זה כואב לפני שאתם קונים.

שנים הייתי נגד מיטת קומותיים אבל כשלא היתה ברירה ונולדו עוד ילדים ואין מקום קנינו מיטה יפיפיה ומרווחת.

זה שלמעלה מבסוט נורא וכולם נהנים.

מידי פעם הוא מזמין אורחים לישון שם.... וכולם אוהבים את זה.

רעיון נהדר! לילדים גדולים

זה לא שווה את זה...

באותו יום אמרתי להתראות לקומותיים

כבר שנים שיש בבית של ההורים שלי מיטת קומותיים.
נוח מאוד.
מי שישן למעלה יש לו תפקיד להזיז את הסולם כדי שהקטנים לא יוכלו לעלות. (סולם נפרד. עשינו מקום "מחבוא" מיוחד בין הארון לקיר)
הראש לא נתקע כשיושבים. זה די גבוה.
יש מעקה על המיטה כך שאין מצב ליפול ממנה בטעות.
כמובן תמיד צריך להזהר ולא לאפשר משחקים סוערים למעלה.
קצת מסובך עם נטילת ידיים בבוקר ליד המיטה, אנחנו מקפידים שלא מורידים רגליים מהמיטה עד שנוטלים ידיים... אבל תמיד יש פיתרונות... (אח רחום שמביא, מדף מיוחד לקערה והנטלה... וכו')

אם אפשר לתכנן את החדר כך שיהיה מקום בפינה, מיטת קומתיים בדגם ר' יכולה לפתור את הבעיות.
המיטה העליונה לא כל כך גבוהה, ובנוסף, יש מקום לשבת עם גב זקוף גם במיטה הנמוכה.
אפשר להוסיף מיטה שלישית מתחת למיטה התחתונה. אפשר לשים ארון נמוך ועמוק מתחת לחצי הנותר של המיטה העליונה.
בהצלחה עם ההחלטה!

ובמהלך השנים המיטות התפצלו, המיטה הרגילה זזה הצידה, המיטה העליונה נשארה .ובחלל שנוצר למטה ישן ילד על מזרון וסגרנו לו את החלל עם וילון הילדים קראו לזה 'מאורה' ,היתה לילד שגדל והתבגר פינה משלו. 

טובות ולא טובות
צריך לקנות מיטה טובה
אנחנו השקענו כמה אלפים טובים בכל מיטה
יש להן תו תקן הן חזקות מאוד
מבחינת המסה שלהן גם מבוגר יכול לישון בהן
יש מעקה בטיחות
יש סולם יציב ונח
אפשר לשבת במיטה למטה זקוף בלי להתכופף
קנינו בצבעי פסטל מקסימים
וזה מייפה את כל החדר

ינו בהתחלה מיטת קומותיים שהייתה על הפנים,אח"כ קנינו של עצמל'ה,שווה כל שקל ואין מה להשוות,מרווחת ובטיחותית,הילד מאושר ונמצא שם המון קורא ומשחק (גם אני עליתי ושיחקתי איתו בכיף,יש מלא מקום), וגם למטה ממש מרווח ולא צריך להתכווץ כשנכנסים לשבת ליד הילד (במיטה הקודמת זה לא היה אפשרי)

לגו דופלו, קליקס, צינורות

אופניים (תלוי בתקציב)

עגלת סופר וקופה רושמת ( כן גם בנים אוהבים..)

ווקי טוקי

פאזל

ספר

 

מוסך מכוניות, טיסן או מכונית על שלט, אבל זה כבר תלוי אם זה מדבר אליו בכלל. את יכולה ללכת על פאזלים או משחקי הרכבה ואז באמת לבחור ערכה בנושא שקרוב לליבו, ללגו דופלו למשל יש המון ערכות נושא (חיות, כלי רכב וכו')...

תודה!!!

בדיוק היום הייתי בכזה דאון שלא היה לי כח לעשות כלום.

כ"כ הזדהיתי עם מה שכתבת.

תודה לך.

ואפילו רק בשביל ההרגשה שאני לא לבד...

אני בדיוק עכשיו יושבת על הספה חסרת כח וחשק.
וההודעה שלך גרמה לי לחשק להזיז את עצמי.
תודה

אם היא מפספסת לומר לה שזה באמת לא נעים שרטוב

להחליף לה בשיא הטכניות, בלי להגיד לא נורא.. פשוט לא לעשות מזה עניין..

או (תלוי בגיל) לומר לה להחליף בעצמה

ואם היא מצליחה,לא לומר כל הכבוד (כאילו שלא ידענו שהיא יכולה..)

אלא ממש להשתתף בשמחתה:

איך היה? / עכשיו הרבה יותר נעים/ אם תצטרכי עזרה מאמא- אני פה..

 

בהצלחה!

 

 

מה שקרה היה שהיא התאפקה במשך המון זמן כל פעם (לפעמים גם שעה ויותר שראיתי אותה רוקדת), ובסוף הודיעה לי שהיא הולכת לשירותים וביקשה שאבוא להסתכל עליה. הפעמים שברח לה הן נדירות (וגם אז זו רק טיפה), לרוב היא מצליחה ללכת בסוף בלי שבורח, אבל זה עדיין לא תקין...
והכי מעצבן היה כשהיינו צריכים לנסוע באוטובוסים, וראיתי אותה כבר לפני מתאפקת וחיכיתי שתלך לבד והיא לא הלכה, אז לקראת היציאה שלחתי אותה לשירותים (היא יודעת שתמיד לפני שיוצאים הולכים לשירותים) והיא לא עשתה... בסוף התייאשתי ופספסנו את האוטובוס, והיא הלכה מעצמה אחרי לפחות חצי שעה.

היא מבינה שההתאפקות היא "אישו"
ויש סביב זה עניין..
להעביר אליה אחריות פירושו להפוך את זה לגמרי לעניין שלה וכך זה באמת
זה לא נוגע לכולם, ולא עניין של כולם, לא צריך לבהות בה עד שמבחינים, ובטח ובטח לא להתעכב בגללה

בימים שהיינו בבית ממש לא התייחסתי בכלל (שמתי לב שהיא מתאפקת כי אי אפשר לפספס את זה, לא כי אני בוהה בה כל הזמן).
ספציפית כשהיינו מחוץ לבית ידעתי שאנחנו לקראת יציאה, וראיתי שהיא מתאפקת כי זה מאוד בלט, והיה לנו יותר משעה נסיעה באוטובוסים שממש לא התאים לי שדווקא אז היא תפספס, אז כשראיתי שהיא לא עושה כשאני שולחת אותה לפני היציאה החלטתי להרפות, ולתת לה ללכת מעצמה כשהיא תחליט (אבל זה באמת לא היה נוח ושינה את התכניות, למרות שזה לא 'כולם' שמתעכבים, זה רק אני, היא והקטן).

לא משנה, נמצא כבר פתרונות בעצמנו...

בתחילת שנה היא לא הלכה לשירותים בגן, לרוב היתה מתאפקת כל היום וכמה פעמים פספסה. עברנו בבית תהליך ללמוד ללכת לשירותים בלעדי ובעקבות זה למדה ללכת גם בגן.
בתקופה האחרונה גם בבית מחכה עד הרגע האחרון, וגם בגן מתאפקת שוב כל היום.

אם בורח לה- שתעזור לך לנקות אותה ולשים את הבגדים בכביסה ולא צריך להגיד כלום או לציין בנחת - פספסת, בואי ננקה אותך ונשים את הבגדים בכביסה

סה"כ זה אנושי שיברח
ואם היא מתאפקת זה בחירה שלה, היא יודעת מתי היא צריכה
את יכולה להזכיר כשהיא שקועה במשחק או לשלוח לפני נסיעה לשירותים אבל לשחרר ולתת לה להתאפק.
אם היא אומרת לך לבא איתה- את יכולה, (אם מתאים לך) אבל שזה יבוא ממנה.


אפשר להקריא ספר בנושא או לראות סרטון ביוטיוב (יש משהו של חני נחמיאס.. תבדקי לפני מבחינת צניעות וכו')

נשמע שמשהו מפריע לך בנושא "זה עדיין לא תקין.." "זה מוגזם.."
מה מוגזם? מה לא תקין?

מה החשש שלך? הבריאות.?
הרי את עזרת לה בגמילה, לימדת אותה הכל, לא נשמע שיש לה חשש מהשירותים,
מפה ואילך- האחריות היא עליה.
(כמובן שאם קורה משהו שפוגע בבריאות הילדה אז לטפל)

אני לא מדברת על מצב שהיא קצת צריכה ומחכה. אני מדברת על מצב שהיא לא מסוגלת לעמוד מרוב שהיא מתאפקת, שהיא רוקדת על הכסא בלי סוף, שהיא מתיישבת באמצע שהיא הולכת כי כמעט בורח לה. וזה לא כי אין שירותים קרובים. אני באמת לא יודעת ממה זה נובע, אבל היא ממש מכחישה שהיא צריכה לשירותים. אולי היא לא מזהה את זה כ'ככה מרגישים כשצריכים לשירותים', ורק כשכמעט מפספסת מבינה שהיא צריכה לשירותים?
אם אני אדע שזה רק עניין של זמן אין לי בעיה להרפות ולתת לה ללמוד מעצמה. אבל בינתיים לא היה נראה לי שזה מביא לכיוון הזה. ואני רוצה לעזור לה.

את יכולה להציע כשהיא רוקדת (פעם אחת. ולא כל כמה דקות.. )

, להסביר לה שהתחושה שיש לה לפני הריקודים - זה הסימן שהיא צריכה שירותים , אולי שתתאר לך אותה/שתצייר אותה
ואולי להגיד- את זוכרת אייך הרגשת לפני הריקודים - פעם הבאה שאת מרגישה ככה- לכי לשירותים

אבל אחרי כמה פעמים תרפי.
תני לה ללמוד להכיר את הגוף שלה
רק היא יודעת אייך זה מרגיש לה.
תני לה את הזמן ללמוד את המערכת הזו מחדש, זה לא פשוט.

קר לה להוריד בגדים

בהרגשה שלי זה יותר עניין רגשי, אם כי יכול להיות שגם הקור משפיע. כאב לא נראה שיש (שאלתי אותה תוך כדי שעשתה וגם בזמנים אחרים אם כואב לה ואמרה שלא).
בכל מקרה, בתקופה האחרונה בעקבות כמה שינויים שעשיתי ביחס שלי המצב בהחלט השתפר.

בתחילת שנה הבת שלי היתה חייבת שאשב איתה בשירותים כדי שהיא תעשה (היא היתה קוראת לי כשהיא צריכה וכך הייתה עושה). כשהתחילה גן לא הסכימה לעשות שם בשירותים כי לא הייתי איתה. בהדרגה למדנו (עם מבצעים ופרסים) ללכת לבד בבית, כדי שהיא תצליח ללכת לבד גם בגן, ואחרי כמה שבועות של תהליך היא התחילה ללכת לשירותים בגן, בליווי סייעת שהיא מאוד קשורה אליה.
בתקופה האחרונה כשהתחילה להתאפק כל כך, אז כשבסוף הייתה מוכנה ללכת לשירותים ביקשה שאני אבוא איתה, ואני לפעמים באתי איתה אבל לרוב ניסיתי לשלוח אותה לבד (גם כי אני כבר יודעת שהיא יכולה ולי זה הרבה יותר נוח, וגם כדי לא להחזיר את התלות בי שתקשה עליה בגן).
בימים האחרונים ניסיתי כיוון אחר. הסברתי לה למה היה לי חשוב שהיא תלך לבד, ואמרתי לה שאם בגן היא יודעת ללכת לבד, אז בבית אני מוכנה לבוא איתה בשמחה. אז סיכמנו שכל יום שיספקו לי בגן שהיא הלכה לשירותים כמו גדולה, אז בבית אני מוכנה לבוא איתה לשירותים כל פעם שהיא צריכה. ב"ה גם בגן המצב השתפר, וגם בבית היא יוזמת יותר מהר את ההליכה לשירותים. אני מקווה שבהמשך היא תהיה יותר עצמאית עם זה גם בבית, אבל מוכנה לחכות עם זה בסבלנות...

אני פשוט מתנחמת בזה שכשהוא יגדל זה כבר לא יהיה והוא יהיה אחראי לעצמו כי זה עניין לא נעים..

כתבתי פה בתגובה ל~א. ל

עבדתי כמה שנים בגן חנ"מ.. ילד שמתאפק על בסיס קבוע זה נובע מבעיה ריגשית..
אולי כדאי לבדוק אם יש משהו שחוסם אותה ריגשית?
אולי שיש משהו שגורם לה לא להרגיש בנוח?
כתבת שזה התחיל מזה שהיא לא הייתה עושה במעון, הייתי בודקת אם היא עברה איזשהו טראומה שחוסמת אותה..
אין לי מלא ניסיון אבל זה נקודה שלא עלתה כאן ונראלי כדאי לבדוק אותה..
בהצלחה!

נכון בעיניי לאמר לילד באופן לאקוני וללא התרגשות-

שצריך ללכת לשרותים ולא להתאפק

 

במקרה ספציפי- שהיא כאן ונראה מוגזם- אפשר להגיד לו ללכת לשרותים. גם באופן נחוש כ"א לפי גילו.

 

יש לשים לב לסיבה מסויימת שאולי בגלל זה רוצה "לדחות את החוויה" עד שכבר אי אפשר-

מקום זר/ לא נעים/ יש רעש/ הרבה אנשים/ פחד מליפול לאסלה- וכו'

 

באופן כללי תמיד טוב שילד יוכל לדבר בכיף עם ההורים שלו- כשההורה אתו ולא בפלאפון

ותמיד טוב שההורה גם ישמח להקשיב לרחשי לב ילדיו

לעשות התניה נעימה. לפרק זמן מסויים. בלי שהיא תרגיש אפילו.
"תוכלי לבוא לקבל מהשוקולד. אחרי שתגשי לשירותים מתוקה"

תוכלי לגשת לארוחת ערב אחרי שתגשי לשירותים חמודה. אני ככ מחכה לך הכנתי היום משהו מיוחד שאת ככ אוהבת.

שינוי אסלון ישבנון גם יכול להועיל. אם אין לה אסלון . יש ב29 שח מקטין אסלה עם ציורים.
להפוך את כל העסק לנעים.
אם היא רוצה שתלכי איתה תלכי. ותתיישבי בנחת. תשדרי שיש לך את כל הזמן שבעולם.

אפשר להוסיף צבע למים באסלה. כדי שיהיה עניין ולהקפיד שמותר להוריד את המים רק כשעושים.

גם מעט סבון נוזלי עושה קצף מעניין. כשפותחים את המים.
להכין אותה מראש. היום כשתגשי לשירותים ותסיימי "לעשות". תזכירי לי להראות לך את הקצף המעניין.


אפשר להוסיף תמונה צבעונית ומעניינת על הקיר נול האסלה.
לא צריך לפחד מתשומת הלב המיוחדת לעניין. באופן הזה היא תשתחרר. תקנה את ההרגל לעשות בזמן שצריך ואז תתחילי לשחרר בהדרגה.

אני מפרשת את התנהגותה. הכל מעניין. המשחק מרתק כולם בעניינים. עכשיו באמצע הכל צריך לפרוש . אם היה אפשר לעשות פריז אז זה היה יותר קל. אבל כולם ממשיכים והיא מפסידה.

אז לגרום שהיא לא תפסיד. באמת לנסות לחכות לה עם הסיפור או המשחק. לבקש מהאחים או החברים לחכות רגע. זה בדויק דקה. אם היא באמצע צפייה במחשב. או עיון בספר או משחק שאפשר לקחת. יש לך שליטה ואת יכולה לקחת או לעצור עד שהיא תחזור.

אבל לנסח בדרך החיובית. לא להגיד . את לא תוכלי לקרוא עד שתגשי לשירותים. אלא רוצי לשירותים כדי שתוכלי לחזור מהר לקרוא. אני שומרת לך. ולעשות פעולה פיזית של לקיחה. או עצירת המחשב. כך שיהיה לה ברור. תוכלי להמשיך בפעילות רק לאחר שתסיימי.

לא לחשוש מלשבח אותה בסוף יום. היום היית נפלאה . ניגשת לשירותים בדיוק כשהיית צריכה . ולא שמרת את זה בבטן. את יודעת שכששומרים הרבה זמן בבטן זה לא טוב. ? זה גם יכול לגרום לפיספוסים וזה גם יכול להכאיב בבטן.

לשבח אותה גם לפני אבא. וגם בסוף כל פעם בשירותים.

טוב. יש לי עוד הרבה רעיונות אם את צריכה. אבל תראי אם הכיוון מתאים לך בכלל. סליחה שאין גרשיים במקומות הנכונים. מיהרתי אבל נראה לי שזה מובן.

נשמע שיש לחמודה פחד או רגש שלילי חזק מלעשות פיפי, לא מ'ללכת לשירותים' אלא ממש מהפעולה של הפיפי שיוצא (סליחה על הביטויים).

יכול להיות שהיא קיבלה רושם שלא טוב שיש לה פיפי?
לדוג' אם בתור הורה משגע אותי שהילדה צריכה לשירותים ואני מבטא את זה בקול היא יכולה לקבל רושם רגשי ש'פיפי זה לא טובה ו'מי שיש לו פיפי הוא קצת מעפן' ואז כל פעם שזה מגיע היא רוצה לדחות את החוויה שמשדרת לה ש'את גרועה כי את עושה פיפי'.
או אולי באחת מהפעמים הפיפי הגיע עם עוד חוויה שלילית וזה יצר לה קונוטציה שלילית מאד על חווית ההשתנה.

אני חושב שהפתרון בכזה מצב זה להפוך את רגע ההשתנה לחוויה כיפית,
זה מתחיל מזה שכשיש לה פיפי אז אומרים 'וואי, איזה כיף, בואי נראה!' (ולא מראים שמץ עצבנות מזה שזה תוקע או מפריע)
וכשהיא עושה- ממש לבא ולהתלהב מהפיפי שיוצא.
אפשר גם לשנות את המוקד של החוויה במשו' חיצוני, כלומר- נגיד לצייר פרח בשירותים, ואז לא להגיד 'הולכים לעשות פיפי' אלא 'משקים את הפרח' 'בואי נשקה את הפרח' (אפשר גם ממש להשקיע ולעשות פרח או עלה קטן בהתחלה ואח"כ באמת להגדיל אותו), ואז בעצם אנחנו מעבירים את החוויה שלה מ'לעשות פיפי' (שמבחינתה זה דבר מאיים) ל'משקים את הפרח' (שזה דבר ידידותי וכיף ובכלל לא מאיים)

ובכללי הרעיון הוא לתת לה תחושת חוויה טובה וחיובית על הפיפי⁦⁩

תשומת לב ואת הקשר איתך.

מרגישה שלא כולם הבינו אותך, מקוה שלא אצטרף למחלישים....

מכירה אישית את ההתאפקות הזו. הילדים שלי גם חלקם כאלה. הגיוני שלפחות בשלבים הראשונים של ההתאפקות ואולי גם בהמשך היא לא מודעת לזה, אז היא לא יכולה "לשתף פעולה".

מצטרפת למי שכתב על העניין הרגשי והקשר האישי איתך. נראה לי זו הנק'. ונשמע שאת ממש בכיוון הנכון במה שאת עושה. 

תבדקי אם באמת ככל שהיא מרגישה שאת איתה (גם פיזית וגם רגשית), אז לאט לאט היא יותר משוחררת.

לדעתי מאד חשובה לה ההרפיה שלך, לא רק בעניין של השירותים אלא גם בעוד הקשרים בחיים.

לא מרחיבה עכשיו כי מאוחר וגם לא יודעת אם עוזר לך מה שכתבתי. אם כן - בשמחה תגיבי ואשתדל לפרט יותר.

מאחלת לך הרבה אמון בעצמך שיהפוך להרבה אמון גם בה

כמו שכתבתי מעל, אנחנו כרגע במגמת שיפור, אחרי שראיתי שהיא צריכה עוד את זה שאני אבוא איתה ואהיה איתה שם, ונתתי לזה יותר מקום לכתחילה.
@בנחת...- אני חושבת שדייקת את הדברים יפה. אשמח לשמוע מה עוד יש לך להגיד בנושא.

כותבת מהנסיון שלי עם המשפחה שלנו, וממה שפוגשת. מקוה שיועיל לך, ואם משהו לא נכון לך אז אל תתייחסי.

נשמע שהילדה היא ילדה עם אופי של גבורה, שיודעת להתאפק, ומן הסתם גם נוטה לכיוונים של אחריות, משמעת עצמית וכו'.

אז אלו תכונות מקסימות וחשובות מאד, ויש להן גם מחירים של מתח ולחץ למשל. וזה מה שאת פוגשת איתה עכשיו כנראה.

למה היא במתח ובלחץ? קשה לדעת. לא יודעת אם מועיל להתעסק בזה.

מה יעזור לה להרפות? הנוכחות שלך איתה, כמה שיותר. בשהות משותפת, במגע, בשותפות ברגשות, בדיבור, בעשיה משותפת, בכל דרך של חיבור. ככל שהיא תפנים את זה שאת איתה ותחוש את הנוכחות שלך בחייה, היא אוטומטית תהיה רפויה ומשוחררת יותר. השאיפה היא שלאט לאט תתחזק ותתמלא בבטחון עד שכבר לא תצטרך אותך פיזית איתה אלא תהיה "רוויה" בך גם כשאת במקום אחר.

זה יכול להיות תהליך שלוקח קצת זמן, אבל ההשקעה והסבלנות שוות את התוצאות.

כנראה שתפגשו את התכונות האלו שלה בעוד מקומות והקשרים רבים בחיים, ודרך העבודה בגדול היא אותה אחת.

 

מתח ולחץ קשורים מאד לתהליך גמילה, כי כשהגוף לא רפוי קשה להיות מחוברים לתחושה הפיזית שלו, וקשה לשחרר כשמנסים שיצא בשירותים. אז אם היא במתח, גם אם היא רוצה אין לה אפשרות להרגיש אם היא צריכה לשירותים, וגם היא לא יכולה להצליח לעשות. ככל שהיא תהיה רפויה יותר יהיה לה יותר קל. זה לא שהיא לא רוצה לשמוע בקולך, אלא היא לא מסוגלת, ולא מודעת לסיבה ולדרך הפתרון.

 

יכול להיות גם שאת מאד שמה לב אליה, (למשל קולטת היטב אם היא צריכה לשירותים), שגם זו תכונה מקסימה, אבל גם משפיע עליה שהיא תחוש יותר בהשגחה צמודה ולכן אולי בלחץ יותר וזה מעצים את התופעה המדוברת.

 

שוב זה רק על קצה המזלג, אבל זה מה שאני יכולה בשעה כזו..

מקוה שמועיל לך, מוזמנת בשמחה לשאול עוד ואענה מה שאדע כשאוכל (לא נמצאת כאן כל יום)

 

כל טיפת השקעה שלך בה נשמרת ומחזקת אותה להמשך חייה, שיהיה לשתיכן בהצלחה רבה!!

תודה! למדתי הרבה, מקווה שאצליח ליישם...

שתהיה סיעתא דשמיא וברכה בהשתדלות שלנו למען ילדינו..

אני הולכת לשירותים

והיא בדלת

הולכת לעשות כביסה\

והיא שם

שלא לדבר כשאני אוכלת שהיא רוצה גם

ותביני שאני עוזבת אותה ברגע שהיא עסוקה עמוק במשחק

 

רק חסרה סיכת ביטחון שתצמיד לגמרי.

שהם יותר 'דביקיים' מה לעשות..

הוא מגיע אחרי לכל מקום, וכל הזמן רוצה ידיים ובדיוק כמו שתיארת

וכמה שזה מעייף, וזה באמת מעייף בואי לא ניקח את זה בתור 'צרה' חלילה

אלא אני מנסה להתחבר יותר לרגש המקסים הזה של אמא- אני אמא של הצ'וצ' הזה ואני זו שהוא דורש פעם אחר פעם את קרבה, מחפש להתרפק עלי ולהנות ביחד.

כולו בן שנה..

וזה במיוחד בתקופה האחרונה, יכול להיות שזה תקופתי וקשור למשהו מסויים

אבל באמת כמה שזה מעייף, ברגע שאני מרימה אותו שוב "לבקשתו" והוא נשכב עלי כזה בהתרפקות זה ממיס אותי

 

(לתופעה)למשהו שיש הרבה שיש להם אותה

באמת מתוק ואת נשמעת אמא מקסימה

בעיקר החשיבה החיובית

ולאלה שרשמו שזה יעבור עם הגיל-

בעזרת ד' יבוא עוד אחד ואז שוב

ב"ה עד 120...

עכשיו בילד השני בהחלט יש מצבים שהם משחקים ביחד בסלון כשאני במטבח (הקטן בן כמעט 11 חודשים, הגדולה בגיל הזה היתה צמודה אלי ברמה שהיה קשה ללכת לשירותים...)

אצלי דווקא זה הקטן שכזה..

הגדול ממש הפוך, עצמאי מקטנות שלפעמים הייתי אפילו נעלבת

כשיש עוד ילדים זה קורה אבל פחות,לפעמים הם עסוקים עם האחים, וחוץ מזה, אני כבר מתקרבת לארבעים וקולטת שגם אם יהיה עוד ילד, הם מתחילים לגדל ....ולא כל החיים ילכומאחרי לשרותים.

כשהם יגדלו גם אני אגדל

אז הכל יהיה שונה

ואולי אני אתגעגע לזה

אבל עכשיו אני בהתחלת הקרירה ב"ה

אז עד אז אפשר רק לצחוק על זה

אני מתנחמת בעובדה שהוא קשור אלי ואוהב אותי .. כפרה עליו!
אין ספק שלפעמים זה מעיק.. במיוחד שדופקים לך על הדלת של השירותים..

יבוא יום והילד יכנס הביתה יזרוק את התיק ויגיד לך: " הי אמא, ביי  אמא הלכתי לחברים" ואת תגידי " רגע, חכה, איך היה היום? מה עשית?" אבל הוא כבר נעלם... 

אבחון אצל נוירלוג.

יש 3 היבטים להפרעת קשב (שיכולים להופיע בנפרד).

1) מוסחות (שזה ה"קשב")

2) היפראקטביות

3) אימפולסביות

תקרא בDSM האחרון עך הגדרו קשב.

אבחון אצל נוירלוג שמומחה להפרעות קשב.

בהצלחה!!