פורום הורות (עמוד 240)

כנראה שאלו ילדים ממשפחה עם אופי אחר או שמאיזושהי סיבה הם מעוררים כעס.

תגידי לשכנה - תראי, זה לא מסתדר, בואי נשתדל להפריד בינהם.

תצאו בשעות שונות מהם לגינה. אל תזמינו אותם אליכם ואל תשלחי את שלך אליהם.

גם לי יש ילד אחד שבשום אופן לא מסתדר עם בן השכנים בדלת ממול למרות שהם בני אותו גיל ולמרות שאנחנו כמו משפחה - כל שאר הילדים מסתדרים בינהם. אז השכנה שלי ואני, כשאנחנו רואות שעומד להיות פיצוץ, אנחנו מפזרות את החבורה ומפרידות בינהם.

הם כבר נעשו ממש מודעים לזה בעצמם. הבן שלי כבר שם לב על עצמו מתי זה מעבר ליכולת שלו להיות במחיצת אותו ילד והוא אומר לי - " אמא אני מרגיש שאני עומד להתפרץ". באותו רגע אני מפרידה בינהם לגמרי.

זה יכול להיות קשור לאיזה שינוי שהתרחש לאחרונה? או לחוויה חזקה שעבר לאחרונה?

האם במשך כל הזמן הזה הוא ממשיך להיות שמח ולא בכייני?

זה נשמע כמו משהו שעשוי לעורר דאגה בתנאי שמצטרפים לזה סימנים או שינויים כפיי שציינתי למעלה.

מה הבעת הפנים שלו כשהוא מדבר על אנשים בוכים? האם זה מצער אותו?

אולי הוא חשוף לבכי של ילד אחר וזה מטריד אותו.

יש ילדים שרגישים יותר לסבל של אחרים, של בעלי חיים. יש אפילו ילדים שמפגש עם אנשים מבוגרים מאוד מעורר בהם צער וחמלה.

תנסי לברר בעדינות מה קורה בגן.

קודם. בפסח נזכרים בשירים של פורים, בפורים חנוכה. וכו' או אירועים שקרו כמה חודשיים אחורה.

בהחלט יתכן שהוא זוכר מה היה שם!

לגבי טיפול אין לי ידע אבל, נסי אולי למקד אותו בסיפורים חדשים ורק שמחים אולי זה ישנה את התמונה!

בהצלחה!

תנסי להתיחס לזה אבל לא ב"וואו", אלא במין שיקוף של מה שהוא אומר. "אתה חושב שהילד בוכה". "זה נראה שהילד בוכה". ותראי- מה הוא יגיד.

אולי גם קצת לשאול- למה הילד בוכה? לא לחפור לו, כמובן, שלא ירגיש שזה לחץ ממך על הענין.

אבל לדעתי אל תתעלמי.

לנחם ולחבק ביחד את הילד בתמונה שבוכה

הילד בתמונה בוכה- 

בוא נעשה לו טובה טובה.... נחבק אותו (חיבוק לספר, ליטוף על הדפים) נגיד לו שלא יבכה... שהכל בסדר... 

אם הילד שלך עושה השלכה על בכי שאולי יש בתוכו על ילד בספר- תעשי את השלכה של החיבוק שתתני לילד שלך כשהוא בוכה- על הילד בספר, 

וכמובן כשהוא מחבק את הילד בספר- היד שלך מחבקת את הילד שלך... שיספוג את זה בלא-מודע

נובע, במקרה שלי, מרגישות.. הם מחפשים אחרי ביטויי הרגש החזקים, כי הם כאלה.

א. תגובה חמורה להכאה שלכם היא בעיני נכונה. זה קו אדום בעיני- לא מרביצים לאבא ואמא.

ב. מה עושים? אין לי פתרון כ"כ... אולי לנסות לקלוט את הרגע שלפני, ולעודד אותה שהיא יכולה להתגבר ולא להרביץ? אולי לצ'פר אותה על כל פעם שהיא מדברת ולא מרביצה?

בהצלחה..

צריך להגיב בתקיפות ובעקביות.

בגיל 3 אני לא סוגרת ילד בחדר אפילו לחצי דקה.

אני מושיבה את הילד על הכיסא ולא מרשה לקום, זה עונש מתאים יותר לגיל הרך.

טווח הזמן כמובן מותאם לילד.

אנו הבנו שפשוט מציקים לו בגן (בגלל שהוא כזה ילד טוב ועדין) - ובמקום להחזיר לילדים בגן, הוא פורק הכול בבית.

אני לא בטוחה שזה מתאים גם למקרה שלכם, כי היא צעירה יותר, ובאמת אולי עוד לא עברה משלב הדיבור הפיזי לדיבור השפתי.

אני אומרת לילד שעשה מעשה לא טוב :"אוף! כל כך רציתי לתת לך הפתעה אבל אני לא יכולה"

ובאמת להיות עצובה מזה.

הם אומרים אמא אנחנו חוזרים בתשובה.

ואז להגיד להם אם בפעם הבאה לא תרביץ ותתגבר יש לי הפתעה רק בשבילך בארון

ברוך השם עד עכשו היא לא ידעה מה זה בכלל מכות חמסה חמסה

מקווה שהעניין ייפתר בשלום אצלכם ואצלנו.

(אצלנו הבן התחיל עכשיו ללכת לחוג קפוארה, והוא מאוד נהנה. אולי הצורך שלו להרביץ יצא שם, בהתעמלות הזו, והוא לא ירביץ בבית. אצלכם מדובר בבת, אבל אולי כדאי למצוא פתרון דומה?)

כתבת שאפשר לשאול אותך על ענייני לשון. אז ככה: לימדו אותי שאסור לכתוב פסיק לפני ו' החיבור. לפעמים, זה ממש מתבקש, אבל מה לעשות שזה אסור ! ראיתי שגם את "חוטאת" בענין זה. האם את מרשה לעצמך לכתוב כך רק כשאת כותבת באופן לא פורמלי ? אשמח לשמוע ממך. תודה.

מדבר על משפטים שיש בהם פירוט. לדוגמה: נתתי מתנה ליוסי, לדני ולאיציק. כשוי"ו החיבור באה לחבר בין שני משפטים   (כמו במשפט שכתבתי), אז צריך לשים פסיק.

ממליצה לראות באתר "אשירה" הרצאות של הנחית הורים, מה שיאפשר לך להתבונן לעומק.

כי העניין הוא לא פתרון שמתאים לכולם אלא התבוננות פנימית.

בהצלחה!

בעזרת ה' יתברך

שלום וברכה

ילד גדל, וכל דבר שלא מלמדים אותו שאסור- הוא יעשה בשלב מסויים. לכן זה נורמטיבי שילד משתמש במכות כאמצעי הבעה של כעס ואי הסכמה. גם אם היא לא מרביצה בגן- היא עושה שם "עבודה מעשית", היא לומדת בשידור ישיר מה עושים כשהחיים לא מוצאים חן בעיניך. היא רואה את החברים שלה מרביצים (אין כמעט גן שנקי ממכות, קצת או הרבה) וזה מחלחל ל-תת מודע. לפעמים היא אפי מרגישה את המכות ואת העוצמה שלהם על הבשר שלה. לכן, למרות שאנחנו לא היינו ילדים כאלה- זה די מובן מאיפה זה מגיע. "בדור עקבתא דמשיחא- חוצפה יסגה.." יש הרבה חוצפה, הנורמות החברתיות נהיו חוצפניות. אך כמו שאמרתי, זה לא נובע מרוע, רק מחוסר יידע עד מה הדבר הזה הוא חמור.

אופן הטיפול:

מצד שני- הטיפול צריך להיות ממש חד משמעי. להגיד לילדה בצור חד משמעית- בבית שלנו לא מרביצים. בכל פעם שהילדה מרביצה- מיד לוקחים אותה הצידה ואומרם לה (בנחת!!!!) : בבית שלנו לא מרביצים. צעקות רק ייצרו אנטי, צריך לדבר בסמכותיות אך לא לצעוק. טון ברור (לא סלחני ועדין) אך לא צעקני. חד משמעי.

כמובן, אין כמו צ'ופרים. על כל התגברות צריך לצ'פר. על ההתגברויות הראשונות כדאי לצ'פר ממש חזק, בממתק ובעיקר בשיחת חיזוק: "ידעתי שתצליחי להתגבר, את מדהימה! כל הכבוד! הנה, ממתק לילדה המצטיינת שלי!"  וכו'.

כדאי כשמשכיבים את הילדה (ביום שהיא היכתה) ליצור איתה שיח. על המיטה. בתחילה להגיד לה כמה את אוהבת אותה, כמה את שמחה בה. אחר כך -לשאול אותה: "מתוקה, ראיתי שהיית ממש מתוסכלת היום, והרבצת.. מה תסכל אותך? למה היית עצובה? " לגרום לה להוציא את הלכלוך מהלב. (את בטח חושבת, "היא רק בת שלוש..", תנסי ותראי שהיא תשתף אותך, גם אם לא בפעם הראשונה- זה יבוא בפעים הבאות). אחרי שהיא תגיד לך את התסכול תסבירי לה שאסור לפתור בעיות במכות, ולאחר מכן תציעי לה את הפיתרון לבעיה בעיניך! תגידי לה מה את היית עושה אם היית במצב שלה, מה את מציעה לה לעשות!  זה יכול לשנות תפיסה של ילד. הוא שומע שהורים שלו מבינים אותו ותומכים בו. הם אפי' מבינים את הקושי שלו- ואז אפי' נתנו לו פיתרון לבעיה שלו.

זיכרי! ילד במהותו הוא טוב, זה יעזור לך לאורך כל הדרך.

בהצלחה רבה

מכירה מקרוב (מאד) מקרה דומה.

נשמע שאחיך סוחב איתו הרבה מאד משקעים מהעבר וכך הוא פורק..

אז אלביש לו אותה.

כבר הספדתי אותה

הייתי כמעט בטוחה שתזדעזעו מהרעיון

ואפילו קצת התביישתי לשאול...

להיות מעורבת בנעשה בגן:

• להתקשר לגננת פעם בשבוע- שבועיים ולברר מה מצב הבן.
• לכתוב לגננת פתקים
• לדובב אותו
• לדובב חברים שלו

אני כבר כותבת פתקים

והוא די מספר מה קורה בגן

ואת חושבת שאם אדבר יותר עם הגננת אז פתאום היא תחשוב לומר לי דברים כאלה?

לקרוא בעיון את הפרוטוקולים של האסיפות הורים, וכן את כל ההודעות הנשלחות בדף קשר.

להתיחס בכובד ראש לכל פתק שמגיע מהגן.

יום אחד כתבתי לבן שלי פתק והוא חזר זורח, שסוף סוף הוא גם קבל זכות להפעיל איזו מכונה שם שפולטת עדשים...

הייתי בשוק מזה שהגננת לא אמרה שום דבר לאמהות.

אני אמורה להיות נביאה? וזה ממש... יואו, לא יפה.

אבל אין מה לעשות עם הממסד לצערנו, יש הרבה דברים שהם צפרדעים לבליעה.

הדבר היחיד שאת יכולה לעשות זה למנוע את הצער מאמהות אחרות.

אני למשל, אחרי שנודע לי הדבר הנ"ל, ספרתי לאמהות שפגשתי מהכתה של הבן שלי שזה ככה.

או עיסוי חניכיים 

תזהרי שהיא לא תנגוס אותך בטעות, שלא יהיה אמא בוכה גם... זה שאת מניקה לא מחייב אותך להיות נשכן 

הילדים שלי לא אהבו את הגל הזה לשינם , זה עוזר ומרגיע .

וכן נשכו מפלסטיק כזה , או נורופון  ....

בהצלחה

וזה גם לא מרגיע אותם.

מרחנו טיפונת משכך כאבים על החניכיים

קראתי על מקרים שבהם נאמר שטי-ג'ל הרדים את הלשון ואז זו כבר הייתה סכנה..

מעבר לזה, משהו בחומרים שלו יכול להיות חמור יותר, מאשר אקמול פשוט

וכן שמעתי שזה משפיע לכמה דק' בודדות- וחולף.

בדקת כיוונים נוספים? אוזניים למשל?

תקופה לא קלה.. אבל זה עובר בסוף...

אבל פעם הילד שלנו כשהיה בן כמעט 3 אכל ליקק שפורפרת שלמה של טיג'ל ולא קרה לו כלום (ואל תדאגו  זה היה מזמן הוא ב"ה בריא ושלם. בזמנו התקשרנו למרכז הרעלות ואמרו לנו שזה בסדר)

אם הטיג'ל לא עוזר, ויש כאלו שזה לא משפיע אין מנוס אלא לתת אקמול.

למרוח על החניכיים, זה מאלחש ומרגיע ויותר טוב מטיג'ל.

(רופא ילדים המליץ)

טעמתי פעם בטעות

כתבו כאן בעבר שילדים יכולים לומר דברים שאינם אמת בגילאי 4-8. אולי גם גיל 10 תופס באופן חלקי.

מבחינת המשחק- צריך לגשת לחנות, לומר בצורה ברורה שהמשחק לא תקין ולבקש שיוחלף באחד תקין (או שכספכם יוחזר לכם. בכל זאת, מדובר במשחק שעלה 130 ש"ח). מול החנות (עד כמה שזה אפשרי מבחינת הפרטים וכו'), הייתי מנסה כמה שיותר להתעקש.

מבחינת הילד- חשוב לפני הטיפול להבין את נקודת המבט שלו. הוא שיקר לכם, וגם לקח כסף בלי רשות. אלו שתי התנהגויות אסורות, ובטוח שהוא יודע שהן אסורות.

מאוד חשוב לו לעמת אותו בכוח מול ההתנהגות השלילית שלו, כי זה יכול להיות לו מאוד קשה (הוא יכול להרגיש בודד מאוד, נדחק לפינה, לא אהוב ולא מובן ולא מקובל, ועוד). אני לא אומרת בכלל שההתנהגות שלו מקובלת, אבל חשוב לפעול בצורה עדינה שלא תשדר לילד משהו פוגע. הגיוני שחלק מההיסטריה והעקשנות של הילד, כשעימתת אותו עם העובדות שלא קיבל את הכסף מאבא, נבע מהחרדה שלו ש"תעלי" על ההתנהגות הלא-יפה שלו. יכול להיות שזה מאוד הפחיד אותו (גם במחיר של לשקר לך פעם נוספת, בפנים).

מחר בבוקר, אני הייתי מתנהגת כרגיל כלפי הילד, כאילו לא קרה דבר. אחרי שהוא חוזר מבי"הס- שוב יחס רגיל. אחרי שעברה חצי שעה-שעה מאז חזרתו הביתה (כשהספיק "להתאקלם" בבית), הייתי אומרת לו בנעימות שאני רוצה לדבר איתו בשיחה אישית, רק אני והוא, ומוצאת לנו פינה לבד (אם זה לא אפשרי כי יש עוד אחים קטנים, הייתי מוצאת להם סידור/בייביסיטר, או עורכת את השיחה יותר מאוחר באותו יום, אבל לא קרוב מדי לשעת השינה).

בשיחה איתו, הייתי פורסת בפניו את הדברים (בקול נעים, לא מאשים)- אתמול ביקשת רשות ללכת לחנות לקנות את המשחק **** שמאוד רצית לקבל מאיתנו ליום ההולדת. אמרת שאבא נתן לך כסף לקנות את המתנה יותר מוקדם. הסכמתי לזה, כי מאוד מאוד רצית ואמרת גם שאבא נתן לך כסף ורשות לזה. אחרי שחזרת הביתה ודיברנו עם אבא, התברר שאבא לא נתן לך כסף ורשות לקנות את המתנה יותר מוקדם. אשמח אם תסביר לי מאיפה היה לך מספיק כסף לקנות את המשחק שרצית.

[שימי לב שהשתדלתי לא לכתוב דברים שיכולים להיות עוד יותר האשמה- לא לומר לילד- "לפני יומיים לא שמת את הכסף במקום", כי הרי לא ראית שהוא לא עשה את זה, ואולי הוא באמת השיג את הכסף למשחק ממקום אחר. חשוב לו לשדר לו שאת יודעת את העובדות ואת כל המעשים הלא יפים שעשה בדרך. ויש עוד דוגמאות לדברים שהשמטתי.]

אח"כ אפשר לומר לו שאת מבינה שהוא אמר שאבא נתן לו את הכסף לקנות את המשחק, בגלל שהוא מאוד רצה את המשחק. וזה באמת מאוד קשה להתאפק כשרוצים מאוד לקבל משהו וצריך לחכות ולחכות. ועם זאת, את ואבא מאמינים שהוא יכול לחכות עוד קצת, ואם זה מאוד קשה לו, אפשר לקנות לו משהו קטן (הפתעה סמלית מאוד) בינתיים, ושמאוד חשוב להיות כנים וגלויים עם אבא ואמא, בלי לעשות דברים בהסתרה.

הגיוני מאוד שאפשר לנסח את הדברים בצורה טובה יותר; אני די עייפה מכדי למצוא מילים טובות יותר. אם עולה לך משהו טוב יותר, שיתאים יותר לך ולו ועדיין יעביר שדר של אמון ואהבה- לכי על זה.

הרבה הצלחה באומנות הגידול.

גם לי יש בן עשר שלפעמים מאוד נעול על משהו שהוא רוצה, ואני יכולה לדמיין אותו בא להוט כולו לאבא לשאול על עודף של אמא ששמתי על המדף, אולי אפשר להשתמש בזה וסוף סוף לקנות את המתנה, ואבא ממלמל איזה "כן כן" תוך כדי שהוא בודק תחזית למחר (או כל דבר אחר שגורם לו להיות לא מרוכז בשאלה של הילד - קורה לכל אחד!) והופ, הילד קיבל אישור "אבא הרשה לי". אפילו אם באמת הוא יודע שהוא יותר סחט את האישור הזה מאשר קיבל אותו, עדיין זה רחוק מלהיות שקר וגניבה כמו שהצטייר לך. יכול להיות שכך (בערך) היה?

 את השאלה

תסבירי למוכר שהילד לקח את הכסף בלי רשות, ואם המוכר מסיבה כלשהיא ממאן להחזיר הצביעי על התקלה בצעצוע.

ב. לא יודע מה לענות לך בהתנהלות כלפי הילד, שלי עדיין אל בגיל הזה

אם הצעצוע היה תקין באמת שאלה מה לעשות.

אבל אם בכל מקרה הוא מקולקל וילד בן 10 מבין שאין מה לעשות בצעצוע מקולקל אז תאמרי לו שמחזירים את הצעצוע לחנות ותדרשי לקבל את הכסף חזרה לא זיכוי.

(יש גם הגבלה החוק עד איזה גיל מותר למכור לילדים לא זוכרת מה הגיל)

מה לעשות הלאה מבחינה חינוכית אני לא יודעת לענות לך. תשאלי ותייעצי עם בעלך מה עדיף להסביר לו שאת הכסף אתם תשמרו לו עד היומולדת?

אולי לדבר איתו שיחה ואח"כ לקנות את הצעצוע כי אתם רואים שזה משהו חריג שהוא מאוד רוצה עד כדי שגורם לו לעשות מעשים לא ישרים... אז לספק את הצורך הזה.

מה שבטוח בשלב הראשון להחזיר לחנות לתקן את הדחף הרגעי שגם גרם לו לקחת כסף לא בדרך ישרה וגם גרם לו לקניה כלכלית לא כדאית.

בבית/ בחוץ?

לא המורה אבל אחת ממשתפות הקורס סיפרה את זה(פלוס זה שהיא אוהבת להראות לילדים שלה את החגורה...רק להראות כן)

(לא שיצא לי פעם אבל הילדים שלי ממש קטנים)

אם גישות חינוכיות עכשוויות  ימשיכו להיות באופנה אז

כנראה נצטרך עוד מעט לפתח מקלטים להורים ומורים מוכים

אבל בכללי אין ענין. בימינו ביחוד. מלבד מקרי "חירום".

ולא כדאי לכם בכלל לחשוב על כיוון כזה.

במקום לבנות, אתם עלולים להיסחף.

שלא לדבר על להרים את הקול....אני מודה שבתקופה האחרונה מרוב מצוקה הייתי טופחת לבת שלי על הראש והטוסיק אבל הפסקתי עם זה מהר מאוד כי זה לא באופי שלי בכלל.....עדין עדין אני סובלת מהרגשת חולשה ושיתוק כשהילדים לידי.

לדעת להציב גבולות ברוגע

הרבה הורים או לא מציבים גבולות בכלל או מציבים אותם מתוך תחושות שליליות. 

וזה מאוד קשה ללמוד וליישם 

ברחמים, באהבה..

תתפסי כאילו איזה טיפה "מרחק" לרגע; תגידי לעצמך בנחת - כאילו היית רואה ילד קטן ברחוב שלא בדיוק יודע לאן ללכת - הם קטנים, אני האמא, אני אעזור להם לנווט את עצמם. גם בלאגן שהם עושים, כי אין להם בדיוק נסיון חיים מה לעשות עם כחותיהם. תעזרי להם, בסבלנות, בהתמדה. את תראי שאת מצליחה להשפיע, וזה יתן לך עוד כח ועוד סבלנות.

הם פשוט מאוד אנרגטיים ותובענים.

שלוש שנים טיפלתי בהם כמעט רק אני

על הגדולה היה צריך להשגיח כל הזמן מפני שיכלה לעשות דברים מסוכנים ולהרוס את כל הבית

האמצעי היה מתחיל לבכות כשאבא שלו יצא מהבית וכלום לא הרגיע אותו אבל פשוט כלום(וכן ניסיתי הכל)עד שבעלי היה חוזר וזה היה יכול להיות ימים שלמים

פלוס כל הקשיים הבריאותים שיש לי......באמת אני לא יודעת אם כבר נשארו לי אנרגיה וסבלנות גם אמרתי את זה למטפל

את תחליטי שיש לך אנרגיה וסבלנות - אז יהיה לך.

לא מעט אימהות מטפלות "כמעט לבד" (בעל בצבא, עבודה וכד')..

הגדולה מן הסתם הרגישה "מצב" בבית, אז הגיבה בדרכה. כך גם האמצעי.

זה היתרון שאתם עושים כעת "טיפול כולל". לא רק בנקודה אחת.

את צריכה להאמין, שככל שהמצב האישי והמשפחתי יהיה יותר רגוע, הילדים יחושו ויהיו גם כן.

אל תחשבי  על עצמך כ"נפעלת" מהמצב אלא כבעלת יכולת השפעה עליו.

לא "להתרגש" מידי. הכל בנחת. גם אמירות לילדים. אפשר לעמוד על דברים ולהסביר ולהגיע להבנה, גם בנחת.ירגיוש את יודעת מה את רוצה, ויעשו מה שצריך.

תקדישי זמן לעצמך כשהילדים לא בבית.  תכבדו אחד את השני - ויהיו לך מספיק אנרגיות גם להם..

הסתכלתי על תמונות שצילמנו לפני זמן ורואים על הפנים של כולנו שאנחנו סובלים,אני מקווה שהתרופות והטיפול,עם ההדרכה יעזרו,גם נקבל הדרכה בבית

מהספר של מרים אדהאן ואהבת.

גם אני רגישה וקשה לי להיות סמכותית ומה גם שהילדים שלי היפראקטיביים (אובחנו במהלך הילדות כסובלים מהפרעת ADHD וילד מסויים אחד כמעט אובחן כסובל מתסמונת טורט).

הספר עזר לי מאוד ללמוד להיות אסרטיבית מצד אחד אבל קשובה וחומלת מצד שני.

המחברת מביאה המון פתרונות יצירתיים לעימותים שעלולים להיווצר עם ילדים, המון דוגמאות וגם תרגול.

ולא רק ליחסים עם הילדים אלא גם עם הבעל וגם עם עצמנו כאמהות - בונה מאוד את הביטחון העצמי וההכרה בערך העצמי שלנו.

אני יכולה בפירוש לומר שהספר העמיד אותי על הרגליים.

למזלי חברה טובה השאילה לי את הספר כשילדתי את השלישית (הבכור השובב והפרוע היה בן שלוש). אם לא כן הייתי הולכת לגמרי לאיבוד.

באינטואיציה שלי הבנתי, עוד קודם לקריאת הספר, שבאופן כוחני אני עלולה לשבור את הרוח של הילד הזה (אחיו הקטנים שנולדו לנו עם השנים שובבים לא פחות ) או להצמיח חלילה ילד שיגדל להיות אלים או אפילו בעל דפוסים עברייניים אם אני לא אאמץ גישה שהיא מצד אחד סמכותית ומצד שני רגישה מאוד אל הילד.

הייתי צריכה לעמוד גם מול היחס של הסבתות שיחיו והגננות שהילד הזה עבר אצלן.

 אחת הסבתות אמרה לי שעם ילד כזה צריך להחזיק מקל בבית (ה' ירחם) ושילדים הם בסה"כ פלסטלינה שנתונה לעיצוב שלנו ההורים איך שנבחר... ובאופן כללי שידרו לי שאני לא מסתדרת, לא מצליחה לחנך את הילד הזה. הגדילה לעשות אחת הגננות שאמרה לי "נו - הוא הבכור שלך אז את לא יודעת" וכו' .

בנוסף אני תמיד על סף לפרוץ בבכי - לא בגלל שאני אובדת דרך אלא כי אני רגישה - מה שגורם לאנשים בכלל ואנשי הצוות החינוכי לזלזל בי עוד יותר.

עם כל המורכבות הזו נאלצתי להתמודד ובחסדי ה' הצלחתי. הלכתי עם האינטואיציות שלי ונעזרתי מאוד בספר כאמור (הספר תאם לגמרי את מה שהרגשתי) ואפשר לומר שסללתי לנו דרך חינוכית בשנים הראשונות שלנו כמשפחה. דרך שמלווה אותנו עד היום בחינוך ילדינו הקטנים הבאים ויצירת קשר אמיץ וחם עם ילדנו הבוגרים.

רק שאין לי אפשרות כרגע להשיג את הספר.

אולי תוכלי לכתוב לי בפרטי נקודות עיקריות מתוכו

לחפש את הספר וליצור קשר.

אבל ממש ממליצה לך להתאמץ להשיג אותו. אם אתם מחוברים לקהילה, אולי למישהו יש אותו. המחברת היא אמריקאית במקור ואני מניחה שהספר יצא גם באנגלית.

אני מקווה שנוכל לקנות את הספר בעתיד הקרוב,פשוט כרגע אנחנו קצת קצרים בכסף ושומרים יותר לאוכל ולחשבונות.

אני רק לא זוכרת עם השאלתי אותו או איפה הוא בכלל.

אם אני זוכרת נכון זה היה בהוצאת פלדהיים. כך שאפשר לשאול בחנויות ספרים תורניים.

אם השכנים שומעים בכי חריג של ילד, הם מזעיקים משטרה. בין אם זה בגלל דלקת אוזניים ובין אם בגלל שהפלקת לו.

השוטרים פורצים לבית, מצמידים את האבא לקיר, ממששים לראות אם אין לו נשק, מאיימים בירייה על כל תנועה חשודה... כל זה לעיני הילדים המבועתים. אחר כך יתפנו לבדוק מה בדיוק קרה ומה החוק אומר...

שמעתי פעם את רחל ארבוס, מנחת חוגי הורים בעלת ניסיון אומרת שעדיף לתת מכה (קטנה) מאשר לצעוק.

צעקות מראות על איבוד שליטה.

(אין כאן משום המלצה לעונש גופני)

יש ילדים עדינים שהרתעה של אמירה במעט רוגז מספיקה להם, ואם חלילה תתני מכה קלה, הם יעלבו.

מה שחשוב זה לא לאבד עשתונות. לא לתת עונש כלשהו רק בגלל שעכשיו להורה אין מצב רוח, אלא כתגובה על מעשה,

בין אם ההורה בחר לתת מכה קלה לילד קטן או עונש הרחקה וכד'.

אולי מפני שהיכו אותי מאוד בילדותי כי חשבו שזה מחנך(אז חשבו לא מחנך ולא כלום)

להעניש?נתנו לנו כרטיסיות עם שאלות כולל השאלה הזו ותיכף נזכרתי בכל העונשים שקיבלתי ושגם מזה לא יצא כלום אז בטח שאני לא מסוגלת להעניש

הקיצר יוצא שאני אימפוטנטית לגמרי

בסדנת שפר לימדו אותנו -

כשהילד מכעיס אותנו, מפגין כח בצורה שחוזרת על עצמה, צריך להתנטרל - פשוט להסתכל על זה כהצגה.

הילד עכשיו בתחפושת. זה לא הוא באמת. באמת הוא טוב וטהור ביסודו. נשמה אלוקית.

עכשיו הוא עושה שטויות. אולי כי כך הוא חושב לקבל תחושת שייכות (שזה צורך בסיסי וקיומי, שהילד מסוגל לעשות הכל כדי לקבלו. )

הכוונה - אמא תצעק / תעניש וכדומה מתוך עצבים - זה יגרום לי לחוש שאני שייך אליה. אני מפעיל אצלה את הרגש כלפיי. אפילו שזה רגש שלילי זה טוב לי. זה קיומי עבורי.

ואנחנו אמורים באמת לתת לילד תחושת שייכות רק על ידי אהבה, מילים חמות, מגע אוהב... דאגה לצרכים הבסיסיים, לתת תחושה שלא משנה מה תעשה, תמיד אני אוהבת אותך. (אחרי שאני כועסת על ילד אני משתדלת לומר לו - כשכבר נרגעתי. גם כשאני כועסת עלייך אני אוהבת אותך. זה נורא חשוב להם לשמוע את זה. זה מפייס ומרגיע.)

וכשהילד מתחפש בהתנהגות מתריסה נגדנו, וחוזר על זה כדפוס התנהגות, מה שיפסיק את ההתנהגות הזו זה אם נצליח להתנטרל - להסתכל על זה כהצגה רחוקה. זה לא נגדנו. זה לא משפיע על הסמכות שלי מאומה. לבוא ממקום רגוע , לא כועס. כמעט מחייך מתחת לשפם... מין הרגשה שאת אומרת לעצמך - תראי כמה הילד שלך מוכן ללכת רחוק ולהתרחק מאישיותו האמיתית, כדי לקבל ממני תחושת שייכות. אם את אומרת את זה לעצמך, התגובה תהיה ממקום רגוע. ואז לא משנה מה תגיבי - לפי מה שיצא לך לומר או לעשות, זה ירגיע אותו מלהמשיך להתנהג בצורה כזו. כי הוא ירגיש שזה לא הפעיל אותך. שזה לא גרם לתחושת השייכות.

בהצלחה רבה

מעריכה מאוד

אני אובר רגישה והייתי מתחילה לבכות מהמעשים שלה,היא בטח קלטה את זה.

היא ילדה שמילים כאלה תמיד עוברות מעליה כאילו היא לא רוצה לשמוע

גם אני בכיתי בגלל מעשים של הבכור שלי. גם לרבות רבות כמוך אין תמיד תחושת ביטחון שיודעים מה לעשות. ולפעמים מתפרקים. אל תרגישי בודדה במערכה. כולנו מתמודדות וכולנו לפעמים מתוסכלות ולפעמים מיואשות ולפעמים חסרות כח לחנך בנועם.

ומתוך הבעיות יוצאים דברים טובים- מתקיימים הפתגמים והפסוקים - 

שבע יפול צדיק וקם.

כי אשב בחושך - ה' אור לי.

קווה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'.

דווקא מתוך רגעים של חושך, משבר- מתגברים, מתבגרים וזוכים לאור. גם אם לא תמיד רואים את זה.

דווקא מריקבון - הזרע שנרקב באדמה - צומח הצמח החדש!

וכדאי להתפעל מהצמח שצומח, לראות כמה הוא חמוד וטוב. גם אם לפעמים יש לו קוצים. לאט לאט, בעדינות, הוא יסיר אותם, או שנעזור לו להסיר אותם.

ויש תקופות קשות ובהם צריך לזכור שהתקופות האלו עוברות. ולא לחשוב יותר מדי שאולי זה ישפיע על העתיד הרחוק. אם אין מעשי התעללות חריגים, חוסר טיפול בסיסי וחוסר תשומת לב קיצונית, זה כנראה לא ישפיע לטווח ארוך בצורה שלילית.

וכשמרגישים שהמצפון עובד יותר מדי, צריך קצת לדחוק אותו הצידה. ולהתמקד בעשיייה הטובה, ברגעים הקטנים של חסד. להגדיל ולעשות עניין מכל מעשה טוב של הילד.  ומכל מעשה טוב של האמא...

ולהתעלם לפעמים ממעשי הילדים. לאמא מותר גם רגע להיות עסוקה במשהו אחר. 

לא הבנתי על איזה מילים התכוונת שהן עוברות מעליה. בכל אופן, בסדנת שפר התייחסו גם לזה שהילד לפעמים מסנן דברים וזה לטובת נפשו הרכה. כשהורים מתעצבנים וכועסים, זה לא בריא לנפש הילד להיפגע מזה ולכן יש מנגנון בריא ששומר על הילד מפני הפגיעות - במידה מסוימת - וזה חוסר הקשבה. הילד מחכה שההורה ירגע ואז גם הוא נרגע. רק אז, כשכולם רגועים, הילד פנוי להקשבה ואפשר לדבר איתו. וכמו שהרב אבינר כותב בספרו "חינוך באהבה" - לגיל הרך (מומלץ) - החינוך נעשה לא בשעת ההתנהגות הבעייתית. החינוך נעשה ברגעי הרוגע. בשיחות עם הילד, בהקשבה, בדוגמא אישית, בסיפורי צדיקים וכדו'.

שמעתי אמא אחת שאני מאוד מעריכה, שסיפרה שכשהיא מרגישה שהיא כעוסה על אחד הילדים, היא פשוט הולכת להתקלח. בינתיים המתח קצת מתפוגג. כמובן שאם ילד הורס את הבית לא נכנסים להתקלח. אלא בעדינות תופסים אותו ומנסים לחפש לו תעסוקה אחרת. ככל שיותר גדלים יותר קל למצוא להם תעסוקה נורמלית. זה עובר!!!

אז אולי כדאי אם מרגישים חוסר אונים ורגישות יתר, באמת פשוט להיכנס להתקלח וכדומה, או להדליק לילדים משהו במחשב . או לחלק ממתק. (אני משתדלת למעט כמה שאפשר בצפיה במחשב וממתקים, אבל כשהאפשרות השניה זה מתח שגורם להתנפחות הבעיה, זה נראה לי שווה לכמה דקות של החזרת הרוגע. לא צריך שעה במחשב, אבל 20נ דקות של פרפר נחמד בשעת הדחק, זה נראה לי פיתרון טוב) זה טוב לדחות את רגע התגובה. הביטוי "להכות בברזל בעודו חם" לא נכון בחינוך. שם דווקא ההתאפקות, התגובה שבאה רק אחרי שנרגעים ממקום של חשיבה חינוכית, היא התגובה שעוזרת. ולא תגובה מתוך עצבים. אבל גם כשיש תגובה מתוך עצבים, זה לא סוף העולם , פשוט מסינים שזה יכול לחזק את ההתנהגות השלילית לפעם הבאה. וכל פעם שמצליחים לרסן תגובה כעוסה, זה מחזק את ההעלמות המעשים המעצבנים של הילדים.

ולסיום המלצה על ספר: "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" (והבנתי שיש גם פורום שקשור לספר, אם את מעוניינת אני יכולה לנסות לברר)

סליחה שיצא ארוך מדי

בהצלחה!

היא לאה אוהבת לשמוע שעשתה משהו לא בסדר ובאמת אני משתדלת להסביר בצורה נעימה והרמת הקול כאופציה אחרונה

לבית משפט שם נפגוש את עורכי הדין שלנו בחדרים נפרדים

מענין אם יהיה גם שימוע או שנלך ישר לדיון עצמו

אני בכל אופן אמרתי לעורכת דין שאני לא מחפשת משפט ולא מלחמות

היה דיון עם השופטת,עורכת הדין של בעלי,עורכת הדין שלי,עובדים סוציאלים וכולם אישרו שאנחנו עושים לגמרי מה שביקשו.

ויתרתי על זכותי למשפט והשארתי את ההחלטה לשופטת כי לא באתי למלחמות אלא בשביל הילדים

בעלי רוצה מצידו לעשות משפט כדי שלא יגידו שהוא מזניח

או העלונים של שכונת הר נוף.

השכונה הקרובה לגב"ש/קרית משה ויש בה אוכלוסיה גדולה של אמריקאים שעלו לארץ.

הרי נשמות ילדים הולכות ישר למקום טוב

לגבי אימא - לא יודעת, צריך להשלים שנמות ולהתכונן במידת האפשר - מצוות וחסד

למרות שזה עדיין מפחיד

עד 120

ולהדגיש יותר את המעבר לשמים:

'הוא עובר לשמים, ליד הקב"ה, וכו' '.

אגב, אנחנו גם מסבירים כך איפה היה התינוק לפני שנולד.

הכרתי ילדים שאחר כך פוחדים כשעובר מטוס בשמים, שלא ידרוס את סבא

הם מבינים 'בשמים' כפשוטו.

ובכל זאת צריך  להסביר לפי הבנתם. (ולהרגיע את מי שמפחד על סבא שאלו שמים אחרים, או מקום אחר בשמים...)

בלי תיחכומים ובלי לחשוש יותר מדי אם זו לא האמת המלאה (לענ"ד).

המציאות היא לא שהמוות מפחיד (לדעתי). המוות הוא המעבר מהעולם הזה לעולם הבא. איך אנחנו בוחרים להתייחס לזה, זו הבחירה שלנו.

אם את רוצה לפרט יותר (מה השאלות של הילד, ממה- בהקשר הזה- את רוצה להגן עליו וכו'), את מוזמנת.

אם אפשר, להשתדל לא לשדר לו בהלה ופחד מהשאלות האלה, כי עצם הבהלה של האם עלולה להגביר את הפחד של הילד.

(גם בן החמש וחצי שלי מפחד כל הזמן למות... זה יותר "בצחוק" - אם יורד לו דם, למשל, הוא בטוח שהוא עומד למות... משתדלת לא להיבהל מהאמירות שלו, והסביר לו בנחת שמקצת דם לא מתים...)

זה רק יגביר את התהיות שלו

והוא עלול גם לענות לעצמו תשובות מפחידות ולא נכונות

היא צריכה להיות העוגן והביטחון שלו!

כי אין לך תשובות

ומי יודע מה מתרוצץ בינתיים בתוך הלב שלהם

זה שלא אמרו כלום לא אומר שהם הפסיקו לחשוב על זה 

תהיות ומחשבות שלא קיבלו מענה וכן היו רוצים לקבל אז סבבה 

אבל צריך לברר טוב טוב אם זה אכן כך!

לכן כן צריך לוודא את זה

ובכלל אם הילד כבר בתוך המחשבות האלה אז אני לא

בטוחה שהתמימות הזאת עדיין טובה

תמימות כמו לספר על גן עדן למשל כמו שכתבו זה חיובי

אבל תמימות של חוסר ידיעה- אני לא בטוחה..

חוסר ידיעה ולא עם תמימות

(סוף סוף הצלחתי לעלות על הנק'- חוסר ידיעה הוא לא תמימות

תמימות היא חיובית וחוסר ידיעה לא)

ואני רוצה ללכת לישון כבר... אפשר?

נפגש מחר (אם יש בכלל תועלת להמשיך ויכוח\דיון שכל אחד מתבצר בעמדתו..)

זה גיל שבהחלט יש עיסוק בדברים האלה, במיוחד אם הילד שומע על פיגועים וכד'.

לא קראתי את כל התגובות, אז סליחה אם אני חוזרת על דברים שנאמרו.

באופן כללי- אם את מפחדת ממוות- אז זה גם יעבור אליו, זה ברור.

ואם את תעני בפשטות ובשלווה על השאלות, בלי להתערבב עם מה שאת מרגישה- אז גם הפשטות הזאת תעבור אליו.

"האם תמותי כשהוא יהיה גדול?"- התשובה הכי פשוטה בעיני היא שכמו שה' מחליט מתי אדם נולד, ומתי הנשמה שלו נכנסת לגוף, ככה ה' מחליט מתי הנשמה צריכה לחזור אליו- ואז האדם מת.

ובאופן טבעי- אנשים מתים בגיל מבוגר.  וכן, כשסבתא תהיה מאוד מאוד מאוד זקנה- גם יגיע הזמן של הנשמה שלה לחזור לה'.

והנשמה של סבתא תשמח- כי היא עשתה כ"כ הרבה מעשים טובים, והתפללה כ"כ הרבה תפילות, והקימה משפחה גדולה וטובה.

אמירה ש"כולנו נמות יום אחד" היא בעיני קצת מפחידה, כי היא מאוד כללית, כאילו יום אחד כולם פתאום יכולים למות. אז נכון שתאורטית זה יכול לקרות- אבל עדיף לתת לו את הבטחון הזה- שאתם לא תמותו לו פתאום באמצע הילדות.

וצריך להתיחס לחרדה מהנטישה שלך ולומר לו שכשאת תמותי הוא כבר יהיה גדול וחזק 

אז הוא לא צריך לפחד שהוא ישאר לבד. 

וכמובן ה' תמיד יקשיב לו ויעזור לו. 

לגבי הקושי האישי שלך זה משהו אחר, 

תנסי לכתוב מה בדיוק קשה לך. 

את פוחדת? אכן יש ממה לפחד, אבל יש גם פחדים לא מוצדקים. 

תכתבי מה בדיוק קשה לך עם כל העניין של המוות

בכל אופן הנה קישור לנושא:

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t683561#7555109

גם הבן שלי, בן שש, לפעמים מדבר על הזה, ושואל שאלות דומות, ואפילו בת הארבע לפעמים מצטרפת... (השאלות הקשות באמת היו כשבעלי גויס לצוק איתן. הילדים כל הזמן שאלו מה יקרה אם חלילה... ואני לא הייתי מסוגלת לחשוב על כך). באיזה שהוא שלב הבנתי שהקושי הוא אצלי. אם אני עצמי אשתחרר מהפחד - יהיה לי קל יותר לענות להם. ראשית, חשוב טוב יהיה טוב, ושנית - קצת יותר להתחבר לקב"ה. קל לייעץ, קשה לבצע...

הנה פרח שפורח: בהתחלה הוא ניצן, אח"כ בשל ולבסוף קומל ונטמע באדמה

ומהאדמה פורח פרח חדש

הכל פשוט וטבעי, וכך קורה עם הגוף שלנו.

לבני האדם יש גם נשמה והיא נשארת.

ולענות לילד זה לא אותן תשובות כמו למבוגר.

אז תכתבי מה הוא שואל ואולי נוכל לכתוב לך מה לענות. 

צריך לזכור שילד לא מסוגל לתפוס דברים באופן מופשט,

גם אם נתאמץ מאוד להסביר לו

אז נראה לי שהכי נכון לומר לו שאדם שמת הוא פשוט מת. 

שוכב בקבר ולא מרגיש כלום, 

ועוד הרבה שנים ה' יקים אותו לתחיה והוא יחיה שוב. 

כל נסיון להסביר על נשמה ושמים ועולם הבא לא יקלט אצלו בכלל. 

ואין מה לפחד, זה לא כואב ולא עצוב, הוא פשוט שוכב ולא מרגיש, כמו שישנים. 

השאלות של הילד באות ממקום של סקרנות או חרדה חקר  חשוב לשאול אותו ,את רוצה להגן עליו כי את פוחדת,מרגישה שהוא בסכנה..

לא ברור איזה שאלות הוא שואל ומה מטרת השאלות שלו

הבת שלי בת 6, מאז שעניתי לה שמי שמת הוא לא עצוב כי טוב לו והוא נמצא עם כל הצדיקים וליד ה',

מידי פעם אומרת לי

"גם אני רוצה להיות בשמיים ליד ה', כי אני רוצה לדעת איך הוא נראה...."

אז מה אענה לה אז???

והתכלית בארץ, החיים בארץ, יש תחיה ואנחנו בתחית החיים

אבל בפשטות היא חושבת שאם נמצאים לידו אז רואים אותו,

ודיברנו על זה שרק משה רבינו זכה לראות מי זה ה',

ושלא בטוח שכל מי שנפטר ראה את ה',

אבל הגברת מבקשת להיות שם כדי לראות מה רואים ומה לא......

שזה רצון מקסים, ושאת מקווה שאחרי שהיא תהיה זקנה-זקנה ותגיע לשמים, היא תזכה לראות את ה' גם כן.

להחמיא להם. למצוא את נקודות הכח ולתת להם ביטוי. ולחזק אותם על הצלחות, גם בדברים פעוטים. להשתדל שתהיה בבית אוירת רוגע ושמחה כמה שאפשר.

שיפתחו את כשרונותיהם ויעשו דברים שמביאים אותם לסיפוק.

זה בכיוון?

https://behithavut.wordpress.com/2014/11/20/%D7%97%D7%A1%D7%93-%D7%94%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%A4%D7%A7%D7%95%D7%AA/

בהצלחה!

יפה מאוד!

הלוואי ונצליח ליישם..

תודה!

המלצות בכל פה. גם יחסית זמין- נראה לי כל השבוע הוא במרפאה.

רופא נעים, רגוע, ירא שמיים. מאוד מקצועי. 

אנחנו הצטרפנו לפני חודשיים... אין אצלו כזה תור...

אלינו הביתה לראות את התינוק.

אנחנו שילמנו 770 ש"ח

ראה את התינוק כרבע שעה לפני הברית וכרבע שעה לאחריה

הגיע יום למחרת בשביל להחליף תחבושת ולראות שהכול תקין.

שילמנו 300 או 400 אחד מהשניים... עברו איזה 4 שנים מאז.

בשעה טובה!!

ובשני המקרים ראה גם לפני וגם אחרי

ואלה היו שני מוהלים שונים

לא יודעת, אבל נראה לי שהכי לא כדאי זה להתקמצן דווקא על המוהל. הוא זה שעושה את עיקר העבודה, וחשוב שיצא בתחושה טובה (גם אם לא נוקב בסכום).

נתנו בשתי הפעמים 1000. (ושאר ההוצאות על הברית הסתכמו בעוד 5000).

לא ראו לפני, אבל כשלראשון היה צהבת התייעצנו איתו טלפונית.

בפעם הראשונה ראה אחרי.

בפעם השניה, אצל מוהל אחר, נסענו מיד אחר כך לצפון (היה צמוד לחג), אבל בכל מקרה לא נראה לי שהוא לרוב מגיע. הוא הסביר לנו בדיוק מה צריך לעשות ואיך, הראה לנו תמונות ונתן דף הוראות מפורט, ואמר שהוא זמין במשך כל היום וגם במשך החג אם יהיו בעיות, ושבכל מקרה נשלח לו הודעה אחרי הורדת התחבושת. היה ממש בסדר, ודווקא הרגשתי שאני יותר בעניינים ומבינה מה קורה בזכות זה..

המוהל הגיע לבית יולדות שהייתי כדי לראות את הילד ולדבר איתנו כמה ימים לפני הברית

הגיע לבית שלי יום אחרי הברית כדי להוריד תחבושת

ואמר לי שהוא יכול לקבוע איתי להיות זמין בטלפון ביום למחרת כשאני מוורידה ומטפלת

מאוד מאוד זמין וקשוב. ברוך השם

מוזר לי מוהל שלא רואה את הילד לפני ואחרי הברית...

אבל אם הוא מוהל מומחה- הוא מבין מה הוא עושה ולמה...

אם אתם משלמים סכום יפה (למשל, מעל 500, בהתחשב בעובדה שהוא קרוב משפחה, שבכל זאת יש לו הוצאות נסיעה וגם ביטול זמן שבו הוא יכול היה לעבוד או לפחות לעסוק בענייניו. יש לו גם אחריות אם חלילה משהו משתבש ולכן הוא משלם לביטוח).

אפשר לבקש ממנו שיגיע גם ביום שאחרי, או שתגיעו אליו. לא מומלץ לוותר על הביקורת שאחרי הברית.

מזל טוב!

והמוהל ראה אותו גם יום לפני וגם יום אחרי [ואמר לנו להתקשר במידת הצורך]. אותי זה מאוד הרגיע.

ואפשר גם אחרי לרופא ילדים, או שוב טיפת חלב, אם האחות עם מספיק נסיון.

סימן שכולם מרגישים מחוברים - אליך, וזה אל זה.

תני למי שבא מולכם להתפעל. מה איכפת לך.

אנחנו עברנו מירושלים לקצה של ישוב - הבית האחרון באזור הגוש ממש מול ישוב ערבי , וזה היה מפחיד!!!

בתהחלה פחדתי לקום לבד לשירותים בלילה וסגרתי את כל התריסים ומי מדבר על לצאת בלילה למרפסת

היום הכול עבר, יש פחדים אבל לא נראה לי הרבה יותר מאשר ירושלמי ממוצע

התריסים פתוחים אני יוצאת בלילה למרפסת וגם כשזרקו לנו על הבית בקבוקי תבערה או אבנים נרגעתי די מהר...

ואם אתם תהיו במרכז היישוב - זו בכלל לא בעיה לדעתי

אפילו שמדובר על נסיעה סך הכול של 5 דקות מראש העין שבתוך הקו הירוק...

או 3 דקות מאורנית שחלקה כן בתוך הקו הירוק.

העניין הוא שיש כפר ערבי שממש צופה מעל היישוב (מסחה) וסך הכול גדר מפרידה בינינו לבין רוצחים שפלים בפוטנציאל...

היום זה לא נראה לי יותר מפחיד מכל עיר אחרת.

לאט לאט מתרגלים . ונכון כל אחד וה"ערבים שלו" .  גרנו בירושלים ושם גם הוי ערבים שהיסתבבו בעיר ....

אני לא אומרת שאני לא פוחדת ,אני פחדת כמו כל דבר שקצת מפחיד /מלחיץ תאונה בכביש או אסון ....

יש פעמים ששקט ורגוע ולעומת זאת יש ארועיים שמכניסים קצת יותר מתח .

נ.ב

אנחנו גם גרים בקצה הישוב וצופים על הערבים של רמאללה ...

וכשהוי מקרים שקראו בישובים אחרים , שנכנסו לישוב בקצה שלו ועשו דברים זה קצת הלחיץ אותי .

(למשל המקרה בפסגות שהילדה נדקרה ממחבל בחצר ביתה .... הם גרו בקצה .

או יושבים שזרקו בקבוקי תבער למרפסות וכלאה , שגם הם הוי בקצה הישוב ....)

בסופו של דבר זה רק נקרא מעבר לקו הירוק. אפילו לא עובר את המחסום אורנית.

ולדעתי הכפר הקטן הזה לא משמעותי, מתרגלים אליו בצורה זו או אחרת.

ואת האמת אני הרבה יותר מפחדת להגיע לירושלים אחרי כל מה שהיה מאשר לסוע בשומרון...

ויש את הרגעים המפחידים אבל ניסיון בדוק ומוכח להגיד:"ויהי נועם" והכל עובר בשלום

בהחלט הורדתם קמעה את מפלס החששות שלי ... אני מאמין שנלך על זה בהנחה שנצליח למכור את ביתנו במחיר שאנו צריכים...