פורום הורות (עמוד 241)

אצלי ממש לא שמעו על ה"אמור" הזה...

אולי עוד 5-6 שנים זה אמור להסתדר...

אני מתכוונת לקושי גדול להירדם ולהישאר ישן...

יש הרבה תינוקות בגיל הזה שעושים את זה די יפה...

 

לפי מה שקראתי לקראת חצי שנה מתחיל להיות מופרש מלטונין בכמות יותר גבוהה וכך השינה מתחילה להתייצב... ובמקומות אחרים קראתי שבגיל 4 חודשים מתחילה להתייצב השינה.. (כך גם היה אצל בני)

עברנו את השלב הזה...

עם בכורי המתוק לא ישנו שנתיים , היה מתעורר המון המון רצה לינוק המון והיה מאד מאד מאתגר.
עם הקטן שלי הכל זרם הרבה יותר ומגיל 3-4 חודשים הוא כבר ישן לילה שלם .
עצות פרקטיות:
לבדוק אולי שיניים מציקות לה, שהיא לא לבושה חם מידי , לנסות לראות אם רעש מונוטוני עוזר לשינה רציפה יותר

ואז ההורים שלהם לחוצים שמשהו לא בסדר כי אצל כ ו ל ם זה ככה...

אצלי כולם ישנו יפה מאד דווקא בחצי שנה הראשונה ואח"כ התחילו להתעורר הרבה.

אחד היה עם שינה יותר קלה ואחר פחות אבל עדיין התעוררו די הרבה.

היום בגיל 8 כבר אי אפשר להעיר אותם...

 

מגון הגנה טבעי מסכנות ל"ע.

 

 

יש אומרים בגיל יומיים או חודשיים

יש אומרים בגיל שבו הילדה מבקשת

יש אומרים שאף פעם לא.

 

תעשי מה שנראה לך הכי מתאים!!

יש בנות שלא אוהבות עגילים ונשארות עם חורים באוזניים.

אני משאירה לה את הבחירה להחליט.

בשביל עגילים לילדה.... כי כל פעם נסתפ לה החור
לדעתי כדאי בכיצה א או משהו

עם חומר מאלחש (המשחה של הברית)

לא מבינה את אלה שעושות עגילים לתינוקות או פעוטות.

סתם משהו שיכול להזדהם במקרה הרע, וסתם להציק להן במקרה הטוב.

לי אישית נראה מיותר. 

יכול להיות שאם הייתי באה מתרבות כזו שנהוג לעשות בה עגילים לתינוקות,

הייתי פחות מזועזעת מפיצית בת חודשיים עם עגילים או ממשפט שאמרה אמא של בת שנתיים עם עגילי חישוק עבים מזהב

"בהתחלה זה מאוד הציק לה  , אבל מתרגלים".

בארגנטינה הנורמה זה לעשות עגילים לתינוקות בבית יולדות, וזה נראה להם הכי נורמלי שיש,

לי זה ניראה מופרע.

אני חושבת שכשהילדה מבקשת אפשר,גם אם זה בגיל 3 תוך מתן אזהרה שזה עלול להיות לא הכי נעים ואם הילדה שומעת ומסתייגת אז לוותר.

וכיתה א' זה זמן הגיוני גם אם הילדה לא מבקשת אבל לאמא זה חשוב.

 

והאחות עשתה לה עגילים..
השניה קיבלה מתנה בגיל שנה.
כולנו רק עם זהב עד גיל ארבע עשרה,, כשהיה פעם זהום שמנו משחת עיניים אנטיביוטית.
עגילים זה תכשיט אהוב על הגברות שלי ועל הרבה מאוד בנות. ממש תלוי בשיקול דעתך.

גם לנו נסתם פעמיים אבל הסכום הגיע ל180 בסה"כ....

פעם ראשונה: 250 ש"ח (מכיוון ששמנו לה עגילי זהב, פחדנו שתהיה לה רגישות לחומר אחר)

 

פעם שניה: 180 ש"ח + עגילים חדשות עוד 200 אולי.. כבר לא זוכרת בדיוק.. (התפתינו, היה מבצע) 

 

פעם שלישית: 180 אם אני זוכרת נכון...

 

בערך, זה היה מזמן..

 

עכשיו היא רוצה שוב.. 

 

אבל נראה לי אני אחכה שהיא תגדל עוד ..

או 70 במקום אחר...

לבת שלי (בגיל 4) כולל עגילים היפו-אלרגניים מזהב שילמתי 80 ₪

250 נראה לי הגזמה מטורפת....

אני לא עשיתי (ולא עשו לי) מעולם

 

לבנות שלי אעשה אם וכשהן יבקשו (בהנחה שאהיה שלמה עם זה גם כן).

מכינה  את הילדה לכך שבוע לפני,

עד כה היו לי 2 בנות שעברו את החויה. הן זוכרות ושמחות עם העגילים.

לדעתי העגילים נותנות חן והילדות מאוד אוהבות.

 

 

כמובן לעשות רק עם המשחה המאלחשת ובשיטה האמריקאית(ערכה סטרילית חד פעמית, ללא אקדח)

שרק אז יש לי שיקול דעת מספיק אם אני מעוניינת לעשות שינוי כזה בגוף. בגיל בת מצווה כבר היה ברור לי שאני ממש לא רוצה, ואני שמחה שאין לי חורים.

בע"ה אם נתברך בבנות אני חושבת שאעשה כמו אמא שלי.

ואמא שלי אמרה לי לקחת זמן לחשוב על זה.
חשבתי שנה! (פעם בעד פעם נגד)

ובסוף החלטתי שאני לא רוצה...
אז לדעתי זה תלוי בילדה.

נ. ב. לאחותי יש עגילים. מגיל 5 ~כי היא שגעה את ההורים שלי שהיא רוצה עגילים ואמא שלי סחבה את זה קצת והזהירה אותה שזה לא כדאי בגיל כזה ...
והיום היא בת 21 ומצטערת. על זה שעשתה חורים.

לדעתי כשילדה תגדל ותגיע לגיל התבגרות אז אם תרצה

לא נראה לי שזה מוסיף חן או יופי

ולהכאיב לתינוקת ולהסתכן בזיהום בשביל שמישהי תגיד - איזו נסיכה

וגם חבל על הכסף - אנשים פה כתבו איך הם חוסכים על אוכל, לא קונים זה ולא מרשים את זה ובגדים רק מיד שנייה

ולבזבז על דבר כזה?

חוץ מי זה טיפול בבית וילדים גם ככה דורש הרבה כוח, יש הרבה מטלות, למה להוסיף עוד?

שמעתי על מקרים כשנערות הלכו בלילה או ברחוב מבודד ורצו לשדוד מהן עגילים ונקרעו להן אוזניים 

בגדים ועל יופי, ולא חוסכים בכל דבר אז שיקנו גם את זה אם בא להם

ואם שדדו מהם שרשרת והם נחנקו??? באמת!!!

אולי אם הן יגדלו וממש יבקשו אני אחשוב על זה. בטח לא לפני הבת מצווה ועדיף אחרי כשיהיה להן שיקול דעת ראוי לגבי העניין.

 

 

מה היא תעשה איתן?

וחוץ מזה שאני מקווה שהן לא יסבלו מאמא עם דעות קדומות וישנות...

כי עגילים זה אכן מוסיף חן והתעסקות כייפית מאד! לא סתם אמרו שהבעל צריך לשמח את אשתו בתכשיטים (וזה אחד התכשיטים העיקריים).

 

וגם המחשבה שזה כיפי ויפה זה עניין של דעה קדומה וישנה מאוד [עגילים זה ממש לא חדש!]

והבעל צריך לשמח את אשתו במה שמשמח אותה. זאת פשוט אופציה רווחת יחסית [יחסית! וגם זה תלוי תרבות].

קיבלתי הרבה שרשראות וספרים וקישקושים אחרים.

לך זה התעסקות כיפית ולאחרים לא.

לדעתך זה מוסיף חן ולדעת אחרים לא.

בעל יכול לשמח את אישתו גם עם תכשיטים אחרים. מה הקשר לעגילים?

ואפשר היה גם להגיד שהדעה שלך היא הישנה והפרמיטיבית ושלי המתקדמת... למה לפגום בגוף כדי להיות יפים?

 

 

לתינוקת כבר לא היה לי אומץ-
אז אחותה הגדולה לקחה את זה כפרויקט והיא לקחה אותה לעשות.
לכל הבנות יצא לי לעשות לפחות פעמיים כי נפל ונסתם החור.
אני עושה עגילי גולדפילד ב50 שח.

בעיני עגילים זה אחד הדברים הכי יפים שיש לבנות.

כיום אני לא הולכת אם עגלים לא ממש מתחברת .

אולי כשהתי ילדה  נפלו לי /נאבדו לי .... אז יש לי משהם אז סוג של טראומה קלה ....

לא יודעת (אולי כן אולי לא ).

 

לבת שלי אני לא עושה כרגע , למורות שאמא שלי מוד רוצה שהוי לה עגלים  וכבר מזן רצת לקנות לה .

אמרנו לה שהיא עוד ילדה קטנה ויש לה זמן לעגלים /תכשיטים לק ..... וכל הדברים שהיא רואה אצל אמא שלי .

(אני לא הולכת אם עגלים /תכשיטים ולק .... לא מדבר אלי כל זה )

היא כולה ילדה בת חמש וחצי בגן חובה .....

יש עוד זמן אפילו אחרי א' נראה מתי .

כן הבת עצמה צריכה להיות מספיק גדולה ואחראית לא לעבד /לשחק אם העגיל ....

ולדעת אם היא רוצה מעוניינית או לא . חבל סתם לעשות בגיל צעיר .

לא מבינה את הקטע של עגילים בגיל חודשיים או אפילו שנה.

נראה לי כאב ראש להתעסק עם זה ולא בריא לתינוקות

(למשל - מה אם היא מושכת לעצמה את האוזן ופוצעת? או שאחד האחים מושך לה? או שזה נתפס לה באיזו שמיכה או משהו?)

ולקנות כל פעם עגילי זהב שעלולים ללכת לאיבוד...

יש גיל שילדות מתחילות ממש להתעניין בדברים האלה, ואז למה לא, בכיף!

סביבות כיתות ב-ג-ד כזה, אבל זה גם מאוד תלוי בסביבה החברתית.......

אז עשינו...

זה כזה יפה תינוקות עם עגילים. הן נראות בובות!
מה גם שהן לא חוששות ופוחדות לפני. שניה ונגמר.
וכשהן יגדלו- אם לא ירצו לענוד עגילים- אז לא!

. זה מאוד יפה וגם זה בת.

 

אני חושבת שאם עושים צריך לעשות קטנים ולא עגילים גדולים שנראים מצחיק על תינוקות.

1. זה לא הוגן, כי יתכן מאד שהן לא ירצו

2. זה מכוער לתינוקות (לדעתי)

3. כשמחוררים בינקות האוזן גדלה, ואז במקרים רבים העגיל יוצא לא במקום. בד״כ קרוב מדי לקצה האוזן, אבל לא תמיד.

בטח שיש מצב. גיל שנתיים וכו'...

לגבי המקרים שהבאת- שטיפת ידיים- אם את מחליטה שזה משהו "יהרג ובל יעבור" (מניחה שזה אכן ככה..) אז את בעצם משדרת לה שזה חד משמעי. אבל אולי כדאי לך למצוא דרכים "לעקוף" את המלחמה.

לי יש בת שמוציאה ממני כמויות של יצירתיות בדיוק בגלל הקטעים האלה. ברמה של לתת שמות לכינים שאני מוציאה לה כדי שתתן לי לסרק אותה, להגיד פעולות הפוכות ממה שאנחנו עושים (תסגרי את הפה חזק חזק כדי שנוכל לצחצח וכד'), פרצופים, סיפורים, תחרויות ומה לא.

אז גם פה- לעשות משהו מצחיק, תחרות, סיפור וכד' כדי לעבור את זה בלי מלחמה. לא להיכנס בה חזיתית.

 

עובדת עלייך שבורח לה- נשמע כאילו יש לה "קלף" מולך ובעצם היא "משחקת" איתך. מה יקרה אם לא תזנקי אליה? אם תגידי לה: "תורידי מה שרטוב ותכניסי למכונה. תוציאי מכנסיים מהמגירה ותבואי אלי להתלבש". (שלי בת שנתיים ויכולה להבין וגם בדר"כ לבצע דבר כזה). שלא תרגיש שהיא מקפיצה אותך, אלא שאת שולטת בענין ולכן היא לא יכולה לשטות בך...

הרי היא ממילא כבר רטובה..הנזק נעשה...

 

ולגבי הרבצות- כאן צריך עקביות וחד משמעיות. לא לצפות שזה יפסיק ביום אחד, אבל להגיב באותה צורה כל פעם, עד שבאיזשהוא שלב השדר יופנם. (השלב הזה יכול להגיע עוד שנה וחצי גם...)

הגברת שלי גם נוטה להרביץ. אני מיד מרחיקה אותה ממושא ההרבצה שלה, תוך כדי אמירה שאנחנו לא מרביצים. אם היא ממשיכה עוד ועוד אני מזהירה אותה, ואז מכניסה אותה למיטה שלה. 10 שניות של בכי במיטה ואז בדר"כ ההרבצות מפסיקות.

בהצלחה.

זה סתם! היא לא בטוח צריכה בכלל.
תודה!

זה סתם! היא לא בטוח צריכה בכלל.
תודה!

מוכתר כגיל ההתבגרות של הפעוטות .... בדיקת גבולות , מתיחת גבולות .
תיהי עקבית וברורה ואל תצחקי ( לפחות לא לפניה)

לא הבנתי למה ההורים שלי חינכו בצורה מסויימת (ולא מקפיד הרי זה לא טוב)ואז שאלתי ואבא שלי ענה לי שהוא מחנך ספונטאני..איך שהוא מרגיש טיבעי הוא מגיב לא כל הזמן לחשוב איך וכו פשוט להתחבר לעצמך להתחבר לילד לנשמתו ולאהבה שלי אותו ומישם לענות..

לגבי שטיפת הידיים אמא שלי ז"ל היתה אומרת תמיד שהיא מלבישה את המלך בבגדי מלכותו(אנחנו) אנחנו הוכים לשטוף ידיים בתור כבשים אפשר שאני רואת הצאן ואפשר שהם מחללים בכיאלו בחליל ועושים ממממה וכו וכו לזרום באמת שמתי לב שלחנך ילדים זה להיות הרבה יותר מחובר לעצמך..אתה עומד מול עצמך מלא פעמים ביום .. צריך לראות עם יש עלינו קליפות ולהסיר אותם כדי שמתי שנעמוד מול עצמנו נבין שמה שאנחנו זה הנשמה שלנו שבאמת אנחנו הכי טובים בעולם ולא שנתבלבל ונראה אותנו כהקליפות שעוטפות אותנו  ...........

אולי תקבעי יום/ יומיים בשבוע שהם יכולים להביא חברים ללא התרעה? נניח שני ורביעי מראש תכיני עוד 2 מנות לצהריים ובשאר הימים להודיע שמי שרוצה להביא חבר- יהיה חייב להודיע מראש  ולבקש רשות.

 

 

לחלוטין צודקת.

מקרים כאלה לא נכנסים תחת ההגדרה של מצוות הכנסת אורחים.

אלא אם כן לילדים האלה אין מה לאכול בבית ואין משפחה מסודרת - וגם אם זה כך המעמסה הזו לא צריך ליפול רק עלייך באופן קבוע.

 

אני מתפלאה מאוד על האמהות של הילדים האלו שנותנות להם לנדוד בין בתי חברים משעות הצהריים ועד הערב.

יש בזה משהו לא תקין ואפשר אפילו להרחיק ולומר שאם את מקבלת אותם אלייך בשעות החזרה מבית הספר את בעצם משתפת פעולה עם התנהגות שההורים שלהם כנראה לא מודעים אליה ומן הסתם, אילו ידעו, לא היו מרשים.

 

בלב שקט את צריכה להפסיק את הנוהג הזה. לשלוח הביתה את החברים האלה ולומר שהם יכולים לבוא בשמחה בשעות שאת תגדירי כנוחות לך.

 

 

ואולי גם זה חלק מן הקושי...

 

אלו שלושה ילדים קבועים (משלוש משפחות שונות), שיכולים להיות אצלנו שעות, וההורים רק שמחים מכך...

(ב"ה זו לא נורמה בחברה שלנו, אלא משהו חריג).

 

אתמול, למשל, כשניסיתי לשלוח ילד הביתה אחרי שעה, כי תכננתי לצאת, הוא טען שאבא שלו מרשה עד הלילה. הוא אפילו שאל אותו...

ועוד ילד מתקשר קבוע לאימא שלו (מהבית שלנו...) כדי לבקש רשות להיות אצלנו - והיא כמובן מרשה כמה שהוא רוצה (ופעם אפילו צרפה גם את אחותו, שלא יהיה לה משעמם...)

 

פשוט חששתי שאולי אני הרעה בכל הסיפור הזה, שזה מפריע לי...

 

תודה על התגובות. הבנתי שאני נורמלית...

מה שאת מתארת שקורה אצליכם בבית מבחינתי זה לא תקין כלל.

הכנסת אורחים זו אכן מצווה אבל לא עושים אותה על חשבון הילדים והבית.

מה גם שילדים מבית ספר שמגיעים ללא רשות מבחינתי זה לא הכנסת אורחים אלא חוסר מודעות של הילדים ושל ההורים שלהם .

מוזר שהאמא של הילד האורח- לא מחכה לו בבית? היא לא הכינה לו ארוחת צהריים?

מה שנשמע מאחורי הקלעים שאלו ילדים שהוריהם עובדים עד 16:00 וכלל לא יודעים לאן ילדיהם הולכים.

ובעיני זה קריטי שתדברי עם ההורים ליידע אותם שזה ממש לא מתאים ונוח ושידאגו לילדים שלהם לסידור הוגן.

להם ולכם.

 

 

וברור בלי כל ספק שזה יוצר קושי בבית.

התחושות שלך נכונות.

במקומך הייתי אומרת לחברים הנחמדים "שלום" יפה ושיבואו ב16:00 לשחק כי עכשיו אתם אוכלים צהרים.

ואם הם רוצים שיחכו בחוץ ותקראו להם עוד שעה וחצי.

זמן הארוחה זה זמן בסיס בשבילך ליצור קשר עם ילדייך.

קשר חיובי.

זה זמן שיחה לשמוע מה עבר עליהם היום, זה חיוני וקריטי לילדים!!

ושיעורי בית- תחליטי על כלל- עד שלא מסיימים ש.ב לא הולכים לשחק עם חברים.

נקודה.

ברור הבתים שאני מכירה זה כך.

אלא אם כן הילדים גדולים יותר ואז בערב הם לא עייפים מכדי להכין אותם וזו גם הופכת להיות אחריותם המלאה ( נניח מכיתה ח' ומעלה)

אם את לא תציבי גבולות ברורים לילדים שלך מהו הסדר יום והלו"ז המשפחתי , נראה שמהר מאד יהיה קשה לעצור את הגלגל ותמצאי את עצמך מצטערת עד מאד...

 

ממש בהצלחה!

יש לי היכרות אישית עם הבעיה- של ילדים שדי "התנחלו" אצלנו והיה קשה לשים לזה סוף. ועודף הנחמדות שלי גרם לי להרגיש בשלב כלשהו שהגעתי למצב לא בריא.

הרגשתי קצת מנוצלת... למדתי פה שיעור באסרטיביות ובשמירה על גבולות ברורים לטובת הבית.

 

רק היה לי קצת קשה עם המשפט האחרון של התגובה שמעלי- מעין נימת איום שאם לא תמהר יהיה קשה לעצור את הגלגל. 

אני דווקא כן חושבת שברגע אחד של החלטה שזה מפסיק, והחלטה על גבולות ברורים כלשהם - לפי מה שמתאים לאמא, זה יפסק מיד.

 כי אחרי שתודיעי לילדים שלא יביאו ילדים הביתה בלי הסכמה מראש, קשה לי להאמין שהם יביאו.

 

רק צריך להיות חזקים ועקשנים ולא להיות עם רגשי אשמה. את האורחים תזמינו לדעתי רק בתכנון מראש.

 

אצלי זה היה ממש קיצוני - ילדים שהסתובבו ברחובות בלי שההורים יודעים איפה הם, ובלי שלהורים אכפת בדיוק לדעת איפה הילד נמצא בשעות אלו.

אצלי זה אפילו היה כרוך בשליחת ילדים מדלת הבית בלי לאפשר להם להיכנס. (קבעתי איתם שיבואו רק אחרי שמטלפנים אלינו, והיו ממשיכים תקופה מסוימת לדפוק אצלנו ולנסות לפתוח! (בדקו אם נעול...) והייתי צריכה לפעמים אפילו לומר מבפנים שזה לא נח עכשיו ושיתקשרו לפני שבאים... כי כבר ידעתי שאם אפתח הם פשוט יכנסו וזה הרבה יותר לא נעים לגרש מהבית... מניסיון

ולפעמים כבר הייתי מתעלמת מהדפיקות עם ייסורי מצפון על חינוך ילדיי להכנסת אורחים...

אבל זה היה שווה. זה נפסק. האוירה בבית חזרה לנורמליות.

ובעצם זה היה כנראה גם לילדים שיעור חינוכי - לא ליפול לטורח עבור אחרים בלי שהם מזמינים אותך.

בהצלחה!

אם את רוצה אפשר להמשיך באישי.

אך לא התכוונתי כלל לאיום אלא כ"תמרור ".

 

ולא התכוונתי לייחס את המשפט הזה רק לעניין החברים אלא בכלל לחיי בית תקינים.

 

כמובן שהכל נאמר כהצעה ולא מחייבת אף לטא אחד לחשוב כמוני.

 

רק בשביל להסביר קצת אומר שנראה לעניות דעתי שאם צורה כזו של אירוח גורמת למשל לילדים להכין שעורי בית בערב- זה לוח זמנים שאני מקווה שלא אגיע אליו.

הוא לא מלכתחילה בכלל.

ולכן נראה לי שזה מעין גלגל שיהיה קשה לעצור כי זה הופך להתנהלות של בית.

וזה הופך למושרש לילדים,מעין סדר עדיפויות שכזה.

 

אודה ואומר שעוד לא הגעתי עם הבכורה שלי לכיתה א'

מקווה ששנה הבאה שנשב על שיעורי בית נצליח לעשות אותם ולהשריש את סיום המטלות האישיות כדבר ברור וראשון ואח"כ כל אחד יכול להתפנות למשחקים.

ובאמת זו שאלה בעניין שיעורי הבית-

מצד אחד אני רוצה להנהיג שזה דבר ראשון לפני המשחקים.

מצד שני - שלא יהפוך להיות שאני אחראית על שיעורי הבית שלו - בהמשך ללימוד בגישת שפר - אני רוצה שהוא יהיה אחראי על עשיית שיעורי הבית . האם זה לא סותר? או יותר מדויק - איך נעשה שזה לא יצא סותר?

אני לא רוצה להגיע למצב שאני רודפת אחריו - "תפסיק להתעסק ב... עוד לא סיימת ש.ב. ב..." כי אני רוצה שהוא יבין שזו מטלה שלו לזכור להכין ולא שלי. 

אולי נקודת המוצא היא האמון שהוא מסוגל לקחת אחריות על זה..

סליחה שניצלתי את הבמה...

ומתחילת השנה היא יודעת- מגיעים הביתה, מחליפים בגדים, אוכלים צהריים ויושבים לעשות שיעורים.

 

כך מעולם לא נוצר מצב שאני צריכה לרדוף אחריה, להזכיר לה או לבקש ממנה שתכין ש.ב.

 

אני גם מסבירה לה- אחרי שתכיני שיעורים את "חופשיה" תוכלי לשחק ללכת לחברות, אפשר ללכת לדינה, כך הצהריים יהיו פנויים ויהיה לנו יותר נחמד.

בעזרת ה' שאצליח לתת תחושה דומה לזו .

ילדים כאלו ש"יושבים על הראש", מתנחלים בחדר המדרגות ואפילו מנסים לפתוח את הדלת לבדוק אם נעול - גם אחרי הצהריים לא כדאי שיהיו חברים של הילדים שלנו.

 

גם אנחנו סבלנו בדיוק ככה. באיזשהו שלב התעשתתי ועשיתי לזה סוף. היום אחרי מס' שנים, כשאני פוגשת את הילדים האלו ,שכבר גדלו, בשכונה, אני מבינה שטוב עשיתי.

ברגע שלא איפשרנו להם להתנחל אצלנו הם הפסיקו לגמרי להיות חברים של הילדים וזה היה רק לטובה.

 

 

אז רק להבהיר - מי שניסה לפתוח את הבית שלנו זה ממש לא היה חברים של הילדים. שלי עדיין בגן ואלו ילדים הרבה יותר גדולים שניסינו להיות נחמדים אליהם והם לא ידעו לשים לעצמם גבול. אז עזרנו לנו וברוך ה' הבעיה נפתרה.

טוב לגלות שאני נורמלית. כבר חשבתי שרק אני כזו... (לא גדלתי בבית ברוך ילדים, ולא תמיד ברור לי כיצד להתנהל נכון)

/ חצר.

הייתי אומרת להם שאם הם רוצים להזמין חברים הביתה שישאלו אותך בכל פעם.

וגם לא מובן.

מה, האמהות של החברים לא רוצות לראות אותן אחרי הילמודים? לא רוצות שיאכלו בבית?

מתוך הנחה שההורים שלהם יודעים על המצב- זה נראה לי ניצול שלך. למה את צריכה לדאוג להזנה קבועה של ילדים אחרים? מה, את צהרון??

מילא, אם מדי פעם מתאמים מראש, ואת מסכימה ונערכת לזה. אבל באופן קבוע? ככה ליפול עלייך? ממש לא.

 

ובטח שאת רוצה זמן עם הילדים שלך. ברור.

 

בקיצור- תפסיקי את המצב הזה כמה שיותר מהר ובלי שום חשש או תחושה לא נעימה.

קחי את זה כזכות, ובשמחה - לפני שאת רצה להגביל אותם וכנראה בצדק.

 

אני לפעמים משתגעת גם כשיש חברים שהגיעו בהזמנה ובתיאום מראש...

לדעתי לגיטימי בהחלט לתאם הגעת חברים מראש - כמו שאת דורשת מעצמך. (אני, דרך אגב, גם לא מעזה להזמין את ילדיי אל אחרים, רק אם הורי החבר מציעים).

ילדייך עדיין ילמדו להכניס אורחים, ובד בבד ילמדו גם כיבוד הורים ושמירה על סדר יום וסדר וניקיון בבית.

אצלי בבית הילדים לא הולכים לחברים ולא מביאים חברים עד השעה 16:00!

 

מקדימום קופצים לשחק אצל השכנים ששם אני יודעת שאם יפריע ישלחו אותם חזרה.

 

ולגבי ארוחת צהריים- אף פעם לא נתתי ארוחת צהריים לילדים אלא במקרים שהיה תאום מראש בין ההורים שלהם לביני..

זה כבר לא ענין של הכנסת אורחים, זה כבר עובר את גבול הטעם הטוב וגם לך מגיעה מנוחה, פרטיות וכו' ההרגשה שלך לגיטימית לחלוטין ומי שלא בסדר בסיפור הזה זה המשפחות של אותם ילדים שלא מרגישים שמשהו לא תקין בהתנהלות הזו... ממש מבינה את ההרגשה שלך וחושבת שאת צריכה להגביל את הביקורים הללו לימים מסוימים והחל משעה מסוימת ובוודאי שלאחר הכנת שיעורי בית, בהתחשב בעובדה שזה על בסיס יומיומי...

בבית הורי חונכנו שאת החברים מביאים רק לאחר הכנת שיעורי הבית וממילא גם לאחר ארוחת צהריים(למעט מקרה שתוכנן מראש שהחבר מגיע ישר מהלימודים), זה יכול להקל מאוד.. בהצלחה..

בעקבות קריאת התגובות הבנתי שהקושי לגיטימי, והמצב אינו מצב תקין.

מסתבר שהבעיה היא בסגנון ההורות שלי. פשוט נחוצים יותר גבולות (ואני תמיד עם ייסורי מצפון... ולצערי אין לי מודל לחיקוי, כי גדלתי בבית שונה לגמרי מהבית שיש לי היום. בקיצור - אצטרך ללמוד...).  

כבר היום אומר לילדיי שאנו מארחים בשמחה, אך רק בתיאום מראש, ורק יום אחד בשבוע (יום שהוא פחות עמוס אצלי), ורק אחרי הכנת שיעורי בית. מקווה שאצליח לחולל שינוי, בעזרת ה'.

 

גם אני הייתי צריכה "להמציא את הגלגל" ולבנות לי מחדש דפוסי הורות אחרים ממה שראיתי אצל ההורים שלי.

נשמע שאת פועלת כשורה   (מגיעים לך פרחים).

 

והקב"ה ישלח לך  הרבה סיעתא דישמיא בגידול הילדים  .

 

 

 בעזרת ה' נחנך ונצליח!

 

אגב, היום לא הרשיתי לחבר להיכנס. אמרתי שאימא שלו צריכה לתאם אתי, ובכל מקרה, תחילה שיעורי בית וארוחה. 

אכלנו ארוחת צהריים יחד, שוחחנו, והרגשתי נהדר. עכשיו הם משחקים עם חברים ליד הבית, ומרוצים. 

גבולות ברורים ולמצוא את הנוסחה שמתאימה לך.

אחרת כל הטעם הטוב של האירוח בורח, וחוץ מאכזבה ועצבים את לא מרוויחה הרבה...

אני באמת חושבת שכדאי שתסבירי לילדים שלך שאת תשמחי לארח חברים אבל רק עם תיאום מראש, או כל הגבלה אחרת שתתאים לך ולכוחות שלך...

בהצלחה ענקית!

גם להרגיל לסדרים זה חשוב. וגם לאוריה משפחתית פנימית.

 

תגידי לילדים שאת מאד שמחה שהם מביאים חברים - אבל הסדר הוא שחברים באים אחה"צ. לא מיד אחרי ביה"ס. ותסבירי למה: קודם אנחנו רוצים לאכול ביחד, לשמוע איך היה בביה"ס, ואמא צריכה לנוח - זה כיבוד אם - וגם התיוק הקטן רוצה שקצת תשימו לב אליו.

זה בצהריים לא מגיעים. אוכלים, מספרים איך היה, מכינים שיעורים, אמא נחה. אחה"צ - לפעמים הולכים ביחד לגינה, ואפשר גם שם לפגוש חברים - ולפעמים הם יכולים להתקשר לשאול אם אפשר לבוא.

 

גם בשביל הילדים זה טוב קצת "סדר בבלאגן".

כמעט כל יום להגיע עם 3 חברים, מיד אחרי הלימודים, עד הערב - מוגזם לחלוטין.

 

יש לי ילדים בגילאים האלה, אצלנו אף פעם לא הולכים לחבר או מזמינים אלינו ללא תיאום יום קודם לפחות, או - אם זה אחה"צ - לפעמים מתקשרים אחרי הלימודים ומתאמים בזמן אמת, אבל תמיד בתיאום

 

היינו בסיטואציה הזו בשנה אחת, אחד הבנים שלי היה מגיע עם חבורה של 4-5 חברים כל יום (!)

לא תמיד איפשרתי להם להכנס, לפעמים הבן שלי היה מוציא להם כוסות מים לחדר מדרגות.......

בכל אופן - זה נגמר רק כשהרמתי טלפונים לאמהות וביררתי אם לא מפריע להם שהילדים מסתובבים ברחוב (וגם קצת אצלינו)

רוב האמהות אגב היו אמהות עובדות שלא נמצאות בבית בשעה של סיום הלימודים, ולא היו מודעות.

מלבד אמא אחת שלצערי באמת לא כ"כ אכפת לה

 

בתור האמא את קובעת את הכללים, ושמה את הגבולות -

אם את חייבת לנוח אחרי העבודה

אם חשוב לך שא. צהרים תהיה בהרכב משפחתי בלבד (כמובן אפשר מדי פעם להחליט שחורגים, אבל רק בצורה מתוכננת)

אם זה עקרוני לסיים ש.ב. מיד אחרי האוכל (הגיוני, למי יש כח בערב לשבת על ש.ב.?)

 

עכשיו תראי איך את שמה להם גבולות!

יש לך את הזכות לשמור על גבולות. כמו בכל דבר יש צורך בגבולות. מאוד חשוב להיות קשובים מה מתאים לאופי הבית שלך ולך בעצמך..  אין שום סיבה בעולם שלא תוכלי להיות עם ילדייך באמת בפרטיות ובנחת. אם מתמידים ושלמים עם העניין- זה יזרום בע"ה

ותשומת לב מיוחדת רק לה.

לשתף אותה בטיפול באחים ולתת לה תחושה - אמיתית - שהיא גדולה, שהיא הבכורה. ממש לחפש משימות או חלקים בסדר היום שמדגישים את הענין הזה : למשל, רק היא תוכל להישאר עירה מעט יותר מאוחר מהאחרים ולזכות בזמן מה פרטי יחד איתך.

אפשר לנצל את הזמן הזה למטלה ביתית שרק היא תהיה שותפה בה (אמבטיה לתינוק למשל או בישול ארוחת הצהריים שלמחרת) או לשבת לעשות משהו נחמד יחד - למשל להקריא סיפור במיוחד רק לה.

 

הרעיון הוא לתת "מכת חום". בדרך כלל יספיקו כמה ימים כאלו כדי לחזור לאיזון. ואח"כ אפשר לרדת במינון של פרקי הזמן המיוחדים האלה.

 

אני יודעת שלפעמים קשה מאוד להשקיע זמן נוסף אחרי שסיימת עם כולם ואת רק מקווה לכמה שעות שקט (עד כמה שאפשר עם תינוק קטן) ובטח עבור ילד שההתנהגות שלו לא כל כך עושה חשק להעניק לו. אבל בשביל הילד/ה זה ממש נצרך. וצריך להשתדל לשים הכל הצידה ובאמת להנות יחד עם איתה. וכמים הפנים לפנים.

כשהבכור שלי היה נוראי אחרי הלידה השלישית, הזדמן לידי - מבחינתי זה היה ממש משמים - הספר ואהבת של מרים אדהאן.

קיבלתי המון מהספר הזה. גם כלים מעשיים וגם גישה כללית.

 

אני כבר לא זוכרת אם בדיוק רעיון כזה כמו שהבאתי למעלה כתוב שם, אבל זו בפירוש רוח הדברים.

 

 

"היחס האישי"הזה שדיברת עליו גורם לאחותה שאחריה לקנא בה מאוד,

ולהרגיש שמקומה מתערער..

וגם הבכורה תדאג שהיא תרגיש כך- כי תבוא "להשוויץ" לאחותה שרק לי אמא עושה ורק לי אמא מרשה וכו'...

 

אז מה הפתרון??

 

.

גם אצלנו....

במקרה אני יודעת שאצל הפותחת יש בן אחרי הבת הבכורה לכן כתבתי כך בלי להתייחס לשניה ולשלישית...

 

אבל אצלי למשל יש באמת שניים בנים "בכורים" בהפרש של שנה ותשעה ימים. עם כל האהבה והחברות בינהם בהחלט היה מתח והתמודדות על המקום במשפחה.

הדרך שלי להתמודד עם זה היתה לפנות זמן מיוחד לכל אחד מהם בנפרד בלי להדגיש את ענין הבכורה. עד היום הקטנים מתייחסים אל שניהם כאל חטיבה אחת.

זה מאוד תלוי בהרכב המשפחתי ובהפרשי הגילאים בין הילדים אבל העיקרון של לתת המון חום והתייחסות מיוחדת הוא תמיד נכון. בכל הרכב משפחתי אפשר למצוא את הנקודה המיוחדת לכל ילד ולהשתמש בה כדי להעצים אותו.

 

 

 

 

"אויש, פיצקי ממש מצטערת עכשיו, בגלל שאמרת לה שרק לך מותר ככה וככה. אולי לא נגיד לה ככה להבא? אפשר להיות שמחים במה שיש לנו, בלי להגיד למישהו אחר שאין לו מה שלנו יש. מה את אומרת?"

 

צריך לשים לב להפרש ביניהן, ליחסים ביניהן (האם הן כמו "שתי בכורות"), וחשוב שהיחס המיוחד יהיה באופן שהבאה אחריה לא תקנא (לא בנוכחותה, לתת לה גם משהו אבל יותר קטן וכו').

משהו, נניח: "איזה מתוק אתה"

 

"גם אני מתוקה"

 

"כל הכבוד לך"

 

"גם לי כל הכבוד"

 

וכן האלה..

 

ואני נותת לה המון צומי...

 

אבל אני אנסה להקפיד על מנות של תשומת לב וחום ואהבה.. 

הלב שלנו הולך ומתרחב מילד לילד .

 

וכל הכבוד גם לך.

כשבנותי היו קטנות (יש בינהם 3 שנים)הייתי אומרת לכל אחת מהן בתורה,יפה שלי מקסימה שלי וכו'.

פעם אחת ביכרה אצלי אחותי  (יש לה בן יחיד)ושמעה אותי אומרת לאחת מהן יפה שלי כו' שאלה אותי איך השתיים האחרות לא מקנאות, אמרתי לה שאני אומרת את זה כל הזמן לכול אחת מהן.

לפעמים ילדים בכורים רוצים את מה שיש לתינוק.

אפשר לתת להם למשל לאכול מרוסק (אם זה מה שהם רוצים ואז הם מבינים שלא כדאי שיהיה להם מה שהתינוק מקבל,כי הם כבר גדולים והם לא מתאים לאכול גרבר וכו'.

 

נתתי לבן השנתיים לטעום מחלב שיונקת אחותו התינוקת בת השבוע, חלב ששאבתי אל ספל.

 

אני לא נכנסת כרגע לסוגיה ההלכתית, אבל עצם הענין שהקדשתי לו זמן ושאבתי עבורו לתוך כוס ונתתי לו לטעום עשה לו המון.

מרגע שטעם (וירק את החלב) הוא נעשה שותף לטיפול בתינוקת והפסיק לדרוש לעצמו כל דבר שקשור בתינוקת.

ברגע שזה בכוס גם מבוגר יכול לשתות.

אכלתי משהו וברכתי "אמא את מברכת יפה "

ושלי-"כשאני אהיה ענק אני ארצה שיהיה לי זקן" 

ואח"כ-"רק לבנים יש(זקן)"...

האצבע והוא גנח - מי יעזור לי? 

ואני עניתי ברוח נדיבה - אני אעזור לך מותק!

והוא ענה - לא נכון, השם יעזור לי!! 

 

וכשהיום הוא קיבל מכה הוא עשה פרצוף אומלל ואמר לי - אני רוצה רפואה שלימה! עכשיו אני רוצה!!

 

וסליחה על הכפילות, זה פשוט היה גדול איך שהוא שורר לעצמו -

"מי רוצה מגפיים בשלושה זוזים וכבש....?"

הילד מתיישב על המדרכה, בדיוק איפה שכל המשאיות שעברו מהאתר בניה השאירו חול ובוץ

כדי להתבונן במחזה הכי מרהיב בעולם

"טא-טו! טא-טו! " 

(לא טרקטור אחד, שניים! חונים שם...) 

 

 

כאילו המשיח כאן.
והשוס הוא שעושים הרבה בנייה ליד המעון שלו אז כל יציאה מהמעון נלוות בהרבה התרגשות וקריאות טהטור טאטור - וכמובן מאוד קשה להכניס אותו למכונית

אני חייבת להשוויץ קצת בפורום...

בגן שעשועים אני נוטה להיות בשקט ולא להתפאר... 

תצרפו את ההברקות וה"חכמות" של הגאונים .

 

אומרות ביחד קריאת שמע שעל המיטה, וכשמסיימות פיץ (3 ) מתחילה באינטונציה של המלאך הגואל אותי

שאנחנו תמיד אומרות ביחד אחרי קריאת שמע:

"המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו"

אחרי שסיימנו להגיד כמו שצריך :

פיצ "אמא אני רוצה לשלוח לך ברכה " אמא בכלל חושבת שמדובר על נושא האיגרת לראש השנה ועונה : "בדואר?"

פיץ פוקדת בטון של מ"פ  מצטיינת בקרקל : "לא! בראש! תורידי את הראש " אמא מורידה את הראש . פיץ עם שתי ידיים על הראש של אמא " ישימך ה' כשרה רבקה רחל ולאה. אמא, שלחתי לך ברכה, ועכשיו חיבוק"

פיץ בשולחנות מחוץ לסופרמרקט אחרי קניות, מקבלת את הלחמניה המיוחלת מהמארז (לא פותחים אריזה לפני שמשלמים.. כלל ברזל אצלנו) אמא : "מה מברכים על לחמניה?" פיץ בטון של משחקת משחקים נשפכת מצחוק ואומרת " ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי המזונות שנהיה בדברו על האדמה מן הארץ. אמן!" אמא מתאפקת לא להישפך מצחוק ואומרת בטון רציני ונוזף "תברכי יפה" 

פיץ ממשיכה לצחוק: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי המזונות שנהיה בדברו על האדמה מן הארץ. אמן!"

בסוף אמא ויתרה על ברכה דווקא מטעמי חינוך. נראה לי עדיף שלא לברך מאשר לעשות מיזה בדיחה פעם שלישית.

 

אבא בעבודה (חליבת פרות) , פיץ : "אני רוצה שאבא יבוא " אמא "אבא בעבודה, הוא יחזור בלילה " 

פיץ : " טוב. אם אבא לא ילך לעבודה לחלוב את הפרות לא יהיה חלב בתנובה ולא יהיה קוטג' ולא יהיה שוקו ולא יהיה באדי"

 

 

 

 

 

בת שלוש וחצי, שוכבת במיטה, מנסה להרדם... מזמזמת לעצמה "מה ברא ד' ביום הראשון..."

ופתאום קופצת ואומרת: "אוי אמא, עדיין לא לימדו אותנו מתי ד' ברא את הצעצעועים!"

והפעם אקצר, הברקה אחת מכל ילדה:

 

מהבכורה (הפזמון של יונתן הקטן)-

"אוי ואבוי לו לשובב,

אוי ואבוי למכנסיו.

הוא טיפס על העץ,

אפרוחים טיפס"

 

מהקטנה (אחרי שהיא מצאה משהו שחיפשה)-

"מצאתי, וחיפשתי!". מין "אאוריקה" של שביעות רצון מזה שהיא אמרה את המילים הנכונות שבהן משתמשים בכזו סיטואציה, גם אם הסדר קצת שונה...

היינו בהשבעה של הדוד ...

 

באמצע הטקס הילדה בת הארבע שואלת: "אמא, מתי הם הורגים ערבים"?

 

צחקתי.. היא רצתה להגיד: די עם כל הטקסים... תתחילו עם הת'כלס..

 

ואם זה לא בסדר.. תמחקו את ההודעה..

לא מפה אבל הייתי חייבת להגיב

בלי עין הרע מתוקים אחד אחד.

 

אני קוראת את השרשור ואומרת: אשרינו שזכינו לדור כזה, לתשב"ר מלאי קדושה ורצון והשתוקקות שכזו לקרבת ה'.

והכל בחיות ושמחה וטבעיות.

משמח לקרוא!

"אווהוווו, אווהוווו, אווהוווו, בום"

זה גם  וגם 

(לדמויות)

 

אוי יש אזעקה! אתם לא שומעים? צריך לרוץ לממ"ד!!

 

(הייתי בהלם שזה עדיין בראש שלו  - ואפילו אין לנו ממ"ד!!!)

 

בן שנה ו10:
"המלאך הגואל אותי מכל רך"

כשאבא שלו בכלל לא היה בבית, הולך לארון של המוצרי אפיה, שם אבא שלו אוכל ב"החבא" דברים טעימים.... ושואל: מה אבא אוכל שם?

"אל תראוני שאני בסחרחורת"...

מאיפה לו כזה מושג?

 

ויש לו גם רב נפלא שמלמד ומשקיע. וגם בבית כמובן...

מחזיק  כוס  זכוכית  ושואל  את  אביו:  "רוצה   לראות  שזה  שבור"

ועוד  אחד: בשבת  שעברה  שאלנו  אותו  "במה  אליעזר  נסע  כדי  להביא  את  רבקה?"

"באוטו"

"לא"

"באוטובוס"

"לא,  על  מה   הוא  רכב?"

"על  כלב"

"דודי שפמתי לך"

בברכת המזון:

 

"רכל נא ה' אלוהינו עלינו" במקום "רחם"...

הוא כנראה כבר התרגל שכל פעם שהוא עושה משהו מעניין אני רצה להביא את המצלמה לצלם אותו...

 

אז לפני כמה זמן הוא עשה משהו וקרא לי: "אמא, צלם צלם!"

אמרתי לבנות שצריך לצאת מהסלון.

בת ה-4- "טוב, עוד מעט נצא מהסלון. כרגע אנחנו כאן עדיין" (הדהים אותי השימוש ב"כרגע").

 

בת ה-2.5- "אמא, איזה תחתונים בחרת לי?" (כמובן, אחרי שבחרתי לה תחתונים, אחרי האמבטיה).

זה מה שאפשר לעשות

את כחברה- התפקיד שלך לתמוך בה, והתפקיד שלך לא להיכנס להם עמוק מידי לחיים... 

 

 

יש אמצעי מניעה.. לפחות שלא ימנעו את עצמם מיחסים.

 

זה ממש עוול לזוגיות

 

וכמובן להתייעץ עם רב ויועץ נישואין..

 

רב לפי דעתי יכול להיות גם יועץ נישואין...

זה ממש לא מצב נורמלי

לפי דעתי צריך לבדוק את מקור הפחד ובזה לטפל.

יועף נישואין שהזכירו פה נראה לי יותר מתאים לבעיה זוגית.

פה זה נשמע רתיעה שלו והבעיה לא בזוגיות.

לכן, אולי צריך יותר טיפול לו.

אבל, חסר בהודעה המון מידע לכן כתבתי את העיקרון שצריך למצוא את מקור הבעיה.

בינתיים שישאלו רב על אמצעי מניעה. חבל לפתוח "חזית נוספת" ובעיות נוספות.

הבעל לא מוכן ללכת לייעוץ .
היא משתפת אותי כי היא במצוקה ואין לה את מי לשתף , היא מרגישה זרה בביתה שלה .
המצב התחיל קצת אחרי החתונה , אני אמרתי לה שזו עילה לגירושים כי הוא מונע ממנה מגע וישן בסלון כבר כמה חודשים. הצעתי לה גם שתעבור אלינו לכמה זמן שתצטרך .
הבעיה שהוא לא מדבר ולא אומר למה הוא כועס כ״כ , היא בוכה כל יום בגללו זו ממש התעללות .

יתכן שהוא נמנע ממגע איתה,בגלל סיבות אחרות..

הבעל התחייב לזה בכתובה שלה, ואם הוא לא עומד בזה הוא חייב לגרש אותה.

 

תתחילי מלייעץ לה ללכת להתייעץ לבד, אצל יועץ עם נסיון (כי זה מקרה לא קל)

אם היועץ הוא יועץ טוב הוא כבר ינחה אותה מה כדאי לעשות במקרה הזה.

(אם יש לה אומץ ויש לבעלה רב מומלץ באמת להתייעץ עם הרב שלו, כי הבעל ממש עובר על מצוות הנישואין ואולי הרב שלו ישפיע עליו להבין את חומרת העניין)

חשוב מאד שתשארי לצידה לתמוך, כי זה מצב מאד לא פשוט, ואשרייך שאת עושה את זה

אני חושבת שכשילד רוצה מיוזמתו, אין שום סיבה לעצור בעדו.

הרבה ילדים וילדות עולים לכיתה א' כשהם יודעים כבר לקרוא.

אני חושבת שהרוב המוחלט של הילדים שכבר יודעים לא משתעממים, הם שמחים להצליח ושהולך להם בקלות, וגם המורה צריכה לדעת שיש קבוצות שונות בכיתה ולאתגר את אלה שכבר יודעים לקרוא...

הוא מכיר את זה מקרוב .... על עצמו שהיה בין החכמים /טובים של הכיתה .

והוא כנראה השתעמם ....

 

אמא שלי מורה (לא לכיתה א אלא בכלל לכיתות  גבהות יותר ...)

היא בעד . והיא הציע שאפשר לדבר אם המורה , שתאתגר אותה בדברים ....

או שאפשר שההורים יקנו חברת וכשהיא תסיים את המשימות של הכיתה אז תעבוד בכברת מהבית שלה .

והמורה מדי פעם תבדוק /תציץ /תעקוב ..... שהכל בסדר .

ואני חושבת שאולי אמא שלי צודקת ,אפשר לנסות לקדם אותה בקצב שלה .

 

נ.ב

 

יש מורים שלא אוהבים /ושזה מפריע להם . או שהם לא משתפים פעולה  אם רעיון שכזה .

בקיצור תלוי במורה .

 

לכן אני מתלבטת בעניין ...

בינתיים לימדתי אותה קריאה של קמץ פתח, ומתלבטת ממש אם להמשיך או "להיתקע

בזה..."

ודף אחד לפני כמה ימים שהיה בכיתה א' .

לסדר משפטים בסדר נכון (להעתיק אותם ) .

 

למשל: סלט , דנה , הכינה .

תשובה : דנה הכינה סלט . ( לכתוב את הסדר הנכון במשפט ...)

 היא הבינה שצריך להעתיק .... ורצתה להעתיק את המילה סלט . הסברתי לה שסלט לא יכל לפתוח משפט ....

לכן צריך משהו אחר .... לבסוף היא קלטה את העניין . והעתיקה לבד שתי משפטים מהסוג הזה .

במשפט השליש היא התעצבנה כי לא כתבה טוב (כתבה כתב ראי -הפוך ) ולא היה לה חשק להביא /לחפש מחק .....

 

נ.ב

אני לא ממש יושבת ללמד אותה . היא מזה לבד פחת קמץ וגם אי ...

הסברנו לה פחות או יותר את הניקוד וזה הכל .

(יש סידורים שיש את כל הניקוד בהתחלה ... הראנו לה פעם פעמים ודי )

ואת השאר המשיכה לבד, רק השמיעה לי...

 

אני ממש מבינה את התלבטותך, לא יודעת מה לומר...

כולם אמרו לי יהיה לה משעמם בכיתה א'.

אבל החשק שלה לא הירפה.

גם אני לא ישבתי לידה, אלא תוך כדי טיפול ב-2 פעוטות תמכתי בלימוד שלה.

אין מה לעשות. הילדה צמאה לידע!

לפני כיתה א' סימה ספר מנוקד של סיפורי צדיקים (יותר ממאה עמודים)

 

בסופו של דבר היא נהנתה בכיתה א'!

היא ידעה הכול אבל אהבה להקשיב למורה.

בתחום בכתב - הייתה דווקא צריכה להתאמץ, כי המוטוריקה העדינה שלה לא משהו, אבל בזכות ההתמדה שלה והמוטיבציה הצליחה גם בזה.

ידעתי לקרוא שוטף כשעליתי לכיתה א'.
אבל יש הבדל משמעותי בין ללמוד עם מורה ועם עוד ילדות מללמוד לבד.
כיתה א' זה דבר מרגש.
עם הילקוט החדש...
והחולצה עם הסמל..
וילדים חדשים... וכל זה...
מה שבטוח, היא לא תשב שנה הבאה בכיתה בחוסר מעש.
בד"כ המורים מחפשים אחרי "ילדי הפלא"
ומעודדים אותם להמשיך ולהתקדם בחומר.
ככה שעד סוף כיתה א' המצב בכיתה מתאזן פחות או יותר וכולם יודעים לקרוא.

ותמיד יש את המורים שחוזרים על עצמם 1000 פעם בשביל התלמידים שקולטים יותר לאט - כשזה קורה לי (אני עדיין תלמידה )
אני פשוט מתחילה לעשות את עבודת הכיתה ...
המורים ממש מבינים

שלא צריך לעכב ילד שמתענין טבעית,

 

משיקול שאח"כ לא יהיה לו מה לעשות. מורה צריכה להיות מספיק אחראית כדי שיהיה.

 

 

אבל ההסכמה בינך לבין בעלך קודמת לכל זה. צריך לדון ביניכם, בנחת, ולעשות רק לפי מה שגם הוא יסכים.

תירגול, גם אם היא תתחיל עכשיו יש להניח שהיא תצטרך לתרגל עדיין בכיתה א׳ קריאה שוטפת ומהירה.

אני מאוד בעד!

הבן שלי בן 4.5 עכשיו קורא מצויין ומהר יחסית לאחותו שבת שש ובכיתה א׳.

הוא אוהב לשבת לקרוא ולא מפחד מטקסטים עם הרבה מלל, והיא רק חושבת על קריאה ומתגלגלות לה העיניים...

אם ילד מעוניין בזה, סימן שזה אתגר שב״גודל״ שלו.

בהצלחה...

בגדול - בנים משועממים= הפרעות

בנות - (יותר אוהבת ללמוד?) שיודעות את החומר - לא בהכרח תהינה משועממות (יש לי בת שידעה לקרוא מגיל 3 והיתה חוזרת בכיתה א בהתלהבות - אמא היום למדנו ל..)

זה מאד בהכללה ובגדול אבל מסתמך על כמה מקרים..

במשפחה שלנו היו כמה בנות שלמדו לקרוא לפני כיתה א', וכולן היו בסדר גמור בכיתה (לי המורה הרשתה לקרוא ספרים בזמן השיעור כשלמדו דברים שידעתי, לאחיות שלי לא תמיד הרשו אבל הן היו מאוד שמחות בכיתה). לעומת זאת, אח שלי שלמד לקרוא בגיל 4 (הוא ממש דרש את זה, ופחות או יותר למד את עצמו), היו משועמם לגמרי בתחילת כיתה א', ואחרי כמה שבועות הוחלט להקפיץ אותו לכיתה ב' שתאתגר אותו יותר..

גם שלי ידעה את כל האותיות וכתבה בלי סוף- מילים קיימות ומילים מומצאות.

אבל הלימוד בכיתה הוא ממילא שיטתי יותר, כך שלא יזיק לה לדעת עכשיו קצת וללמוד טוב יותר בכיתה א'.

גם אני הגעתי לכיתה א שולטת בקריאה, ולא זכורה לי תחושת שעמום.

הבת שלי מעצמה חקרה את הקריאה ואי אפשר היה לעצור אותה והגיעה אפילו לכתב עגול.

וידעה כבר לקרוא ולכתוב בכתב.

ביום הראשון של כיתה א' המורה כתבה בכתב עגול מה צריך לשים במגירה ומה במדף...אז אני בשיא הטבעיות מבקשת מהבת שלי שתקריא לי בזמן שאני מוציאה את הדברים מהתיק.

פתאום אני קולטת את העניים של כולם עלי ורק אז שמתי לב שאופס' זה לא שיגרתי שהילדה קוראת כתב יד ביום הראשון של כיתה א'....

בכל אופן לא ראיתי הרבה שיעמום במשך השנה. היא נהנתה להשלים את החוברות לפי הסדר ואני חושבת שהלמידה לפי הסדר היא חשובה. עשתה מעט חוברות אתגר וזהו. (אצל בנים לדעתי זה היה יותר קשה....)

בהצלחה לכולן והרבה נחת.

כמובן שמיוזמתי ביקשתי ללמוד..
היה כיף כי יכולתי לקרוא לבד ספרים והרבה.
ואגב, זה גיל מעולה להעשיר את האינטלגציה, בגיל הזה הילדים קולטים הרבה יותר מהר וזה נשאר לאורך שנים.
לגבי השעמום בכיתה א - זה תלוי בעיקר במורה.
האם היא יודעת לגשר על הפערים בכיתה, ויהיו ללא קשר לבת שלך..
חוברת העשרה וכד' יכול להיות פתרון מעולה.

אני חושבת שלא כדאי לחסום רצון של ילד בשום גיל ושום שלב.
זה יכול להוריד את המוטיבציה בעתיד, היא כבר לא תבקש להתקדם הלאה וחבל..

לילדים כאלה אף פעם לא משעמם

כך שכבר בגן ידעתי לקרוא שוטף (הייתי מקריאה לילדם סיפורים).

בכיתה א אמא שלי דיברה עם המורה לפני והסבירה לה את המצב, והמורה חיפשה פתרונות יצירתיים להעסיק אותי בהן.

קראתי ספר, התקדמתי בהבנת הנקרא וכו'.

 

אני חושבת שאם הרצון מגיע מהילדה לא כדאי למנוע ממנה.

אין הרבה ילדים שמבקשים לקרוא בגיל כ''כ צעיר, ואם היא רוצה כנראה שקיים אצלה צורך כזה. היא לא סתם מבקשת.

אפשר למצוא פתרונות בכיתה א, זה תלוי בעיקר ביצירתיות שלך ושל המורה..

 

והערה קטנה: כדאי לתת לילדה עבודות ומשימות כך שתתקדם בחומר ולא תחכה שכל הכיתה תהיה בקצב שלה. זה יעזור מאד להרגלי הלמידה שלה בעתיד..

לימוד קריאה בצורה חלקית לפני כיתה א מאד כדאי. למה? אם יש לילד בעיה כלשהי אפשר לעלות עליה בקלות

ולעבוד עליה עוד לפני כיתה א. אבל קריאה רהוטה לפני כיתה א תלויה בבית הספר שבו היא תלמד.

כדאי לברר מה הם עושים עם ילדות שקוראות, האם יש חלוקה לרמות, או שכל השנה היא תסבול משעמום.

 

במקרה שבבית הספר כמו ברבים אחרים יש קבוצת קריאה אחת ורק מתגברים את אלו שלא למדו אחרי חנוכה,

את יכולה ללמד אבל לא את כל התנועות.

אם את מלמדת אותה רק קמץ פתח ורואה שהיא שולטת ומצליחה ללמוד להשתלט גם על תוספת של ניקוד

מסוג אחר באותה מילה, את כבר עשית למעלה מ-50%  כי ברגע שהיא תקלוט את זה, ההמשך כבר קל.

 

תזכרי שכדי לשלוט בקריאה צריך ללמוד יום יום וזה עלול להיות משעמם, כך שקצב ההתקדמות בבית לא תמיד יהיה

כמו בבית ספר ואפשר להקדיש את הזמן למשחקי מילים ואותיות וללמוד לאט אבל בטוח.

לתת לילדה ללמוד מה שהיא רוצה אבל בצורה מסודרת ונכונה.
ללמד אותה את הניקוד בצורה שיטתית ולא שתלמד בצורה מבולגנת.
זה דבר חיובי מאוד לתת לילדה להגשים את רצונותיה.

הבן שלי ידע בגן טרום חובה לקרוא ספרים מעצמו. הוא שאל אותי מה הניקוד ולמד לבד לקרוא.
אח"כ בכיתה א' היה לו כיף. ילד שיודע להעסיק את עצמו לא משתעמם ויש לו תחושת סיפוק מההצלחות שלו.
אם היא ילדה שמתעניינת בהרבה תחומים יהיה קל למורה להעסיק אותה.

רצו להקפיץ את הבן שלי כיתה אני לא רציתי כי יש גם עניין של בשלות רגשית….
והוא ממש לא משתעמם ונהנה לסיים ראשון כל מטלה.

 

נראה לי שאין כיתה א שאין בה כמה שיודעים לקרוא. מורה של כיתה א אמורה לדעת להתמודד עם מצב כזה.

 

אני כילדה למדתי לקרוא די שוטף לפני כיתה א. ובתחילת שנה עשו לנו מעיין אבחון לחלוקה לפי רמות קריאה.

 

אם את אומרת שאת עובדת בכיתה א- את יכולה לשאול את המורה שם מנסיונה.

 

חבל לחסום את הרצון והסקרנות של הילדה. ואולי בכיתה א בהנחה שהיא תשתעמם, אפשר להציע לה לקרוא ספרים ארוכים.

 

(בתור מורה אני פחות אוהבת שילד קורא בשיעור ולא מתעסק בחומר גם אם הוא חכם, אבל כאן זה בדיוק החומר, וזה יכול אפילו לגרום לילדות אחרות לרצות להיות כמוה- שקוראת ספרים ארוכים)

 

 

כשילד רוצה ללמוד מיומנות חדשה הוא בשל לזה.

תלמדי אותה במנות קטנות,יש ילדים בגן שלומדים מעצמם לקרוא.

לימוד פורה ומהנה.

בגיל 3 בעלי היה מלמד אותה אותיות, סתם בשביל הכיף והיא קלטה,

ובגיל 5 היא התחילה לקרוא לבד! פשוט הסתכלה על מילה, חיברה את האותיות וקראה אותה.

כך שהיא ידעה לקרוא בלי ניקוד, ואת הניקוד לא הכירה.

 

עכשיו היא בת 6, בכיתה א' והיא לומדת קריאה בצורה מסודרת- עם ניקוד.

 

והיא ממש לא משתעממת!

יש להם חוברות עבודה שהן לומדות, והן לומדות חשבון, ויש שיעור ציור, ושיעור מלאכה, ומחברות נושא ושלום כיתה א'..

לא כל הלימוד בכיתה א' זה קריאה וילדות שאוהבות ידע נהנות בבית ספר!!

 

להפך- כשהיא חוזרת מבית ספר אחרי ארוחת צהריים היא ישר מתיישבת בכיף ועושה בזריזות שיעורי בית.

ויש לי חברה שהבת שלה בכיתה א', ועדיין לא יודעת לקרוא (מעבר למה שלומדים בכיתה) והיא שונאת לעשות שיעורים..

כשהילד רוצה ולא מרגיש שהוא מרצה את ההורים 

אז למה לא?

 

שלושה הגדולים שלי עלו קוראים לכתה א' (כל אחד בשלב אחר) וזה מאוד חיזק את הבטחון שלהם בכתה

 

עכשיו הרביעי בגן חובה - קורא שוטף כבר חצי שנה

גם בעזרת הגננת המדהימה שיש לו שנה שניה שעובדת בצורה מופלאה על מודעות פונולוגית - הכל מתוך משחק

וגם בגלל שהוא מגיל קטן שאל על אותיות וכו' 

 

אם המורה יודעת להשתמש בידע שהבת שלך תצבור, לא יהיה לה משעמם

בכל כתה יש את הכמה ילדים שכבר יודעים לקרוא-

אצל הגדולים שלי, הם קיבלו דפי עבודה ברמה מתקדמת או שהתחילו מחוברת הקריאה השניה - שבה יש בדר"כ שאלות הבנת הנקרא

(וזה עוד לפני ימי אופק חדש של היום)

 

בקיצור- תעודדי אותה ותביאי לה ספרונים

ולא להתקדם לפני שראית שהיא קלטה יפה כל שלב (קמץ/פתח, חיריק, סגול/צרה וכו') כדי לא ליצור קשיים בעתיד

 

בהצלחה רבה

 

ותודה על זה שכמעט (או כולם) הוי בעד לעודד אותה ולהמשיך ללמד אותה .

אני גם אתייעץ אם המורה של כיתה א' כשאני עוזרת ומסייעת שם בימי א' .

 

 

אבל אגיד לך מה תאמרי לבעלך...

אני גם ידעתי לקרוא ספרים שלמים לפני כיתה א, ובאמת היה לי משעמם והקפיצו אותי את כיתה א - דבר שני ממש לא ממליצה לעשות!! (השלמתי את הפער רק בתיכון מבחינה רגשית).

 

אבל היום - יש הרבה יותר מודעות לדעת לאתגר ילדים כאלה בתוך הכיתה (צריך גם לדעת לאיזה בית ספר לשלוח, ולהיות מההתחלה בקשר עם המורה), וללמד ברמות שונות, גם את המתקדמים. בכל כיתה יש אחוז מסוים שיודע כבר לקרוא.

 

(אני השארתי את הבת שלי בגן חובה שנה נוספת, כי היא לא בשלה מבחינה רגשית, אפילו שהיא כבר יודעת לקרוא, אמנם לאט, אבל את כל התנועות. ממש טוב לה בגן חובה השנה, היא הרבה יותר בטוחה בעצמה, ואני בטוחה שזה רק יוסיף לה בכיתה א, אפילו שהיא תכנס כמעט בת 7 וקוראת שוטף)

פשוט ראיתי את ההודעה הזו בדף הראשי ורציתי מאווד להגיב..

 

אז אני בת 14.. אבל ידעתי לקרוא מאוד מוקדם - בגיל 3 ידעתי אותיות ובגיל 4 וחצי בערך ידעתי כבר לקרוא ומהניסיון שלי זה שווה. בחיים לא היה לי משעמם בכיתה א' כי תמיד כמה שידעתי לקרוא אז למדנו דברים חדשים וכו.. והייתי עוזרת לבנות חלשות בכיתה..

 

מקווה שעזרתי..

אבל כשילד צמא ידע- אי אפשר לעצור את זה.

 

שני בנים שלי ידעו לקרוא לפני כתה א'. לראשון היתה מורה שקלטה אותו ונתנה לו תפקידים כמו לסדר את ספריית הכתה שאז יכל לקרא ספר אך גם דרשה ממנו לעשות את העבודות בחוברות וכד' ובאמת בכתיבה הוא היה צריך יותר לעבוד. והיה לו טוב ולנו גם.

לשני היה משעמם בכתה והמורה לא היתה מספיק קשובה לצרכים שלו ועברה עלינו שנה ממש קשה.

המלצתי : אל תמנעי ממנה ללמוד לקרא כל עוד זה בא ממנה( הבנים שלי למדו מעצמם לקרא )אבל מאד כדאי שבכתה א' תהיה לה מורה טובה שתדע להכיל אותה ולקדם אותה.

 

ילד יכול להיות צמא ידע- אבל חוסמים אותו

ואז הוא מתרגל לא להתייחס לזה שהוא צמא ידע, ושוכח בכלל את כל חדוות הלימוד

 

קוראים ממש, ברמת ספרי-קריאה.

אמנם שיעמם להם בתקופה של לימוד הקריאה, אבל זו בסה"כ תקופה לא מאוד ארוכה. 

וצריך לזכור שיש גם דברים אחרים בכיתה א': חשבון, תורה, ועוד.

מורים טובים גם יודעים להעסיק את הילדים היודעים לקרוא בדפי עבודה המתאימים לרמתם.

לדעתי כמעט בכל כיתה א' יש ילדים שכבר יודעים לקרוא.

 

אם הילדה רוצה ומתעניינת- לדעתי חבל לעצור אותה. למידה עצמית עם מוטיבציה- מה יותר טוב מזה?

 

(לא קראתי את כל השירשור, סליחה אם חזרתי על דברים שנאמרו) 

אחותי (שהייתה אז בת 4) עשתה לי את השיעורים בכיתה א', גם ככה לא היה לי כח אליהם....

גם הבת הקטנה שלי ידעה לקרוא לפני כיתה א ביוזמתה וביוזמת הבת השנייה אז היא מתגברת בקלות על כל המטלות אבל מורה בכיתה א' צריכה לדעת וגם ברוב המקרים יודעת כיצד לנהל כיתה שהרי תמיד יש כמה רמות בנושא. מורה טובה יכולה לאתגר את כולם ברמתם.

אני כ"כ יכולה לדמיין את שלי בסיטואציה כזאת...

בת כמה הקטנה? בגיל שיכולה לדבר ולנהל דו שיח עם הגדולה?

 

אם כן- בעיני זה מצב קלאסי לתת להם לפתור לבד את הבעיה. כלומר: לא להשאיר אותם וללכת, אלא להושיב אותן לידך. ולתאר את המצב: נניח: חנה'לה- מה את רוצה? תשובה: אני רוצה את הגרביים שלי!!!   

                     שרה'לה- מה את רוצה? תשובה: אני רוצה להישאר עם הגרביים של חנה'לה!!     

                    עכשיו את: "טוב, אז חנה'לה רוצה את הגרביים שלה וגם שרה'לה רוצה אותן! (זה חשוב- כי זה גורם לכל אחת להבין שגם לאחותה יש רצון..) יש לנו פה בעיה: זוג אחד של גרביים ששתי ילדות רוצות אותו!

      ועכשיו הקטע הקריטי..: "למי יש פתרון לבעיה?"

 

עכשיו-  א.ברגע שאת עושה את זה את מרוויחה הרבה דברים. קודם כל- את לא שופטת ולא שוטרת, ולא מחליטה מי צודקת ומי צריכה לוותר. את נטו במקום נייטרלי- וזה טוב לילדה לדעת שאת לא "בעדה" או "נגדה". את פשוט שם.

ב. את מלמדת אותן כלי להתמודדות עם צד שני- תרגול כזה לאורך כל הילדות יכול לעזור להן מאוד בתור בוגרות.

ג. את בעצם מעבירה את הכדור אליהן, וזה מצד אחד דורש מהן משהו חדש, מצד שני זה משדר מסר שאת נותנת בהן אמון שהן יכולות למצוא פתרון, וגם נותנת מקום של כבוד לרצונות שלהן.

 

מנסיון- זו שיטה (אגב- מהספר "איך לדבר כך שילדים יקשיבו וכו') נהדרת. הילדים מוצאים פתרונות שבחיים לא חשבת עליהם, מגלים יכולת אמפטיה ווויתור שלא דמיינת.

 

עוד דבר- גם אם הקטנה קטנה מדי לדו שיח כזה, עדיין אפשר לנהל אותו מול הגדולה. כלומר- לשמוע מה היא רוצה, לתאר לה את הבעיה ולשאול אותה אם יש לה פתרון. לפעמים, כשקשה להם- אפשר להציע: "את רוצה שגם אני אחשוב על פתרון"? ואז להציע משהו ביניימי כזה- שהקטנה תלבש אותם רק עכשיו, למשך שעה ואח"כ זה יהיה רק של הגדולה.

בהצלחה...

אני רוצה להאיר פה, שישנם הורים שחושבים שלא טוב להתערב במריבות הילדים, וההתערבות צריכה להגיע רק כשהאלימות חוגגת. אני חושבת שבהרבה מריבות, הורים חייבים להתערב. ההורים צריכים ללמד את הילדים תקשורת נכונה.

התשובה שאת נתת כאן, היא בדיוק התערבות נכונה. הורה הוא לא שופט ולא שוטר. הורה צריך לחנך. הורה צריך להדריך את הילד איך להגיע לתקשורת בריאה עם הסביבה.

אור היום, בפועל גם אני הייתי עושה את מה שכתבת בסוגריים, ומזכירה בסיטואציה דומה את הכלל... מי שנותן לא מתחרט אחרי הנתינה...

בכללי, במה שאפשר, אני משתדלת לא להגדיר תחומים של ״שלך״ ״שלו״. כח אני העד שיתחלקו בכמה שיותר דברים.

מובן שמטבע הדברים יש לכל ילד את הרכוש שלו, אבל בהרבה דברים, במיוחד בתחומים האפורים אני מגדירה שזה שייך ״לבית״ או לכולם. וזה מונע לא מעט חיכוכים...

אבל אצלי זה כנראה שונה/ יותר קל, כי זה בת ובן.

בכל אופן המון הצלחה...

שלא היה עובד אצלי

 

הגדולה היתה פשוט מודיעה שהקטן יותר יוותר וזה הפתרון והקטן היה מודיע חגיגית שיש לו רעיון- ש X תוותר לו...

על כל הצדדים, אחרת הפתרון לא קביל.

באמת שכחתי לכתוב את זה...

מי שמציעה פתרון, אני שואלת את השניה? את מוכנה לקבל את הפתרון? אם כן- יופי. אם לא- אז חייבים למצוא פתרון אחר.

 

ובמקרי קיצון- כשבשום פנים ואופן הן לא מוכנות להסכים על פתרון- אני "מכריחה אותן". למשל- לוקחת את חפץ המריבה ואומרת (הכל בנחת, כן?...) שכשימצאו פתרון מוסכם יבואו אלי לקבל.

או: מכניסה את שתיהן לחדר (או מושיבה על הספה) ואומרת להן שיכולות לצאת (או לרדת) כשיש פתרון מוסכם.

גיליתי ש"במצבי לחץ" כאלה הן מוצאות פתרונות נהדרים ופתאום נהיות החברות הכי טובות בעולם אח"כ.

 

זה באמת פתרון. אני לא יודעת אם הן יכולות למצוא פתרון (הגדולה בת 4, הקטנה בת 2.5), אבל שווה לנסות, או להציע פתרון משלי, אם אין להן.

 

שוב תודה, לך ולכולן.

וזה הלך איתה מצוין- בכל מיני סיטואציות.

העוקץ--- 

לא יודעת, אין לי כאילו 

הגננות בד"כ משיגות אבא או סבא של אחד הילדים,שעושה את הפעילות בהתנדבות.

מאוד מקובל בגנים ובבתי הספר שההורים באים לגן/לכיתה למסור פעילות חוויתית בהתנדבות.

בכיתה של הבת שלי בשנה שעברה חצי מהאימהות מסרו פעילות בהתנדבות במשך השנה!

מי הרוויח? הבנות שלנו!

אלא הצעה עסקית לגנים

שמחיר מקובל לפעילות שמועברת ע"י איש מקצוע היא 150 ש"ח לשעה. לא כולל ציוד.

ככה לפחות אצלנו.

יש ילדים שיש להם טבע של חסד. אבל צריך ללמד אותם שגם לחסד יש גבולות.

מכירה את אלה שעוזרים לכל השכונה, ושוכחים את הבית שלהם?

כבר עכשיו בגיל 6 את מתחילה לחנך אותה לחסד אמיתי ובריא.

גם לי יש כזו ילדה, והיא יודעת שאני תמיד אומרת עליה שיש לה לב זהב.

היא גאה בתואר הזה, אבל לאט לאט לומדת שישנם גבולות.

כדי שהחסד ימשיך, הוא צריך להיות חסד בריא.

יתן ה' שנמשיך לרוות נחת מהבנות הצדיקות שלנו!

אפשר לקנות לה חבילת מדבקות או חבילה של גומיות פשוטות לשיער או כל דבר בסדר גודל כזה ולהסביר לה שמתנה שהיא קיבלה ממך (שגם עלתה סכום לא מבוטל - ממש להסביר לה) היא לא יכולה למסור הלאה, אבל החבילות האלה הן עבורה והיא יכולה להחליט לחלק מהן כראות עיניה (וגם בזה צריך לפעמים להתערב אם רואים שהיא מחלקת בלי פרופורציות).

 

זו באמת הזדמנות לחנך להתנהלות נכונה בנושא החסד וגם בעניינים כספיים.

 

ועוד נקודה: לשים לב שלא מדובר במתן פרסים כדי לזכות בחברות מצד אותן בנות. זה אינו רוחב לב - זה עשוי להצביע על בעיה חברתית.

ילד צריך להבדיל בין רכוש ״שלו״ משחקים קטנים ודברים אישיים שלו למה ששיך לבית/להורים שלו.

את הקשתות והסיכות לשיער שהשקעת עליהם הרבה כסף אי אפשר לשייך לה ספציפית... זה סוג של רכוש הבית...או ההורים...

הרעיון של אנונימית מעלי הוא מעולה, מכיוון שזה מפריד בין הדברים של הבית לדברים שלה וגם נותן לה מרחב החלטה אם לחלק או לא...





ויש צדק בדבריה, ולבדוק אולי הנתינה מגיעה ממקום של ״לרכוש חברים״ בצורה לא בריאה כל כך.

פח פלסטיק קטן בתוך ארון הפלסטיק באמבטיה.

 

אני שמה את הצעצועים בפח הפלסטיק ומעמידה אותו בפינת האמבטיה, מחכה עד לפעם הבאה שאני נכנסת לחדר האמבטיה, מרוקנת עוד מים שניגרו מן הצעצועים אל תחתית הפח, ומכניסה לארון. לארון שלנו אין דלתות כך שכלום לא תופס עובש.

לאמבטיה.

סליחה שלא עזרתי

את באמת נשמעת לחוצה.

קודם כל- הרגעה קלה- להרבה אנשים קורה שהם עושים פאשלה, ואח"כ, מהלחץ שהממונה עליהם יגלה מה שהם עשה (לפני שהם הספיקו לתקן, אם זה הפיך), הם אומרים משהו שאינו אמת.

 

אני מציעה לדבר על זה עם הבוס. לא לשים את הדגש על כמה את לא בסדר ואשמה. תהיי לפחות את בצד שמבין אותך ומקבל אותך.

תאמרי לו (או תכתבי לו, מה שמתאים לך ולקשר שלכם) משהו בסגנון הזה- "כששאלת אותי לגבי הקבלה שהבאתי ללקוחה גב' כהן, אמרתי לך בטעות שהבאתי לה קבלה רגילה. אחר-כך נזכרתי שטעיתי, כי בעצם נתתי לה קבלת מס. עם קבלת המס עשיתי טעות כי הקבלה הייתה על חלק מהסכום ולא על הכל, כי גב' כהן לא שילמה עדיין את מלוא הסכום [אם הבנתי נכון את מה שכתבת]. כשהבנתי את הטעות, יצרתי מיד קשר עם גב' כהן וביקשתי ממנה שתגיע לחנות על-מנת לקבל קבלת מס חדשה, מתוקנת/על מלוא הסכום, אחרי שתשלם את יתר הסכום.

אני מתנצלת על הטעות, ומבטיחה לדאוג שעניין הקבלה יתוקן".

 

(מהנוסח הזה אולי אפשר לעבד נוסח קצר יותר, או יותר מותאם לך. איך שלא יהיה, זה נראה לי גרסה ראשונית לפחות שיכולה להתאים לך).

 

הרבה הצלחה!

בדרך אגב כאילו זה ברור מאליו שעשיתי טעות אז אני תיקנתי אותה

(אחרי שהייתי עושה לעצמי "מופע חימום" של עידוד ופירגון עצמי, שיהיה לי כוח לעשות את זה).

 

לדעתי עדיף שתאמרי לו, שלא יקרה שהוא "יתקיל" אותך לגבי זה. אני מבינה את הספק, שמא הוא לא יזכיר את זה וזה יעבור בשקט, אבל במצב של חוסר ודאות, שעלול להוציא אותך לא טוב, עדיף להיות כנים ולפתוח ביוזמתך את הדברים.

בעדינות, כמו שייעצו לך כאן למעלה, על אף אי הנעימות.
לדעתי המצפון שלך יהיה רגוע ושלו.
אני חושבת שהוא יעריך אותך ואת יושרך על שבאת להגיד וידע שאת אדם שאפשר לסמוך עליו.
ואל תצטערי, החיים רצופים טעויות, החכמה היא לתקן..
בהצלחה.

להיות לאם, שביב או mp8

ייעוץ זוגי- ממש לא!

 

חינוך ילדים- אולי.אם אני מסכימה איתה על הרבה נושאים אז כן אבל אם אני יודעת שאנחנו לא באותו ראש- כנראה שלא.

 

פסיכולוגית- אולי. תלוי באיזה הקשר ומה הסיבה.

אם עקרונית יש לה גישה טובה בחינוך, שאת מסכימה איתה, אז בטח שלהתייעץ איתה.

את אמנם לא חייבת לקבל וליישם כל מה שתגיד, אבל לשמוע- למה לא?

שיכול לייעץ ולשמןע הכל.

חמות ולא משנה מה תפקידה יש לה נטייה אישית ומשפחתית.

אני מתחלחל רק מלחשוב על זה

תלוי ביחס, של שניכם, תלוי בנושא.

 

לא ללכת ל"יעוץ רשמי", אבל אפשר לשמוע עצות מהורים חכמים, כל זמן שזה בטאקט וברצונכם וללא התערבות-יתר. זה שהיא גם "מקצועית" לא בהכרח גורע.

 

אבל לערב יותר מידי בינך לבין בעלך - זה כבר מסוכן. אלא אם כן שניכם מאד מעוניינים לשמוע מה יש לה לומר..

 

 

 

ייעוץ זוגי עם חמתי? לא בריא ומביך

חינוך ילדים- כן אם אני מעלה את השאלות וגם אז כמשהו כללי.

כשקרה משהו דומה חמותי ביררה עם קולגות במקצוע ואמרה מה הדעה שהתגבשה גם בלי ששאלתי אבל עצם זה שהיא לא הציגה זאת כדעתה אלא כדעת "מומחים" ונתנה לי להפעיל שיקול דעת, גרם לי להקשיב ולהעריך את דעתה אף על פי שלא ביקשתי.

היא צריכה לדחוף את הבן שלה ללכת לאדם ניטרלי.

 

אצלי אישית זה אחרת לגמרי. אילולי חמותי המדהימה אני חושבת שהנישואין שלנו לא היו מחזיקים מעמד.

היא עובדת בחינוך, אבל זה לא קשור למקצוע בלבד. הרי היא רוצה שלבן שלה יהיה טוב, וטוב בעיניה זה משפחה חזקה, אוהבת ושמחה.

אני כן מתיעצת איתה גם בעינייני זוגיות וגם חינוך ילדים. אני לא חייבת תמיד לקבל את מה שהיא אומרת, אבל לפחות אני יודעת שיש לה הרבה ניסיון ביחסי אנוש וכוונה אמיתית שיהיה לי טוב.

לא כולם במצב שלי כמובן, אבל אני בטוחה שיש עוד נשים כמוה. לא הכל בחיים זה 'מקצוע'.

קדימה, עגבניות

אם זה טוב לך, ולכם, אז למה לא?
את יודעת הכי טוב...
אנשים פה ממליצים באופן כללי, כי בדרך כלל זה באמת יכול לעשות לא טוב למשפחה, אבל אם טוב לך עם זה, זה סבבה...
כך לענ״ד...

בד"כ אסור לערב את החמות - זה עלול לגרום לנזקים קשים.

אבל אם יש לך חמות מלאכית -תהיני!

 

הילדים עוד  מעט  חוזרים.  מה  מספרים?  מה לא?  איך  מסדרים  להם  את  כל  מה  שהם  שמעו.  וצריך,  כך  ברור  לי  להחדיר  הרבה  אמונה.  

אין טעם להסתיר

הרי בפסח אנו קוראים מהגדה כמו שהיא וגם שם מסופר על דברים קשים

רק חשוב להירגע קודם ולא לשדר מצוקה

הה

מחבלים רשעים הרגו יהודים בירושלים. זה מאד מצער. ואז באו השוטרים שלנו והרגו את הרשעים האלו. והמשטרה גם שמה עוד שוטרים בירושלים, וגם בעוד מקומות בארץ, כדי שזה לא יקרה שוב

 

היהודים הצדיקים האלו הם עכשיו קרובים לה', כי הרגו אותם בגלל שהם יהודים. והמחבלים מקבלים את העונש שלהם.

 

אבל זה דבר גרוע מאד שבכלל הם יכלו לעשות דבר כזה. וצריך להתפלל לה' שיתן לאלו שאחראים על המדינה והצבא החלטה להילחם ברשעים, שבכלל יפחדו לחשוב לעשות דברים רעים כאלו. 

 

[לילדים שקצת מבינים יותר, אפשר להוסיף, שהערבים חושבים שהארץ שלהם, מפריעה להם שה' החזיר את עם ישראל לארץ אחרי הרבה שנים בגלות; אבל ה'נתן לנו את הארץ. ומי שנלחם נגדנו - אנחנו ננצח אותו. ה' עוזר לנו]

אני אישית הייתי אומרת את האמת: באו גויים לבית הכנסת להרוג את היהודים בזמן תפילת השחרית.

האם זה לא מה שקרה?

וכן, אמא בוכה. איך לא תבכה כשהרגו יהודים? היא בוכה, למרות שהיא יודעת שאותם יהודים יעלו ישר לדן עדן כי זה מה שקורה עם היהודים שנרצחו רק על היותם יהודים.

ילדים מבינים את הכול. לא צריך לשקר להם. לדעתי - להגיד את האמת. ואין אמת "עדינה". כשמתחילים לאפר את האמת היא מפסיקה להיות אמת.

ותני לו לשאול שאלות. אל תסתמי לו את הפה. שישאל ושתעני. וכשאין לך תשובה - אל תפחדי להגיד שאין לך תשובה. כן, את אמא, את יודעת הרבה, אבל את כל התשובות יש רק לבורא עולם.

זאת דעתי.

לנשום עמוק, לנסות להתחזק ולנסות לשדר עוצמות,

כי אם אמא בחרדה, אז על מי אני בתור ילד יכול להישען, ואיך אפשר להרגיש בטוח בעולם כל כך מאיים?

(מחקרים מראים שילדים עלולים להגיב בתגובות פוסט טראומטיות אם המבוגרים שלידם מגיבים בחרדה גבוהה).

שנשמע רק בשורות טובות ושיאמר לצרותינו די!

סיפרתי לו באמת כמו שכתבו פה שערבים רשעים הרגו יהודים צדיקים. הוא התחיל לשאול הרבה שאלות כמו איך בדיוק, למה ועוד... אז הסברתי לו שלא הכל אנחנו יודעים ולא הכל אנחנו מבינים. וקראנו פרק תהילים לרפואת הפצועים. תודה, שנשמע בשורות טובות.

בס"ד

 

הילדים שלי (בת שש ובן ארבע) רגישים בצורה יוצאת דופן וזה נראה לי עוול לספר להם כזה דבר. הדמיון יעבוד שעות נוספות, וכך גם הפחד והחרדה.

 

גם בחודשים האחרונים, במבצע צוק איתן וכו' - הם היו מעורבים מאוד במה שקורה, ידעו שיש מלחמה על ארץ ישראל ושחיילים יוצאים לקרב, ועם זאת - חסכתי מהם את הסיפורים הקשים. אדרבה, חיזקתי אותם באמונה, סיפרתי להם שיש ניסים, תיארתי להם את המלאכים המלווים את החיילים וכמובן שדיברנו המון על חשיבות התפילות והתורה שמלוות את החיילים ועוזרות להם לנצח.

 

כמובן שהם ראו אותי בוכה המון ושאלו אותי למה.

"קרה דבר עצוב לעם ישראל"

"המשיח עדיין לא הגיע ואני מאוד רוצה שהוא יבוא"

"אני בוכה כי כשבוכים שערי השמיים נפתחים לתפילות"

 

ואם הם שואלים עוד? שיישאלו. במצבים כאלה, השאלה הפנימית היא בעצם: אמא, הכול יהיה בסדר? אנחנו יכולים להיות שמחים? וכאן, כמו שאמרו לפניי, מה שהאמא משדרת, בתוספת דיבורי אמונה, עוזרים מאוד.

יש הרבה תשובות אמתיות שאינן מתחמקות ובכל זאת מרגיעות.

הכול נאמר ביישוב הדעת ובנחת.

 

אגב, בהתחלה כשהילדים ראו אותי בוכה הם לא יכלו להכיל את זה. הבת שלי ישר היתה פורצת בבכי, אפילו מדמעות קטנות שלי. אז בערב רגוע אחד כינסתי את הילדים לשיחה קטנה וסיפרתי להם שגם אמא בוכה, לפעמים גם אמא עצובה אבל ה' תמיד עוזר. ובעצם, כולם בוכים וזה בסדר וזה טוב. וכשמתפללים בוכים, כשמתרגשים ואפילו כששמחים. השיחה הזאת עשתה להם ממש טוב והרגיעה אותם. הם עדיין מתכווצים אם הם רואים אותי דומעת, אבל זה לא ההלם והכאב שהם היו חשים לפני השיחה.

 

שלא נדע.

בעיני אירוע כזה יכול לגרום לבהלה דווקא בגלל הרלוונטיות שלו לכולם- מתפללים בבית כנסת.

לא בכל גיל צריך לספר.

אז שאלה מה הנכון ביותר לומר במצב כזה. כשילד כבר יודע משהו שניסתה להסביר.

 

ואז-  צריך כמה שאפשר להרחיק ע"י ההסברה את תחושת הסכנה מעצמו. וגם לתת כיוון  שמתמודדים ומנצחים וכו'. וגם לומר בהיר ורגוע, שלא ירגיש שמסתירים משהו נורא.  גם "נהרגו", לא כ"כ ברור לו..

 

 

אבל לכתחילה, אם אפשר שלא יתוודע לכך (לא פשוט - בגן מדברים. אבל יתכן שבשעה כזו, באותו יום לא ידברו - ולמחרת הילדים כבר בעניינים אחרים..), וודאי שעדיף בגיל כזה.

כי אם הם ישמעו מידע ממישהו אחר אפילו בטעות, אז זה יכול להיות יותר גרוע, כי אין לך שליטה על מה שהילדים יכולים לשמוע משיחה בין הגננות, או שיחה של אימהות שהביאו את הילדים לגן והילדה במקרה עמדה ושמעה אותן, או שתשמע משהו בגינה או במכולת וכו'...

אם היא לא תשמע דברים בצורה מסודרת הדמיון שלה יעבוד באמת שעות נוספות, והיא תלמד שמאימא לא מקבלים מידע כי אמא מסתירה דברים, אז בפעמים אחרות היא לא תיגש אלייך אלא תחפש מידע במקומות אחרים.

עדיף לספר בעדינות ברמה שלהם ובלי להרבות בתיאורים כמובן.

וגם אפשר לנתב את הדברים לאפיקים חיוביים (לצייר ציורים ולהתפלל למען הפצועים ולמען גאולת ישראל... ועוד לפי ראות עינך), זה יגרום שלא לחוש חוסר אונים (כי חוסר אונים זו תחושה שגורמת לחרדה ולפוסט טראומה).

פעם ראשונה הייתי בשוק!
אז הלכתי לאחותי הגדולה וגם לה ירדו נחלים מהעיניים
בתקופת הגירוש ...

אבל כשאמא שלי הסבירה לי מה קורה ...
זה היה הכי טבעי שבעולם שהיא תבכה,
הרי ה' נתן לעם ישראל מתנה-ואנחנו נותנים אותה לערבים ...

וכן, כשסבא שלי נפטר אמא שלי בכתה-
זה היה לי ממש מוזר כי לכאורה "הוא לא סבא שלך, אמא. הוא סבא שלי " לקח לי מלא זמן לקלוט שסבא שלי זה אבא של אמא. (ידעתי את זה אבל זה "פרח מזכרוני")

וכמו שאני בוכה, גם לאמא מותר לבכות.
וכמו שאמא מנחמת אותי, ה' ינחם אותה.
הרי הוא אבא של כולנו ...

אם מדובר בילד שלא חרד במיוחד, אפשר לוותר על זה.

 

אצלנו חלק מהילדים בגיל כזה עברו טיפול שיניים בקלות בלי גז צחוק, והפחדנים (כולל אני בתור אמא) נזקקו לגז צחוק גם בגיל יותר מבוגר.