פורום הורות (עמוד 256)

(בלי שיניים) מצליחה לגרד אותו והקליפה נשארת ושומרת שלא הכל ייבלע, וכן מנגו ושזיף, חתיכות לחם עם טחינה, כל עוד זה דברים שנמסים בפה- לא צריך לחשוש, ולהיות ליד התינוק כמובן, אפשר גם ביסקוויט ופריכיה.

לחם באמת אני נותת לה ומשגיחה..אולי אנסה להתחיל גם פירות..לחם עם משו לא רלוונטי כי היא חא מוכנה שאכניס לה לפה כלום..ואם הצלחתי היא תוציא..

עוד רעיונות?? ירקות כלשהם?

דגנים עוד לא שייך?

תודה!

ותני לה להתעסק עם זה.

חוץ מזה-

מלפפון בלי קליפה

תפו"א\בטטה וכד' מבושלים

ביצה מבושלת\חביתה חתוכה לקטן

נראה לי שאם היא מסתדרת טוב אפשר לנסות גם שלווה או צ'יריוס (למרות שיש דברים יותר בריאים...)

בננה

היא יחסית די יציבה אבל  עוד לא יושבת לבד..שייך לשים אותה על כיסא? כי אם לא זה די קשה לשים לה אוכל..

ליד שולחן וככה היא תוכל להתעסק קצת עם האוכל.

חוץ מזה את יכולה לתת לה חתיכת פשטידה (או אוכל אחר) ביד כשהיא בסלקל\טרמפולינה וכד'.

די בזול יחסית.

גם צימרים בצפון שניתן להיכנס בהם עם משפחה גדולה בהוצאה לא כזו גדולה (אם כי אכן "בין הזמנים", זה הזמן היקר יחסית). אפשר לחפש במודעות על צימרים, ולסמן מראש גבול מחירים זול.

כמו כן, למיטב זכרוני שמעתי בעבר שבישיבה התיכונית במירון היו משכירים חדרים בחופשה בזול. אולי יש עוד כאלה.

ואכן, הגדולים באוטובוסים, עם מי שלוקחים איתם - ואתם עם מי שצריך, ברכב פרטי.

בימים עצמם, אפשר לטייל באזור רגלית - וגם במקומות לא ממש מרוחקים ע"י "הקפצות" עם הרכב. אם מתכננים טוב, כולל מה עושים עד שכולם מתקבצים כל פעם, זה יכול להיות בהחלט נחמד.

העיקר לנסוע בזהירות, לטייל בזהירות. ובשמחה.

כל העניין במפגשים וטיולים מהסוג הזה, זה הביחד, המפגש.. הנסיעה- לא משנה לאן

וכל השאר פשוט נלווה ולא מהווה עיקר.

לטעמי תחשבו על מקום שיהיה נח לכם, ובמסגרת אותו מקום פשוט תנו לעצמכם להחליט בחופשיות בבוא הרגע מה לעשות ואיך..

סמוכה ובטוחה שזה יענה על רצון כולכם.

הצלחה רבה

אולי באמת ננסה למצוא מקום זול בצפון. את המעיינות והפיקניקים ליד הבית כבר חרשנו 

מצאנו ימים שסבא וסבתא מהעיר הגדולה לא בבית, ובאנו לשם

תכננו לו"ז מדוקדק, ואת הכסף שהיינו משקיעים ברכב/צימר השקענו בכניסה לאתרים שווים ובמנוי.

בשנה ההיא- עשינו מנוי לגן החיות (וניצלנו אותו המון במשך השנה- חנוכה, או סתם יום שישי לפני שבת אצל סבא וסבתא)

בעלי הכין הדרכת טיול עם הצגה וסיפורים ועשינו את קו התפר בין העיר החדשה לישנה- ברכבת.... עלינו וירדנו כל שתי תחנות, ונכנסנו גם לגבעת התחמושת. (אם יש לך ילדים מספיק גדולים הם יכולים להכין את ההדרכה בעצמם וזו חוויה מדהימה לכולם...)

יום אחד היינו בעיר דוד- בנקבה וכו'.

בתכנון היה גם פארקים שאנחנו לא מכירים, סיור בשוק וקניות.. אבל הנוער היה עייף מדי. 

בשנה שאח"כ נסענו עם המשפחה המורחבת לצפון- אז חלק מההוצאות לא היו עלינו... אבל כל כך הרבה זמן וכח התבזבזו על הנסיעות ממקום למקום, שחשבתי שאולי הרעיון שלנו עדיף....

זו אוהלים אבל בנויים טובים כאלה, אם מזגן וזה...

עם מזרונים, 5 אוהלים ומטבח משותף... הייתי שם... שווה בדיקה!!! גם לא ייקר בכלל!

אנחנו עשינו ככה כל פעם:

אבא ואימא ישנים במקום קרוב (בדירה או משהו, ואנחנו ישנים ליד החוף.

אבא ואימא שליח מבוגרים ואין מצב שישנו איתנו.

ואח שלי הגדול היה יתנו והשגיח עלינו.

היה לנו אחלה כיף.

אבא ואימא באו לבקר מפעם לפעם, ואנחנו היינו מבסוטים שאנחנו עצמאים.

אנחנו, כמו שכתבו לפני, מחכים שסבא וסבתא יסעו לכמה ימים - ומשתלטים להם על הבית.

פעם אפילו ביקשנו, והם החליפו איתנו דירות...

באמת, אין מספיק מקום לכולם, אבל זה חלק מהכיף - ישנים בערמות בסלון. אפילו לא צריך מזרנים אלא שמיכות חורף. אם באים בני דודים- צפוף וכיף במיוחד.

טיולים - לנו הכי שווה זה ים. אם המרחק מאפשר, כדאי להזמין הסעה הלוך ושוב. זה עולה כמו כניסה לאתר.

אנחנו מטיילים גם במקומות חינמיים: בחברת החשמל (חדרה, אשקלון וחפציבה ליד חדרה), בפארקים שווים (יש במודיעין ועוד). חפשו בגוגל טיולים / אתרים בחינם.

בהצלחה

ועדיף במקום שאפשר להגיע אליו באוטובוסים

מקסימום עושים הקפצה מצומת קרובה

תבררו על חמת גדר

אם אתם רוצים בעגלה- אז יש שלוש אפשרויות עיקריות:

פארק הירדן, פארק הגשרים ליד נשר, ונחל השופט ליד יקנעם. שלושתם מותאמים להליכה עם עגלה, בפארק הירדן ונחל השופט יש גם הרבה מים.

עצה- קחו בחשבון שכל דבר שנראה לכם "צ'יק צ'ק" יכול להתגלות כמסורבל ומעייף.. כל "קפיצה" מהאוטו היא סיפור, וצריך גם להתחשב בצרכים שלה- הנקה, החלפה, שינה וכד'.

החום והשמש יכולים להיות מסוכנים מאוד בגיל הזה.

לא מסלולים של חבר'ה צעירים.

שתהיה תמיד גישה למים לשתיה וצל.

לדעתי דווקא מה שיעשה את העבודה זה המעון עצמו

תמיד אומרים שאם רוצים סדר יום. שינה מסודרת וכו' זה עוזר לשים במעון..

והחשש מהבכי שלו מואוד מובן אבל זה הכל תלוי מי המטפלת

את יודעת מי תהיה ומטפלת שלו והאם היא חמה ואכפת לה מהילדים?

בכל מקרה תשתדלי לא לשדר לו את הלחץ שלך וביום הראשון לא כדאי

להישאר איתו הרבה זמן כשאת מביאה אותו למעון

בהצלחה

אם אפשר עוד עצות מבעלי ניסיון.....

השתחררה אחרי כמה שעות. אבל אני מניחה שאצל כל ילד זה אחרת.

לגבי להיות איתה - נשמע שאת באמת לא תוכלי, אז כדאי שאבא יהיה איתה, ואם לא - אז סבתא או דודה. (מדובר על הזמן של לפני הניתוח ועל השעות של האשפוז. בניתוח עצמו בכל מקרה אי אפשר להיות איתה).

אולי תמצאי שם משהו מתאים

זה ממסכת אבות פרק ה משנה כא. ואז אפשר לבקש מבעל השמחה לכתוב עצות לחיים, בלי לומר לו למה, ולשבץ אותן באלבום. וזה יהיה לו הפתעה.

עושים ככה הפסקה, מתנתקים מהשגרה ונהנים קצת..

אין מה לעשות השגרה שוחקת. יהיה טוב!

והזוגיות תתחדש...))  סתאאאם, פשוט בעלי מגויס...וזה מה זה בא בזמן, אחרי תקופה שהייתי עצבנית עליו... עכשיו אני רק רוצה שיחזור...)

וכעת אשתדל להיות רצינית- שבוע זה נפלא אך לא נותן מענה לטווח הארוך,

האם יש משהו בחייכם כרגע שאפשר לשנות כדי להפחית בעומס?

להקפיד על ערב זוגי שבועי/התאווררות אישית בחוץ...

זה מאוד מקל...

לקבל עזרה עם הילד או עם עבודות הבית...

אני יודעת שזה ממש אכזרי להשאיר ילד 3 ימים אצל סבתא אבל את יכולה לנסות וללכת לבית מלון יומים שלושה זה נחמד!

סליחה על ההתערבות, אבל מה אכזרי בזה? הרי אותה סבתא הייתה בעצמה אמא שגידלה אותך או את בעלך.

בעיניי, אחת המתנות היפות ביותר שאפשר לתת לילד זה קשר (טוב ונעים) עם סבא וסבתא. זו מתנה שאין לה תחליף.

ברור שזה לא משהו שמקבלים רק אם נוסעים לסבתא לשלושה ימים. אלו שני דברים קשורים ונפרדים.

ובכל זאת, לשלוח ילד לסבא וסבתא לשלושה ימים יכול להיות מתנה נהדרת עבורו, ועבור סבא וסבתא גם כן.

(מנסיוני כילדה שכל קיץ הייתה הולכת לפחות לשבוע לסבא וסבתא)

אצל סבא וסבתא קודם כל אין לחץ

מותר אפילו להתגנב למזווה ולאכול שוקולד באין מפריע

לקפוץ על המיטות

לאכול מלא גלידה

הולכים לבריכה וטיולים ולים

משתוללים בחצר ומטפסים על העצים

תלוי בסבא וסבתא כמובן....

אם הם סגנון פולני שאסור לרוץ אצלם בבית,

ואסור לגעת בכלום - שלא ישברו ח"ו האגרטלים היקרים

וחייבים לגמור את כל המרק אפילו שחמסין -

אולי זה באמת לא כיף...

נראה לי שכל הורה שואל את עצמו...

קודם כל ברור שכל אחד צריך לעבוד לסגל לעצמו תכונות של שמחה, עין טובה , הודיה, קלילות וחריצות מתוך אהבה, זה עבודת חיים של כולם שמביאה איתה איכות חיים אמיתית. שנזכה...

בזמנים שאני מרגישה ככה אני מנסה להשתחרר לפי איך שאני מרגישה שאפשרי ויעזור באותו רגע, למשל...לפנק את עצמי במשהו שיהיה לי נחמד, לצאת להליכה, לקחת יום חופש ולברוח לאמא שלי או לקניות עם חברה (אני מכירה משהי שיש לה יום קבוע בשבוע שהוא רק לעצמה). לעשות משהו יצירתי אם מתחשק לי (אצלי זה בא ב"קריזות", חודש אחד אני שקועה בסריגה, חודש אחר בתפירה, פעם אחרת ביצירה במטבח, עיצוב הבית, נגינה,קריאה...). אאממ אתמול למשל היה לי רגע ממש מחרפן עם הילדים (חופש...) הייתי חייבת להירגע עם עצמי אז ישבתי לבד בחדר נעול וראיתי....אסי וטוביה....חחח...אל תגלו לאף אחד...דווקא צחקתי הרבה וזה היה שחרור נחמד וחזרתי לילדים כאמא שפויה. חחח בהצלחה לכולנו.

אסי וטוביה! איזה רעיון מעולה! אנסה בקריז הבא שלי...

1. לדאוג שהשגרה עצמה תהיה לא שוחקת. כלומר, ביום-יום עצמו שיהיו לך פעילויות נחמדות ונעימות (גם אם יש בהכרח גם כאלו שהן פחות שוות ומלהיבות).

2. מדי פעם- פעם בשבוע או שבועיים- לקחת הפוגה קצרה, זמן לעצמך/לך ולבעלך, ולעשות משהו כייפי. זה לא חייב להיות בילוי יקר/ארוך, אלא מה שמתאים לזמן ולכוחות ולמשאבים שלכם. כן להתאוורר.

3. לזכור שהרבה תחושות מתעצמות בהיריון (עד כמה שזכור לי), ויש קצת נטיה לקיצוניות רגשית לפעמים. אז לנסות בכל זאת לשמוח במה שיש, ולהעריך אותו.

תרגישי טוב!

תודה לאלוקים על השיגרה העמוסה והמתישה הזו,

מבקשת ומתחננת-

אל תיקח ממני את השיגרה השוחקת הזו בשום אופן!!

לא רוצה להגיע למצב שאתגעגע לשיגרה, כי היא תופר, חלילה, בדרך כלשהי....

תודה על העבודה העמוסה שמשאירה אותי בלי טיפת כח,

על הילדים שלוקחים ממני את כל היום והלילה,

על הבית שדורש ממני להיות אשת תחזוקה במשרה מלאה,

שום דבר מהנ"ל הוא לא מובן מאליו.

לא הייתי מתחלפת עם אף אחד בעולם.

איך לשרוד??

מנוחות, לפרגן לעצמי.

יציאות מידי פעם,

זמו איכות עם עצמי.

הפוגות רענון באמצע היום.

לצאת לחצר לבד בשקט לשתות קפה מול הנוף.

פרגון עצמי של ביביסיטר/ עוזרת,

ספר טוב,

מה שעושה לך כיף.

שבוע חופש אוזל מהר ונשארים באותו מקום

ההסבר שנתת נכון מאוד ומובן מאוד, ובכל זאת, כהורה, יש לי הרגשה שזה לא נכון "לחייב" את הילד להגיע בזמן - הרי זה לא בית ספר.

הילדים שלי לא היו במעון - אני עובדת מהבית, ומאותה סיבה גם לא לחוץ לי להיא אותם לגנים בשמונה בבוקר. מעדיפה לקום בבוקר בנחת, לארגן אותם בנחת ובלי לחץ, וכן - להגיע עמם לגן בסביבות תשע לפעמים. אמנם הם מפסידים, אבל זה לא הפסד של חומר לימודי כמו בבית-ספר, ואני מעדיפה את זה על פני לחץ בבוקר.

זהו, רק שתראי את הצד השני של המטבע...

תודה ויישר כוח!

מבחינת הקושי שלה. לא יודעת מה נכון לעשות מהבחינה הזאת

אבל מצד הילד לדעתי עדיף עד גיל שנתיים וחצי בערך להביא אותו כמה שיותר מאוחר שאפשר

ובעצם להביא אותו רק כשיש צורך. אם למשל יום אחד גומרים לעבוד מוקדם אז לבוא לקחת מוקדם

(שלא לדבר על זה שעדיף מאוד להשתדל להיות איתו בבית ולא לעבוד בכלל אם זה אפשרי. אבל לרוב זה לא)

וגם אם אין אפשרות לתת לו את מלוא תשומת הלב כשהוא מגיע- לא קרה כלום! אז הוא יסתפק ב"בוקר טוב" וזהו

הרי ברור שעדיף לו לקבל עוד שעתיים תשומת לב מאמא מאשר 2 דקות תשומת לב מהמטפלת

במסגרת יום, שיש בה סדר יום מובנה ומסודר, כן כדאי להביא את הילד בשעה קבועה, שאינה מאוחרת מדי. זה לא אומר שתינוק בן 4 חודשים צריך להגיע למעון לכל המאוחר ב-8:30, אלא שכדאי תינוק בן שנה (או יותר, הקטנה שלי כבר עברה מזמן את הגיל הזה אז אני לא זוכרת בודאות), יגיע למעון עד שעה קבועה כל יום.

לדעתי, לא כדאי יותר מאוחר מ-9:00.

אם האמא רוצה לטפל בילד בבית, אין צורך להכניס אותו למסגרת של מעון שהיא יקרה בד"כ, ו"נוקשה" (-מובנית). האמא יכולה להשאיר אותו בבית, או לשלוח אותו למשפחתון. זה מה שעשיתי עם בתי כשהייתה קטנה- שלחתי אותה למשפחתון שלא היה שם סדר יום קבוע, ולכן השעה שבה הבאתי אותה ואספתי אותה לא הייתה משמעותית מבחינתה.

לעומת זאת, במעון שבו יש סדר יום קבוע, כן כדאי להביא בשעה מסודרת. בעיניי זה יוצר סדר עבור הפעוט ועוזר לו להבין רצף (לעומת רנדומליות ואקראיות... פעם כשהגיע למעון היו באמצע משחק בחצר, פעם באמצע תפילה, פעם באמצע משחק בבובות... הכל מקרי. אם כבר יש רצף וסדר, רצוי שהוא ירוויח מזה. זו עניות דעתי).

תרומה לחינוך והתפתחות הילד אלא נהיה על תקן של ביביסיטר תעשיתי שנועד לאלץ את ההורים להיות עבדים של השוק

ושולחים את הילד למעון תוך הפרת סדר היום שלו

וחוסר התחשבות במטפלות ובשאר חבריו.

חינוך זה לא הפקרות, וזריקת הילד למעון כל יום בשעה רנדומלית מעלה בי גועל.

מסקירה קצרה כהורה, פעמים רבות אותם הורים נוהגים כך מתוך עצלנות ודחיינות ולעיתים ניכר שהילד עצמו רק התעורר ובגדיו לא הוחלפו מאתמול ואפילו הטיטול עדיין מלא.

אף אחד לא מחייב את ההורה לשלוח את ילדו למעון ("עבדים של השוק"?? רוב שכניי כלל לא שולחים ילדיהם למעון ומי שכן שולח מתוך בחירה נטו), ומי שעושה כך ודאי לא יכול לגלגל עיניים ולטעון שמדובר בבייביסיטר תעשייתי, בזמן שהוא נאבק בעד מסגרת יום ארוך או קייטנה מטעם המעון גם בחופשים.

לא הצדקתי הורים,כשמרגילים הורים שהמעון זה על תקן ביביסיטר אז הם יתנהגו בהתאם

כגננת אני מבינה את מה שכתבת ולכן אצלי בגן אני אומרת להורים שאני לא מקבלת ילדים שמאחרים באופן קבוע וללא סיבה אחרי 11.

 סליחה מה ההפקרות הזאת?

מגיעים ב11 אחרעי שאנחנו אכלנו. הילד לא אכל לכי תתפלי פו שאת צריכה להיות עם עוד35 ילדים קטנים. אם זה פעפ ב.... אני מבינה אבל אם זה 3-4 פעמים בשבוע סליחה?

 והורים הסכימו איתי ואכן חל שיפור עצום.

שלא קרא לאט כניראה....

אני גם עבדתי במעונות כמה וכמה שנים אז אני מדברת מניסיון

לא הכללתי את כל ההורים,אלא שאני קוראת על תופעה מסוימת אני נוטה לבדוק לעומקה ביחוד כשיש לי ניסיון קודם בנושא

גם הרופא שלא נצטרך זה שירות בשבילך - גם אליו את מגיעה מי שאת רוצה? הוא יכניס אותך ?

גם ביטוח לאומי  זה בשבילך.. גם שירות התעסוקה.

למה את מרשה לעצמך מה שלא היית מרשה לעצמך במרפאה או מול המדינה?

אני שלחתי את התאומות שלי למשפחתון עד גיל שנה 

והוא היה במרחק 20 דקות הליכה (זה מה שיכלנו למצוא שהיה בו 2 מקומות) 

כך שהייתי צריך ללכת לשם במשך שעה כל יום 

לא היה מצב בכלל שאני אביא אותם ב8:00 כי זה אומר לסדר את כל הבוקר אחרת

אז לקחתי אותם ב8:50, כדי לקחת משם את ההסעה לכולל, ולא אצטרך לחזור הביתה 20 דקות

האם הן נרדמו בדרך? ברור שלא. זה היה הסדר יום הקבוע שלהן

האם זה התאים למטפלת? אני חושב שמטפלת ששומרת על 5 ילדים יכולה להתאים את הלו"ז שלה אם 2 ילדים מגיעים ב9:00, זה כמעט חצי מהילדים!

והיא עשתה לנו בעיות בלי סוף. אם הייתי מגיע ב9:05 כי איחרתי קצת, אז היא כעסה שזה לא בסדר,

ואם הייתי מגיע לקחת אותם ב 15:00 היא היתה אומרת שזה מוקדם מדי והיא לא יכולה להביא לי אותם

ושאני אחכה בחוץ חצי שעה (!) 

ובעיקר ניסוי וטעיה. (ככה כותבים?) לא צריך כל הזמן לאתגר ילדים. אפשר פשוט לתת להם להנות ממה שהם כבר יודעים...

מידי פעם נותנים רמה טיפה גבוהה יותר. הרים ידיים? לא נורא. אפשר לנסות בעוד חודש-חודשיים.

לשאלה השנייה אין לי תובנה.

במקום להדגיש את האסור כדאי להציג את הדברים בסיגנון חיובי שבשבת למשל נותנים לגוף לנוח ולכן לא צריך להתרחץ או לצחצח שינים,אפילו מכשירי החשמל והמכוניות נחים כדי שיהיה להם כוח לשאר השבוע

א. אני חושבת שבכלל לא צריך להתעסק יותר מדי עם האיסורים. גם לי יש ילדה בת ארבע ויוצא שהיא מדליקה את האור בחדר בליל שבת. (לפעמים היא אפילו אומרת "ברוך המבדיל" לפני...כך שהיא מודעת לעובדה שזה לא לגמרי תקין..). אנחנו הפסקנו להעיר לה, ורק מזכירים לה בנחת ובעדינות ש"שבת היום". זהו. היא מעצמה מבינה ומכבה...

צריך לזכור שילדים בגיל הזה הם אפילו לא בגדר של "גיל חינוך" (שמתחיל בגיל 6) והם בכלל בכלל לא חייבים בשום מצווה. כל מה שאנחנו מלמדים זה רק כדי להרגיל אותם. אז אם התפקשש משהו ב"תרגול"- לא נורא. לא קרה כלום. עדיף ליצור שבת כיפית ונעימה עם אווירה טובה- זמן אבא ואמא, אוכל טעים, אולי משחק מיוחד ששומרים לשבת וכו' וכו'- מאשר להקפיד על איסורים. ככה הילדים יבינו ששבת היא באמת משהו טוב ולא רק קובץ איסורים שמגבילים אותם.

(אישית, אני משתמשת במושג "מוקצה" עם הבנות לעיתים מאוד מאוד רחוקות, אם בכלל. ולגבי קדושה ושירותים וכד'- כאמת עדיף להדגיש את הקדושה והחיוב. "לא יפה ולא מכובד שסידור עם תפילות קדושות יהיה בשרותים. אנחנו רוצים לשמור על הסידור" כנ"ל לגבי עניני צנעות לבנות- לא "אל תשבי ככה ואל תעשי ככה" אלא "תשבי בצניעות", או "תשמרי שלא כל הילדים יראו לך את התחתונים...". )

ב. כהשלמה- אני לא אומרת שלא ללמד בכלל. אבל אני אישית מעדיפה לומר" בשבת אנחנו לא מדליקים את האור". או "לא מציירים". זה נשמע לי יותר נעים מאשר "אסור"- שזה קצת מפחיד ומאיים, וזו גם הצבת עובדה: יש דברים שעושים, יש דברים שלא. בגיל קצת יותר מתקדם גם אפשר להסביר יותר לעומק. נניח- שכל מה שעשו כדי לבנות את המשכן, אנחנו לא עושים בשבת, בגלל שהשבת היא יותר חשובה אפילו מבנית המשכן. ואז חושבים ביחד עם הילד אילו מלאכות עשו בבנית המשכן וכו' וכו'.

כשאני אומרת לה "שבת היום", אני לא מתכוונת שתכבה, ולא מנסה לרמוז לה את זה. ברור שלא מדליקים וגם לא מכבים.

היא מעצמה מכבה, ואני לא מעירה לה לא לכאן ולא לכאן.

מאמינה שכשתהיה בת 12 היא לא תכבה ולא תדליק.

וגם לנו יש דברים שהם מיוחדים לשבת.

אבל יש לי מה לומר...

מנסיון אישי (שלי ושל אחיותי ושל עוד בנות רבות שאני מכירה) אני חושבת שבגיל כזה אין כ"כ מה לריב. עם הקטע של "גיל ההתבגרות" וכדי שהילדה שלך תצא באמת בוגרת, עדיף להניח לה. בוודאי שזו זכותך וחובתך לומר את דעתך אך היא נמצאת בגיל שהיא יכולה להחליט מה נכון לדעתה. יכול להיות, ובעז"ה שבעתיד היא תשוב ללכת באופן צנוע יותר אך כעת- מריבות כאלה רק ירחיקו בינך לבין בתך וזה הדבר האחרון שאם לבת מתבגרת והבת עצמה צריכות. 

תסמכי על הבת שלך שתחליט בשביל עצמה בדברים כאלה. אני אומרת את כל מה שאני אומרת ממקום של בת בכורה שבגיל כזה בדיוק רציתי ללבוש חצאיות קצרות (כמו כולם..) ואמא שלי בחכמתה לא אסרה עלי אלא נתנה לי לקנות מה שרציתי, אך היא אמרה שהיא לא כ"כ אוהבת את זה ותמיד עודדה אותי ללבוש ארוך כי זה אצילי וצנוע וכו'.. וב"ה היום אני לובשת צנוע בהחלט.. ומעריכה מאוד את אמא שלי על זה. בכללי- אני חושבת שכדאי לבוא ממקום מקשיב ופתוח אבל בכל זאת הורה שמורה את הדרך..

הדבר האחרון שאת צריכה ושהיא צריכה - זה להיבהל (וגם אם כן-שהיא לא תראה את זה...) אם את נבהלת- זה נותן לה לחשוב שיש לה בידיים כח והיא יכולה להשתמש בו מתי שתרצה.

ובאמת- הדבר שהכי מקרב- זה לדבר בנחת ונעימות על צניעות (כמה זה חשוב, איזה שכר גדול יש לאשה צנועה, הרבה יותר מכובד ללבוש צנוע וגם - זה מצווה..)

מקווה שלא כתבתי מידי בתוקפנות... קחי בעירבון מוגבל- זה מנק' המבט שלי..

בהצלחה עם המתבגרת שלך..

ועצה שלי- תנסי להראות לה כמה שאת יכולה שהיא גדולה ואת סומכת עליה ושאת שמחה בה! זה נותן המון...

רק טוב!

אבל אני חושבת שזה בהחלט תפקיד של הורה להציב גבולות בעניין בגיל הזה

בנות בגיל הזה לא אמורות להחליט לבד

להתייעץ עם רבנית שאת מכירה וסומכת על שיקול דעתה.

מה שחשוב כאן הוא לא רק הטווח הקצר, אם בתך תלבש צנוע או לא, אלא איך ההתייחסות שלך תשפיע על צורת ההתלבשות של בתך בטווח הארוך (וכמובן, על הקשר ביניכן). צריך לפעול בצורה מושכלת.

קצת כמו אביגיל, אני יכולה להעיד שהיה שלב בחיים שהתלבשתי בצורה פחות צנועה מהיבטים שונים. אמא שלי לא לחצה עליי בשום שלב, ועם הזמן (והמסגרת שבה למדתי, שלא הייתה לוחצת אבל כן חינכה בכיוון), הפסקתי עם זה לגמרי, ברוך ה'.

אני לא יכולה להגיד אם הדבר הנכון הוא לא לומר כלום, כי נערות שונות מגיעות למסקנות שונות, ולכן דווקא חשוב להתייעץ בדמות נשית תורנית, בעלת ידע וניסיון (והיכרות איתך).

הרבה הצלחה.

ולכן צריך לחשוב גם על ההשלכות לטווח הרחוק של מה שאת עושה

בהצלחה, והרבה תפילות

תעשי מה שאת יכולה, אבל תיזכרי שאם בורא עולם 

נתן לה בחירה חופשית, את לא יכולה ולא רוצה לקחת לה אותה

וזה אומר שהוא סומך עליה שבסופו של דבר היא תגיע לדרך הנכונה

זה לא פוטר אותך מהחובה לעשות מה שאת יכולה

כדי לחנך אותה, ואני ממש לא יודע מה את יכולה

אבל זה כן מרגיע שלא כל הכוח אצלך ולא כל האחריות עלייך והסוף בוודאי יהיה טוב..

בס"ד

לא פשוט בכלל הניסיון הזה.

אין לי מה לייעץ, חוץ מהרבה תפילה.

אולי כדאי לנסות לגשש אם זה באמת החוש האפנתי שלה,
או שיש כאן ניסיון למרוד קצת לפני שאת מחליטה איך להגיב,

כי התגובה מן הסתם תהייה שונה בשני המקרים...

בהצלחה רבה רבה!!!

שזו התמודדות לא פשוטה.

נתחיל בזה-  אצל רוב הבנות, האופנה תמיד מנצחת.חצאיות שמכסות את הברך בישיבה הן לא "אופנתיות" עכשיו, והבת שלך צודקת, יש הרבה חצאיות שעוברות את הברך והן ממש מכוערות ובלי צורה. ואם גם החברות שלהן הולכות עם חצאיות קצרות- הרי שזו מלחמה די אבודה מראש.

אני רבתי הרבה עם הבנות שלי על אורך החצאית. ואני לא דרשתי כיסוי ברך מלא גם בזמן ישיבה...מספיק לי שבזמן עמידה והליכה החצאית תראה מכובדת, ולפעמים גם זה לא היה.

המסקנה שלי היא כזו- צריך פשוט למצוא פשרה שתתאים לשתיכן. יש אורך של חצאית שלא הסכמתי בשום פנים ואופן, אבל מצד שני לפעמים הבלגתי על סנימטר או שניים כי לא רציתי שהשיח בינינו יסוב על אורך החצאית ועניני צניעות.. אני מכירה אמהות שהתקשורת עם הבנות היא דרך הבגדים ודרך שיח הצניעות, וממש לא רציתי שזה מה שיקרה עם הבנות שלי.אני מכירה בנות שברגע שהיו יוצאות מהבית החצאית הייתה מתרוממת פלאים, וממש לא רציתי שככה הבנות שלי יתנהגו.

יש בנות "קלות" יותר שקל לשכנע אותן, ויש בנות עקשניות יותר, שכל ניסיון לשכנע אותן לגרום לאנטי.

את יכולה להחליט האם מבחינתך זו "מלחמת חורמה" או לא.

אני החלטתי להלחם על המינימום, ולא יותר.

אז לפעמים החצאיות היו קצרות יותר ממה שרציתי, חשקתי שיניים, והתעלמתי.

זה לא גרע מהאישיות המדהימה שלהן..

עכשיו- הבת הבכורה שלי הולכת מיוזמתה בחצאיות שמכסות ברך.

הבת השניה שלי עדיין לא, אבל היא כבר הפנימה את הבקשות שלי ואפילו לא מבקשת לקנות חצאיות שהיא יודעת שאני לא אסכים...

אבל אני חושבת שההצעה של אור היום להתייעץ עם רבנית יכולה להיות רעיון טוב..

אם את בעניין- אני ממש ממליצה לנסות לפנות לרבנית דינה ראפ. אני שומעת עכשיו סדרת שיעורים שלה בענייני חינוך, ויש לה גישה כל כך בריאה ונכונה. אני חושבת שהיא תוכל לייעץ לכם בתבונה..

בהצלחה!

כמו גם בהרבה גילאים אחרים.

אז לא יעזור הרבה גם אם תצליחי לשים גבולות,

אם יש לה את הרצון להיראות באופן הזה לא כ"כ משנה אם תצליחי כרגע שהיא תראה כמו שאת רוצה.

כי השורה התחתונה בסופו של דבר תהיה שלה.

ואם כל הכיתה שלה תלך עם שרוולים קצרים?

חצאית קצרה??

אולי מכנסיים??

נראה לי שבגיל 12 עדיין הורים יכולים להציב קווים אדומים.

להתגמש במה שאפשר- ובדברים עקרוניים לעמוד על שלהם.

אם בגיל 12 כבר לא- אוי לנו ואבוי לנפשנו....

בעניין הזה היא לדאוג שהילדים שלהם יגדלו בחברה שבה כללי הצניעות נשמרים.

לא אמרתי שבגיל 12 השורה התחתונה תהיה שלה.

אפשר להעמיד לה גבולות בגיל 12, אבל בגיל 16 זה כבר לא יתפוס.

יש סיכוי שזה ייימשך גם לאח"כ..

ונכון שחברה טובה זה ענין חשוב בהחלט.

היא קונה את הבגדים מכספה? 

אם כן, זו כבר סוגיה מורכבת יותר.

אם היא קונה את הבגדים מכספכם,

אז לעניות דעתי אתם יכולים להגיד שאתם לא מוכנים שמכספכם 

יקנו בגדים שנוגדים את העקרונות שעל פיהם נוהגים בבית.

(בכוונה לא מוזכרת המילה צניעות. העיסוק בצנוע או לא צנוע מביא לעיתים להרבה מתח ואמוציות.

כשמשליכים החלטה זו או אחרת, על העקרונות שעל פיהם הבית הולך, זה פחות "ריגשי" )

נקודה נוספת-

אני לא חושבת שזה מתאים לכל גיל ובכל שלב. יש שלב שלא פנויים ריגשית להסברים וכו.. 

ולכן צריך שזה יהיה משהו פחות "ריגשי", יותר כלל של הבית.

יש שלב, שבו יש יותר שיח ויותר רצון ויכולת להקשיב ולקבל, ואז נכון יותר להסביר את הפן האמיתי.

גם אחיות שלי הולכות בצורה כזאת (חצאיות מעל הברך ושרוולים שלא מכסים את המרפק ומעלה) וההורים שלי אומרים להן שאם הן רוצות לקנות בגדים כאלה - אז לא מכספם. הורים לא צריכה לממן לילדה שלהם דברים שנוגדים את ההלכה ואת החינוך של הבית "כי הילדה רוצה". מה יקרה אם הילדה שלך תחליט ללכת עם מכנסיים כי ככה כל החברות שלה הולכות וככה אופנתי? גם אז תממני לה אותם?

אמא שלי הולכת עם אחיות שלי לקניות ולא חוסכת מהן, אבל בענייני צניעות הן יודעות את דעתה ואת ההשלכות של הקניה מהכסף של ההורים.

אני לא חושבת שנכון להתנגח עם הילדה ולסבוב כל הזמן סביב ה"צניעות". צריך לדבר עם הילדה בגובה העיניים ולהסביר לה את עמדתכם בעניין באופן יפה ועדין, אבל לרגע לא לזוז מהחינוך שקבעתם בבית.

האמת זה ממש מקל בהתמודדות עצם קריאת התגובות מכם

יהיה בסדר בע"ה

באמת אעבוד על עצמי להרפות קצת ולהשליך על ה' יהבי בעניין (ובכלל.. שאזכה..)

בברכה שנשמע בשורות טובות ומתוקות!

לא להסיר אחריות מהחינוך. גם זו מצוה.

לא כל ילדה דומה לחברתה, וגם לא כל סיטואציה.

ויש ילדות, הרבה, שלגמרי צריכות שיסבירו להן בגיל הזה שכך נכון ללכת - ואפשר לבחור ביחד ביגוד יפה בהתאם.

וכמובן - יש דרך איך לדבר, עם כל אחת כפי שמתאים לה. הורים יכולים לעמוד על דברים, גם ב"שותפות" עם ילדיהם, וגם בהסברה נכונה.

אם רב האימהות לא היו מפחדות להציב גבולות אז היו פחות בעיות

בגיל הזה מילה אחרונה אמורה להיות אצל הורים

ילדה בגיל הזה עדיין לא מבינה מה היא משדרת עם החצאית הקצרה

מה זאת אומרת - חברות קובעות? בכיתה שלי בגיל הזה רב הבנות התחילו לעשן אז מה? 

כן לימדתי קצת בנות בוגרות.

א. גם ילדה בת 16 לא באמת מבינה מה היא משדרת בלבוש הלא צנוע שלה. גם אי אפשר להסביר לה עד הסוף.

ב. ילדות בנות 12 היום הן לא כאלה קטנות!! הן יכולות להיות דעתניות עד מאוד!! לא יודעת מה קורה אצלכן, אבל אצלי יש ילדה שבגיל שנתיים כבר היו לה העדפות ברורות של בגדים ולא עזר כלום. כבר עכשיו אני מתפללת עליה שגיל העשרה יעבור בשלום...

ולביליו- בהצלחה...

אבל אמירה של ההורים האיזה אופן צריך, עם התחשבות כמובן בטעם האישי בתוך תחומים אלו - היא בהחלט מתקבלת כדבר מובן.

וגיל שנתיים, זה ענין בפני עצמו בעוד דברים. אני מניח שגם שם אינך מוותרת עד הסוף בכל ענין.

אני אמא לכמה ילדים ב"ה, גם מתמודדת כרגע עם תינוק לא רחוק מגיל בנך ועם ילד גדול יותר כבן 3, לא אלים אך "נודניק", מטפס עליי, מציק לתינוק,עקשן ושובב. אז אני ממש איתך ומבינה.וכל מה שאני כותבת- אנסה גם ליישם בע"ה

א. כתבת בפירוש שיש לו קשיים בדיבור- תביני שזה מאוד מאוד מתסכל ילד העובדה שהוא לא יכול להתבטא באופן שלם ומלא.

קשה לך מאוד איתו, ואין לך סבלנות, אבל תביני טוב טוב- שאת אמא שלו והוא זקוק לך מאוד מאוד, לחיבוק, לליטוף, להקשבה, 

שימי רגע את הקשיים שלך, המובנים, בצד- ותתמקדי בו-כי את מפתח גדול בשיפור מצבכם.

תנסי למצוא זמן איכות איתו, שירגיש שאת איתו ואוהבת אותו ללא כל תנאי.

יש גם איזה סוג של חיבוק שעוצר אלימות שמצד אחד- את עוצרת אותו ומצד שני מחבקת ומכילה אותו.

כל פעם שמתפרע אל תחשבי- אוף, איזה שובב, איזה מופרע, 

תחשבי- קשה לו, הוא מתוסכל, הוא זקוק לי שאעזור לו להתבטא.

כמובן יש מקום לבחון עזרה מקצועית של קלינאית תקשורת, שבידיה כלים לעזור.

ב. אתם באמת באמת לא חייבים להתארח אצל אף אחד אם זה רק מפריע לכם, למארחים ובעיקר לילד, שחוסמים אותו מלעשות את הדבר הזה שכל כך בנפשו של כל ילד בגילו- לשחק, לרוץ, להיות פעיל.

שימו אותו בראש סולם העדיפות שלכם ולא את דעת אחרים.

גם אנחנו ממעיטים  ממש בביקורים אצל הורינו מהסיבות הללו. לילדינו ולנו הכי כיף בסביבתם הטבעית, בלי שמגבילים אותם.

חבל לריב עם המשפחה המורחבת.זכות המארח לקבוע את כללי ההתנהגות בביתו. לא מתאים לכם-אל תבואו, אך לא לריב.

ממש ממש תתמקדו בילד הזה, הוא זקוק לכם!

כמובן לשקול גם עזרה בעניין האלימות...

בכל אופן, לי גם קשה עם הילד שלי כבן ה-3, והיום עברה לי מחשבה כזאת, שברור שהוא עושה דווקא כדי למשוך את תשומת ליבי, ומרוב שהוא עושה דברים שמרגיזים אותי, נשחקתי ושכחתי להיות אליו חמה ומחבקת, אז היום אני מנסה לקבל על עצמי- להשקיע בו עוד, שירגיש שאני איתו, להעצים אותו.

ממליצה לך גם לצפות בסדרה- סופר נני, של מיכל דליות, בערוץ מאקו, היו הרבה תכניות בנושא אלימות.[

וואי, יקרה, שה' יעזור ויתן בליבנו, האימהות, סבלנות ובינה לגשת אל ילדינו בצורה נכונה ואוהבת.. לא קל...

בהצלחה!!!

שלום לך,

גם הבן שלי היה דומה למה שאת מתארת, לא היה לנו רגע שקט. כשהיה גומר להרוס את הסטריאו, עד שאנחנו מעכלים מה קורה כבר היה באמצע להרוס משהו אחר.... זה היה סיוט. וכל זה עוד לפני גיל שנתיים.

אני מציעה לך בדחיפות לפנות לייעוץ ולטיפול. אנחנו התחלנו עם זה עוד לפני שהילד הגיע לגיל 3! וב"ה ראינו שיפור ניכר. אין צורך לסבול לחינם, ורק תחשבי איך הילד הזה מרגיש - כל הזמן צועקים עליו, הוא מרגיש דחוי, ובונה לעצמו תדמית אישית שלילית מאד.

בקיצור, לטובת הילד ולטובתך האישית - אל תדחי, פני מיד לטיפול. זה ייתן לך כלים לשפר את המצב. וכל האוירה בבית תשתנה לטובה.

בהצלחה!!!

דבר ראשון - הבן שלך לא "מופרע". תוציאי את זה מהראש. הוא לא "מוגדר כאלים וחסר משמעת ועושה מה שבא לו"..  בכלל לא "מגדירים" ילד בן 3 כך. זה רק יכול לגרום את זה...

תסתכלי עליו בעין טובה, שהוא חמוד - תראי בן אחר לגמרי. תשדרי לו הרבה חום ואהבה. ילד שלך.

יש הרבה ילדים כאלה. יכול להיות היפראקטיבי, יכול להיות שמרגיש יותר צורך בתשות לב. יכול להיות הרבה דברים. וכדי להיות אמא טובה - אל תדאגי, לא צריך להוציא כסף בשביל לללמוד את זה...

תקדישי לו כל יום זמן לבד. לספר לו סיפורבפני עצמו, או ללכת איתו בפני עצמו. 

תנסי עם הזמן "ביחד איתו" לקבל את האח הקטן. להציע שיעזור. כמובן - השגחה צמודה.

וחשוב מאד שהמשפחה עוזרת לך שתוכלי לנוח כל יום. 

אל תתרשמי מ"הערות" על הבן שלך. ילד עם מרץ, לא תמיד לאנשים מבוגרים זה מתאים. אז מה..

תשתדלי שיהיו בבית דברים שעליהם יכול להוציא את המרץ. אולי קוביות גדולות, אולי פלסטלינה. "גרוטאות" שאפשר לפרק ולשבור.  ולסכם - כשגומרים לשחק, מסדרים ביחד. זה יכול ליצור קצת שותפות ומסגרת.

ותשתדלו לדבר, לשוחח... תמצאי זמן נינוח - תשאלי אותו שאלות, תני לו לענות, תשבחי. לא חייב להיות על הכסא. יכול להתגלגל על הרצפה תוך-כדי..

[אפשר גם לבדוק אם יש רגישות למזון כלשהו]

בהצלחה.

אומנם ברוך השם היא לא אלימה ואצל אחרים דוקא מתנהגת יפה אבל מאוד מאוד היפרית,עם קשיי דיבור,השתוללות,התקפי זעם.

אז באמת איבחון וטיפול!!!

לא לפחוד להיות אסרטיבים ולהציב גבולות

ליצור עבורו סביבה להוצאת אנרגיות אם יש אפשרות של חצר פעילה,גמבורי,בוץ,גואש

קודם כל, כמו שאמרו כבר- ממש כדאי לטפל בקשיי הדיבור, כי התסכול בלא להצליח לבטא את עצמך מאוד יכול להיות חלק מהגורם להתנהגות הקשה.

איך עושים את זה? פשוט פונים לרופא המשפחה ושואלים אותו איך לפנות להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם. אתם תצטרכו לבצע כמה בדיקות (שמיעה, ראיה ועוד כמה מסמכים) ואז הוא יקבל אבחון בהתפתחות הילד ויקבל טיפול של קלינאית מהקופה (נראה לי שלכם יש השתתפות ממש סמלית בתשלום). כדאי להתחיל כמה שיותר מהר כי יש המתנה ארוכה לרוב..

ועוד בונוס- אני לא יודעת איך זה בשאר הקופות, אבל במכבי אני בטוחה שזה כך ונראה לי שיש דברים מקבילים גם קופות האחרות: ילד שזכאי לטיפול פרא-רפואי מטעם הקופה (לדוג'- טיפול של קלינאית בגלל עיכוב שפתי), ההורים שלו זכאים במידת הצורך להדרכת הורים בחינם- זה אומר שאת מקבלת שיחה שבועית עם פסיכולוגית שתתן לך כלים בחינוך ספציפית ביחס לילד הזה והמורכבויות שלו. תבקשי בהתפתחות הילד אבחון כללי (של כמה אנשי מקצוע, ולא רק קלינאית), ותספרי שם גם על הקשיים בחינוך שלו (ולא רק בשפה), הם מן הסתם גם יכוונו לזה בשאלות שלהם.

חוץ מזה- הרב דן כתב בסוף דבריו בסוגריים על בדיקת רגישות למזון. אני רוצה לחזק את הדברים- לפעמים באמת זה כל הגורם להתנהגות קשה של הילד. אומרים גם שכימיכאלים באוכל (חומרים משמרים, צבעי מאכל) יכולים להשפיע לרעה על התנהגות של ילדים (נכון שרוב הילדים אוכלים את זה, אבל ילדים שיותר רגישים להשפעה). אנחנו בתור ילדים אכלנו מאוד בריא בבית והיינו ילדים מאוד רגועים, אבל אמא שלי אמרה שהיא תמיד יכלה לזהות מתי ילד אכל ממתק שקיבל בגן/בכיתה, כי פתאום ההתנהגות היתה הרבה יותר קשה..

בהצלחה רבה!

צריכה לחשוב על טובת משפחתכם ומי שמסובך עם עצמו כי רצה ילד בלונדיני- שימשיך לחיות בסרט.זה לא מצדיק יחס כזה כלפיכם.

טוב עשיתם כשהחלטתם שיבואו אליכם.

המון הצלחה!!!

אז אל תבואו כעת.  אל תייחסו כ"כ חשיבות ל"מה אחרים אומרים".

העיקר זו ההתייחסות שלכם אל הילד שלכם. עין טובה. פעולה נכונה ומאורגנת.

את במצוקה ממש קשה.

ייתכן שיש לך ילד עם בעית התנהגות  כלשהי, ואחרי האבחון תדעי יותר טוב בדיוק מה הבעיה ואיך מטפלים בזה. אבל אין ספק שאסור לך להזניח את זה, כי זה משפיע על כל ההתנהלות המשפחתית שלכם.

בקשר למשפחה- אני בהחלט יכולה להבין אותך, שאין לך גיבוי מהמשפחה, גם ככה קשה לך עם הילד, הדבר האחרון שאת צריכה זה שעוד יטיפו לך מוסר על זה.

אבל מצד שני, אני גם יכולה להבין את המשפחה...אם מדובר בילדון שממש מתפרע והורס, הם לא חייבים לקבל את זה באהבה.

.

אני חושבת שתשימי בצד את כל הרגשות שלך כלפי האח.

כרגע תתמקדי במשפחה הקטנה שלך, בבעלך ובשני הילדים.

אני חושבת שזו החלטה נכונה לא ללכת עם הילד למקום שהוא לא רצוי בו, וזה בסדר להחליט שכרגע אתם לא רוצים להתארח.

כרגע אתם מתמקדים בילדון החמוד. הוא היחיד שאכפת לכם ממנו.

אל תתיחסי לאף אחד אחר.

אחרי שתקבלו אבחנה מסודרת לגבי הילד, מציעה לך לחפש מישהי שתעזור לך, כיצד להתמודד.

הוא עוד ממש ממש קטן. סה"כ בן 3.

תמיד הילד הראשון נראה נורא גדול ובוגר ואז הם גדלים ומבינים כמה שהם היו קטנים לפני זה.

תטפלו במה שצריך אבל אל תרגישי כל הזמן שיש לכם ילד עם בעיה קשה נורא ולא פתירה. יש המון ילדים בני 3 שמשתוללים המון.

בפורום, ולא תמיד זוכרים פשוט לפנות לריבון העולמים שיצר את כל המציאות הזאת ובידו לשנות...

אפשר דרך הקופה לקבל גם תרפיות רגשיות שונות.

שווה מאוד.

כדאי לך כבר להכנס לרשימת המתנה כי זו המתנה ארוכה מאוד.

דרך אגב- חברה שלי היתה במצב קשה כלפי הילדים שלה והלכה לקורס הנחיית הורים בגישת שפר. היא אמרה שזה הציל אותה ממש!

ב"ה בהצלחה

כשהייתי בסדנא להדרכה הורים, אמרה לי המנחה (ברוריה ביננפלד המדהימה):

אם חלילה היו לילד בעיות בכליות והוא היה צריך חס ושלום דיאליזה, היה לך זמן/כסף/כח להשקיע בו? כל שבוע שעתיים כפול 3 דיאליזות בבי"ח?

ב"ה שהילד בריא פיזית, אך נפשו היא זאת הצריכה השקעה בזמן/כסף/כח.

מאז ששמעתי את זה ממנה, בכל פעם שיש לי בעיה עם אחד הילדים - ככה אני מתפקדת: מודה לה' שזה לא פיזי, ומשקיעה בפתרון הבעיה, כאילו זה משהו פיזי: משקיעה זמן, כסף והמון כוחות נפש.

זה הכניס אותי לפרופורציות מבחינת הכוחות שכן יש לי. והכסף (השקעתי בילד הזה ה-מ-ו-ן כסף, לטיפולים)

הבן שלי ב"ה מתוק בריא ושובב מאוד.

מי שיש לו בית מחרסינה- אנחנו לא נבוא אליו. לא כי הבן שלנו לא בסדר, כי למארח יש בעיה עם שמחת חיים של ילדים.

דבר נוסף, אני ממש ממש ממליצה להתייעץ. זה יכול להיות בתשלום או מישהי שאת מכירה שלמדה את התחום.

חשוב שהיא תראה במו עיניה את ההתנהלות ותדע לשקף לך איך זה נראה מהצד-

אני יכולה להזדהות עם התחושה של איבוד שליטה, שאין פנאי אפילו ללגום מעט מים מרוב ריצות אחריו.

אבל זאת בעיית ביצה ותרנגולת ומי שבפנים לא מסוגל לראות איך יוצאים מהמעגל הזה. לכן צריך מישהו חיצוני שגם יעזור בהתחלה.

למשל אצל הבן שלי הוא לא ידע להפעיל את עצמו אפילו רגע לבד ויש לו המון משחקים ויצירות- אבל כל דבר שה רק אם אני משחקת איתו ביחד.

בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאין לו אחים אבל זה לא נכון. גם ילד שאין לו אחים- חברים יכול להעסיק את עצמו 10 ד' לבד אם מרגילים אותו.

במקרה שלי בעלי יצא לפני 3 שבועות למילואים בצו 8. תוך 4 שעות הבן הרביץ לאחותו 3 פעמים, פרץ את המנעול של הדלת וקפץ על התינוקת כשהיא ישנה במיטה מול העיניים שלי!

אז לא יכולתי להישאר עם הילדים לבד בבית סכנת נפשות. התגלגלתי שבוע. אצל אחותי שהיא מבינה בתחום וגם יש לה ניסיון עם בנים שהם לא בובות פשוט שיקפה לי את המצב ועזרה לי להתמודד עם המצפון שהבן דאג לסחוט אותו.

היא ציידה אותי בכלים והתחילה איתי תהליך שהמשכתי אותו בעזרת מתנדבות שבאו לעזור לי בשעות הערב בארגון הילדים מקלחות וכו'.

סה"כ עשיתי הכל לבד אבל עצם זה שהיה מבגר נוסף נתן לי אוויר לומר דברים החלטיים בלי איומים או פרסים פשוט: אתה מחכה לי עכשיו בחדר עד שאסיים להניק ואתה לא יוצא.

כשאמרתי בקול בוטח והאמנתי בו שהוא מסוגל להעסיק את עצמו בחדר זה עבד והצלחתי להניק בשלווה ככה שגם התינוקת הייתה אח"כ רגועה מה שנתן לי את האפשרות להשכיב אותו לישון ברוגע.

ככה התמודדתי שבועיים לבד בבית.

מקווה לשמר את התהליך.

צריך הרבה ביטחון ואמונה שהילד מסוגל ולדעת לשחרר. 

ואת זה קל יותר ללמוד ולאמץ כשיש מבוגר שיודע להנחות בסביבה כדי לצאת מהמעגל וההרגל של הריצות.

ורעיונות לתעסוקה: בימבה, תופסת על הדשא, משחקי כדור בדשא, מקפצה לילדים.

תעסוקה שמרגיעה ילדים פעילים:

אמבטיה/ בריכה

משחקי חול (לא להיבהל אם מפזר חול לכל עבר) ככה לומדים 

בתור אמא שלא היו לה כ"כ בעיות- הקבוצה נתנה לי המון.

ממש ממש ממליצה ללכת לחוג אמהות של שפר- יש באתר שלהם רשימה של כל הקבוצות שפותחים כל הזמן בכל הארץ- לכי לבדוק איפה נפתחת קבוצה קרוב אלייך ותני לעצמך את זה.