פורום הורות (עמוד 72)

בכל מקרה אם יש למישהו ומוכן להשאיל אודה לכם מאוג

אני לא הצלחתי להוריד אותם. נקודות עיגולים אפורים כאלו. אמא שלי אמרה שצריך יותר להקפיד על ניקיון המכונה נתנה לי טבליות קלגון לאבנית לשים מדי פעם(משהו כזה?) . גם ניקיתי כמה שאפשר את העובש מהגומי. ושמה חומץ בתא של המרכך כשמכבסת את המגבות מטבח וסמרטוטים. יש סיכוי שמאז זה לא קרה שוב.
אולי בפורום דירה נאה יש רעיונות

לגזור ולשמור:

משרים את הבגדים המוכתמים לשעתיים בתמיסה של מים חמים חומץ ומלח. על 2 ליטר מים חמים 1/4 ליטר חומץ ושתי כפות מלח. 

סוחטים, שוטפים מתחת זרם מים, סוחטים ומחזירים לתמיסה המקורית לעוד שעתיים. כך שוב עד שהצבע יורד.

בדוק - עובד! הקרדיט לאתר "באופן טבעי" (נראה לי לקחו מהספר "כתמים" של אברהם שרם)

כמובן עדיף לעשות את זה כמה שיותר מהר אחרי "התאונה"

בריאות שלימה!

הסיכוי של אדם שאינו מחוסן להידבק מחצבת מאדם שחולה במחלה שבא עימו במגע עומד על 90%. 

אז כפי שהמליצו לך כאן, תתקשרי למוקד של משרד הבריאות או שתפני כמה שיותר מהר (כבר עבר שבוע) לקופת החולים שלך.  

תצטרכי לחסן אותו שוב בגיל שנה

בגיל שנה זה יהיה למנוע הדבקה אפשרית עתידית. 

אם את שוקלת לחסן, תנסי להתעקש על החיסון הסביל.

 

לא ברור איך החיסון הפעיל אמור למנוע את התפרצות המחלה במקרה של הידבקות.

לוקח זמן לייצר נוגדנים מהחיסון. ואצלכם מתוך 10-12 יום של דגירה, חלף כבר שבוע.

 

לכי מחר בבוקר. 

תודיעי טלפונית לסניף קופ"ח שאת מגיעה עם חשש לחצבת.

 

כדאי מעכשיו לתגבר בירקות כתומים ובויטמין C.

 

אם זה אחרי חשיפה, נותנים חיסון סביל. 

אל תדאגי, הרופאים יודעים מה לעשות והם לא צריכים את העצות שלך. 

 

אם לא ידעת את זה, זו בעיה. אם ידעת את זה, אז את סתם מנסה להישמע "מבינה". 

 

 

או חסרות טעם לאנשים. 

לא הזכירה הומופטאיה ודיברה על החיסון הרפואי הרגיל בתורה מכובדת.. גם אם לדעתך מה שהיא אומרת זה חסר אחריות יש דרך להגיד את הדברים. זה לא נעים לאף אחד לקרוא איך שאתה תוקף אותה כל פעם מחדש..

זה דיבור מאינטרס ברור מאוד של לסתום את הפה למי שחושב אחרת מהרפואה הקונבנציונאלית..
ממש לא בפעם הראשונה.

תבדקי בכרטיס האישי שלו.

אין צורך להתייחס.

אגב, שעת עבודה שלי שווה לא מעט - וכל תגובה שלי לדברים שאת כותבת, זה פרו בונו. התנדבות. 

האינטרס שלי, הוא שילדים לא ימותו בגללך. 

כדי שלאחר מכן, אנשים יחשבו שיש לה מושג על מה היא מדברת.

 

אם לא נעים לך, זה חבל - אבל בניגוד לאחרים, אני חושב שיש ערך "לא תעמוד עם דם רעך".

אחרי מעל 6 ימים מהחשיפה,
ובכל מקרה בתינוקות מעל גיל חצי שנה,
נתנו בכל המקרים ששמעתי עליהם בהתפרצות החצבת האחרונה את החיסון הפעיל.

.

כבר אין טעם לתת את הפעיל. 

 

במקום לכתוב שטויות בפורומים, אולי תתחילי ללמוד קצת על הנושאים שעליהם את מדברת? 

ולסכן חיי אדם. 

ציטוט:
טיפול מונע באמצעות חיסון פעיל – יעיל למניעת המחלה במיוחד אם ניתן בתוך 72 שעות מהחשיפה למחלה, אך ניתן עד 6 ימים מהחשיפה.

מתוך:


שאלות ותשובות בנושא מחלת החצבת והחיסון נגדה, משרד הבריאות

למי שאינו יכול לקבל חיסון מומלץ לקבל בתוך 6 ימים ממועד החשיפה חיסון סביל שמבוסס על נוגדנים. חיסון כזה מיועד לאנשים הבאים:

• נשים הרות שלא קיבלו בעבר אף מנה של חיסון פעיל נגד חצבת.

• תינוקות שטרם מלאו להם 6 חודשים.

• תינוקות בני 6 עד 11 חודשים אחרי שחלפו 72 שעות מאז החשיפה

 

הכול על החצבת

 

או שאולי כדאי שתעדכני את קופת חולים כללית.

החיסון הסביל מיועד ספציפית, בין היתר למי שנחשפו לפני יותר משלושה ימים. 

את הנוהל של משרד הבריאות: 

"מלאי החיסונים הסבילים מוגבל בכל העולם, ולכן במקרה האפשרי יש להשתמש בחיסון פעיל". 

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/29/ART1/727/244.html

ועדיין, ב-2008:

"בהתאם לכך, הנוהל מגביל את מתן החיסון הסביל רק לנשים בהריון, תינוקות עד גיל חצי שנה, תינוקות עד גיל שנה בטווח שבין 3-6 ימים מזמן החשיפה, וחולים הסובלים

מפגיעה במערכת החיסונית". 

 

אבל כאמור, יש מחסור בחיסונים סבילים (ואני מכיר סיפורים על אנשים ששלחו אותם לנסיעות של שעות ארוכות כדי לקבל אותו כמו גם הסיפור שמופיע למטה), אז במידה ויש מחסור, עשויים לתת את הפעיל. 

 

https://www.israelhayom.co.il/article/599471

 

הודות לחבורת הפסיכים, יש כ"כ הרבה נדבקים וחשש לנדבקים במחלה, שפשוט אין מספיק חיסונים סבילים. 

כתבת שאין טעם בנתינת החיסון הפעיל לאחר 3 ימים,
הגבתי שמשרד הבריאות חושב אחרת.
בד"כ הוא גם נותן את זה בפועל, היות שמעדיף לתת פעיל מאשר סביל.

ולא למנוע את ההדבקה. 

 

ועדיין, הסיבה שבה לפעמים נותנים את החיסון הפעיל ולא את הסביל לאחר שלושה ימים מהחשיפה, הוא מחסור בחיסון סביל שהוא הרבה יותר יעיל במניעת המחלה במקרה זה. 

אם הסביל נמצא במלאי, זה מה שנותנים בפועל. 

 

 

התקשרתי אתמול וגם היום ולא ענו שם ... אז לקחתי אותו למוקד ... והיא בדקה ואמרה שזה לא היה בטוח ולא צריך לחסן ...
בכל מקרה תודה ...

האמת שאם לאחיין עדיין לא היה חום או שיעול או תסמינים אחרים כמו שפעת, אז הוא עדיין לא היה מדבק כשנפגשתם.
ב"ה.

ובלי קשר לעניין השתייה, אם יש לך אפשרות לשמר בכ"ז רק הנקה אחת (למשל לפני השינה, או על הבוקר), זה יכול להיות משמעותי מאוד לבריאות שלה (בגיל שנה לרוב חוטפים כל וירוס אפשרי...)

גם הבת שלי לא שתתה מבקבוק והסתדרה טוב עם הכוס הזו שהיא נוחה כי לא נשפך ממנה

צריך לשאוב מזה את המים. יש מין כיסוי סיליקון כזה גמיש שמכסה וזז בשאיבה

בינתיים התינוק שלי בן חצי שנה עוד לא הצליח לשתות מזה (גם הוא מסרב לבקבוק). גם יש עניין שכמו שמוצצים לפעמים לוקח זמן למצוא את הנכון כך בפטמה של בקבוק, לאחיינית שלי דווקא הבקבוק הכי זול בכמה שקלים עבד יותר טוב.

למה צריך בקבוק בגיל הזה? במיוחד שאוכלת מוצקים יפה, אז חסר לה רק מים, שתשתה מכוס. הילדים שלי רובם התחילו עם כוס בגיל חצי שנה ולא השתמשו בכלל בבקבוק. הרבה יותר נוח לי.

ואולי באמת הוא מרגיש חופשי יותר כשהטיטול פתוח ...
תנסי להניח עוד טיטול פתוח מלמעלה כשאת מנקה אותו (לכל צרה שלא תבוא😏)

אחד הילדים שלי היה כזה..

אז מה שעשיתי בסוף - הייתי מתכוננת עם מגבון ביד מראש וברגע שפתחתי את הטיטול מיד הנחתי עליו את המגבון כדי למנוע את המזרקה

אח"כ מנקה אותו מה שצריך ושמה טיטול נקי

הרבה פעמים כשפותחים את הטיטול אז נהיה לתינוק קר ולכן הוא מתפנה.תנסי לפתוח את הטיטול ואז לכסות מיד בחזרה לכמה רגעים בדרך כלל כבר תרגישי שהוא מתפנה.

בכלל לא פאדיחה. הוא היה זריז ומייד כיסה עם טיטול. ואמר שהוא לגמרי רגיל לזה.
והרעיון שלך עבד אצלינו מעולה, פותחים את הטיטול לשניה וחצי, ומייד מכסים שוב, מחכים, ורק אז פותחים ומחליפים.

אחרי הלידה כשהייתי עדיין הורמונלית משהן הייתי ממש נעלבת מזה.... עובר וצוחקים. אני גם הייתי מתכוננת עם חיתול בד

טיטול דבר ראשון ותכסי את המקום.
לחילופין, אם הוא תמיד עושה זאת אולי נח לו יותר להתפנות מחוץ לטיטול.
אולי אפילו תקחי אותו לכיור או שתחליפי בזהירות במקום שלא יפריע לך שירטב.
כשיגמור להשפריץ תשימי משחה/טיטול: -)

זה נראה שהוא הרגיל את עצמו לעשות מיד שהטיטול נפתח

וחיתול בד יכול לעזור. כמו גם להניח על שמיכה חמה או לחתל במקום מחומם.
תנסי גם להפשיט ועוד לא לפתוח את הטיטול. אולי באמת תגלי שזה מקור כי עוד לפני הפתיחה כבר יכשה בטיטול

אם צריך לנקות אותו. גם מונע תפרחת חיתולים וגם אם צריך עוד פיפי- עושה בכיור...
כשלמד לעמוד החלפנו באמבטיה.
אולי זה גם עזר לו להגמל בגיל מוקדם 🤔

אנחנו עשינו כך והיה שלב שהוא פשוט חיכה שניקח אותו לשירותים

תחפשי בגוגל - פשפושים.

ואז זה לא משפריץ לפחות

לוקחת איתי לכל מקום ואז מקסימום מלכלך אותו ולא עוד דברים מסביב..

אנשים שאוהבים (לדבר על) מכוניות - קארספורום

מישהו אחד מסיע את כולם?

בצהריים הרבה פעמים מוציאים יחד..
אבל גרים קרוב למסגרות, אז חוץ מימים גשומים אפדר להסתדר בתכלס

רכב נוסף יקל על בעלך?

יש פעמים שיש לנו שעות עבודה קצת חופפות ואז זו באמת בעיה ואני נאלצת לתמרן ולצאת מוקדם כדי להביא לו את הרכב.

ולא עסוק בנהיגה, במיוחד בנסיעות משפחתיות  ארוכות

אנחנו בכל לידה שהצריכה להגדיל את הרכב הגדלנו כי אוהבת שנוסעים כולם יחד

(פחות אוהבת לנהוג בנסיעות ארוכות ובעיקר כשחוזרים בלילה).

וגם כך כל ילד חגור במקומו עם כסא בטיחות שלו ואו בוסטר ויש מקום לכולם. מוריד מתח וכעסים .

ממש נוח פגז גדווול

שווה לחפש

יש את עכו והקריות.זה 10-15 דקות נסיעה מחיפה ויש בתי ספר מעולים.אני יודעת שבעכו יש קהילה גדולה עם בתי ספר והגנים.

גם פחות נסיעות, וגם קהילה דתית מספיק גדולה כדי שיהיו מגוון זרמים.
כמו שכתבו, גם הקריות באות בחשבון. אפשר לבדוק גם עם הגרעין התורני באור עקיבא. יש שם הרבה בניה והשכונות החדשות נחמדות. אפשר לבדוק גם את פרדס חנה, גם שם יש בית ספר תורני.
בהצלחה

גם בנתניה
גם בחיפה
גם באור עקיבא
גם בחדרה

יש דתיים גם בעתלית וקיסריה
לדעתי האישית עדיף לגור בחיפה אם יש אפשרות טובה לזה.
מציעה ליצור קשר עם הגרעינים התורניים שבטח ניתן למצוא אותם באינטרנט ולברר על בתי הספר.


גם חיפה עצמה עיר לא קטנה אז כדאי גם לבדוק את האפשרויות בתוך העיר...
בהצלחה!

אני ראיתי בסטימצקי, וגם בדברי שיר, נראה לי גם בצומת ספרים.
ובהחלט הספרים מתאימים כבר מגילאים קטנים.
גם בגיל שנה עזר לילדים שלי כשדיברתי על הרגשות שלהם וקיבלתי אותם כשמשהו הפריע להם. הדוגמאות המובאות בספר הן לגילאים יותר גדולים אבל הכלים מתאימים גם לפני.

אישית מדברת עם ילדים על רגשות מגיל ממש קטן.
ורואה שגם הילדים מבינים ושזה עוזר להם לקבל אמפתיה והכרה.
גם תינוק בן כמה חודשים כשחזרתי בפעם הראשונה שהשארתי אותו הרבה זמן בלעדי
התחיל ממש לדבר ולספר לי בג'יבריש כאילו הוא גדול רק בלי מילים מוגדרות...
אפשר רק להבין מהטון והמניגון, ממש כאילו אומר שהוא חיכה לי וכו...

כנראה נתקל במסיכה מפחידה. אולי אפילו מישהו שבצחוק ניסה להבהיל אותו עם זה.

 

קודם, כדאי לנסת בנחת לדובב אותו.

 

לשאול אם ראה מסיכה מפחידה, אם מישהו ניסה להבהיל אותו עם זה.

 

להוביל לכך שיסביר מה מבהיל אותו בזה.

 

אח"כ, כדאי להסביר שמאחרי המסיכה, יש ממש את אותו אדם. זה חלק קשה - כי אצל ילדים הדמיון עובד חזק. גם מישהו יותר מבוגר, צריך "עבודה" כדי לא להיתפס לדמיון של פרצוף-המסיכה.

 

לומר לו, תדמיין מי יש מאחורי המסכה. היא לא משנה כלום. ולתַרגל - לא ע"י מסיכות, אלא ע"י כיסוי הפנים חלקית בידיים, אח"כ כל הפנים, של עצמכם - ולומר, תדמיין מי מאחורי זה. ממש אותו אבא, אותה אמא, נכון?...  אח"כ אפשר לקחת חתיכת נייר, לכסות חלק מהפנים, להציץ עם העיניים, לומר בחביבות: רואה, זה אנחנו...

 

אח"כ אפשר מולו, לצייר על אותו דף, בשירבוט, "פֶה" ולשים על חצי מהפנים. איזה פה יש באמת אחרי זה?.. אח"כ עיניים.. לשים שניה על הפנים, לומר מאחרי זה: רואה, זה אנחנו...  הכל בהדרגה, בהומור, מתון, לפי יכולתו לעכל את הענין. ואז לומר: רואה, זו בעצם מסיכה...

 

יתכן שזה יוכל להיות חיסון כלשהו.

ננסה.והלוואי שנצליח. היום היתה לו טבילת אש בת"ת בגלל פורים קטן.המלמד שלו מתחשב וממש מבין את הילד.מקווה שעד פורים נצליח למתן מעט את הפחד.

בעיקר כל השחורים האלה.וגם תחפושות שלמות כמו דמביאים לפעמים בחתונות/ארועים
ועם הגיל זה עבר.בכיתה ה' ככה זה כבר לא היה אישיו...

לעבור עוד 4 פורים כאלה...

באמת השנה יש תחפושות ומסיכות מפחידות ומאיימות.

השנה ראיתי ילד עם מסיכה של יאיר לפיד
פשוט מזעזע

אפשר לחשוף אותו לזה לאט לאט, על מנת להוריד את החרדות.

למשל:

1. לקנות מסיכה אחת כזו ולהביא אותה הביתה. רק להניח אותה במקום מסוים, ומדי פעם שאנשי הבית יעברו לידה, יגעו וכד', ויגידו עליה דברים נעימים- כמו זו מסיכה מעניינת, היא מאד מצחיקה, אפשר להתחפש איתה בלי שיזהו אותי, היא בכלל לא מפחידה- זה רק מסיכה וכד'. (כמובן כאשר הילד המפחד נמצא בסביבה)

2. בשלב הבא- שמישהו ישים את זה על עצמו- ועל מי שיהיה מסביב יצחק ויתלהב, ויגיד שזה חמוד, ומגניב שלא מזהים מי שמאחורה, והוא יקפוץ וירקוד עם זה וכד'.

3. בשלב הבא להתקרב עם זה קצת ליד הילד ושוב לעשות עם זה דברים מצחיקים.

4. אח"כ לשים את זה די קרוב לילד, כך שאם ירצה יוכל לגעת ואפילו לשים על עצמו- כמובן רק אם הוא לא מפחד מזה. לעשות את זה רק בשלב המתאים..

 

וככה לאט לאט להרגיל אותו לזה, שהוא יבין שזה מצחיק ולא מפחיד וכד', ואז אפשר לחשוף אותו לעוד מסכות כאלה- בחנות למשל, ולדבר על זה שזה מצחיק, ומאחורה יש ילדים רגילים וכד'.

כדי לא להצטרך להגיע לחנות לבחור.....
הוא מעדיף לוותר על כל ההנאה מרוב פחד.
(גם לא זוכרת ששנה שעברה היו כל כך הרבה מסיכות ותחפושות מפחידות.)

הצעתי לחשוף אותו שלב אחרי שלב למסיכות כאלה, על מנת שהוא יבין שזה לא מפחיד באמת (יש מאחורה רק ילד..) ולא יפחד. השלבים שכתבתי פה הם מעין שלבי עבודה- שאפשר לעבוד לפיהם על מנת לחשוף אותו לאט לאט למסיכות ולהוריד לו את הלחץ.

יכול להיות שאחרי שהוא יחשף למסכות בהדרגה לא תהיה לו בעיה ללכת לבחור תחפושת לעצמו ולהכנס לחנות שמוכרת תחפושות.

אולי כדאי באמת מסיכה נטרלית, אבל לפי מה שהיא מתארת הפחד הוא מהמסיכות המפחידות, אז נראה לי שכן כדאי לחשוף אותו גם לזה בהמשך.

יש מסכות מסויימות ובעיניי זה אומר שיש לו עדינות בנפש. כן הייתי מנסה לעזור לו להתמודד בהרבה שיחות על נושא התמודדות עם פחדים באופן כללי ולאו דווקא על המסיכות. אפשר גם לספר על צדיקים ואיך הם התמודדו עם פחדים, לא מצליחה לחשוב על סיפור טוב כרגע.
ואולי גם לדבר עם מנהל הת'ת שיוציא הודעה על תחפושות ראויות בפורים.

הלוואי וזה יעזור

אפילו לפנות לוועד ההורים או ליועץ הת"ת.
בקשר לזה שהוא לא רוצה לבוא לחנות לבחור תחפושת, זה ממש בסדר אולי תוכלו ללכת עבורו.

וברוך ה' קנית התחפושת היתה לילד חוויה מהנה.

אולי הוא נחשף למידע עליהם, ולכן מפחד?

אבל תגידי לו - וגם לעצמך - תופעה לא נדירה.. ולשני הכיוונים.

 

היא יכולה עוד כמה זמן "לגלות את אבא" - ולומר לך אותו דבר..

 

זה עובר.

 

שיגיב בחיוך, יצחק מהקטנה הזו שבוחרת את מי היא רוצה מאלו שנותנים לה הכל.. שיגיד לה בטון חמוד "בסדר".. וימשיך הלאה. תוך זמן לא רב היא כבר תבקש אותו..

לחלוטין

רק הפוך.

לא רצתה אותי בכלל
רק אבא ואבא...

לקראת הלידה זה התהפך
לא רצתה אותו
רק אמא ואמא...

שנינו ניצלנו את הפריווילגיה
והתייחסנו בהומור

עכשיו זה קצת התאכזן

לא כדאי להתרגש מזה ובטח לא לתת לזה להרוס את המצב רוח

זה תמיד קרה לנו, מן הסתם עם כל הילדים, אני כבר לא כל כך זוכרת פרטים של גיל בדיוק ואת מי העדיפו - אותי או את בעלי, פעם ככה פעם ככה.

אף פעם לא עשינו מזה עסק

 

היום הקטן שלי כשמתעורר באמצע הלילה רוצה רק אותי וזה כל כך מעייף, בעלי מנסה לעזור לי ולקום אליו אבל הוא רק רואה אותו נכנס לחדר שלו הוא מתחיל לצרוח  

ובשעות היום הוא משוגע על בעלי ורץ אליו ונדבק אליו, ובלילה - רק אני

 

 

תגידי לבעלך שזה נורמלי ונפוץ וקורה לכולם, שלא יתרגש מזה, חבל.

לאחרונה?

מאנשים עם זקנים😁
והוא לא שינה כלום...
היום נגיד היא כו הייתה סבבה איתו...
כל עוד זה נורמלי, ומשהו שקורה להרבה ילדים, אני לא דואגת.

ואז נראה אם היא לא תסכים לבוא. ראיתי פעם מקרה שבו תינוק הוחזק בידי זר ולא הסכים בשום אופן לבוא לאמא שלו... נראה מניפולציה... לא מתאים לגיל שנה וחודשיים. נסי. שבת שלום

אלא תבדקו ביחד

אל תשאלי אותה אם היה ש"ב אלא כל יום תקחו ביחד את הילקוט ותבדקו ביומן/במחברות - יש ילדים שצריכים את הליווי הזה בשנים הראשונות  עד שהם נכנסים לעניין ויש ילדים שעצמאיים כבר מההתחלה.

היא כנראה עדיין צריכה אותך

 

לא לנהל בכלל שיחות סביב זה שהיא אמרה או לא אמרה, יש או אין, עשתה או לא עשתה. עזבי בצד את השיח הטוב. את האמון תבני במעשים - לא בדיבורים. פשוט תביני אותה שהיא זקוקה לתיווך יותר פעיל שלך ואל תעשי עסק מהנושא של "אמון".

 

להתייחס ענייני - לבדוק ביחד, לראות באיזה מקצועות יש ש"ב ושתשב להכין.

אם קשה לה לבד - אפילו אם היא יודעת את החומר אבל קשה לה "לאסוף את עצמה" - אז שתשב לידך או תשיגי בחורה שתשב איתה על ש"ב פעמיים שלוש בשבוע במקומך כדי להקל מעליך את העומס הזה.

היינו בודקות יחד לפי המערכת כל מקצוע מה עשו ומה יש להשלים (בדרך כלל זה לא באמת ש"ב אלא דברים שלא סויימו בכיתה) ואז הרגשתי שזה מעיק כאילו שאני יושבת פיזית לבדוק איתה. אולי זה מראה שאני לא סומכת עליה וכו' ואז היא התחילה לבדוק לבד לפי המערכת והכל הלך טוב.
אבל בשבוע האחרון היא פשוט לא בדקה ורק אמרה כל יום שאין וסיימה הכל ואני באמת סמכתי עליה כי היא כבר ממש בוגרת וגם כי היו הרבה פעמים כאלו שבאמת היא אמרה נכון שסיימה הכל..
את המקצוע שבו לא עבדה בכלל בכיתה ולא השלימה בבית (שבגינו המורה התקשרה) היא פשוט השאירה בתא בכיתה כך שלא יכולנו בכלל לבדוק.
אז שאלתי אותה אתמול למה לא הבאת איתך את המקצוע הזה והשארת בתא? שכחת שנשאר לך עמודים לסיים? (מדובר על ימים שלא עבדה כלל, יום אחד 5 עמודים שלא התחילה אפילו)
אז היא ענתה שהיא לא הביאה בכוונה כי היא לא רצתה שאראה שהיא לא עבדה בכיתה.. וזה מה שהכי מציק לי- שהיא פשוט מעדיפה שאני לא אדע אולי כי היא לא רוצה לשמוע את הביקורת שלי.
אז הסברתי לה שאני לא כועסת ושחבל שלא הביאה כי בסוף המורה ראתה שהיא לא השלימה וכעסה עליה וממש היה לה לא נעים בכיתה.. אז בסוף ישבנו לעשות את הכל בערב (זה היה ממש הרבה עמודים) וכתבתי למורה פתק שהיא עבדה יפה בבית כדי שתהיה לה עין טובה עליה (לפי הבנתי המורה הזו ממש קשה כלפי התלמידות שמעתי כבר כמה פעמים מגורמים שונים).
אבל אני ממש רוצה שלבת שלי יהיה נוח לשתף אותי בדברים שקורים לה. מטוב ועד רע בלי לחשוש

הדברים שאני כותבת כאן, הם כמובן לא ממקום של ביקורת כלפי ההתנהלות שלך. להיפך, נשמע שאת אמא מאד מסורה ואכפתית, ודווקא בגלל זה את פונה ושואלת פה.

אני רק מעלה נקודות וכיווני חשיבה שאולי יעזרו.. (ויכול להיות שאת כבר עושה את הדברים האלו..) בהצלחה.

 

1. אני עדיין לא אמא, אך נראה לי שבשביל לחזק את האימון ביניכן בתחום של שיעורי הבית, הבת שלך צריכה להרגיש שאכפת לך ממנה ולא משיעורי הבית. 

למשל, הייתי מנסה לפני הכל לברר: למה היא לא עובדת בכיתה? למה היא לא מכינה את שיעורי הבית? אולי היא לא מבינה את הנושא? אולי לא היה לה ציוד בקלמר? אולי היא חוזרת עייפה מבית הספר ואין לה כוח שוב ללימודים, והיא רוצה רק לשחק?

 

נראה לי שאם תשבי איתה בצורה נעימה ותבררי איתה את הנושא, ללא ביקורת, רק מתוך אהבה ורצון אמיתי לעזור לה, היא תרגיש את זה ותשתף פעולה. לאחר מכן, כדאי לחשוב יחד איך להקל עליה את הנושא הזה.

כמובן צריך להבין אותה אם היא לא תרצה לשתף מהר, מכיון שזה נושא די טעון לפי מה שכתבת. צריך הרבה סבלנות.. אולי תשחקי איתה/ שבי איתה על כוס שוקו או משהו כיפי אחר, שהיא תרגיש את האכפתיות האמיתית שלך.

 

2. לגבי הקשיים בהתארגנות- אם היא עדיין בריפוי בעיסוק- כדאי למבקש מהמטפלת להתייחס גם לנושא ההתארגנות. הם עושות את זה מצוין. בנוסף, ניתן לעשות עם הבת מבצע עם כרטיסיה שבה יש לה בצורה מסודרת שלב אחרי שלב מה עליה לעשות כשהיא חוזרת הביתה. כמובן כולל אוכל, משחק וכד', ולא רק שיעורי בית..

 

3. רק מעלה נקודה למחשבה- האם הקושי בנושא האמון הוא רק בשיעורי הבית ובבית הספר?

הריפוי בעיסוק הוא לצורך ההתארגנות וניהול זמן ולאסוף את עצמה לעבודה בכיתה. וגם לקושי תחושתי.
אנחנו מודעים לקושי שיש לה בהתארגנות פשוט בשיעורים אחרים המורות מדווחות על איזשהו שיפור אז התחלתי לחשוב שהנה עלינו על הגל ועכשיו המצב יילך וישתפר ואז זה הגיע..
אני אשתדל ליצור איתה שיח ולהפחית לחץ

אז אתם באמת ממש עם האצבע על הדופק וזה מקסים! (בתור מורה אני יכולה להגיד שזה לא תמיד ברור מאליו..)

משמח מאד שהיא עולה על הגל. זה רק מחזק את מה שכתבו פה שצריך לבדוק מה הסיפור אצל אותה מורה ובאותו מקצוע (אולי קשור לקשיחות שלה וכל מה שכתבת).

טוב עשית שעבדת איתה צמוד בכיתה א', ונשמע שיקול הגיוני שרופפת קצת בכיתה ב'.

ספציפית כרגע מתברר שבמקצוע אחד בעיקר יש בעיה - מורה קפדנית, הילדה אולי מפחדת ממנה, לא מעזה לשאול על מה שקשה וכו', מצוקה שגורמת לה לבחור בפתרון הפשוט של להדחיק ולהחביא... אפשר להבין אותה.

אז במקצוע הזה ספציפית היא כנראה עוד צריכה את הליווי הצמוד שלך ותמיכתך. וגם בזה התחלת מצוין, עבדת איתה וכתבת לה פתק. תעודדי אותה להביא את החוברת הזאת תמיד הביתה, ותבטיחי שתמיד תעזרי לה במקצוע הזה להשלים את מה שלא הסתדרה איתו. רק במקצוע הזה, לנהוג כמו בכיתה א' - לא לשאול אותה בכלל. לפתוח ולבדוק איתה מה המצב, ולעזור לה להשלים. היא תרגיש מוגנת ונתמכת, ולא תחשוש לשתף אותך בעוד קשיים, אם יצוצו.

 

חוץ מהפתק - שטוב ששלחת

לדעתי כדאי גם להתקשר לאותה מורה, ליצור איתה תקשורת ישירה, לא בקטע של להאשים או לתקוף אלא להפך - לדבר איתה איך היא מציעה לך לעזור לילדה להצליח במקצוע הזה, ליצור איתה שיתוף פעולה. להגיד לה שמאד עוזר לילדה שלך שמחמיאים לה, לבקש ממנה שתחמיא לה וכו' - אני במקרים דומים ראיתי הרבה ברכה בצעד כזה.

 

היה לי ילד שהיה לו מורה מאד קפדן והבן שלי מאד התקשה לעמוד בקצב אצלו, אז דיברתי עם המורה ואמרתי לו שיש כנראה לילד קושי מוטורי וקבענו תור לאבחון אבל זה לוקח זמן אז בינתיים שיבין את הרקע ויוריד ממנו קצת לחץ והמורה ממש שיתף פעולה, הקל על הילד עם הדרישות ונהיה לילד ממש טוב עם המורה הזה, בסוף הוא כבר ממש אהב אותו. 

מאד הערכתי את המורה על הנכונות להתגמש.

באמת הלכנו לאבחון רק בשביל המורה הזה, זה היה די מיותר, הקושי היה די שולי. אבל היה שווה ללכת לאבחון בשביל להיות אמיתית עם הבקשה ובשביל השיתוף פעולה המבורך של המורה.

אני אשתדל ליישם ובע"ה מקווה לראות תוצאות

היא למדה שזה לא משתלם להסתיר והנה אמא ממש לא כועסת בגלל זה וסתם הפסדתי
עשית מצוין

כי דיברתי איתה על זה והסברתי וכו והטון הוא כנראה סמכותי מידי וגורם לה להרגיש שאני כועסת.
למרות שתוך כדי אמרתי לה שאני אוהבת אותה ורוצה בטובתה..
וואיי חינוך זה כ"כ קשה 😶

גם אם אמרת לה תוך כדי שאת אוהבת אותה ורוצה בטובתה זה כמעט חסר משמעות

אם הטון הוא סמכותי מדי והיא מרגישה נתונה תחת מתקפה או ביקורת זה הרושם שהיא קולטת וזה מה שנשאר לה והולך איתה

 

חינוך זה כל כך קשה כי זה דורש מאיתנו כל כך הרבה חינוך עצמי ועבודה על עצמינו 

 

חשוב מאוד שהחוויה שלה איתך תהיה נעימה ולא תהפכי להיות עוד מורה בסדר יום שלה. איפה היתה המורה כשהילדה לא הכינה כ"כ הרבה משימות איך זה נשאר לבית? אולי המורה צריכה לחשוב מחוץ לכיתה ולצמצם לילדה משימות וכו'?
כדאי לדבר עם המחנכת ולחשוב תוכנית עבודה, כך שרוב המטלות ישארו לבית הספר ורק המינימום ההכרחי ישאר לש"ב.

ובלילה אני מרדימה אותה שוב בהנקה ופעם זה היה עוזר (כי היא היתה רעבה) ועכשיו כבר לא

בגיל 3 חודשים יש קפיצת גדילה כמדומני, אולי היא יותר רעבה? נראה לי לוקח לחלב כמה זמן להסתדר לדרישות החדשות כדי שימשיך לספק את התינוק.
אפשרות נוספת היא אולי כאב אוזניים מפריע לישון? אולי היא מנוזלת? יתכן שמשהו מפריע לה, לא שקטה כהרגלה --לגשת לרופא...
ובאופן כללי נראה לי לא נדיר שמשתנים ההרגלים, לפעמים משתבש משהו איזה לילה (יוצאים לאירוע נגיד) ולוקח כמה ימים לחזור לשגרה. או שצומחות השיניים. או קפיצת גדילה. או שקר או שחם (אולי אפילו מרגישה איזה לחץ ממך שאת הולכת לחזור בקרוב לעבודה?!) קיצר לא חסר, כל פעם משהו אחר מדיר שינה מעינינו....
ולגבי הקולות מתוך השינה אם אני זוכרת נכון ארבעתם עשו לי את זה וחלקם עדין עושים. אני מתמוגגת כשהתינוק מחייך מתוך שינה. מנחשת שזה קשור למחזורי שינה חלומות וכו. הגיוני?! זה באמת לא נעים כשזה קולות שליליים...

ממליצה לך להפנות את השאלה לפורום הריון ולידה.
נראה לי יהיה לך שם יותר מענה

לוודא או לשלול

כאבי אוזניים זה בדיוק זה - התינוק/ילד בוכה מכאבים מתוך שינה, במיוחד שאת אומרת שגם ביום היא לא רגועה.

גם אם זה לא דלקת אוזניים אלא רק אודם באוזניים - מבחינת התינוק זה כואב כמו דלקת.

נותנים אנטיביוטיקה אם זה רק אדום? ולמה זה קורה? תודה רבה

בדר"כ לא נותנים אנטיביוטיקה אבל נותנים טיפות אוזניים לאלחוש מקומי שמרגיע את הכאב

ומדי פעם נותנים אקמול להרגעה, לפי המצב של התינוק

 

ברגע שאת יודעת שזה הבעיה את מבינה שיש הצדקה לתת אקמול כדי להקל על הסבל של התינוק

 

וזה עובר לבד בדר"כ אלא אם כן עולה החום או שעוברים כמה ימים ואת רואה שהמצב לא משתפר אז חוזרים לרופא שיבדוק שוב מה המצב ולפי שיקול דעתו יחליט אם לתת אנטיביוטיקה בכל זאת או לא.

 

 

למה זה קורה? הלואי ותמיד היינו יודעים.... לפעמים בגלל התקררות

כשהיא ערה היא בסדר בדכ לא נראית כאובה

פשוט ללכת לרופא ולבדוק

זה מה שאני הייתי עושה

להיות?

שזה לא נראה לך מרעב

אז נדמה לי גם ששמעתי שבאזור גיל 4 חודשים יש שינוי בדפוסי שינה של תינוקים ותינוקות שישנו מצוין בהתחלה מתחילים להתעורר יותר אבל לא ממש זוכרת את הגיל, את יכולה לחפש בגוגל "דפוסי שינה של תינוקות"

 

זה ילדה ראשונה או שיש עוד ילדים בבית? אם יש לה אחים/אחיות גדולים אז יכול להיות שנדבקה בתולעים או כינים (מצאתי פעם כינה בגיל קטן כל כך שזה היה הזוי וזה שיגע את התינוק)

 

היא איתך בבית או במסגרת?

בדקתי ואין כינים
יכול להיות שיש לה את הדבר הזה של 4 חדשים בגיל 3 חדשים?

למה את לא הולכת איתה לרופא?

http://www.jewishagency.org/es/sites/default/files/אישים4.doc -

 

את הביטוי חתייארים אני מכירה

אבל המילים של השיר לא מוכרות לי. ניסיתי לחפש קצת. 

אם הוא ממש יצטרך משהו כנראה שהבכי שלו יתחזק עד שתשמעו, אם אתם לא שומעים זה מצוין, ככה הוא לומד להרגיע את עצמו ולחזור לישון בכוחות עצמו.

מה שכן - תשאירו כמובן את הדלת שלכם ושלו פתוחה כדי שהוא לא יצטרך לצרוח את נשמתו בשביל שתשמעו.

הדלתות פתוחות ולמרות זאת לא שומעים...
חייבת לציין שזה השבועיים שישנתי בהם הכי טוב בזמן האחרון.
מקווה שאתן צודקות

לא רק בשבילכם.

לדעתי זה ממש אכזרי, הוא רק בן שנה!! כדי שתינוק יתפתח טוב, ויקנה לו בטחון עצמי צריך חום ואהבה והרבה!!
אני חושבת אחרת ומאכילה את התינוקת שלי, כל פעם שהיא מראה חוסר סבלנות מתוך שינה. היא ישנה איתי במיטה ולא מתכננת להעביר אותה לחדר משלה עד שהיא תהיה מוכנה לכך. גם אם בעז"ה יוולד תינוק חדש. נצטרך למצוא פתרון אבל בוודאי לא לזרוק אותה לעצמאות בגיל הזה.

תינוק צריך המון חום ואהבה, ברור. 

זה בכלל לא רלוונטי לנושא

 

אני לא מתעלמת מתינוק שבוכה, אף פעם! 

תקראי קצת על מחזורי שינה, יש שלבים שהשינה קלה יותר ויש שהיא עמוקה יותר

תינוק יכול להתעורר מתוך שינה או להיות במצב של שינה מאד קלה שמתעורר בקלות מהפרעות של הסביבה ואם לא ניגשים אליו ולא מפריעים לו הוא לומד להירדם חזרה לבד ובסופו של דבר משיג שינה יותר איכותית ובריאה

 

אם הוא מתעורר כי הוא רעב מן הסתם את תשמעי אותו ותקומי אליו גם אם הוא בחדר השני

אני מניקה בלילה עד גיל יחסית גדול, 5 חודשים זה עדיין סביר בעיני להניק בלילה

 

מי החליט שזה טוב בשבילו? אני מסיקה את זה מהעובדה ש"סלט" מתארת שבשבועיים האחרונים הם ישנו מצוין, זאת אומרת שהתינוק שלה היה בשל למעבר ולמד לישון טוב יותר. זה הכל.

 

 

גם הפותחת מרגישה לא טוב עם הבכי חסר הישע

כשהילדים ישנים איתנו הם נוטים להתעורר יותר
הוא כנראה לומד לישון עצמאית ללא תלות בכם
נשמע תהליך חיובי

שנית - לכאורה את דווקא מתארת פה מצב רצוי לרוב ההורים... כלומר - שלא צריך לקום אל הילד...
אם כשהיה אתכם בחדר וגם כשהגעת אליו הוא צרח, וכשאתם לא לידו הוא בוכה בשקט - אולי זה אומר שהצרחות נועדו רק כדי להשיג את תשומת לבכם?...
השאלה העיקרית צריכה להיות כמה זמן הוא בוכה כך. אם הוא בוכה זמן קצר (בין אם זה בגלל שחיפש את המוצץ ובין אם זה בגלל שהיה לו חלום רע) - סימן שהוא יודע להרגיע את עצמו, וזה דבר מבורך! זה חשוב שהילד יפתח עצמאות גם בנושאים האלה.
איך תבדקו את זה?
אולי תשכיבו אותו לישון ותישארו ערים בעצמכם כמה זמן, ותאזינו ליד הדלת אם הוא בוכה ותוך כמה זמן הוא נרגע. (בעצם לא את - את אחרי לידה - אז בעלך). אולי בדרך אחרת...
אבל נשמע באמת שאת יכולה להסיר את נקיפות המצפון...

רוצים להרגיל אותו מראש

הוא הולך לישון ב7 כל יום, אנחנו ערים עד 12 בערך והוא לא מתעורר בכלל. ישן טוב...
בדרך כלל היה מתעורר סתם לצומי...

ובוכה בשקט כדי לבדוק אם תשמעו אותו - וכשהוא רואה שלא, הוא חוזר לישון.
אם ככה, אז באמת אין עניין ללכת אליו...
תאמיני בו שלמרות גילו הצעיר הוא מסוגל לישון היטב לילה שלם!

באמת לא נעים לחשוב שהוא בוכה בשקט.
אני זוכרת שעם הגדולה- עשינו את זה מאוד הדרגתי (אח''כ עם הילדים הבאים יותר קל כי הם לא לבד בחדר השני). קודם ישנו איתה בחדר החדש איזה שבועיים עד ללידה, אח''כ בעלי המשיך לישון איתה ואז ישנה לבד.
וזה היה בסדר גמור.
הקטן שלי בן כמעט שנתיים, מתעורר לפעמים בלילה בוכה. בעיני חשוב לפחות לבוא לחבק, להרדים חזרה.
נכון שזה מעייף, אבל מה לעשות.

הוא קטן וחסר אונים והוא לא יודע שאתם לא מחליפים אותו באחיו. ובעוד 3 חודשים תעבירי את שניהם יחד לחדר ילדים.

לק"י

ההורים.

לא ישנה לילה שלם מעולם.
לפני איזה חודש העברתי אותה לחדר הילדים, (לפני זה לא התאפשר לי) ומשבוע שעבר כבר 3 ימים ישנה לילה שלם.
כשהם לא איתנו בחדר ואנחנו לא מתעוררים מכל רישרוש שלהם ומתייחסים, אז הם לומדים להמשיך לישון.
נראה לי שאם הוא היה צורח או שאם הוא יצרח אתם תשמעו לא?!

והתברר שהיה צריך להחליף לו בגדים כי נרטב...
באמת שגם אני וגם הוא ישנים טוב עכשיו.
אני מתעוררת בדרך כלל מכל רשרוש שלו, ולפעמים הוא רוצה לשחק פתאום ואז הלך הלילה... ועכשיו הוא פשוט קולט שהולכים לישון אז זהו.

אישית מאמינה שתינוקות וילדים בכלל צריכים הרבה חום , אהבה ותשומת לב על מנת שיגדלו עם בטחון עצמי.
להשאיר את התינוק ללא מענה זה ממש אכזרי ולא מקובל!!
למרות שלי כככככולם אומרים שאני עושה טעות שמאכילה את התינוקת שלי - בת 5 חודשים - בלילה אני ממשיכה. לדעתי תינוק יודע מה הוא צריך ומאחר שהוא חסר ישע מתפקידנו לדאוג לצרכיו.

יש המון אמהות שמניקות בלילה עד גיל מופלג הרבה יותר... אני רק לפני חודש הפסקתי הנקת לילה עם פעוט בן כמעט שנתיים.

שיכול להיות טוב מאד לתינוק לישון בחדר נפרד וזה ודאי לא אומר שמתעלמים מצרכיו

 

 

עד גיל שנה זה נורמלי ומתבקש לקום בלילה ולאכול (הנקה/תמ"ל). אבל מגיל שנה אפשר ללמד את הילד לישון לילה שלם. כמובן שאין זה אומר שצריך לזנוח אותו ואת צרכיו! נותנים לו המון חום וקרבה, ולא מתעלמים מהצרכים שלו. אבל אם הוא בוכה חלש - זה כנראה כי הוא עדיין רגיל לקום בלילה. ואם הוא מצליח להירגע לבדו ולא מגביר את קולו - זה סימן שהוא מתחיל ללמוד איך להרדים את עצמו בלי עזרת ההורים. ומכאן הדרך לשנת לילה רצופה קצרה - וזה, כאמור, מבורך בגיל הזה

זאת וגם;
חלק מהצרכים של הילדים זה לפתח עצמאות. ללמוד לישון/לאכול/ללכת ואפילו להתמודד
עלינו כהורים לתת להם כלים לחחים ולעזור להם לעבור שלב ברגע שהם יכולים.
לא לזרוק אותם למים חלילה, אבל לאפשר להם בצורה בטוחה מעבר לשלב הבא

בין מה שאת מספרת, להתלבטות של הפותחת.
רוב התינוקות בגיל חמישה חודשים, אוכלים בלילה. ומי שאומר לך שאין צורך - טועה לגמרי.
גיל שנה הוא שונה, ומתאימים לשינה רצופה בלי אוכל.
לא חושבת שבגיל שנה, על כל ציוץ של התינוק צריך לרוץ, ומאמינה לגמרי שאם הוא היה בוכה עוד קצת, הם היו שומעים אותו והיה מקבל מענה.
אין קשר לבטחון, חום ואהבה ולהעברה לחדר אחר שנשמעת רעיון מעולה, ובטח עדיף עכשיו מאשר אחרי הלידה, כשהילד יחווה מספיק שינויים בלי זה. ואז זה באמת עלול לערער את ביטחונו.

ההמלצות של משרד הבריאות זה עד גיל שנה לתת אוכל לתינוק בלילה אם הוא מבקש. הקטן שלי בן שנה ועדיין יונק בלילה פעם אחת

ולגבי הילד שבוכה. הייתי מחזירה אותו לישון איתך ליומים ותיראי מה המצב מקרוב. בן שנה זה קטן מידי

את יכולה לשים מכשיר הקלטה ללילה אחד, לבדוק אם זה ממש בכי שאת לא שומעת אלא מין יבבות כאלו מתוך שינה ואז הוא חוזר לישון?

אם זה לא בכי חזק לדעתי מציין שהוא לומד להירדם חזרה לבד.

ואם כן חזק יש מקום לחשוב על שינוי...

אין לי רעיון איך כי השינה שלי מאוד קלה אז אני שומעת הכל...

ברור שצריך לתת לילדינו. אבל לפעמים אנחנו שוכחות שחלק מביטחון ואהבה זה לתת להם גבולות.
ומבחינתי אם הילד שלי בן שנתיים יבקש ממני לשחק באמצע הלילה אלמד אותו שעכשיו לילה הולכים לישון וגם אם יבכה קצת בסוף יבין את זה אם אהיה עקבית.
אנחנו צריכות לזכור שלהציב גבולות זה לטובת הילד! עוזר לו לביטחון!
מי שלא מציב גבולות לא אומר שאוהב יותר את הילד שלו. הפוך.
סתם נקודה למחשבה כי לפי מה שקראתי כאן היו תגובות ממש בעד להבין את הילד וסוג של לרצות אותו ואני לא חושבת שזה דפוס נכון. אחר כך הילדים מאבדים את הגבול...

אני בעד להבין את הילד אבל לא חושבת שצריך כל הזמן לרצות אותו...
זו רק דעתי..

הוא עושה בישיבה- אם כן אני ממליצה ללמד אותו לעשות בעמידה. עדיין יכול להשפריץ מסביב אבל כבר יותר קל לכוון את זה

אם השירותים מדי גבוה לו - לקנות הדום קטן, זה כמו שרפרף אבל הרבה יותר נמוך, הוא עומד על זה וזה מגביה אותו מספיק בדיוק בשביל הגובה של האסלה

גם אני מלמדת את הבנים לעשות בעמידה. ואם צריך אז להשתמש בשרפרף

בעמידה אז ללמד להחזיק או ללמד איך להתכופף קצת מעל כדי שיצא בפנים?
כי ככה יוצא חצי בפנים חצי בחוץ... במקרה הטוב..

ועוד משהו:
שמעתי ממישהו לשים חתיכה של נייר טואלט ואז לומר לילד שינסה לכוון על זה, וזה הופך לסוג של משחק

אולי אפילו להוריד לגמרי כשהוא עושה. ככה הוא יהיה יותר חופשי להתיישב בצורה נוחה לו.
אגב, יכול להיות שבשלב זה אפשר לוותר על תחתונים בכלל. אחרי שיתרגל עוד כמה חודשים, הכל יהיה יותר קל.

לא ניסיתי להוריד לגמרי, אבל זה לא הכי מעשי... זה קורה גם במעון ולמטפלת וודאי אין זמן עם נעליים ולפעמים גרביונים לכל הבלאגן...
מחכה בקוצר רוח לקיץ נראה לי שיעשה את החיים קלים לכולנו בעניין הזה..

אולי אפשר שבנתיים יהיה בלי תחתונים ואת המכנסיים אפשר להוריד גם מעל הנעליים. זה יאפשר לו לשבת בצורה שנוחה לו.

ואז לא יעזור שיחזיק זה פשוט נתקע במושב...

בהתחלה אני הייתי מחזיקה בשבילו את האיבר פנימה לתוך האסלה. אחרי כמה זמן הוא כבר למד לעשות את זה מצויין בעצמו.

הם תמיד מורידים הכל, נעליים מכנסיים, ציצית- כדי שישבו מספיק אחורה ובנוחות ושום דבר לא ישפריץ.

רק בגיל ממש גדול הם לומדים לאט לאט לא להוריד הכל (זה מגיע מעצמם).

בעמידה - כמובן שיותר קל, כי לא צריך להוריד.

אז אומנם צריך הוריד ולהלביש, אבל זה יותר נוח להם, וכמובן שגם עם קצת משפריץ (ולרוב ממש לא)- שום דבר לא מתלכלך, רק הרצפה קצת נרטבת.

כמו זה. יש מלא דוגמאות ברשת.

חושבת שכל טיפול לילד שלא מגיע בצמוד עם הדרכת הורים - לא שווה הרבה

 

הילדים יודעים בתת מודע שלהם לשבת לנו בדיוק על הסדקים שלנו והקושי הרגשי שלהם הרבה פעמים נובע או לפחות מועצם מתגובות לא נכונות שלנו מולם

הרבה קשיים רגשיים של ילדים יכולים להפתר אם ההורים היו באים בגישה בוגרת שמבינה שההתנהגות שלהם עם הילד היא המפתח, והדרכת הורים טובה יכולה לסדר הכל - אפשר הדרכה בקבוצה ואפשר הדרכה פרטית/סוג של טיפול-ליווי-יעוץ אצל מנחים מנוסים או פסיכולוג ילדים טוב

והרבה פעמים בגילאים האלה לא עושים טיפול רגשי ממש אלא העצמה דרך משהו כמו רכיבה טיפולית/תרפיה באומנות וכדו'

בלי הדרכת הורים.

הגיל שבו מתחילים לתת טיפול רגשי הוא 5-6 (חוץ ממקרים חריגים)

טיפול רגשי.

אם זה במוסיקה , אם זה בסוסים.. יש כל מיני.

כל מה שאמרתי תקף לדעתי לכל הגילאים, כולל גיל בית ספר יסודי וכלל גיל ההתבגרות

רק יכול להיות שבגיל גדול לרוב שי טעם גם לאבחן קשיים אופביקטיביים כמו הפרעות קשב וריכוז, אבחון ריפוי בעיסוק, לקויות למידה וכו

אבל גם אז - בנוסף לעזרה הטכנית אוביקטיבית בדר"כ נוצרים גם קשיים רגשיים סביב הקושי הטכני ובשביל זה גם חובה בעיני הדרכת הורים בעיקר ולפי שיקול דעת אפשק להוסיף גם טיפול רגשי ישיר לילד בנוסף, אבל אף פעם לא רק טיפול רגשי לילד.

 

לי מטופל בן 3, אחד בן 4 ושניים בני 5.
יש לי מרצה שעובדת שנים בתחום ומקבלת מגיל 3,
כמובן ביחד עם הדרכת הורים צמודה.

אני אישית עוד לא מדריכה את ההורים כי רק עכשיו לומדת לעשות זאת, אבל כשאתחיל לעבוד לאחר סיום הלימודים אני אשלב הדרכה עם הטיפול.

כדי שבאמת יהיה שינוי משמעותי חשוב שההורים יהיו חלק מזה. בסופו של דבר הבית משפיע מאוד!

מאמינה, וכך עושה גם עם ילדי הפרטיים וב"ה רואה שינויים רבים לטובה, בטיפולים רגישים עקיפים.

אני עצמי מטפלת בשיטה שנקראת תטא הילינג,
וישנן שיטות נוספות שיכולות לעזור. לדוג' מח אחד.
שמעתי גם על מי שנעזר בהומאופטיה או בדיקור סיני אך אין לי נסיון איתן.

מעבר לזה מאמינה מאד בהדרכת הורים, והתנהלות הורית נכונה, וחושבת שכל הורה צריך לעסוק בלמידה והתבוננות בדרך ההורית שלו.
אם זה שמיעת שיעורים, קריאה, סדנאות אינטרנטית או פרונטליות ועד להדרכת הורים ממש.
כל אחד בהתאם למצב האישי בביתו ולרמת הידע שלו.

ועדיין, לנו ההורים אין אפשרות לשלוט בכל קושי רגשי של הילד
(כפי שגם אנו כמבוגרים לא בהכרח יכולים להתגבר על כל קושי רגשי שלנו,
וזה עוד כאשר אנחנו בוגרים ומודעים.)

בגילאים אלו כפי שנכתב עדיפה הדרכת הורים, והתוצאות מהירות. אלא אם כן מדובר בסיפור חיים קשה ואז גם הילד יכול להיתרם.
חשוב מאוד לשים לב למקצועיות של המטפל. אנא לכו למטפל רגשי מוסמך. דהיינו פסיכולוג או תרפיסט באומנויות בעל תואר שני. נכון שישנם מטפלים מצויינים ללא הכשרה אקדמית, אך זהו סיכון.
בטיפול כזה , כשאין הכשרה מקצועית יכולים אפילו לגרום נזק.
הרבה בהצלחה

אני בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות (למדתי בתואר את כל קורסי הבסיס של פסיכולוגיה שדרושים ע"מ לטפל),
והלימודים שלי עכשיו הם 3 שנים של לימודים אינטנסיביים כולל הכשרה מעשית עם הדרכה צמודה. לצערי טיפול בעזרת בעלי חיים עדיין לא מוכר כתואר שני, אבל כשאסיים את הלימודים בהחלט תהיה לי את ההכשרה האקדמית הנדרשת!

הלימודים שלי מוכרים ע"י אחת האוניברסיטאות והדרישות בהתאם...

אבל מסכימה לחלוטין שיש לברר טוב מי המטפל ומה ההכשרה שלו! פשוט היה חשוב לי לדייק שיש בעלי תואר ראשון + תעודת המשך שהם בהחלט בעלי הסמכה אקדמית מספקת

זיפ. וכו כל הרשתות עושות חולצות מכופתרות.

הוא לא רזה(גם לא שמן. ממוצע כזה) והחולצות שלהם יושבות עליו מהמם ולא צמוד בכלל אבל בצורה נכונה לגוף.

ישנה והדירה הרחוקה ממש מושקעת

אבל מתכוונים לקנות בזמן הקרוב

בקומת קרקע יש מרפסת/גינה?
יש גם משחקים קרוב?
כמה ילדים יש לך? כמה הם עצמאיים בהליכה?

המשחקים טיפלה רחוק הם בני 1-2-3

ואם זה אוטובוס אז תחנה אחת ועוד קצת הליכה למסגרות של הילדים והפחות מושקעת מעבר חציה מהנסגרות

זה שתי האופציות שיש לנו כרגע..שתיהם באותו מחיר

לגור בקומה גבוהה בלי מעלית זה סבל-תחשבי על הקניות שתצטרכו לסחוב,על הילדים שיצטרכו לעלות בסוף כל יום לימודים,אפילו לרוקן את הזבל יהפוך להיות סיפור מההפטרה,והריונות,ואחרי לידה עם תינוק ביד,ועוד ועוד....
בנוסף חשוב שהדירה תהיה מזמינה למגורים.
לא חושבת שלגור מול מוסדות חינוך זה כזו מציאה-הצלצולים כל 45דקות מעצבנים,והיכולת להיות ליד הילדים שלך כל הזמן עלולה להיות בעוכריך.
ואם תקנו בתקופה הקרובה רכב אז בכלל אין צורך במגורים קרובים כל כך.

הדירת קרקע.
רבע שעה הליכה עדיפה מרבע שעה עליה במדרגות (גם בריאותית). קומה רביעית- חמישית בלי מעלית זה סיוט על בהריון ועם ילדחם קטנים. רבע שעה הליכה זה סביר בעיני.


אגב, לדירה קרקע בבנין (אם הבנתי נכון) יש חסרון שהיא הלובי של הבניין שיש בו המון רעש בעיקר בשכונה עם ילדים קטנים. עדיין לעומת קומה 4-5 בלי מעלית זה לגמרי לוקח.

אגב, מבחינה חברתית יש הבדל בין הדירות? נשמע לי מוזר פער המחירים.

המחיר הוא אותו מחיר..

מפליא אותי ששתי הדירות באותו מחיר. יש נבדל משמעותי באזור- סביבת המגורים מבחינת אוכלוסיה וכד'....?

אם בדירה הישנה ההיא זו הקומה הכי גבוהה ,כדאי לבדוק שאין נזילות ורטיבות מהגשמים.

כמו כן כדאי לבדוק עוד דברים מלבד מיקום המוסדות כמו למשל:

*סוג האוכלוסייה שגרה בכל איזור .

* האם יש ועד בית , כמה משלמים?

* מה רמת הניקיון בבניין?

* האם יש מקלט/מחסן לאיחסון עגלות וציוד של תינוקות ?

* חנייה?

ולדעתי אם לי היתה כזו התלבטות - אז רק קומה ראשונה.

עברנו מקומה גבוהה לקומת קרקע וזה פשוט חלומי , בפרט עם ילדים קטנים.

בהצלחה

המחיר נמוך יחסית הבלוק די נקי ומסודר יש חניה מול הכניסה יש אפש לאחסן את העגלות בכניסה לבלוק- זה לגבי הקומה האחרונה.. האמת שהבית די מוזנח מבחינת ארונות וחלונות גם אין סורגים וזה מה שהכי מפחיד אותי..

אפילו במחיר של מעט מרחק.

כבר כדאי להשאיר מופרד..
אני מניח שיאמרו לך שלפי ההלכה זה גיל 3 או משהו כזה..
לפי השכל שלי מגיל 6 כדאי להפריד בינהם.

אבל את כבר מפרידה לא הייתי מקלח עכשיו ביחד.

שמעתי מכמה אנשי חינוך

אנחנו קילחנו יחד בערך עד שהגדול היה בן 4.5 והקטנה בת 3.

תמיד הייתה לי עזרה במקלחות מבעלי ולא היה הכרח לבדוק האפשרות של מקלחת משותפת, בזמן האחרון יש יותר לחץ בערב, ופתאום חשבתי, הרי בטח אפשר לקלח בגיליים הקטנים יחד?.. אבל במחשבה שנייה , הילדה באמת גדולה כבר, זה כבר לא לעיניין בכלל.
אבל טוב לדעת להבא;)

לא כ"כ זוכרים. אח"כ כבר זוכרים וזה מתחיל להיות בעייתי בעיני.

נגיד ילד בן 5-6
האם הייתל מבקשים ממנו שייצא מהחדר?
ואם התינוק הוא מאותו המין של הגדול גם הייתם מבקשים שייצא?
אני מחליפה טיטול ליד הגדול והוא אף פעם לא שאל או התעניין יותר מידי.
אבל אולי זה לא נכון להחליף לידם בגיל הזה?

בדיוק כמו שאבא של התינוקת מחליף לה חיתול - היא רק תינוקת.

זה דווקא נכון שילד או ילדה יחשפו להבדל בין המינים דווקא בסיטואציה טבעית
שאין בה בעיית צניעות.
לא לנעוץ עיניים אבל ודאי שלא להפוך את זה למשהו פסול או לא צנוע.

שאדרבא, זה הגיל שאפשר ללמד על ההבדל הזה בלי להסתבך ולהיכנס לכל מיני עניינים.
זו הזדמנות מצוינת שילד יכיר את ההבדל הבסיסי בין בנים לבנות. אחי הקטן גדל בלי בנות קטנות בבית, ורק כשנולדה לו אחיינית ראשונה, וראה איך מחליפים לה טיטול, הוא אמר: אה, זה ההבדל בין בנים לבנות? והוא היה כבר ממש ילד גדול. כך שאם אפשר ללמוד את זה בצורה פשוטה בבית עם אחים ואחיות קטנים- אני לגמרי בעד

הבעיה עם *2* הילדים מעל גיל 3 לדעתי. גם בערך תלוי ילד....
ובאמת בגיל גדול יותר אני לא מרשה להתלבש אחד ליד השני- אני מחייבת תחתונים (גילאי גן).

תחילת יסודי אבל כנראה בגלל שהם בכורים. ממה שראיתי התנהגות של חברים של ילדים שלי שהם הקטנים במשפחה הם נבוכים בגילאים יחסית צעירים יותר- כנראה האוירה מסביב משפיעה.

אני מקלחת אחד השני/ה נכנס לדבר איתי תוך כדי וזה כאילו עובר לידם.. והם כבר בגילאי גן/ בית ספר יסודי

כלומר יש ילדים שכבר בגיל 5 נבוכים, אבל רובם ממש לא ואין צורך להילחץ מזה ,בטח שלא להלחיץ את הילדים.

יחסית גדול.