פורום הורות (עמוד 72)

זיפ. וכו כל הרשתות עושות חולצות מכופתרות.

הוא לא רזה(גם לא שמן. ממוצע כזה) והחולצות שלהם יושבות עליו מהמם ולא צמוד בכלל אבל בצורה נכונה לגוף.

ישנה והדירה הרחוקה ממש מושקעת

אבל מתכוונים לקנות בזמן הקרוב

בקומת קרקע יש מרפסת/גינה?
יש גם משחקים קרוב?
כמה ילדים יש לך? כמה הם עצמאיים בהליכה?

המשחקים טיפלה רחוק הם בני 1-2-3

ואם זה אוטובוס אז תחנה אחת ועוד קצת הליכה למסגרות של הילדים והפחות מושקעת מעבר חציה מהנסגרות

זה שתי האופציות שיש לנו כרגע..שתיהם באותו מחיר

לגור בקומה גבוהה בלי מעלית זה סבל-תחשבי על הקניות שתצטרכו לסחוב,על הילדים שיצטרכו לעלות בסוף כל יום לימודים,אפילו לרוקן את הזבל יהפוך להיות סיפור מההפטרה,והריונות,ואחרי לידה עם תינוק ביד,ועוד ועוד....
בנוסף חשוב שהדירה תהיה מזמינה למגורים.
לא חושבת שלגור מול מוסדות חינוך זה כזו מציאה-הצלצולים כל 45דקות מעצבנים,והיכולת להיות ליד הילדים שלך כל הזמן עלולה להיות בעוכריך.
ואם תקנו בתקופה הקרובה רכב אז בכלל אין צורך במגורים קרובים כל כך.

הדירת קרקע.
רבע שעה הליכה עדיפה מרבע שעה עליה במדרגות (גם בריאותית). קומה רביעית- חמישית בלי מעלית זה סיוט על בהריון ועם ילדחם קטנים. רבע שעה הליכה זה סביר בעיני.


אגב, לדירה קרקע בבנין (אם הבנתי נכון) יש חסרון שהיא הלובי של הבניין שיש בו המון רעש בעיקר בשכונה עם ילדים קטנים. עדיין לעומת קומה 4-5 בלי מעלית זה לגמרי לוקח.

אגב, מבחינה חברתית יש הבדל בין הדירות? נשמע לי מוזר פער המחירים.

המחיר הוא אותו מחיר..

מפליא אותי ששתי הדירות באותו מחיר. יש נבדל משמעותי באזור- סביבת המגורים מבחינת אוכלוסיה וכד'....?

אם בדירה הישנה ההיא זו הקומה הכי גבוהה ,כדאי לבדוק שאין נזילות ורטיבות מהגשמים.

כמו כן כדאי לבדוק עוד דברים מלבד מיקום המוסדות כמו למשל:

*סוג האוכלוסייה שגרה בכל איזור .

* האם יש ועד בית , כמה משלמים?

* מה רמת הניקיון בבניין?

* האם יש מקלט/מחסן לאיחסון עגלות וציוד של תינוקות ?

* חנייה?

ולדעתי אם לי היתה כזו התלבטות - אז רק קומה ראשונה.

עברנו מקומה גבוהה לקומת קרקע וזה פשוט חלומי , בפרט עם ילדים קטנים.

בהצלחה

המחיר נמוך יחסית הבלוק די נקי ומסודר יש חניה מול הכניסה יש אפש לאחסן את העגלות בכניסה לבלוק- זה לגבי הקומה האחרונה.. האמת שהבית די מוזנח מבחינת ארונות וחלונות גם אין סורגים וזה מה שהכי מפחיד אותי..

אפילו במחיר של מעט מרחק.

כבר כדאי להשאיר מופרד..
אני מניח שיאמרו לך שלפי ההלכה זה גיל 3 או משהו כזה..
לפי השכל שלי מגיל 6 כדאי להפריד בינהם.

אבל את כבר מפרידה לא הייתי מקלח עכשיו ביחד.

שמעתי מכמה אנשי חינוך

אנחנו קילחנו יחד בערך עד שהגדול היה בן 4.5 והקטנה בת 3.

תמיד הייתה לי עזרה במקלחות מבעלי ולא היה הכרח לבדוק האפשרות של מקלחת משותפת, בזמן האחרון יש יותר לחץ בערב, ופתאום חשבתי, הרי בטח אפשר לקלח בגיליים הקטנים יחד?.. אבל במחשבה שנייה , הילדה באמת גדולה כבר, זה כבר לא לעיניין בכלל.
אבל טוב לדעת להבא;)

לא כ"כ זוכרים. אח"כ כבר זוכרים וזה מתחיל להיות בעייתי בעיני.

נגיד ילד בן 5-6
האם הייתל מבקשים ממנו שייצא מהחדר?
ואם התינוק הוא מאותו המין של הגדול גם הייתם מבקשים שייצא?
אני מחליפה טיטול ליד הגדול והוא אף פעם לא שאל או התעניין יותר מידי.
אבל אולי זה לא נכון להחליף לידם בגיל הזה?

בדיוק כמו שאבא של התינוקת מחליף לה חיתול - היא רק תינוקת.

זה דווקא נכון שילד או ילדה יחשפו להבדל בין המינים דווקא בסיטואציה טבעית
שאין בה בעיית צניעות.
לא לנעוץ עיניים אבל ודאי שלא להפוך את זה למשהו פסול או לא צנוע.

שאדרבא, זה הגיל שאפשר ללמד על ההבדל הזה בלי להסתבך ולהיכנס לכל מיני עניינים.
זו הזדמנות מצוינת שילד יכיר את ההבדל הבסיסי בין בנים לבנות. אחי הקטן גדל בלי בנות קטנות בבית, ורק כשנולדה לו אחיינית ראשונה, וראה איך מחליפים לה טיטול, הוא אמר: אה, זה ההבדל בין בנים לבנות? והוא היה כבר ממש ילד גדול. כך שאם אפשר ללמוד את זה בצורה פשוטה בבית עם אחים ואחיות קטנים- אני לגמרי בעד

הבעיה עם *2* הילדים מעל גיל 3 לדעתי. גם בערך תלוי ילד....
ובאמת בגיל גדול יותר אני לא מרשה להתלבש אחד ליד השני- אני מחייבת תחתונים (גילאי גן).

תחילת יסודי אבל כנראה בגלל שהם בכורים. ממה שראיתי התנהגות של חברים של ילדים שלי שהם הקטנים במשפחה הם נבוכים בגילאים יחסית צעירים יותר- כנראה האוירה מסביב משפיעה.

אני מקלחת אחד השני/ה נכנס לדבר איתי תוך כדי וזה כאילו עובר לידם.. והם כבר בגילאי גן/ בית ספר יסודי

כלומר יש ילדים שכבר בגיל 5 נבוכים, אבל רובם ממש לא ואין צורך להילחץ מזה ,בטח שלא להלחיץ את הילדים.

יחסית גדול.

ופשוט לעשות מה שצריך ברגע. ולא ללכת על ביצים בשום פנים ואופן. כמובן לתת אהבה ויחס חיובי אבל להתנהל רגיל, כדי שהיא תבין שאתם לא מפחדים ממנה ומצרחות שלה.

דוגמת הלבוש - את לא רוצה ללבוש את הבגדים שהוצאנו לך? אוקיי תבחרי לך מה שאת חושבת שיהיה לך טוב
בהתחלה אצלי למשל היא הייץה מתלבשת עם שילובים נורא מוזרים אבל העדפתי את השקט והשלווה. שהיא חזרה מהגן היא די הבינה שהיא לא התלבשה כראוי ויום למחרת בחרנו בגדים ביחד

פשוט פשוט להתעלם. זה הגיל שהם מנסים אותנו ההורים בכל דבר קטן והילד חושב שבבכי או התפרצות הוא יקבל את מבוקשו.

זה עבודה ועבודה קשה טבל משתלם בסוף

לא להילחם עם הילד

תחליטו שאחד לא צועק על השני בנוכחותה, זה לא שייך.
חלק מהסמכות ההורית שלכם היא ההבנה שמילה של אבא היא מילה. ומילה של אמא היא מילה.
ולא שיש פתח לחלוק עליו- כי הנה גם הם לא מסכימים אחד עם השני...
אם מפריע משהו בהתנהלות של השני- תשמרו את זה לאח"כ ותבררו ביניכם מה נכון.
עדיף טעות חד פעמית מתוך שותפות והבהרת נסמכות ההורית.
מלצדוק כל פעם באופן ספציפי אבל לערער את הסמכות של כל אחד מכם...

מסכמים קווי פעולה מראש ואף פעם לא מתווכחים, לא מראים חוסר הסכמה ובטח שלא צועקים אחד על השני בנוכחות הילדים. כל הפערים ביניכם - מלובנים ביניכם שלא בנוכחות הילדים.

אח"כ חשוב מאוד להחליט את מה משחררים - לא לתת לה יותר מידי הזדמנויות לעשות עליכם מניפולציות. את מה שהחלטתם שעומדים עליו - לעמוד ולא להשבר, מילה שלכם היא מילה!

כמה דברים.
א. כדאי שתהיו מודעים לכך שחלק מהקושי הוא העובדה שהיא הבכורה. היא תמיד נראית לכם הגדולה, בעוד שלמעשה היא קטנה ממש...יכול מאוד להיות שמתחת לפני השטח יש איזו צפייה ממנה להתנהגות בוגרת. זה קורה כמעט אצל כולם...
הפתרון לזה- לשחרר כמה שאפשר...

ב. גיל 4 הוא גיל ההתבגרות השני, אחרי גיל שנתיים. אותם תסמינים בערך...רצון גדול לעצמאות, בדיקת גבולות מתמדת, הרבה רגשות ובלגן...
הפתרון האפשרי- קודם כל לנסות לראות את המצב ''מלמעלה''. אתם ההורים, היא הילדה. היא לא מבינה מה עובר עליה, אתם כן יכולים להבין.
ועוד דבר- להימנע מ''לא'' מיותר. תקבעו כמה ''לאוין'' שיהיו חד משמעיים ו היא מהר מאוד תלמד שעליהם אין עוררין. כל השאר- תנסו ללכת לקראתה.

ג. חכמת ההורים למנוע חיכוכים- שים לב, המצבים שתיארתי קשורים למצבי מעבר, שהם הכי קשים. מעבר מהבית לרכב, מעבר מפעילות לפעילות.
אתם יכולים למזער את הקושי אם א. תיידעו אותה כמה דקות לפני כן. ''מתוקה, עוד כמה דקות אנחנו מפסיקים לשחק, אוספים, ונכנסים להתקלח''.
ב. תנסו לעשות יותר דברים בכיף. תהיו יצירתיים.תשתמשו בקצת שוחד במקרה הצורך... ''מי שיושבת חגורה ברכב מקבלת עוגיה''. תשתמשו בשעון, ''את רואה את המחוג השחור הדק? עכשיו הוא ב5. כשהוא יגיע ל9 אנחנו נכבה את הטלוויזיה''. אפשר אפילו לשלוח אותה לבדוק אם כבר הגיע הזמן..
אפשר לעשות תחרות עם השעון ''בואי נראה מי ינצח, את או השעון''. או תחרות איתכם ''מי לובש מעיל הכי מהר, הנה, אני כבר מנצחת. ''.
כמובן אפשר גם מבצע מדבקות. כל בוקר שיוצאים בזמן בשמחה לגן- מקבלת מדבקה, כל 5 מדבקות- הפתעה. וככה על הבוקר אפשר להגיד לה ''בואי נתלבש כדי שתוכלי גם היום לקבל מדבקה''.
ג. האמת שמה שאתה מתאר די מוכר לי...זה גם ענין של אופי. ואאל''ט הענין באופי הזה זה לעורר את הרצון שלה ולא להתנגש בו. אם חושבים בראש הזה כל הזמן, העימותים יפחתו . כמו כן- קביעויות של זמנים וסדרים יכולים לעזור, כי אז היא כבר מצפה מראש לשלב הבא ואין התנגשות בין הרצונות.
ד. בזמן התפרצות זעם כזו- אתם תשארו רגועים כמה שאפשר, אבל חזקים ולא מוותרים. אולי לא צריך לנסות להרגיע, זה רק מחמיר את המצב... שימו אותה בחדר, תגידו שהיא יכולה להיות שם עד שתפסיק לבכות, ואז תבוא. אפשר גם להוציא אותה למרפסת וכד', שתבין שהיא לא יכולה להיות עם כולם ולהתנהג ככה.
ה. מעבר להכל- יש חשיבות לכך שתלמדו אותה. תדעו בדיוק מה ''מדליק'' אותה, מה נכון לה, מה מרגיע אותה ו. אתם מנהלים את העסק, אל תשכחו. לא היא. לא טוב שהיא תרגיש שיש לה יכולת לגרום לכם לצאת מהכלים! זה כוח גדול מידי בידיים של פצפונת.
אתם צריכים לתת לה תחושה שאתם מנהלים את העניינים, וזה יתן לה גם רוגע נפשי ותחושת בטחון.
בהצלחה!
אלו החיים...ילדים עושים לנו בי''ס, וא''א להבריז משיעורים...

שאם היא פועלת נגדכם היא תפסיד ..כן בכל מצב .ואם היא חיובית היא תרוויח (פרסים וכד")

מציעה לשניכם ללכת בהקדם ללמוד קורס של הנחיית הורים.
יש קורסים מקוונים של תקשורת מקרבת, ונדמה לי שגם של לייף סנטר.
ובכל מקרה יש גם אתרים וספרים שמעיון בהם אפשר ללמוד הרבה עוד לפני הקורסים..
נדמה שנכנסתם לאיזשהו מעגל מכושף ושלילי.

אתם ההורים והמבוגרים, וכדאי לקנות כלים להבין מאיפה הוא מתחיל ואיך עוצרים אותו.
ראשית כל, יש לזכור שכשילד מתעמת עם הוריו זה מסיבה מסויימת.
צורך במשהו, פחד, חשש וכו'.
ילד זקוק לאהבה ולגבולות במידה שווה.

ממליצה לכם בתור התחלה אפילו להשיג ספר כגון "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו" ולהבין עקרונות חשובים ומהותיים שיעזרו לכם לתקשר עם הילדה, לחיות חיים נעימים יותר ובעיקר לתת לילדתכם כלים בריאים לחיים.
(לצערנו לא חסרים מבוגרים שסבורים שהתנהלות כוחנית תאפשר להם לקבל כל מה שהם רוצים).


לגבי זה שהיא נכנסת בינך לבין אשתך זה גם בעייתי מאד, וגם פוגע ומערער עוד יותר את הילדה כי היציבות המשפחתית נותנת לילד יציבות פנימית..
גם אם אינכם רואים עין בעין דברים, תחליטו ביניכם מי מנהל את הסיטואציה מולה (אפשר בתורנות, אפשר להחליט שמישהו אחד בתחום כזה ואחר בתחום אחר וכו) ושהשני יגבה אותו. אפשר אפילו שיצא לחדר אחר אם זה קשה מדי.
בהצלחה רבה!!

ועוד משהו שיכול לעזור דווקא לילדים בכורים וכאלה שבאופי אוהבים שליטה, לתת כביכול תחושה של החלטה לבד. להציע שני סטים של בגדים... לאפשר לעלות לאוטו משני הצדדים... לבחור אם להתקלח ראשונה או שניה. כמובן שהוספת דרמה מסייעת גם היא ואט אט הילד מאבד עניין בהתנגחות כי היא כבר מאופשרת ומותרת ולא משהו שאסור ובלתי ניתן להשגה.
"את מעדיפה לתפוס את המקלחת ראשונה או שהיום אחותך החלוצה?.. מעניין מאיזו דלת תבחרי לעלות היום??? אני הייתי בוחרת בדלת הימנית. ואת? "
ועוד טיפ קטן שיכול להישמע הזוי. להודיע בעבודה על כמה ימים של הגעה באיחור. כן כן. ולהקדיש את הבוקר לפחות לחץ של זמנים ויותר פניות להתמדה בגישה אל הילד. הוא יגלה הורה שמתעקש ולא מוותר על גבולות שהציב גם במחיר של להמתין יחד באוטו לחגורה שמתעקשים לא לחגור. יום יומיים וזה תופס כי לילד יש פחות תפיסה של זמן ויותר תפיסה של סיטואציות. תוצאות. תועלת ומחיר.

האמת שנשמע לי די מוגזם ללכת לפסיכיאטר, לפי מה שאת מתארת את ההתנהגות של הילד
יותר נשמע כמו איזה קושי רגשי או בעית קשב וריכוז.

אם הוא ממש לא היה כזה הייתי מבררת ומדברת איתו דבר ראשון.
איך הוא חווה את בית הספר?
המעבר לכתה א' הוא מעבר תהומי עבור ילד.
יש ילדים שפוחדים או לחוצים או סובלים או עצובים במסגרת החדשה וזה
בהחלט עלול להביא אותם לכל מיני התנהגויות.


הייתי לוקחת אותו ראשית לכל לזמן אחד על אחד.
מדברת על איך בבי"ס, האם יש לו חברים, האם מרגיש בטוח מילדים גדולים יותר,
איך מרגיש כלפי המורה או המסגרת.
מה יותר אוהב, מה פחות אוהב.
לנסות לראות אם יש משהו ספציפי שאפשר להצביע עליו כגורם להתפרצות הזאת.

לגבי אבחון פסיכיאטרי למיטב ידיעתי זה לא דבר שממהרים לעשות.
אולי כדאי לנסות להתייעץ באופן פרטי עם פסיכולוג ילדים.

לגבי המסגרת לדעתי כדאי לתקן את היחסים עם המחנך ולעבוד איתו יד ביד.
(האם רק התלונות התחיחו רק אחרי שפתחת עליו פה או כל ההתנהגות האלימה?)



כמו כן תבררי איך האוירה בכיתה, לפעמים יש מקומות עם אוירה וילדים אלימים....

בהצלחה רבה...

לפעמים ממליצים על פסיכיאטר, כי הוא יכול לעשות טוב יותר את ההבחנה, האם ההתנהגות שלו נובעת מקושי רגשי או מבעיות קשב וריכוז.
לא יודעת את הפרטים ועד כמה ההתנהגות שלו חריגה, לכן לא יכולה לומר האם באמת כדאי ללכת לפסיכיאטריה או שמספיק נוירולוג, לרוב מציעים פסיכיאטר כשנראה שהמרכיב הרגשי דומיננטי בקושי וכשבעיות ההתנהגות חריגות מאוד.
אם בגן הכל היה תקין ובבית הוא כבר נרגע, אולי הייתי מתחילה עם טיפול רגשי והולכת לנוירולוג. ומחכה עם הפסיכיאטר. אבל קחי את דברי בערבון מוגבל, אני לא מכירה את הילד.
אבל מניחה שאם הציעו לך פסיכיאטר הם מתרשמים שהוא צריך ממש עזרה רגשית , אל תחכי עם זה, תמצאי מישהו מקצועי שיעזור לו.

האם את כולם בבת אחת?

סליחה שאני נתפסת לקטנות בדברייך - אבל לעניות דעתי זה לא טוב בשביל ילד להיות בכל-כך הרבה חוגים... ובטח לא לילד שנשמע שסובל מקשיים כלשהם בקשב ובריכוז - העומס בחוגים רק יכול לפזר את דעתו עוד יותר...

אני הייתי ממליצה על חוג אחד - אולי עדיף חוג שבו הוא יכול להוציא את המרץ (כמו הקראטה או הכדורגל), אבל הכי טוב לשאול את דעתו, מה הוא היה רוצה, למה הוא מתחבר. כי יכול להיות שעם כל הקושי והלחץ שהוא נתון בו בבית-הספר קצת הגביל אצלו את חופש הבחירה, וזה אולי יכול לעזור לו להשיב לעצמו קצת יכולת בחירה וביטחון עצמי...

אני עכשיו עם 2 בגיל שנתיים וחצי.
אוכלת מולם (אפילו עוגה אבל זה פחות קורה) ואומרת להם שזה רק לאמא.

אם זה היה תרופה היית יודעת להגיד להם שזה רק לך ולא להם, נכון?

אז מבחינתי אין הבדל.
את התונה שלך את צריכה לקבל.
הם קיבלו כבר ארוחת ערב? מצוין. אז אין סיבה שיאכלו את האוכל שלך.

אם זה יהיה לך ברור, זה יהפוך להיות ברור גם להם אחרי כמה פעמים.

לדעתי אפילו נכון וכדאי שהם ידעו שיש דברים שרק אמא עושה או אוכלת והם לא.

במקרים כאלה עולה לי מושג מלימודי ימימה-
זה מה שמדויק לי כרגע.
אני רעבה. הם אכלו כבר. קיבלו את מה שהם צריכים.
במחויבות שלי כלפי עצמי אני דואגת לצרכים שלי, וכרגע אוכלת. הם מבקשים גם. אם לא מתאים לי לתת, זה מה שמדויק לי ואני שלימה עם הסירוב.
ככה הם יקבלו אמא שלימה ורגועה יותר.

לדעתי מותר לומר להם לא, הם מספיק גדולים כדי לשמוע שאמא עכשיו רעבה וזה האוכל שלה.
אבל יש לי 2 הסתייגויות -
א. אם מדובר במאכל מגרה, את בעצם מצפה מהם לדחיית סיפוקים כפולה, אפילו שהם שבעים. במקרה כזה הייתי נותנת לדוגמא רק קצת, שיטעמו, ויישאר לך הרוב.
ב. אני חושבת שלא הוגן לומר להם אח"כ שאת כועסת. כי בעצם את כועסת על כך שנשארת רעבה, ובזה הם בכלל לא אשמים. כן אפשר לומר - נשארתי רעבה וזה לא נעים לי, כשאמא אומרת לא, לא ממשיכים לנדנד. או כל ניסוח אחר שלא מאשים אותם, אלא מלמד מה לא לעשות בפעם הבאה.

להגיד אח"כ, פחות כדאי יעיל.

 

אבל מראש, אם הם אכן אכלו טוב, את יכולה בשקט לומר להם, בחיוך גוער: זה אוכל של אמא.. אמא הכינה לכולם מספיק אוכל - גם לכם, אתם לא רעבים כבר.. כעת גם אמא צריכה לאכול, שיהיה לה כח לטפל בכם, להכין לכם, לעזור לכם... גם אמא בן אדם..

 

לא יקרה להם שום רע מזה.

 

למרת שכהורים, קשה לנו מאד לומר כך (וכנראה שאישית לא היית אומר... אבל תגידי..)

אפילו בגיל צעיר יותר.
אותי היה משגע שתמיד אוכלים לי מהצלחת, עם הגדולות, כשהיו קטנות בנות 2-4, תמיד אמרתי להן שבו הצלחת של אמא, וכל אחד אוכל מהצלחת שלו.
נכון שאם זה מגרה אותם אז אפשר לתת לטעום, אבל זכותך המלאה לרצות לאכול בנחת.

שלא תתני להם את האוכל שלך ולא תיצרי להם אח"כ רגשות אשמה

 

בעצם בסיטואציה שקרתה את היית זו שצריכה להציב את הגבולות ולאמר את הלא וזה היה הנכון לדעתי - שתאמרי להם שהם כבר אכלו ועכשיו את אוכלת. נקודה.

את מתוסכלת שלא עשית את זה ואת התסכול הזה את משליכה עליהם ואומרת להם שאת כועסת - יש בזה משהו קצת לא הוגן.

 

לסיכום - את שואלת אם הגיוני ללמד אותם לא לבקש את האוכל שלך - כן! 

איך לעשות את זה? להציב גבולות. כשהם מבקשים לאמר להם לא בצורה נעימה אבל ברורה והחלטית. (כמובן כשאת בטוחה שהם אכלו מספיק ולא באמת רעבים) אם האוכל שלך ממש מגרה את יכולה לתת להם קצת לטעום... 

 

זה לא הרגל טוב לוותר על ארוחת ערב בגלל זה.

 

(וחוץ מזה שגם היית חולה! אני מקווה שכבר הבראת. מחלה זה ממש ממש לא הזמן לשאוף לגדולות בחינוך. אם את שורדת והבית שורד, זה כבר יפה.)

 

- אז חוץ מכל אלה, לטווח ארוך יותר, הייתי מציעה לך לשקול ארוחת ערב משותפת עם הילדים. איך את עם הרעיון הזה? ניסית פעם?

ברור לי שיכולים להיות בזה הרבה קשיים, אבל אולי שווה להתאמץ, להשקיע, לשנות לו"ז, ולנסות בכ"ז, משתי סיבות עיקריות:

 

הסיבה העיקרית היא את-עצמך. זה נראה לי בלתי נסבל הרעיון שרוב הימים את לא אוכלת ארוחת ערב. את צריכה תדלוק, על מה תפעלי? ומגיע לך, מגיע לך לקבל לפחות את הצרכים הבסיסיים ביותר, שבחיים לא היית משלימה עם מצב שהילדים שלך לא יקבלו.

 

הסיבה הנוספת היא הילדים. כי בגדול עצם העניין של ההפעלה שלהם בדוגמה האישית, הדבר הזה שטבוע בהם שאם אמא אוכלת אז הדבר הנכון לעשות הוא לאכול - בגדול זה דבר חיובי, וזה מבסיסי החינוך. ילדים מתוכנתים לחקות את ההורים, וזה נכון להם ובונה אותם. ליתר ביטחון אני אבהיר שוב, שאני לא מדברת על המצב הנקודתי שנוצר. בטח שאת צודקת שיש לך זכויות, והילדים חייבים ללמוד לכבד את הצרכים שלך. אבל אם במצב אחר, כשיהיו בך יותר כוחות, תוכלי לנסות לכתחילה לאפשר את המצב הזה - שהם רואים אותך אוכלים באותו זמן שגם הם אמורים לאכול, ייתכן שתהיה בזה תועלת גדולה לך ולהם.

ענ"ד...

 

 

פחות מבינה את התגובות "אוכל של אמא" ועוד אוכל שונה...?!

אצלנו ארוחת ערב היא ביחד, כולם אותו סיר, מי שרוצה יכול לקבל עוד. אם אני צריכה משהו מתוק אחכ, אני מציעה גם לילדים. גם כילדה ארוחות ערב היו משפחתיות, היינו מחכים לאבא שיחזור מהעבודה, זה היה מפגש משפחתי. כיום אני אוכלת עם הילדים לרוב בעלי חוזר מאוחר מדי בשביל שנחכה לו. הילדים רואים איך אנחנו אוכלים, מה אוכלים, מדברים יחד. איזו התנהגות יפה ראית היום בגן? איזו שאלה שאלת היום את המורה? וגם אנו ההורים מספרים....
היה ולא אכלתי עם הילדים, והכנתי לבעלי משהו שהוא יותר אוהב בשבילו ויצא ילד מהמיטה ורוצה לאכול איתנו, בבקשה שיטעם כמה כפיות (יקבל חיבוק וישלח חזרה למיטה. חחח) פעם אפילו הזמנו לשובב התורן מנת המבורגר שיאכל איתנו...

אנחנו למשל עסוקים מדי עם הילדים מכדי לאכול בעצמנו.
או שלא רוצים כי הם אוכלים ממש מוקדם.

הנתון היה, שהיא לא מספיקה לאכול עם הילדים.  אם אפשר, בוודאי טוב.

 

מי אמר שזה אוכל שונה.. ואם אמא אוכלת מאוחר יותר - אז אכן זה אוכל של אמא. היא לא בן אדם?.. זה דבר טבעי, שאם ילדים רואים מישהו אוכל, תופסים טרמפ...  גם בחינה חינוכית, אם בטוחים שילד שבע, אין כל סיבה שיתחיל מחדש.

 

אני מניח שהיא יודעת לא פחות טוב, שנחמד מאד אם אפשר לאכול סעודה משפחתית. אז הפירוט הזה כאן, החביב לכשלעצמו, אינו שייך לענין. תארי לך שמישהי היתה כותבת, ש"אצלנו אוכלים עם האבא".. בעלך חוזר מאוחר יותר, אז אי אפשר. ואצלה, אי אפשר לאכול עם הילדים, כי עסוקה בגילאים השונים. מצב נתון ולא נדיר.

 

ושם זה לא היה "כמה כפיות", ולא כמו שאת מתארת שקורה לפעמים שאת אוכלת עם בעלך (משהו יותר טעים..) ומישהו קם. הילדים קמו, לאמא לא היה לב לסרב, לא נשאר לה. על זה יש להתפלא מהפירוש "אוכל של אמא"?... כפשוטו לגמרי.

 

אני בטוח במאה אחוז, שגם האמא הזו, היתה מזמינה לאיזה שובב מהילדים מנה מיוחדת שהזמינה לה ולבעלה, אם זו היתה המציאת שעליה דיברה..

והדגשתי שזה לא תגובה על אותו יום. פשוט העלתי העניין שאתה עצמך אמרת "אם אפשר וודאי טוב". פשוט לא ככ התייחסו לזה שארוחות משפחתיות הן "וודאי טוב"...
(אגב גם אצלי זה 4 גילאים שונים מאפס עד שבע. אבל זה לא משנה פשוט העלתי הנקודה לשאוף לאכול יחד איתם. ולי אישית השתמע שאוכל של אמא זה אוכל שונה, כמו שחרותיק חיזקה ואמרה "אפילו עוגה")
וכן יש דברים של אמא לא לגעת, אצלנו לדוגמא חדר ההורים לא מקום למשחקים (כן עושים ערמת ילדים בבוקר פעם ב... אבל כעיקרון לא נכנסים)
בסהכ הם לומדים מאיתנו גם באוכל...
כמדומני שהרבה אישי חינוך ימליצו על ארוחות משפחתיות.

האוכל שלי יכול להיות בדיוק אותו דבר כמו שלהם.
אבל הוא שלי. כי זו הצלחת שלי והזמן שלי לאכול.

יכול להיות גם מקרה של אוכל שונה- כמו עוגה.

מותר לך בהחלט לומר להם שזה אוכל של אמא.

הם מבינים זאת היטב

אם תרצי- יכולה לתת לטעום

אם לא- גם בסדר

 

 

להבא פשוט לא כדאי להכניס אותם לסיטואציה בה הם שואלים, נענים בחיוב, ואח"כ ננזפים..

קראתי את כל התגובות כמה פעמים וחשבתי על כך הרבה.
לוקחת לתשומת ליבי,
ממש מודה לכל אחד מכם.

לדעתי בהחלט יש מקום ללמד אותם את זה. לא רק לגבייך אלא באופן כללי
לומר שיש סעודה שאינה מספקת את בעליה ולכן לא מבקשים ממנה.
כן אפשר להביע אמפתיה לזה שהם רוצים. אני אישית גם מכבדת מהסוף בקצת, אבל זה באמת לא נעים כשרוצים לאכול בשקט.

מהצד השני אני כן משתדלת ללמד את הילדים לא להוציא עיניים, ואם יש לילד ממתק שאינו מעוניין לכבד בו אני מדריכה לא לאכול אותו ליד כולם.

הצעה עבורך- להכין לעצמך צלחת אך לשבת לאכול אותה רק כששקט.

אמא שלי לימדה אותי לומר לילדים- עכשיו אני עושה לכם אמא
אם הילד לא באמתרעב ואת תריכה לאכול כדי לתפקד אז טובת הילד האמיתית (!!) זה שאת תאכלי. ואם את רוצה באמת באמת להיות אמא טובה זה מה שתעשי
אמא שלי היתה לפעמים סוגרת את דלת המטבח ואומרת עכשיו עשר דקות לא נכנסים , אמא הולכת לעשות לכם אמא טובה יותר.
זה עובד וזה חשוב מאד מאד!

שבנאדם צריך להטעין את עצמו באנרגיות כדי שיהיה לו כח לפעול ולעשות מה שצריך, כמו פלאפון שצריך להטעין לו את הבטריה

דברנו על שעות שינה מספקות ועל אכילה בריאה וכאלה

 

ומאז זה הפך לסוג של מושג - אני יכולה לאמר להם - חברה, הבטריה שלי בסוף אני הולכת עכשיו קצת להטעין את עצמי - לאכול/לנוח כמה דקות על הספה - עוד מעט אני אתאושש ואמשיך לשחק/לדבר/לעזור בש"ב וכו

נשמח .

ממה ששמעתי הוא מצוין.

מצב כזה. וכואב שאדם מבוגר מתנהג בצורה כזו.
לא ברור מה בדיוק היה בינך לבין אחיך שגורם לתגובה כזאת חסרת פרופורציה.
האם ניסית לשוחח איתה על זה בפתיחות? מה היא אמרה?
במידה ושוחחתם והיא עדיין חושבת שכך ראוי לנהוג, לעניות דעתי כדאי להרפות לתקופה ולעזוב את נסיונות החיזור הלא מועילים אחריה.
נראה כי היא משתמשת בכך כאמצעי לחץ או מחאה אל מול יחסיך עם האח.

אם זה לא פתיר בדרך של שיח, ובהנחה שהנכדים כן חשובים לה, אך כרגע היא רואה שאתה
באמת נלחץ מהצעד הייתי מרפה לכמה חודשים ורואה לאן הולכים הדברים.

האם הילדים עצמם שואלים מתי סבתא מגיעה?
אני נותנת להם לדבר איתם ישירות ולשאול או לספר שהם התגעגעו וכו',
הם לוקחים את הטלפון שלי ומתקשרים לבד.
אם הילדים שואלים, תאמרי, תשאלו את סבתא בעצמכם...

כנראה הדרך הארוכה היא הקצרה..

אני יכולה להלביש לבת שלי (בת עוד מעט שנה) 6-12, 9-12, אבל גם 12 פלוס, וגם קצת 3-6!

זה משתנה בין החברות בגדים וגם תלוי בגודל שלה...

אבל הרוב זה 9-12 או 6-12.

אני ממליצה לא לקנות מעכשיו לאחרי פסח, לחכות עם זה קצת..

תקני את המידה הבאה.
תינוקות גדלים ממש מהר
גם אני הייתי בהלם כשהביאו לברית מידה של גיל שנה, זה היה נראה לי אז לכיתה א'..
לילדים קטנים עדיף קצת גדול מקצת קטן. הם בצ'יק מגיעים למידה הבאה. ותקני עכשיו כמה בגדים, לפני פסח יש מספיק עבודה

יש מכון גבעולים בגדרה???
שיטת רמי כץ?

אשמח לשמוע!!!!

יש הבדל גדול בין 2-4 לבין 15-18

לשיתוף מעניין ופותח

לתכשיטים ויצירות את יכולה להכנס לחנות בירושלים בשם הובי או אבגד.

קרמיקה, פסיפס.
לתכנן ביחד מה עושים, להכין משהו משותף.

כי יש כל מיני דברים מעניינים.
קרמיקה, צביעת קרמיקה, פסיפס, סריגה בחוטי טריקו, הכנת שלטים, נגרות.

יש במודיעין מקום לבנות דברים מעץ, נראה לי לא ממש נגרות, יותר הרכבה וצביעה.
בקידה יש את מענית- סטודיו לזכוכית.
יש מקומות של יצירה או צביעת כלי קרמיקה.

קוראים לזה הסדנא. היינו שם כל המשפחה והיה כיף חיים. (אין לי אחוזים אצלם..)

בתיכון אמא ואני לקחנו יום חופש הכנו בצק ירקות סכין והלכנו לחורשה עם תבון

חוויה של פעם בחיים

זה זמן לסיבוב כייפ וזורם פשוט אפשר לדבר על כל הנושאים שבעולם גם אז זה דברים מצחיקים או היומיומיים.. זה פשוט זמן של ביחד.. ובכלל אפשר לעשות את זה עם כל ילד בכל גיל שהוא לעשות סיבוב עם שיח משותף ברמה שלו בעניין שלו... (בתור אמא אפשר עם שאלות מכוונות..;)  ) פשוט כייפ! אתם לא תאמינו כמה תצליחו להגיע לילדכם.. תהנו!

לאפות ביחד
לקרוא ביחד ספר טוב
לצאת ביחד למוזיאון
לטייל ביחד במסלול
תלוי מה היא אוהבת ומה נראה לך מתאים.
עכשיו מזג האוויר הפכפך אז תבדקי מראש כדי שלא תתבאסו.

אני מוצאת אותן לרוב מאוד מגבילות את השיח. אבל אם כבר עשיתן הכל אז זו יכולה להיות חוויה- פיינטבול, סרט, חדר בריחה וכדומה.

אם תר ץצי אשלח בפרטי

אני אישית אהבתי להסתובב עם אמא שלי במדרחוב

קנווסים,צבעי אקריליק ומכחולים ולצייר ביחד.
אפשר גם לצייר בחוץ.. נופים..
זה מהמם!

אנחנו כרגע בטיפול של דר שגיא, זה סדין ומלווה בפגישות ובינתיים כבר הוסיף תרגילים
לא יודעת לומר עד כמה עוזר, נראה רציני, מנסים....

לא ידעתי שיש הרבה סוגים חיפשתי טיפול וזה מה שמצאתי.... לא התנסיתי בסוגים אחרים כדי להמליץ כרגע עדין אין תוצאות משמעותיות....

עוד לא התחלתי לגמול את הבת שלי..
אז אין בעיות
מה שחיפשתי זה פשוט מין משטח שמגן על המזרון והסדין בלילה שלא ירטבו..

תודה בכל מקרה

לבדוק שהיא באמת מסוגלת לשלוט בסוגרים.
אם זה רפואי, לא יעזור שום דבר מלבד טיפול.

אם זה התנהגותי זה כבר סיפור אחר .(להבטיח פרסים וכו')

הרופא לא חושב שיש עוד מה לבדוק.
אני נגד פרסים בחינוך באופן עקרוני, ובעיקר בעניין הזה, שאמור להיות פרטי שלה.
ברור שהיא בוחרת לעשות במכנסיים ולא ללכת לשירותים.
אשמח לרעיונות, אבל שלא כוללים פרסים ומבצעים.

יכול להיות שהיא מודעת אבל לא בטוחה שהיא בוחרת בזה..
מעבר לזה אין לי ניסיון ועצה בהצלחה!

התכוונתי להגיד שהבעיה היא לא פיזיולוגית אלא התנהגותית.
לפעמים אני מוצאת אותה כורעת באיזו פינה, ואם אני תופסת את הרגע הנכון, אני שולחת אותה לשירותים לעשות שם. אם לא, זה יהיה במכנסיים... (לא תמיד זו הסיטואציה. יש הרבה פעמים שאני לא רואה סימן מקדים, והיא פשוט רטובה).

גיל 4-5 לפספס זה נורמלי
גם אצלי בת 5 עדיין בורח לה בשינה שזה מתסכל כל יום להחליף מצעים אבל כולם ענו לי אותה תשובה שזה נורמלי

היא ישנה עם טיטול.
אני מדברת על משך היום, שכל הזמן היא רטובה. זה נורמלי? היא לא הראשונה שלי, ולא זכור לי דבר כזה אצל אף אחד. בלילה כן, גם בגיל גדול יותר, אבל לא ביום. ביום נגמלו בגיל שלוש, פספסו קצת סביב הגמילה, ונגמר. יכול להיות שברח לעיתים רחוקות, אבל אצלה זה יום יום, כמה פעמים ביום.

אולי מישהו מציק או מרביץ לה? אולי יש לחץ בבית?
אם לא אז אולי כן לנסות פרסים? מקסימום, לא יעזור

היא חוזרת בדר״כ במצב שניתן לראות שהיא רטובה כבר זמן מה ולא ממשהו שקרה דקה לפני סוף היום.
פעם בשבוע בערך, כנראה הגננת שמה לב ושולחת אותה להחליף והיא באה הביתה עם בגדי ההחלפה שיש לה במגירה.
הגננת בחופשת לידה ואין כ״כ עם מי לדבר שם.

באופן כללי היא מספרת שמאד כייף לה בגן, מספרת עם מי שיחקה ומה הכינו, ושמחה ללכת בבוקר לגן, וגם ללכת לחברים ולהזמין חברים אחה״צ.
קשה לי לאבחן אם יש לחץ בבית. היא בין הקטנים, אהובה על כולם וחמודה. אוהבת לשחק עם כולם, וגם לעזור בבית כשהיא רוצה. אבל זו דעתי הלא אובייקטיבית...

יש זמנים או היו כאלה שבהם ראית שהיא אכן יכולה לשלוט בזה?

אם התשובה היא שכן הייתי מחפשת סיבות בכיוון הרגשי.
למשל ילד שעדיין זקוק להרגיש מטופל או קטן, או מבקש יחס בצורה כזו.
אם התשובה היא שלא כדאי לנסות לעבוד איתה אולי שוב על נושא הגמילה.
לדוגמא לקחת אותה לשירותים בכל חצי שעה. לתת לה צופר קטן כאשר מתפנה בשירותים בלבד.

איך את מתייחסת כשזה קורה? האם היא לא אומרת לך כלום בעניין?
איך הגננת התייחסה לזה לפני חופשת הלידה?
ומה היה בשנה שעברה???

למשל אם אנחנו יוצאים והיא לבושה בבגדים יפים במיוחד. או למשל פעם כשהיינו אצל חברים היא ביקשה שאלווה אותה לשירותים והסבירה לי ש״הם לא מרשים לעשות כאן על הרצפה״.

בשנה שעברה היה יותר גרוע, כי היא היתה עושה גם ״גדולים״ במכנסיים. זה היה קורה בדר״כ רק בבית אבל לפעמים גם בגן. זה הפסיק אחרי שהרופא ילדים התעקש שזה על בסיס רגשי והציע שניתן לה מיץ שזיפים וניקח אותה לשירותים, ואחרי יומיים כאלה הסיפור הזה נגמר.

בעניין הפיפי, גם שנה שעברה בגן וגם השנה עם הגננת הרגילה, היא היתה רטובה רוב הזמן, ואיכשהו אף אחד לא שם לב רוב הזמן.

אני גם בוחרת להתעלם מזה רוב הזמן, כי אחרת היא תחליף בגדים כל שעה... אז רק כשהמצב חמור במיוחד אני שולחת אותה להתקלח/להחליף בגדים (מה שהיא מעדיפה), והיא עושה את זה לבד, לפעמים עם עזרה ממני (אם היא מבקשת).

אולי בגלל שהיא רואה שזה לא ממש מזיז לך אז זה גם לא מזיז לה?
אולי אם תודיעי לה שמעכשיו אין אפשרות להיות עם בגדים רטובים כי זה לא היגייני ולא נעים וגם עם ריח לא נעים, ולכן כל פעם כשהיא נרטבת צריך להחליף מיד בגדים, אז אחרי כמה ימים של החלפות בגדים יהיה לה יותר אינטרס לנסות לשמור על בגדים יבשים וכן ללכת לשירותים?
לי זה נשמע שכרגע פשוט נוח לה עם המצב הקיים אז אין לה שום סיבה לשנות. אבל אם כל פעם שהיא עושה בבגדים תהיה לזה משמעות והיא תצטרך ללכת להחליף בגדים מיד, אז אולי זה יכול לעזור.
(רק מסייגת שאין לי ניסיון עם מצב דומה, הילדים שלי נלחצים ורוצים להחליף אפילו מפספוס הכי קטן שברח להם בדרך לשירותים...)

לכן אני מתעלמת מזה.
כי אם אעמוד על זה כל פעם (כלומר כל שעה בערך), היא לא תסכים וזה יהפוך להיות ויכוח, וכל היום יסתובב סביב הנושא הזה.

זה מה שהיה בתקופה שהיתה עושה את הצואה במכנסיים, שאז כמובן מייד לקחנו אותה להתקלח, והיא לא רצתה, וזה פשוט היה סיוט שכל היום היה סביב היציאות שלה. לכן עם השתן החלטתי לוותר, ושתחליף רק אם המצב קשה או לפני שיוצאים מהבית.

אם הייתי במקומך, נראה לי שכן הייתי מנסה בכיוון הזה. לעשות מראש איזו שיחת הקדמה להבהיר שמה שהיה עד עכשיו הולך להשתנות, ואז כל פעם שהיא רטובה מיד להגיד לה 'אוי, הבגדים רטובים וזה לא נעים, חייבים להחליף' ואם היא מתנגדת אז לדבר על כמה זה באמת לא נעים וקשה להחליף ככה בגדים, וכמה יהיה לה יותר נעים ללכת לשירותים ולהישאר עם אותם בגדים כל היום.

(אגב, כתבת שאת נגד פרסים, באופן אישי אני גם לא בעד פרסים בחינוך, אבל בגמילה אני כן נותנת איזה שוקולד צ'יפס או צימוק על כל הצלחה. בכל מקרה, נראה לי שאם אין פרסים וגם אין שום תוצאה פחות נעימה לפספוס אז באמת אין לה שום מוטיבציה לשנות את המצב. אז צריכה לעזור לה שיהיה משהו שיגרום לה לרצות ללכת לשירותים, בין אם זה פרס כשהיא כן מצליחה ובין אם זה תוצאה לא נעימה של החלפת בגדים כשהיא לא מצליחה. כך נראה לעניות דעתי...)

זה סימן מצויין. זה סימן שהיא מסוגלת והחוסר שליטה מגיע מתוך עצלות
או מתוך הרגל או צורך ביחס או גם וגם.

מציעה לך לשוחח איתה ולשאול אותה אם נעים לה להיות רטובה. לתת לה להריח בגדים רטובים שלה ולהגיד שהיא כבר גדולה. ויכולה להתפנות בשירותים כמו גדולה וכמו כל הילדים בגןושאנחנו רוצים לשמור עליה יפה ונקיה ולא עם ריח לא נעים ורטובה.
אולי כדאי להתחיל בסופשבוע מיד כשחוזרת מהגן בשישי, ככה יש טווח זמן יחסית ארוך. יתכן שכדאי אפילו לקחת יום חופש ביןם ראשון ולהשאיר אותה עוד יום בבית לחיזוק האפקט.

להכין שקית עדשים.
להגיד לה שעכשיו מתחילים מבצע וכל פעם שהיא שומרת את הפיפי לשירותים תקבל עדש.
בכל חצי שעה לקחת אותה לשירותים גם אם אין. שתשב דקה 2.
בכל פעם שעושה שם להתלהב ולצ'פר אותה. אם מפספסת ונרטבת אפילו טיפה להחליף לה בגדים.
אל תתני לה חשקוע בביצה החמימה...
שתתרגל להרגיש את הבגדים היבשים והנעימים עליה והרטיבות תהיה חריגה.
וגם זה שהיא לא מתלהבת מזה אם תתעקשו בסופו של דבר
גם יכול לעזור לה ולדרבן להתפנות בשירותים.

ככל שרואים שהיא מתפנה בשירותים ויבשה בין לבין
אפשר להרחיק בין הזמנים שלוקחים אותה לשירותים ל45 דקות וכו.

לשבח אותה ולהדגיש שהיא גדולה ונקיה וכו.

היה לי ילד שהיה בדיוק ככה ולמעשה התחיל להיות יבש לגמרי ביום רק בכיתה ג. כבר חשבתי שזה לעולם לא יגיע. אנחנו היינו אצל אורולוג ילדים ועשינו בדיקות מקיפות. דברים שבדקו:

 

* עצירות. לפעמים זו עצירות לא מורגשת, כלומר הילדה לא מתלוננת. אבל, יש יציאות רק פעם בכמה ימים. זה יוצר לחץ על שלפוחית השתן וגורם לפספוסים. בקשו מאיתנו "יומן צואה" שבו עקבנו ורשמנו במשך חודש אם הילד עשה צואה באותו יום. 

 

* יומן שתן, שבו במשך 24 שעות רושמים כמה הם שותים ובדיוק כמה שתן יוצא ובאיזה שעה (סיוט!! עוד יותר סיוט עם בת!!). ככה אפשר לראות אם כל הזמן עושים קצת טפטופים כאלו ואף פעם לא מרוקנים עד הסוף

 

* אולטרה סאונד של הכליות לראות שהם תקינים. אצלנו (אם אני זוכרת נכון) הנפח שהם הכילו (או אולי של השלפוחית?) היה קטן מהרגיל, מה שכנראה גם הפריע להחזקת השתן.

 

טיפלנו תרופתית במשך תקופה (כי הוא היה כבר בבית הספר). היתרון של הטיפול היה שזה עזר לו להחזיק את השתן יותר זמן וככה הנפח של שלפוחית גדל. גם טיפלנו בעצירות. היינו במרפאה בשערי צדק. שמה מלמדים את הילדים תרגילים לחיזוק רצפת האגן ולהחזקת השתן. 

 

כל זה עזר אבל האמת שזה היה עניין של זמן, בגרות, מודעות לגוף עד שעבר באמת. אגב, הוא ילד רגיל, חכם, וחברותי. מבצעים ופרסים ניסינו הרבה פעמים אבל אצלנו לא עזר. 

 

בזמנו חשבנו שאנחנו היחידים בעולם עם הבעיה. אז אם זה מנחם, אתם לא היחידים וזה עובר סוף. מקווה בשבילכם שיותר מהר מאשר לנו. 

אז קצת מעודד לשמוע שאנחנו לא (למרות שזה לא באמת עוזר).

לא כ״כ הבנתי איך מנהלים יומן שתן, אם רובו יוצא במכנסיים...
לגבי הצואה, היא עושה כל יום לפחות פעם אחת.

אז בשורה תחתונה, את ממליצה ללכת לאורולוג ילדים ולהתחיל בדיקות וטיפולים, או לחכות עוד שנה? שנתיים? היא בגן טרום חובה.
הרופא ילדים, כמו שאמרתי, אומר שזה על בסיס רגשי וממש לא ממליץ ללכת לאורולוג.

את יכולה לחכות לשנה הבאה. בינתיים אני מציעה לך לנסות להגביר את המודעות העצמית שלה. מידי פעם תשאלי אותה אם היא יבשה או רטובה וכשתצליחי "לתפוס" אותה יבשה תני מחמאה כמו "ניצחת את הקטנים - כל הכבוד". אני מקווה בשבילך שהגברת המודעות יעזור. 

 

בגן חובה אני מציעה לנסות אורולוג אם לא יעבור עדיין.

 

בהצלחה. זה זכור כסיוט מתמשך (!!) אבל ב"ה שאני יכולה להגיד כבר "זכור" ולא כבר לא התמודדות יום יומית. מאחלת בקרוב אצלכם.

טבעי שהורה שמגלה שיש לילד שלו בעיה, ירצה להאשים מישהו. 

השימוש הציני של סוכני המחלות באותם אנשים מסכנים - ללא בדל של ראיה שיש קשר ולו הקלוש ביותר בין הדברים - הוא פשוט מזעזע. 

אין להם גבולות. 

1. החיסון הזה נבדק על אלפי בני אדם ונעשה שימוש במאות אלפי מנות חיסון של החיסון המדובר. 

 

2. אחוז הילדים הסובלים מפגיעות נוירולוגיות שחוסנו בחיסון שהוחזר, לא גבוה יותר מאשר ביתר האוכלוסיה, מה שאומר אחד משני דברים:

או שהחיסון הזה לא גורם לבעיות נוירולוגיות, או שהחיסון הזה מרפא בעיות אצל ילדים מסוימים וגורם להם אצל ילדים אחרים באחוז זהה... 

 

3. אם חיסון זוהם, הסכנה היא שיהיה, ובכן, זיהום... אם היה חשש שזיהום גורם לפגיעות נוירולוגיות, אז בכל פעם שילד היה נשרט, היינו צריכים להיות מודאגים שאולי מה ששרט אותו היה מזוהם ושהוא יפתח בעיות נוירולוגיות. 

 

4. כן, החיסון הוחזר. למה? כי לא לוקחים צ'אנסים וכי חיסון מזוהם יכול לגרום לזיהום שיכול להיות מסוכן. נכון לעכשיו, לא ידוע על ילדים שפיתחו זיהום בעקבות החיסונים הללו. 

 

5. מן הסתם, בבית המשפט, ההורים לא יוכלו להוכיח קשר לחיסון ואפילו לא להוכיח קשר סטטיסטי - ואני מקווה מאוד שמשרד הבריאות לא יתפשר על קבלת פסק דין כיוון שכל קבלת פשרה, תהווה נשק בידי סוכני המחלות. 

 

וזה מה שיש לאנשי מקצוע לומר על הענין: 

שאלות ותשובות בנוגע לחיסון צהבת B מסוג Sci-B-Vac - מדעת

 

http://chisunim.co.il/Upload/Documents/%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%AA%20%D7%95%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA%20%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90%20%D7%97%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A0%D7%99%20%D7%A6%D7%94%D7%91%D7%AA%20B.pdf

 

 

בנוסף, כדי שזיהום יגרום לבעיות נוירולוגיות, הוא צריך לעבור את מחסום הדם-מח, שזה לא מאוד פשוט. (זה קורה במקרים של דלקת קרום המח - אבל אז יש, ובכן, דלקת... ). 

רוב הזיהומים לא יכולים להגיע למח, כמו גם רעלים שונים ואנטיביוטיקה ולכן כל הזמן חוקרים איך ניתן להחדיר למח תרופות בצורה יעילה יותר במקרה הצורך - כי זה מאוד לא פשוט.  

 

בקיצור, יש כאן מספר קטן של הורים שיש לילדים שלהם בעיות. 

קורה. 

כמו אצל הרבה אנשים, כשקורה משהו רע, הם רצו לחפש את מי להאשים. 

קורה. 

כמו שמקובל בקרב סוכני המחלות - הם לא יחמיצו הזדמנות לנצל את אותם הורים ניצול ציני ואכזרי כדי לשכנע אנשים באג'נדה ההרסנית והשקרית של הכת שלהם. 

 

1. החיסון הזה נבדק על אלפי בני אדם ונעשה שימוש במאות אלפי מנות חיסון של החיסון המדובר. 

 

2. אחוז הילדים הסובלים מפגיעות נוירולוגיות שחוסנו בחיסון שהוחזר, לא גבוה יותר מאשר ביתר האוכלוסיה, מה שאומר אחד משני דברים:

או שהחיסון הזה לא גורם לבעיות נוירולוגיות, או שהחיסון הזה מרפא בעיות אצל ילדים מסוימים וגורם להם אצל ילדים אחרים באחוז זהה... 

 

3. אם חיסון זוהם, הסכנה היא שיהיה, ובכן, זיהום... אם היה חשש שזיהום גורם לפגיעות נוירולוגיות, אז בכל פעם שילד היה נשרט, היינו צריכים להיות מודאגים שאולי מה ששרט אותו היה מזוהם ושהוא יפתח בעיות נוירולוגיות. 

 

4. כן, החיסון הוחזר. למה? כי לא לוקחים צ'אנסים וכי חיסון מזוהם יכול לגרום לזיהום שיכול להיות מסוכן. נכון לעכשיו, לא ידוע על ילדים שפיתחו זיהום בעקבות החיסונים הללו. 

 

5. מן הסתם, בבית המשפט, ההורים לא יוכלו להוכיח קשר לחיסון ואפילו לא להוכיח קשר סטטיסטי - ואני מקווה מאוד שמשרד הבריאות לא יתפשר על קבלת פסק דין כיוון שכל קבלת פשרה, תהווה נשק בידי סוכני המחלות. 

 

וזה מה שיש לאנשי מקצוע לומר על הענין: 

http://midaat.org.il/midaat/press/scibvac-qa/

 

http://chisunim.co.il/Upload/Documents/%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%AA%20%D7%95%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA%20%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90%20%D7%97%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A0%D7%99%20%D7%A6%D7%94%D7%91%D7%AA%20B.pdf

 

 

 

מצדיעה לך שאתה לא מתיאש

אמור להיות כתוב בפנקס. תבדוק מה כתוב בדיוק.

שם החיסון ומספר האצווה.

בעיני ההתמודדות תלויה בכם.
אישית בגיל צעיר לא התעקשתי. כשיש כבר מס' ילדים גדולים וכל אחד רוצה להחליף כבר יותר מאתגר.

אנחנו התמקדנו בזה שיש לה עכשיו 2 וזה יותר מאחד לרוב זה עובד.. ואנחנו מראים לה שגם לנו נשבר וזה לא נורא..ממשיכים הלאה

ויש מקרים שאני בוחרת פשוט לומר לה שאני לוקחת את זה לעצמי ומביאה לה חדש.. ואז השבור הופך להיות שלי ומשום מה של אמא יותר טעים..אז זה הופך להיות בסקוויט שבור שווה..