ביום שלישי הקרוב, החל מ21:00, נארח בפורום "מורים לחיים" את:
אברהם אברון,
מורה ומחנך. Ma בארגון וניהול מוסדות חינוך. מומחה לזכויות מורים.
אברהם ישמח לענות לשאלות בנושאים הבאים:
תיאום מס, ביטוח לאומי, אופק חדש, עוז לתמורה, עולם ישן, גמולים ודרגות, ותק, פנסיה וקרן השתלמות, חופשת לידה ושמירת הריון, מילואים, ארגוני המורים ועוד.
פרטים נוספים והפניית שאלות לאברהם כבר מעכשיו, בקישור זה:
חי(נ)וךאחרונה"אומר לי לפעמים- הרגשתי בלילה שאני צריך אבל לא היה לי כח לקום..."
זאת ה-נקודה - בלי רצון חזק מצד הילד ושיתוף פעולה שלו שום שיטה לא תצליח.
מה יעזור זמזם אם אפילו בלי זמזם הוא לפעמים מרגיש שהוא צריך אבל מתעצל לקום??
והעובדה שישן חופשי אצל חברים ולא מפספס שם - גם היא מוכיחה שמבחינה פזיולוגית כנראה אין שום בעיה, הבעיה היא שבבית הוא לא צרגיש צורך להתאמץ בעניין.
ולכן לדעתי זה השלב של להרפות ולשחרר, להשאיר את הכדור לגמרי בידים שלו. ללמד אותו לעשות כביסה לבד ולהתנתק מהנושא.
אם זה באמת לא נעים לו מול האחים הקטנים ואת לא תגלי מעורבות רגשית בעניין, הוא לבד יאלץ לקחת את האחריות
מבינה אותך שאת מרגישה שעברת את שלב ה"לחכות שזה יעבור" אבל ממליצה לשנות את זה ללהתנתק מהעניין ולהאמין באמונה שלמה שזה עניין שלו בלבד וכשהוא ירצה מספיק הוא יצליח. מתישהוא זה יפריע לו ואז הוא יפסיק.
ילד בן 3 ששוכב על ילדה והם משחקים אבא ואמא זה בעיני נורה אדומה
ילד שמגלה את גופו זה נורמלי וזה הזמן להסביר לו על פרטיות הגוף שלו וכו אבל כאן זה לא נשמע לי אותו דבר
לא יודעת מה להגיד לך לגבי הגן כי אני בכלל בעד גן נפרד החל מגן גיל 3 והלאה
מה שעשינו: נסענו לקבר של צדיק באזורנו, רק אנחנו (הורים ושני ילדים), התפללנו שם וגזרנו לו מעט שערות.
אח"כ חזרנו הביתה, ובני המשפחה שלנו הגיעו (סבים ודודים רווקים), והשתתפו בהמשך התספורת. לא זוכרת מה בדיוק עשינו עם אוכל, אבל נראה לי שרק הכנתי עוגה, ואת השאר קנינו (דברים כמו בורקס וכו') או שאמי וחמותי הביאו קצת.
קצר יחסית ולעניין, והיה מרגש ושמח מאוד
[ודרך אגב - עשינו את החלאקה לפני תאריך יום ההולדת שלו, כי ידעתי שיכול להיות שתהיה לי לידה מוקדמת. ואכן צדקנו - ילדתי פחות משבוע לפני יום הולדתו...]
עוגה, עוגיות, קרקרים, קצת ממרחים (חומוס\גבינה וכו')
אפשר לחתוך ירקות גם ביום שישי ולשים במקרר סגור בניילון מצמד (נגיד גזר\גמבה\עגבניות שרי שלמות, רק מלפפון לא מתאים לחתוך מראש...אז אפשר לוותר עליו, אפשר להוסיף תירס גמדי אם זה בתקציב)
אחרי שבת גם ככה לא צריכים יותר מדי אוכל.
קצת ממתקים לילדים - שבעל השמחה יהנה...
אם גם זה מורכב אפשר פשוט להזמין פיצה לכולם...
אפשר שהילד יחלק לילדים שקיות קטנות עם ממתק\הפתעה
אפשר לתת לו ללקק דבש\שוקולד בצורת אותיות
לקנות לו ציצית וכיפה
לא חושבת שלילד משנה מה יאכלו בארוע... וכמה זה יהיה גדול או קטן...
עזרתן מאודאמאל'ה 3אחרונהאז ככה,
הילדה השלישית שלנו מדאיגה אותי מאד.
בת 3 . עם התנהגות לא פשוטה.
מוצאת את עצמי במתח גדול סביבה.
ב"ה יש עוד ילדים,
אבל איתה קשה לי מאד.
וזה מוביל אותי להתפרצויות לא טובות כלפיה.
היא צועקת המון
בוכה הרבה
מרביצה
לא נעימה כלפי אחים שלה.
וכואב לי מאד.
ואני דואגת מאד.
הגננת אומרת שב"ה בגן היא מתנהגת יפה
ומשחקת עם חברים
אבל לפעמים צובטת ילדים אחרים.
אמנם היא השתפרה בעניין מתחילת שנה
אבל עדיין עושה זאת.
אבל בבית- קשה כ"כ!
חייבת איש מקצוע להתייעץ עליה.
לא יודעת עם מי?
פסיכולוג התפתחותי?
אשמח מאאד לעזרה והכוונה למישהו ספציפי.
תבורכו!
יש להם הדרכת הורים או משהו בסגנון שאת יכולה להתייעץ פרטני
מוזמנת
ייתכן שצריך רק הדרכת הורים טובה (איך להציב גבולות, ללמד את הילדה לווסת רגשות וכו)
אפשר לעשות הצגה עם כלב או חתול מפרווה, להראות תמונות שלהם, לספר עליהם סיפור.. או אפילו להיחשף (לא בצורה מפחידה) לחתול אמתי ברחוב..
יפית8הבת שלך חווה איזשהוא קושי והכלב והחתול זה הפתרון היצירתי שלה איך להשאיר אותך איתה.
את לא צריכה בכלל לדבר על הכלב והחתול, הם לא הבעיה והם לא הפתרון.
הנקודה האמיתית והחשובה היא שכשמגיע הזמן ללכת לישון היא חווה קושי - ואת צריכה למצוא דרכים לעזור לה לפתור את הקושי הזה.
קודם כל - תביני אותה. זה מאד נפוץ ומובן והגיוני - במשך היום הילדים פעילים, מעניין להם, הם עסוקים. מגיע הערב, צריך להפסיק את כל הפעילויות, ללכת למיטה לשכב בשקט ואז באות כל המחשבות לראש. החברה שדחפה אותי היום בחצר, הגננת שגערה בי והתביישתי ליד החברות, הממתק שרציתי ולא קיבלתי והאח המעצבן שבכה ואמא טיפלה בו בדיוק כשרציתי שהיא תשחק איתי... הבנת את העקרון? ולפעמים באמת ילד חווה יום אחד משהו שהפחיד אותו או שמע סיפור מפחיד על פיגוע או תאונה ובזמן הזה שהוא שוכב במיטה והולך לישון הוא שוב נזכר ושוב מפחד. עד כאן טבעי ונורמלי.
ותוסיפי את זה שהרבה פעמים כשכבר מגיעה שעת ההשכבה אמא עייפה וקצת חסרת סבלנות ורק רוצה כבר שכולם יהיו במיטות ושקט שיהיה פה. והילד מרגיש את זה ומתחיל להרגיש בודד..
אז אחרי שהבנו את זה, מה עושים?
עוזרים לילד לעשות את המעבר מפעילות לשינה בצורה נעימה כך שהשלב הזה לא יביא אותו לתחושת בדידות או פחדים - משתדלים שיהיה איזהשהוא טקס שינה קבוע פחות או יותר - ארוחת ערב, מקלחת (בסדר שמתאים לך, אני אישית בחורף לא מקלחת כל יום) הולכים למיטה עם חיבוק ונשיקת לילה טוב, קוראים קריאת שמע ביחד. אפשר להשאיר מנורת לילה, אפשר להסתכל בספר עם תמונות במיטה במשך כמה דקות שאת מחליטה (אצלי בגיל גדול יותר אני מרשה לקרוא קצת במיטה - זה עשה פלאים למעבר רגוע מפעילות היום לשנת לילה). אפשר לעשות שכל אחד מספר משהו טוב שקרה לו היום ואז החיבוק והקריאת שמע. אפשר לשים קלטת עם סיפור קצר, שיר אחד או שניים - מה שמתאים לך. העיקר שההשכבה תהיה מתוך אוירה טובה, שמחה ואוהבת.
ואם את מגיעה עיפה ומתוסכלת להשכבה - אז פה יש לך עבודה עם עצמך לדאוג שתגיעי רעננה ועם כוחות להשכבה - תמצאי את הדרך שלך - לקחת לעצמך פסק זמן של קפה ועוגה לפני שאת מתחילה עם ההשכבה, לנסות לנוח כמה דקות, לאכול משהו - הרעב משפיע עלינו ולא לטובה - תחשבי על רעיונות יצרתיים. העיקר שתגיעי לשעת ההשכבה עם מספיק כוחות להיות סבלנית ונעימה באמת
וואו חפרתי.. מקוה שיועיל במשהו
בהצלחה רבה!!
הבת שלי כבר גמולה כמה חודשים ,ישנה עם חיתול בלילה אבל לאורך היום הולכת לבד לשירותים ולא מפספסת בכלל.
לפני שבוע בערך הסייעת התקשרה אלינו אחרי הגן (ההורים שלי לוקחים את הילדה לכן התקשרה לדבר איתנו) ואמרה לנו שהיא שמה לב שהילדה לא עשתה קקי או פיפי כל היום בגן ושנשים לב אם היא עושה בבית.
בערב כשהיא הגיעה לבית של סבא וסבתא היא עשתה פיפי וקקי בלי שום בעיות.
מאותו יום היא לא רוצה לעשות צרכים בחוץ , לפעמים אומרת שיש לה פיפי ואז הולכים לשירותים (לדוגמא בג'ימבורי) ואז אומרת לא צריכה.
בבית שלנו ואצל סבא וסבתא עושה ללא בעיות.
כבר שבוע וחצי במצב הזה..
היא לא מתלוננת ולא בוכה פשוט מתאפקת ועושה כשמגיעים הביתה
לא היה שום דבר מיוחד שיכול להשפיעה עליה ,גם הסעיית והגננת לא מבינות למה זה התחיל
היא ועוד ילד היחידים שגמולים והכל היה תקין עד לפני שבוע וחצי.
וזה לא רק בגן אלא גם במקומות אחרים.
בגן היא שמחה משחקת נכנסת בכיף לגן ומחבקת את הסייעות בבוקר
אשמח לעזרה
הגעתי איתה לגן בבוקר , ביקשתי שתראה לי איפה השירותים
הלכתי איתה לשם והיא הראתה לי ,אפילו הסבירה לי שבוחרים ישבנון מתוך 3 אופציות כשעושים פיפי וקקי
רק היא ועוד ילד גמולים ואף אחד לא מפריע
היא כבר חודשיים בערך עשתה בגן צרכים בלי שום בעיה.
ממלאים לה את הבקבוק פעם או פעמיים ביום ,היא מאוד אוהבת מים אז שותה יפה כל יום
היא מגיעה לגן בשעב ורבע בבוקר ונשארת עד ארבע
אם זה היה מהתחלה כך אז אני יכולה להבין את זה אבל זה התחיל פתאום
כשהתיעצתי קצת יש שאמו לי שזזו הרגשה שלה של שליטה כי זה בין הדברים היחידים שהיא יכולה לשלוט בו בלי התערבות של ההורים
כל השאר (מלבד לגרום לה לאכול בכוח) אנחנו יכולים להחליט בשבילה
היא עצמאית והולכת לבד גם בבית וגם בגן (לפני שהתחילה הבעיה)
בשבוע האחרון שמים יותר דגש ושואלים ומציעים לה ללכת לשירותים אבל היא אומרת שהיא לא צריכה ואין לה לעשות.
אבל בבית לפני הגן או לפני יציאה למקום אחר היא עושה בלי שום בעיה
גם כשחוזרת עושה ללא שום בעיה
היא משחקת צוחקת ולא מראה שום סימנים של משהו חריג..
משוב על גישת שפר:
אני אם לשישה, הגדול בן שבע וחצי. ב"ה זימן לי הקב"ה והצטרפתי לחוג הורים בגישת "שפר".
משונה להיזכר במפגש הראשון בו נשאלנו על הציפיות שלנו מהסדנא? זכורני שהייתי מסופקת מאוד באשר ליעילותו, "כי מה כבר אפשר לחדש אחרי כל מה שלמדנו והחכמנו?" בסיכום אני יכולה לומר שהופתעתי מאוד. אכן, היה הרבה מה לחדש. קבלתי בסיס מוצק בקשר לחינוך ילדיי.
מאז ומתמיד היה מאוד חשוב לי נושא "חינוך הילדים". למדתי רבות, רכשתי וקראתי המון ספרים בנושא ושמעתי אין ספור שיעורים מפי מחנכים דגולים. אך לצערי בשטח למרות שהרביתי ליישם את הדברים הנלמדים לא נראו תוצאות משמעותיות. הרגשתי הייתה – שחסר לי בסיס לכל מה שלמדתי.
הייתי מעניקה המון חום ואהבה לילדים, מחלקת ממתק לאחר ברכת המזון ובקבלת שבת, מספרת סיפור כמעט בכל ערב לפני השינה, מגוונת בתפריט האוכל בוקר, צהריים וערב ועוד כהנה וכהנה. למרות הכל כמעט תמיד התוצאה היתה הפוכה מהמצופה. לאחר שחילקתי ממתק ציפיתי לתודה או לפחות לשמחה אך תחת זאת היו בכיות – שהממתק לא מספיק גדול, או לא בדיוק הממתק הנחשק.
לאחר הסיפור היו בכיות למה אין עוד סיפור, או שהסיפור היה קצר מידי.
על האוכל היו תלונות שהוא אינו טעים וכו'. וכן הרבה תלונות שמשעמם כאשר אני מנסה להציע תעסוקה הולמת שכמעט תמיד נדחתה.
כשיצאתי עם הילדים לקניות התחרטתי מיד, משום שהילדים פשוט שיחקו תופסת ומחבואים בחנות תוך כדי השתטחות על הרצפה, צעקות וקריאות קולניות ובכיות על דברים שלא נקנו.
אחד מילדי היה אוכל את הכיפה והציצית והורס אותן בקצב מסחרר, נסיתי הרבה שיטות, לבסוף הגענו למסקנה שהילד סובל מהפרעה בתחושה, ועל כן הוא מחפש לעצמו גירויים. הוא היה קופץ עלי בצורה פתאומית וחזקה מאוד שהסבה לי כאב. כמעט תמיד הייתי דוחה אותו בשל כך ומנסה למגר את התופעה ושוב קישרנו הכל להפרעה בתחושה. לכן התחלנו במסאז'ים ועיסויים ע"מ להגיע לוויסות תחושה וכן דיברנו על ניסיון להגיע לריפוי בעיסוק, חדר ג'ימבורי וכדו'. בנוסף לזה הילד היה משמיע קולות כמו של חיות ללא שום סיבה הנראית לעין, במיוחד כשהיינו בחברת אנשים זרים, או בחדר המדרגות וכדו', דבר שהסב לי צער רב, גם בגלל הבושות – "איזה מין ילד יש לי שלא יודע איך מתנהגים ואיזו מין אמא זו שלא יודעת לחנך את ילדה".
ב"ה שזימן לי להשתתף בסדנא בה הבנתי כי ילדי מתחברים אלי בדרכים מוטעות. והוחדר לי עמוק עמוק כי אין לנו שליטה על התוצאות. בידינו רק לעשות השתדלות. הקב"ה לקח אותנו – ההורים – שותפים איתו, ועל כן בכל עניין נפנה אליו יתברך שבידו הכל.
התחלתי לעבוד לפי הגישה, נטרלתי את רגשות האשם, את ההרגשה שאני אמא לא מספיק טובה ולא מספיק יודעת. כיום אני יותר בטוחה בעצמי גם כאשר אני עושה טעויות. אינני מתנה את האמהות שלי בתוספת ידע וכדו'. העבודה אינה פשוטה אך משתלמת ביותר!
את הממתקים אחרי ברכת המזון הפסקנו, האמנתי בילדי שהם רוצים לברך ואינם צריכים את הממתק לאחר הברכה. הם מסוגלים ורוצים לברך. הבהרתי זאת לילדים שמעתה אנו מברכים לשם שמים משום שאנו רוצים להודות לה' על האוכל הטעים ואינני מחלקת ממתק לאחר הברכה. וב"ה היום הילדים מברכים ברכת המזון מקסים, בכל פעם לאחר הארוחה. כמובן שאח"כ אין שום בכיות וטענות שהממתק לא היה לטעמם…
בנוסף הורד גם הממתק בקבלת שבת – שהיה מונע ממני להתפלל בנחת לפני נרות שבת קודש – משום שהילדים כבר חסרי סבלנות שרוצים שאחלק כבר את הממתק, וגם כאשר מקבלים אותו אז מתכרכמות פניהם על כך שאינו בדיוק כפי ציפייתם. הודעתי לילדים שמעתה אני מחלקת ממתקים מתי שנראה לי ומתי שארצה. וב"ה שהשבת מתקבלת אצלנו הרבה יותר ברוגע ובשלוה. גם עמדתי על כך שהבנים יוצאים לתפילה והבנות נשארות בבית ולא נבהלתי כבעבר כשהבנות ניסו לתנות בפני מדוע רק הן בבית? היה לי את הביטחון לומר שמתאים שהבנים בבית הכנסת והבנות בבית והדבר עבר בנחת ובשלווה והשפיע לאחר מכן על כל סעודת השבת.
הילד שהרביץ הרבה – הייתי די מיואשת ממנו. הבנתי בזמנו שההרבצה נובעת מאימפולסיביות ואין לילד וכמובן לי שום שליטה בנידון. נסיתי המון המון שיטות, ממבצעים ועד עונשים, סיפורים ופתרון בעיות, וכן דיבור על רגשות וכו'. ולמרות זאת הילד הורחק בשל כך מהתלמוד תורה. והרגשתי ממש חסרת אונים. .בעקבות הלימוד הבנתי כי הילד משיג ממני את ההרגשה שאינני אם טובה. ושלא חינכתי אותו מספיק שלא להרים יד, ושאולי אם הייתי יודעת משהו עלום או שהיה בורא עולם מחונן אותי ביותר שכל ופקחות אולי אז הייתי מצליחה. ושאולי משום שלפעמים אני אינני שולטת בידי אז גם בני למד זאת ממני?
עבדתי על עצמי לא לחשוב כך ולדעת שהקב"ה שם אותי אמא לילד הזה עם היכולות והידיעות שלי, אני מצידי עושה את מירב ההשתדלות לחנך אותו והשאר בידי הקב"ה. הרגעתי את עצמי. נסיתי לא לחוש בכאב כאשר בני הכה ולא שלט בעצמו. ב"ה אפשר להגיד ש90% מההרבצות ירדו בתוך כשבועיים מאז שהחלתי לעבוד על הענין.
הילד אשר תלינו הרבה בבעיות התחושה שלו, ב"ה האמנתי כי אמנם יכול להיות שיש לו בעיית תחושה אך הוא יכול לספק את התחושה בדרכים אחרות ולא ע"י אכילת כיפה וציצית ולא ע"י "התנפלויות" בלתי מבוקרות. וכן נטרלתי את רגשות האשם שהיו לי כלפי ילד זה במיוחד, עוד מינקותו. וב"ה בתוך שבוע לא נשאר זכר לאכילת הכיפה והציצית וגם הקפיצות והחיבוקים החזקים פחתו כמעט לגמרי. גם הקולות שהוא משמיע פחתו בהרבה אומנם עדיין הוא לא הפסיק עם זה לחלוטין אך אני מרגישה שעלינו על דרך המלך. וככל שאני עובדת יותר על ההרגשה שלי כך גם התנהגות הילד משתפרת לבלי הכר.
לאחרונה קבלתי בטחון ויצאתי עם ילדי לסיבוב קניות, מה שפעם היה מסתיים במפח נפש ותשישות נפשית, הסתיים הפעם ברוגע ובשלווה, למרות שיצאתי עם כל הילדים ולא רק עם שניים. כאשר עברנו בחנות שמכרו שם דברים ב- 2.5 ₪ וכמו המחיר כך גם האיכות ולכן לא רציתי לרכוש לילדי סתם דברים שבעוד כמה דקות כבר לא יהיו קיימים, הבהרתי לו בצורה ברורה כי אינני קונה דבר שנראה לי חסר טעם ואם נמצא נקנה ואם לא אז לא. עבדתי על עצמי מבפנים שהילד מסוגל להבין זאת ולשתף עמי פעולה, ואני נוהגת בצורה הטובה ביותר שנראית לי. בסופו של דבר מצאנו רק לבנות דבר שהיה שווה ועמיד ואילו לבנים לא מצאנו. אם בעבר דבר כזה היה מסתיים בבכיות ובטרוניות הרי שהפעם בעקבות הסדנא ובעזרת ה' יתברך הבנים קבלו זאת בהבנה והמשכנו את הקניות בשלווה.
ב"ה מאז הסדנא הבית השתנה. יש הרבה יותר שיתוף פעולה, הילדים קמים בבוקר יפה, מסדרים מיטות, ומתארגנים ליציאה למקום הלימודים בנחת. האווירה השתנתה פלאים! גם בשובם התיקים חוזרים למקום והבית שומר הרבה יותר על צורתו.
הילדים אומרים תודה על האוכל ויודעים להודות על הסיפור לפני השינה – שמגיע רק כאשר לאמא יש זמן וחשק לספר.
תודה רבה לשליחה הנאמנה המנחה שבזכותה ובעזרת ה' הגיע השינוי המיוחל לביתנו.
או שרק חשבה על הרגשות שלה וכו'
אני בטוחה שיש חשיבות לתפיסה הפנימית של האמא - וזה שזה משפיע על ההתנהגות של הילד.
אבל לא יכול להיות שהיא לא אמרה לו שום שום דבר על זה ולא העירה וכו'
נראה שמשהו בתאור קצת חסר
כמעט כל הנקודות שהיא כתבה שהפריעו לה והיום כבר לא אצל ההורים שלי או שכנים זה לא יצר בעיה או שנפתר בצורות אחרות.
הבעיה בגישה הזו שחושבת שכ האמת רק אצלה וכל השאר לא שווים כלום. מבט מזלזל...
התלהבנו פתרנו בעיות...קצת התגאינו עד שנולד ילד אוטיסט בתפקוד גבוה(די טוב יחסית עם קשיי התנהגותיים
ותחושתיים ותקשורתיים) "בזכות "השיטה הנ"ל....הבנו ממש אחר המון איבחונים שיש לנו ילד אוטיסט והשיטות הרגילות לא
פועלות עליו כולל שיטת שפר שממש הזיקה לו. ילד נוסף התגלה עם קשיים נוספים וגם התברר למפרע שאם היה מאובחן קודם לא היה מסתבך
כמו שקרה שהעלמנו עין ולכאורה פתרנו בעיות. הילד האוטיסט דרך אגב,גם נשך הרבה דברים.
ב"ה אנו משקיעים במיוחדים הרבה ובע"ה יש התקדמות גדולה. אבל זהירות! אנו הפסקנו עם גישה זו,ושמים בצד כשצריך,
נקודה למחשבה.
חכמים הזהרו!
על היכולת לשנות כיוון כשהמציאות הורתה אחרת מהתאוריה, זה לא פשוט.
ועל הנכונות לכתוב על זה ולשתף.
מסכימה שאחת הבעיות הגדולות של השיטה היא העידוד להדחקת בעיות אמיתיות.
וההתייחסות של ההורה לילד, והרבה דרישות ממנו, ואז גם הילד אמור להשתנות בארח פלא..
(לא רוצה סתם להוציא לעז, ולכן אם מישהו מכיר יותר לעומק נתונים שונים אשמח שיגיב)
קשה לחשוב שבית מתנהל ככה.
עצוב
ב. הופ ועורצי ילדים חילונים מלאים בתכנים שלא תמיד תואמים את ההשקפה הדתית- זה משהו שאמור להיות ידוע.
כנ"ל ספרים, כנ"ל שירים.
יש הבדל בין השקפה לא דתית לבין זה. זה מוגזם לגמרי.
כל החילונים כאלה. תגידו להם שילד צריך אבא ואמא, ופשוט ירצו לסקול אתכם. לגבי מסורתיים, לפי מה שאני ראיתי בצבא, זה פיפטי פיפטי כזה...
מטומטם לאן העולם הגיע! למה ילדים צריכים לדעת דברים כאלו? ועוד בערוץ של ילדים כל כך פופולרי!
תכתבי אזור אולי יוכלו להמליץ לך
אני שמעתי על הרבה פחות - 200-250 ואפילו 150
ולא מדובר במתחילים או חסרי נסיון - מטפלים מנוסים ומומלצים.
לילדים או למבוגרים?
היי חברים, צריכה את עזרתכם בבקשה. אני סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית ברופין וחוקרת דפוסי התנהגויות של ילדים בני 6 ומעלה. אני זקוקה להורים שיענו על שאלונים בנושא אכילת ילדים והתנהגויות נוספות. אשמח לכל עזרה ושיתוף. אפשר לענות גם מהפלאפון תודה רבה! אדוה
כותבת לך פה כדי שתוכלי לשפר ולהשיג יותר שיתוף פעולה
אין אינדיקציה כמה דפים עוד נותרו וזה מה שגרם לי להפסיק באמצע, אם הייתי יודעת שנשארו עוד דף או שניים אולי הייתי ממשיכה עד הסוף
והשאלון קצת ארוך ומתיש מדי לטעמי
קנינו לילדים מערכת יצירה של מדבקות חלון, הבעיה שאחרי הייבוש המדבקה לא מתקלפת מהשקף.
יש לכם רעיונות מה אפשר לעשות?
ראיתי שיש הוראות לצייר את המדבקה על ניילונית של דפים. זה יתקלף טוב יותר מאשר מהשקף?
חשבתי אולי למרוח שכבה דקה של דבק פלסטיק לבן על השקף מתחת המדבקה, אתם חושבים שיעזור לקלף את המדבקה?
)לא היה לי מה להפסיד, אז ניסיתי גם על ניילונית, ובאופן מפתיע לגמרי זה התקלף בקלות
אז כן יש הבדל משום מה בין שקף לניילונית...
תודה!אמושיתאחרונה1. תשתדלו לא להראות גילויי חיבה לתינוק בנוכחותה. וגם את הדברים המוכרים כמו לתת לה לעזור עם התינוק,להביא בשבילו דברים,להרגיש גדולה.. ולתת לה הפתעה כאילו מהתינוק כי הוא אוהב אותה..
2. לדעתי זה עניין של גבולות. תקציבי לה מס' סיפורים ודקות שאת יושבת איתה, בצורה ברורה, ואח"כ תצאי בהחלטיות ואל תתייחסי לבכי שלה. מן הסתם, גם אם אחרי שעה, ובהתחלה במשך כמה ימים היא תבכה עוד יותר, אבל זה ייפסק בסוף כי היא תבין שהבכי שלה לא משפיע עלייך.( ואם זה בגלל פחד מהחושך אפשר לשים מנורת לילה ולשבת איתה קצת, אם זה פחד מהפרידה אפשר להכין אותה מראש כמה דקות לפני שאמא תכף הולכת, ולהיפרד בהדרגה, ובתור משחק (לא באותו זמן), לשחק איתה מחבואים, שאת הולכת וחוזרת, שתפנים את עניין הפרידה).
בהצלחה!
לא להתיחס אל הילד שהרביץ רק אל התינוק....
כלומר, לדבר אל התינוק ולהרגיע אותו, וככה הגדול מבין בדרך עקיפה שלא כדאי לו להרביץ בגלל כמה סיבות:
1. הוא מבין שהתינוק מסכן כשהוא מרביץ וכואב לו...
2. הוא ממילא לא מקבל את תשומת הלב שרצה לקבל (בדרך שלילית)
3.בסופו של דבר אמא מתייחסת לתינוק ולא אליו אז מה הוא מרויח מלהרביץ? לא שווה לו....
וכמובן יותר לשים לב להתייחס אליו בצורה חיובית. להגיד לו שהוא גדול וכו' ולחפש מתי אפשר להחמיא לו על דברים טובים... ככה לא יצטרך לחפש את תשומת הלב השלילית....
בהצלחה!!!!
כשבן השנתיים שלי צריך ללכת לישון אנחנו מספרים סיפור אחד ואח"כ מנמיכים את האור ומישהו שוכב לידו עד שהוא נרדם
אחרת אין מצב שהוא ישכב בלי להתחיל לטייל בכל הבית. גם אם הוא עייף...
אולי תנסי להשאר בחדר ולהניק את התינוק עד שהיא נירדמת?
בקשר ל1- זה באמת קשה ומתיש
אבל תנסי כשאת מתיישבת להניק להושיב אותה לידך ולקרוא לה ספר. או לארגן איזה בובה קבועה לזמנים האלה, שהיא תשחק איתה.
חוץ מזה עוד לפני שהיא מתחילה להרביץ, (או גם אחרי) לתפוס לה את היד ולהראות לה איך מלטפים אותו בעדינות
"הנה בואי נעשה לתינוק טובה...יופי כל הכבוד..." וכו'
אבל נראה לי שהבסיס הוא- למצוא זמן שבו רק שניכם בבית ולעשות בו דברים כיפים.
טיול, מוזיאון, בית קפה, הצגה, קונצרט, סנפלינג, סקי, חדר בריחה, וכד'
לצבור מחדש חוויות מיוחדות שהן רק של שניכם, בלי הילדים.
מעדיפה להמשיך באישי
אני קשורה לפורום הסמוך,
אבל זו סוגיה שמטרידה אותי עוד לפני שבכלל נכנסתי לחיי זוגיות.
אני חוקרת את הנושא הרבה זמן. מדברת על זה עם אנשים, קוראת פוסטים, חומרים מקצועיים, והמסקנה היחידה שלי זה שזוגיות מתחדשת, עם ניצוצות בעיניים, זה מפעל חיים ודורש השקעה מטורפת.... אבל אפשרי.
מאמינה שלא חידשתי דבר.
עוקבת.
מרתק אותי ממש.
אבל לא מטורפת.
השקעה מטורפת יש לזה קונוטציה שלילית כאילו צריך לעבוד נורא קשה
מנסיון של כמה וכמה שנות נישואין - ההשקעה ברומנטיקה הזוגית זו השקעה בהחלט אבל השקעה בקונוטציה חיובית, גם ההשקעה עצמה היא טובה וכיפית, הייתי יותר קוראת לזה מודעות, בגרות, לבנות סדרי עדיפויות, לסדר את הראש כמה מקום צריך לתת לזה במכלול החיים העמוסים. זה השקעה נעימה, לא השקעה מטורפת.
מפצלש"תאצל "החילונים" גם יש משכנתא
ואולי התמודדויות אחרות
תתחילו בפחית קולה ללא ילדים וללא ניידים
שלום לכולם
אחד מילדיי, שם לב בשירותים לילד ש"הציץ לו" מהתא ליד.
הוא דווח למורה, אנחנו גם שמענו מזה, וזה הועבר באותו יום לצוות- מחנכת (שהיתה ביום חופשי), יועצת, ..
בדיבור/ דיבוב שעשיתי, צויין שהמציץ אמר לאחר מכן(ולא באותו רגע), בכיורים של השרותים, "אל תספר מה קרה"
על פניו- במקביל לבירורי הצוות, אני נוטה שלא מדיי להיבהל מעצם המעשה- מצד הפוגע כמובן- אלא להכיל כמעשה שובבות-סקרנות, שלאו דווקא נעשה ממקור שלילי מדיי.
כמובן שהבן שלי היה נסער ויקבל חיבוקים דיבורים ומה שצריך.
אני מתלבט לגבי ה"אל תספר", אם זו נורה אדומה. כמובן, שכנראה זה ידווח לצוות.
אם למישהו יש תובנות- הערות
...
תודה ובשורות טובות
לדווח לצוות - כמו שכבר עשית
הגיוני שהילד אמר - אל תספר מה שקרה - כי הוא קלט שהוא עשה מעשה לא רואי ומפחד שיכעסו עליו
אבל צריך לעקוב ולראות איך הילד הזה מתנהל בדר"כ, יכול להיות שהוא עצמו קורבן להטרדות או התנהגות לא הגונה
בס''ד
אשמח לקרוא מה אתם עושים כשיש במשפחה אח גדול (6) שמעוניין לשחק בגולות בבית, ובמשפחה יש עוד ילדים קטנים. האם יש לכם כללים ספציפיים שמבטיחים שהגולות לא תסכנו חלילה את הילדים הקטנים? ואם כן - מהם?
תודה רבה!
הם לא מבקשים דווקא את המשחק הספציפי הזה
וכשאיכשהו הגיעו אלינו גולות הן הלכו לפח.
אני ממש פוחדת ולא רואה איך אני מצליחה לשמור,
אולי אם היה אצלינו קצת יותר סדר ושמירה על חפצים הייתי מעיזה
אספנו את כל הגולות ושמנו בארון למעלה עם הבגדי קיץ/חורף עד שהתינוק יגדל.
כשאמא מאד בטוחה בעצמה במשהו הילדים מקבלים את המסר, הם קולטים מצוין מתי אמא *פתוחה למשא ומתן* ומתי לא.
הם מקבלים את הגזירה..
פשוט אין..
זו סכנת נפשות.. אין דרך באמת לפקח על זה..
יש מספיק משחקים אחרים לשחק..
גולות לא נכנסות לבית והם יודעים את זה..
מסבירה להם שאני אוהבת אותם מאוד.. וכל ילד שנולד, נולד אחרי הרבה תפילות ובכיות לה'.. ואני אעשה הכל כדי שהם לא ייפגעו..
הם ממש לא מתווכחים על זה.. זה כ"כ חד משמעי אצלי, כך שהם ממש מקבלים את הגזירה..
בהצלחה.
הבן שלי (בן 3.5) מפספס במיטה בלילה.
מה הייתם עושים בסיטואציה שלהלן:
קמתם באמצע הלילה (לשתות/ לשירותים נניח), עברתם דרך חדרו של הילד וגיליתם שהוא פיספס במיטתו.
הילד ישן חזק ולא מרגיש.
האם תעירו אותו? אם כן, האם למקלחת או החלפת בגדים/ מצעים זריזה?
או שלא תעירו אותו ותתנו לו להמשיך לישון רטוב עד הבוקר? (חורף..)
אודה לתשובות ממי שעבר את זה ולא לתשובות תאורטיות..
ערב טוב
