פורום הורות (עמוד 76)

למה אין סיבה להתבייש? זה מביך אותי ברמות שאני מחפשת לקבור את עצמי באותו רגע..

האם יש איזושהיא הדרכה מסודרת להורים בנושא. אני מניחה שהרבה נתקלים בכך. ולי כשומרת תורה ומצוות התסבוך עם זה גדול שבעתיים.. מרגישה תסכול עמוק מכך שאף אחד בציבור שלנו לא מציג את נקודת המבט הקדושה והבריאה לטיפול בתחום זה. שנים לא הרגשתי כל כך מבולבלת ואבודה כמו עכשיו..

זה כנראה נובע מסקרנות וגילוי של איבר חדש, אנחנו אלו שמרגישים מובכים ומייחסים לזה אופי לא ראוי. לכן גם התגובה שלנו חשובה מאוד, כדי שילד יגדל עם יחס בריא לגוף שלו. ממליצה לך להיכנס לאתר של מכון באר אמונה. הם מכון דתי, שמתעסק בין היתר גם בדברים האלו. יש להם כל מיני אופציות, סדנאות, טיפול משפחתי, מניחה שאם תתקשרי יוכלו לייעץ לך ולעזור.

מכון באר אמונה - בית

ואת צודקת, זה באמת נושא מאוד חשוב שלא מספיק מדברים עליו. צריך לדעת איך לדבר עם הילדים נכון כדי לפתח מיניות בריאה, גם אם הילד לא מראה התנהגות שנראית לנו חריגה. אז בעז"ה בסוף זה יצא לטובה
בהצלחה רבה! ושנצליח כולנו בעז"ה לייצר עם הילדים שלנו קשר בריא ופתוח ולחנך אותם נכון בנושא החשוב הזה

לא מכיר את האתר - אבל לא כל מה שב"אמונה" אומרים איך צריך לחנך, הוא בהכרח נכון.

אני לא חושב שזה נושא ש"צריך לדבר עם הילדים עליו".. צריך להיות נורמליים, מבחינת מידות יהדותיות ומבחינה אנושית - ולפי זה להגיב כשצריך. יותר לא לקלקל - מאשר מה כן לדבר, עם ילדים.

אם לפעמים - מרוב "זרמים" שונים שמתפרצים לחיינו, לא יודעים בדיוק מה נכון ומה לא - יש מקום להתייעצויות. אבל אז צריך להבחין היטב ממי לוקחים עצה. ומה השכל הישר וההרגשה הישרה אומרים לגביה.

הרבה מושגים היום, לקוחים ישר מתרבויות זרות מאד - ו"מתורגמים לעברית".. לפעמים אפילו עם הילה של "יהדות".

[פה בפורום זה לא רק "יקרות" אלא גם הורים אבות..]

אין שום בעיה. זה לא אומר כלום ממה שאת מדמיינת אסוציאטיבית.

אין מה להרגיש "דחיה", "חוסר אונים", "כעס".. בדיוק כמו שלא תרגישי כעס אם תכניס לפה משהו שלא ראוי למאכל כדי לבדוק את טעמו, אות תוריד את הטיטול כי הוא מציק לה. 

אין בך שום דבר "דפוק" שבגללו זה קורה..  סתם גילתה משהו בגוף שגורם לה איזו הרגשה. אין מה להתרגש מידי (אם כי אפשר להבין אי  נעימות מול אחרים, אע"פ שכל בר דעת מבין שזה לא אומר כלום).

אכן, תעסיקי אותה, תשמחי אותה בעוד דברים. תדאגי לרחוץ אותה היטב, שלא יהיו לה גירויים ופטריות (אגב, בדקת שאין לה?).

כדאי לא להגיב "מיידית" בהרמה, באופן שיצור משהו מותנה - כאילו היא חשה שזה מיד מביא תגובה כזו..

ואין כאן שום ענין של "נקודת מבט יהודית". מנקודת מבט יהודית, ילדה בגיל זה לא עושה שום דבר בכוונה רעה - וזה גם לא מראה על איזה "מידה רעה" כמובן.. וגם לא מראה על הרגל לעתיד. קל וחומר לא משהו על ההורים - כשמדובר בהורים שדואגים לספק חום (גם פיזי - חיבוקים וכו'), תשומת לב ואהבה.

הרבה נחת. תאהבי אותה לגמרי, בכל מצב. תחייכי מהגיל..

בשתי השורות לפני האחרונה (לגבי מה לומר לילד בן 3-4) - אינו נכון. ח"ו.

דווקא בנידון זה, זה אכן "העתק-הדבק" מתרבויות זרות מאד, ועלול להביא להשלכות שליליות, גם לטווח ארוך יותר.

[לא מתכון להיכנס כאן לדיון. פשוט שלא יקחו רעיונות]

היא בגיל שהיא מגלה את גופה, והיא ממש לא יודעת להבדיל בין הרגל לבין האיברים המוצנעים - מבחינתה הכול אותו דבר.

וזה מצוין שהיא סקרנית ככה, ומנסה להכיר את הגוף שלה מכל הכיוונים!

אין לך מה להרגיש אשמה בכלל, אלא לשמוח שאת מגדלת ילדה בריאה בנפשה.

לגמרי תמחקי מהמחשבות שלך את הרגשות הקשים האלו.

(בסוגריים אוסיף שאולי התגובה הקשה שלך לעניין קשורה בעוד דברים שמעיקים עלייך בחיים? אם זה כך - אולי כדאי לחשוב איך לעזור לעצמך בזה... בהצלחה!)

אז כרגע תניחי לה, תניחי לה להכיר את גופה בדרך הטבעית, ואל תציקי לה בנושא.

כשהיא תגדל יותר - יש מקום להסביר לה שלא נוגעים במקומות האלה בפרהסיה. ורק לקראת גיל ההתבגרות יהיה אפשר להסביר לה  שאלה מקומות מוצנעים, ולמה הם מוצנעים.

שוב בהצלחה!

אצל בנות התולעים עוברות לנרתיק וזה מגרד בטירוף! 

אם היא מתגרדת כל כך באטרף שברגע שאת מורידה אותה לרצפה היא שוב מתגרדת נשמע לי הרבה יותר כיוון של תולעים מאשר שהיא מגלה את גופה

ב"ה

רק עכשיו התפניתי לגשת למחשב.. תודה רבה לכל מי שהגיב/ה, התגובות שלכם בהחלט עזרו לי להכנס לפרופורציות נכונות ובעיקר להרגע ולהתחיל לנשום..

אכנס גם בעז"ה לקישור לאתר שהופנה כאן, כי זה בהחלט עורר אותי להתחיל לבנות לי תפיסה חינוכית נכונה להקנייה לילדים בנושא זה, כדי לא להגיע למצבים שילדים כבר שואלים ואנחנו לא יודעים מה לענות..

אז בהחלט תודה, והיה זה בהשגחה פרטית כדי לעורר אותי ללמוד את הנושא. שבזמני לא היה צורך כל כך להקנותו לילדים לעומת המושגים שהילדים נחשפים אליהם היום בצורה לא בריאה.

אז שוב תודה רבה לכולם. ושנצליח לחנך את ילדינו מתוך קדושה בריאות ושמחה לעבודתו יתברך.

זה בהחלט מביך ולא נעים כי זה לא "נראה" טוב.

אני יודעת שאין קשר למשהו מיני וזה רק מעצם הנעים בשבילה...אבל עדיין זה מביך ולא נעים לשבת לידה ככה ובמיוחד לא ליד אנשים.

אז אני באינסטינקט מרימה אותה ומנסה לפתות אותה במשהו אחר מעניין. שמתי לב שזה קורה בזמן "שעמום", או כשאני בדיוק מטפלת בילד אחר. אז פשוט לנסות שהיא לא תשתעמם וגם לא להיבהל מזה

שזה "בריא" בגיל הנוכחי.

70-90% מהבנות עד גל 4 עושות את זה. כמובן לבדוק תולעים, להימנע מגירוי ודלקות במקום, להשתמש בסבון עדין ולאחר אמבטיה בעדינות לשים על המקום שמן שקדים כ1 סיסי (עדיף ממזרק ללא מגע). התאמת חיתולים ובהמשך תחתונים ( להימנע מלחץ ושיפשוף). טייץ מתאים (לא קטן מידי). להעסיק את הילדה כדי שתתחיל לשכוח מזה. אין שום קשר לחינוך. אם יש אודם במקום או סימני דלקת או תולעים להיבדק אצל רופא. אין סיבה לכעס. 

ב"ה

האמת הופתעתי ושמחתי כאחד למראה גל התגובות. מבינה שזה היה בירור חשוב לעוד כמה מחברי הפורום. בעיקר שלא נבהל מהתופעה ונתנהל מולה בנחת.

ראשית לגבי תגובות שהמליצו לי לבדוק פטריות תולעים וכו, הכל תקין.

למי שלא האמינה שזה העניין שעליו כתבתי אז כן. ובהחלט זה קיים בגיל כזה.

מה שכן בזכות התגובות המרגיעות נכנסתי לפרופורציה. והצלחתי להתחיל לחשוב בבהירות ובהגיון ולהתחבר ללב הקטנה.

כיום הילדה כמעט ירדה מזה לגמרי.

בטוחה שהרבה מזה השתנה בזכות הרוגע והקבלה וההבנה שלי את המצב.

אהבתי אליה חזרה לפעום במלוא המרץ וללא כל תנאי. כבר לא נבהלת מזה.

מה שכן אני חושבת וזו דעתי. שכמו שלא אתן לילדה שלי ממתק בלי הכשר כך לא אאפשר לה לפתח הרגלי רגיעה כאלו. זה  לא בריא לנפש ובהמשך  גם בעייתי הלכתית.

ולכן מה שאצלי עבד נהדר זה ברגע שאני רואה אותה נשכבת על הרצפה ומתחילה בזה. וזה כמעט תמיד כשמשעמם לה. אני ישר מרימה אותה עלי באהבה גדולה ונחישות. ובלי שמץ לחץ בושה או גועל. ועוטפת אותה בחום ותשומת לב ומתיישבת לשחק איתה. וזה פשוט עובר לה ונשכח.

כבר שבוע שהילדה שכחה מזה לגמרי.

נחת יהודי אמיתי לכולנו.

לא כולנו נולדנו שווים ולא כולנו מצליחים להתאים את עצמנו למדדיי ההצלחה של המערב כיום.

אישית? הייתי ילד מ-א-ו-ד איטי, לקשור שרוכים לקח לי המון זמן, המון. זמן. המון.

שלא לדבר על חוסר המודעות לבעיות/הפרעות/התאמות קשב וריכוז בציבור הדתי של שנות ה-90.

אבל ב"ה העולם משתנה לטובה, לא צריך לדעת חשבון או מתמטיקה כדי להיות איש עסקים מוצלח (מומלץ כן לדעת לתפעל מחשבון), ויותר מזה, לא כל המקצועות יצריכו ממנו ישיב של שעות על הישבן מול דף לבן במאמץ אין סופי למלא את החסר... 

למרות שגדלתי במערכת חינוכית של "שב ותשנן", ב"ה הצלחתי למצוא תחום שמצריך ממני להיות פעיל ו"בשטח", ולא מול מחשב / דפדפת...

אחרי קרוב ל-5 שנים של עבודה מעשית-פיזית-חוץ משרדית, החלטתי לעשות תואר בתחום שמעניין אותי לכיף, ואני עדיין מתקשה ומגלה כל פעם מחדש שאני איטי יותר מאחרים.

ולא רק בתחום הלימודים, גם בתחומים אחרים אני איטי יותר, כלים בכיור? אני איטי יותר (אבל עדיין יוצא נקי לחלוטין), לנקות ערב שבת? עדיף שאתחיל משישי בבוקר אחרת זה יהיה סיוט של הדקה ה-90, להתלבש בבוקר? תני לי שעה בנחת... או 60 שניות בריצה מטורפת כי גיליתי שהייתי ממש ממש איטי ואני חייב להספיק לעבודה-לימודים.

אז מה? יש תחומים שבהם אני מהיר וזריז יותר ויש פחות, בצבא גיליתי שאני אחד הלוחמים המהירים, זה פשוט תחומי עניין והעדפות - כישרונות.

המלצתי?

למצוא דברים שהוא אוהב, לחזק אותו על מה שהוא כן עושה, למדוד אותו ביחס לעצמו ולא לכלל החברה.

אבל הכי חשוב? לוודא שהוא  מקבל אבחון, כן, שה"מערכת" תכיר בו ותדע להניח לו להתקדם בקצב של עצמו ביחס לעצמו ובלי הלחץ המיותר של "אבל כולם הספיקו 2 דפים"!!

אני כיום מספיק 1/3 ממה שסטודנט ממוצא מספיק, ולהקליד את ההודעה זו לקח לי יותר מזן ממה שהיה לוקח לאחרים (כנראה), אבל בתחומים שבהם התברכתי? אני מדהים...

תנשמי, תאבחני, תחזקי, תמדדי ביחס לעצמו והצלחותיו.

אבל בעיקר, תנשמי...

הוא ילד מקסים שהולך להצליח בחיים, גם אם הוא לעולם (כמוני) לא יהיה מסוגל לקרוא בקצב של שאר החבר'ה בכיתה.

אני קורא לאט ולא שוכח לעולם.

וגם אני מצטרפת להמלצה על אבחון קשב וריכוז

חוץ מזה- תפנימי שזה המנגנון שלו. הוא לא איטי כי הוא רוצה אלא הוא איטי כי המנגנון שלו שונה.
זה לא דפקט בו ולא דפקט בכם כהורים.
בנ"א נולדים עם יכולות שונות.
ב"ה היום יש לנו כלים רבים להתמודדות אבל זה לא כלי קסם להפוך אותו לזריז ומוצלח וכו' אלא כלים שיעזרו לו להתליח יותר במטלות שהוא צריך לעשות ולחוות את תחושת ההצלחה ביותר תחומים.
בינתיים וגם תוך כדי טיפול תמצאו דברים שהוא טוב בהם ומצליח ותשימו את זה בפרונט ככה שהוא יחווה את תחושת ההצלחה ויפנים את זה חזק חזק שהוא מוצלח וב-X/Y/Z הוא מעולה ובדברים אחרים קצת פחות.

וזו יכולה להיות בעיית תכנון (דיספרקסיה). (או עוד דברים, כמו קושי בוויסות חושי, היפוטוניה/היפרטוניה, חוסר בוויטמינים, בעיית שמיעה או ראייה סמויה ועוד)

תפנו לריפוי בעיסוק, לשיטת נוירופידבק/ביופידבק או למכון בגישה הנוירו התפתחותית תפקודית..

בינתיים אפשר לתת דברים טבעיים אומגה 3, זום וכדו'.

גם אימון אישי לקשב וריכוז יכול לעזור

וגם ממליצה על הדרכת הורים לילדים כאלו.

יש הרבה עצות באתרים וכו' איך לעזור לילדים כאלו להתארגן ולהתמקד

וגם מבחינה פרקטית, יש כל מיני אביזרים שיכולים לעזור בהתאגנות, למשל באתר הזה:

עזרי התארגנות וניהול זמן לילדים | כלים לניהול זמן למתמודדים עם הפרעת קשב וריכוז

בהצלחה!

בשביל למנוע החלקה

כשהוא מתעורר הוא מבולבל מדי לשאלות, ואולי מלחיץ אותו להיות המחליט. לדעתי תשדרי שאת אמא הגדולה והחכמה ואת מבינה מה מציק לו ומיד תעזרי לו לחוש הקלה. לא לשאול אותו, ישר להושיב. כך הייתי עושה. בהצלחה!

לפני שהמציאו טיטולים ח/פ אף אחד לא חיכה לגיל 3. אצלי 2 הילדים היו גמולים ביום לגמרי (פספוסים תמיד יכולים להיות) בגיל שנתיים וכמה חודשים. הם לומדים לאט לאט, לא חייבים להיגמל תוך יום אחד, אבל מסתובבים עם תפרחת שנה פחות.

ואני מדברת על גמילת יום.

עם שתיים מהן היה סיוט מתמשך ויומיומי של פספוסים רבים במשך יותר משנה. גם "גדולים". איכשהו עמדתי בהחלטה של לא לסגת אחורה ולא להחזיר טיטול (ביום. כמובן שבלילות לא הורדנו את הטיטול בשלב זה). בסביבות גיל 4 ורבע היה פתאום שיפור דרמטי ואז בתוך כמה שבועות הפספוסים נגמרו (כמעט).

ניסיתי לשחזר מה מכל העצות והשיטות שניסיתי עבד שם, ולא הצלחתי.

לשתי אלה לקח גם הרבה זמן אח"כ עד שהפסיקו להרטיב מתוך שינה. אני מניחה שמבחינה פיזיולוגית השרירים שלהן חלשים יותר ולכן היה להן קשה יותר.

אין כזה דבר גיל שמתאים לכולם.

ברור שלא בכל מקרה חייבים לחכות לגיל שלוש, ויש ילדים שיצליחו קודם.

אז יופי לכם וכל הכבוד למי שהצליחו לגמול בגיל שנתיים או שנה או אפס. אבל זה לא אומר שכולם מסוגלים. וצריך הרבה סבלנות, לא להילחץ ולא ללחוץ על הילד אם זה לא קורה.

ו...אל תשוויצו... סתם לא נעים לקרוא למי שמתאמץ ולא הולך לו

אין לי ביקורת עלייך.

התחברתי בקטע של בנות כי גמלתי בנות,

אבל לא התכוונתי דווקא אלייך, אלא לכל אלה שכתבו שתמיד גמלו בגיל צעיר וכמה שזה לא אמור להיות קשה.

בכל גיל של הילדים. ברור שבגילאים צעירים הגמילה בד"כ דורשת יותר מאמצים, רק השלוליות יותר קטנות. אך לעניות דעתי חשות לנסות ולהתאמץ, ולא לדחות את הגמילה סתם לגיל 3, אלא אם כן יש נסיבות מיוחדות במשפחה, כגון תאומים וכו'

לגבי קושי פיזיולוגי, אינני יודעת אם זה נכון. אני בעצמי נולדתי עם שרירים מאוד מאוד חלשים בכל הגוף (היפוטוניה של שרירים), אף פעם לא יכולתי לרוץ מהר כמו בני גילי וכו', אבל דווקא נגמלתי מוקדם, כמו שהיה נהוג לפני שימוש בחד פעמי. גם שהיו פספוסים פה ושם, הייתי גמולה. אולי ילדה עם שרירים חלשים מתאפקת פחות זמן, אז חשוב להזכיר לה יותר, וחשוב שלא תהיה לה התנגדות באופן כללי ללכת לסיר/שירותים

לי לא היה אומץ להוריד חיתול לגמרי, אבל כן הייתי מפשפשת מדי פעם. ודווקא ראיתי שבגיל 6-8 חודשים זה הצליח יותר, מאשר בגיל שנה, הסימנים היו הרבה יותר ברורים, וגם התינוק היה יותר צמוד אליי

חשוב לשים לב, שלילד מספיק חם בלילה. הרבה פעמים הפספוסים בלילה קורים בגלל הקור. הילדים שלי היו יבשים בלילה בקיץ, אבל הרטיבו בחורף לאחר מכן. מכנסי פיז'מה חמים חובה

להגיד שפשוט לחכות שהילד יקום עם טיטולים יבשים - זה לא נכון לכל ילד.

יש ילדים שתמיד קמים עם טיטולים רטובים וכשיש להם רצון להגמל גמילת לילה והם בשלים לכך הם מתחילים לקום לשירותים באמצע השינה. בלי שהיו טיטולים יבשים לפני גמילת לילה

הרעיון לא רע בכלל..

ייתכן ואת תצילי אותה..

יכול להיות שהפער יילך ויגדל ובגלל חששות וסטיגמות היא לא תצליח בלימודים..

במידה ואתם עוברים דירה, תעשו אתה עבודת הכנה נפשית טובה וזו תהיה ההמלצה של אנשי מקצוע.. ייתכן וזו תהיה ההצלה שלה..

מכירה מספר מקרים מקרוב שהעלו מסיבות שונות, הבינו שעשו טעות אך נאמר להם שכבר אין מה לעשות.. והילדות נפלטו ממערכת החינוך עקב קשיים רגשיים שנלוו לקשיים הלימודיים.. ברור שזה כמובן לא אומר כלום על הילדה המתוקה שלך שיכולה להיות הילדה המובילה בכיתתה גם אם לא תישאר כיתה!! 

שווה לחשוב על זה ולהתייעץ..

לזכור להתפלל לה' שיעזור לכם להחליט את ההחלטה הנכונה..

בהצלחה!!

כשהם עברו דירה.

הסבירו לו שיש פער בין בית הספר הקודם לחדש וכדאי לו להשאר.

אומנם זו כיתה יותר קטנה, אבל לו זה רק עשה טוב.

כדאי להתייעץ עם גורמי מקצוע, וחשוב מצד שני לראות האם במקום החדש לומדים חוברות אחרות/נושאים אחרים, שהיא לא תרגיש שהכל אותו דבר... וגם בנות כמה הבנות שיהיו שם, אם יש עוד כמה גדולות - היא לא תרגיש חריגה

זה עלול לגרום ליציאות כהות וקשות.

בכל אופן - אם היא מצליחה לעשות ולא מתלוננת על הכאב - לא הייתי דואגת.

תודה

1. להרגיל שמוציאים כל פעם משחק אחד (או שניים קשורים, כמו שני פאזלים) וכשרוצים להחליף קודם  אוספים את הקודם.

ככה אין מלא בלגן וקושי לראות מאיפה להתחיל..

2. לאסוף משחקים בשירה ומשחק לקלוע לקופסה, לשיר שיר ולאסוף ביחד.. באווירה טובה וכיפית, כאילו זה משחק

"הוא רק ילד בן 7"...

הוא לא *משקר*, הוא פשוט מסתיר את האמת. הוא לא עושה את זה מתוך כוונה לעשות רע, אלא כי הוא חושש (כנראה) ממשהו, ושינוי האמת נראה לו פתרון הכי טוב כדי לצאת מהבעיה שעלתה לו.

מנקודת ההנחה הזו צריך לצאת כשבאים להתמודד עם הקושי הזה ומנסים לעזור לו.

מקווה שאחרים ידעו לתת לך עצות ממוקדות יותר... בינתיים בהצלחה!

ולא נותנים בו אמון

תנסו קצת לשחרר

מצרפת תשובה של מנוחה פוקס בנושא (מתוך פורום):

ש. אחי בן ה-9 משקר לעתים תכופות. מה לעשות? (אציין שיש לו דמיון מפותח)

ת. יפה שאמרת: "אחי משקר לעיתים תכופות" ולא אמרת: "אחי שקרן!" אחת השגיאות שלנו ביחס לילד שלנו שמשקר, או ביחס לאח כזה, היא שאנחנו קוראים לו: שקרן! ואז אין לו סיבה שלא לשקר. שהלא גם אם לא ישקר – יוסיף להיות חשוד בדבריו. אני מקווה שגם יתר בני המשפחה אינם מכנים אותו בשם הנורא: שקרן!
למה ילד משקר?
ייתכן שאלו הגדולים ממנו, ההורים ואולי גם האחים, מוציאים מידי פעם מפיהם מילת שקר בלי לעשות חשבון. זה קורה אגב לרבים ולטובים שאומרים: "תאמר לו בטלפון שאני ישן" או: "תאמר שאני לא בבית" וכך הלאה. ילד שרואה שמבוגרים ממנו אומרים דברים שאינם נכונים – ישתמש גם הוא בדבריו בדברים שאינם אמת.
לפעמים אומרים לי הורים: "אנחנו מקפידים מאד על דיבורנו ומעולם לא שיקרנו!" הורים כאלו, מפני צדיקותם הרבה והראויה לשבח, הם לפעמים אנשים שכפי שמקפידים על עצמם, כך מקפידים הקפדה יתרה על ילדיהם. הילד פוחד מפניהם עד מאד וכך קורה שבמקום לומר שאכל משבצת מהשוקולד שלא קיבל רשות לאוכלו – יאמר שלא אכל. הוא מעדיף לומר דבר שאינו נכון רק לא להתעמת עם ההורים.
בדקו מה קורה אצלכם בבית, האם הילד לומד מהמבוגרים לומר דברים שלא היו, או שאולי הוא פוחד לומר את האמת ולכן משנה אותה.
מה תוכלו באמת לעשות?
אם הוא מחקה את המבוגרים, החליטו, אתם, המבוגרים, שאינכם משקרים עוד. אתם מהיום בודקים את מילותיכם בפלס. קבעו ישיבה משפחתית, שבו כולכם יחד ודברו על כך בגלוי. בחרו אחד מההורים או מהאחים הגדולים שיאמר: אנחנו רוצים להנהיג בבית הזה הנהגה חדשה: כולם פה דוברים רק אמת מהיום! ואז היו אתם הראשונים להוות דוגמא של החלטתכם!
אם הילד משקר מרוב פחד, תצטרכו ההורים והאחים הגדולים להיות פחות מפחידים, פחות מקפידים ופחות דורשים מהילד. כשתהיו פחות נוקשים – הילד פחות ישקר.
בהצלחה.

"לא משנה מה קורה, שתדע שאמא ואבא תמיד כאן איתך ובשבילך ואתה יכול לבוא ולספר לנו את האמת ואנחנו נעמוד מאחוריך ונתמוך בך".

זהו.

כל פעם שהייתי מגלה איזה "שקר", הייתי אומרת לו את זה.

ומשתדלת באמת כשהוא בא ומספר, גם אם הוא עשה משהו לא בסדר- אז לא לכעוס, לשקף את הדברים, להגיד לו שאנחנו מבינים שהיתה פה טעות ובוא נלמד מכך לפעם הבאה.

אגב, המשפט הזה חשוב בכלל לתקשורת פתוחה ותקינה בין ההורה לילד. שמעתי אותו פעם בהקשר של מוגנות נגד התקפות מיניות אצל ילדים, ואני משתדלת לשנן את זה לילדים שלי ולעמוד בכך בעצמי.

לא בזכות ספר

ולא בזכות סדנה

ולא בזכות חוכמה חינוכית עצומה שפתאום ירדה עליי משמים

אלא בזכות עניין טכני לגמרי, משהו שקשור לנסיבות שהשתנו, שפתאום הוריד בבת-אחת מהגב שלי המון מטלות שהיו באחריותי.

פתאום התפנה לי זמן, ונהיה כזה רוגע בנפש, שהתחלתי מה-זה לחייך אל הילדים  המון!

רק אז קלטתי כמה הצעקנות שלי היא תוצאה של עומס, של לחץ, של חרדה וחוסר אונים. מין כזה: אהההה! גם ככה אני שוברת את הראש איך אני אצליח לבשל פה משהו לפני שכולנו גוועים ברעב, ועכשיו עוד גואש על הרצפה? לאאא! רק לא זה! עופי מהמטבח, את מפריעה לאמא!

כלומר הצעקות שלפני זה ראיתי כצעקות מרושעות, הן בעצם צעקות ייאוש.

אז נפל לי אסימון והבנתי כמה כמה כמה חשוב לא להעמיס על עצמי יותר מדי. בכל מחיר לא להעמיס על עצמי יותר מדי. להוריד את הסטנדרטים והציפיות עוד, ועוד, ועוד, ואחר כך עוד קצת, עד שאצליח ליצור לעצמי מצב שאני נינוחה מספיק בשגרה.

כי כשבגיל שמונים אסתכל אחורה ואזכר בשנים האלה, אני מן הסתם לא אזכור להיות גאה על זה שהספה הייתה נקייה בלי אף כתם, אבל אני אזכור מאוד להיות גאה על היום שבו הבת שפכה גואש על הרצפה ואני בנחת לימדתי אותה איך מנקים את זה.

מקווה שעוזר.

או אוזניים.. לפעמים אלו בעיות פיזיות כאלה.

ולפעמים אלו תקופות שהם צריכים אתכם יותר בלילה. ניסיתם לתת לו לישון אתכם ולראות האם הוא ישן יותר טוב? (במידה ואתם מוכנים לזה כמובן.. פשוט יש תקופות שזו השיטה הכי טובה.. - אם זה תולעים/אוזניים/שיניים - לרוב הוא עדיין ימשיך להתעורר)

תולעים / שיניים / אוזניים או יכול להיות הפסקות נשימה בשינה. הילדה שלי היתה בדיוק ככה וזה באמת היה בגלל הפסקות נשימה. (כשילד מספיק לנשום הגוף מעיר את עצמו כתגובה לירידה בחמצן.) קל לראות אם זה הבעיה - עומדים ליד הילד ומקשיבים לו כשהוא ישן. אם הנשימה שקטה וסדירה אין בעיה. אם רועשת / עם עצירות מידי פעם, לבדוק חזק את הכיוון.

הייתי מקלחת את הילדים בחמישי לכבוד שבת.

גם לגהץ אפשר קודם

לשטוף בית - להשאיר לסוף, אם לא הספקתם אז לא. עדיף לצאת מוקדם - לפחות פי שניים מהזמן שהנסיעה אמורה לקחת.

מקלחת באותו היום...