פורום הורות (עמוד 88)

ילדה בת שלוש וקצת שביקשה להוריד טיטול בלילה...
בהתחלה היתה מרטיבה כמה פעמים בכל לילה... היה ממש קשה... עכשיו כל לילה פעם אחת, ופעמים נדירות קמה לשירותים...
אני מאמינה שזה יגיע...
למרות ששמעתי שיש ילדים שמרטיבים עד גיל מאוחר יותר..
לדעתי הכי נכון לא לעשות מזה עניין, להחליף וזהו, זה גם ככה מפריע להם להתעורר רטובים...

המון בהצלחה!!!

לא לתת לשתות לפני השינה. להמנע בכלל מתה ושוקו שגורמים ליותר שתן. ולקחת אותה לשרותים לפני שאתם הולכים לישון. אפילו שהיא מתוך שינה. אולי יעזור.
יש ילדים שזה לוקח להם יותר זמן ויש שפחות. ויש כאלה שהבעיה נשארת להרבה שנים ואז צריך טיפול. אבל גיל 3 זה עדיין נורמלי.

גמילה בזמן ערות - היא התנהגותית, לכן אפשר לגמול בעצם מגיל קטן ביותר.
גמילה בזמן שינה - היא פיזית. ולכן דורשת בשלות פיזית. יש ילדים שהבשלות הזו מגיעה להם מוקדם. ויש הרבה ילדים שפשוט לא בשלים פיזית לגמילה הזו עד גיל מאוחר, וזה נורמלי!
אני אישית, הייתי מחזירה לה חיתול כרגע, עד שתראי שהיא מצליחה כמה ימים להתעורר יבשה.
(אם זה לא יגיע עד גיל מאוחר הרבה יותר - נראה לי בטח לא לפני גיל 6. אז בודקים הלאה איך לטפל בזה).

יש רופאים שמעדיפים לחכות ל-6

נשמע לי מוזר.
גישות שונות.....

אם כן, אז להוריד שתיה ולהסביר למה.

אפשר גם לקחת באופן יזום לשירותים לפני שאתם הולכים לישון או כשאתם קמים לקטנה, עד שהיא תתרגל לשלוט.

להרבה ילדים לוקח קצת זמן עד שלומדים לשלוט בלילה, עדיף לא לעשות מזה סיפור.

לדעתי אם היא מבקשת - להוריד. זה גיל שבהחלט אפשר כבר בלי טיטול בלילה

שהילדים חווים . הייתי ממליצה להקפיד על תגובה נעימה אפילו כשקמים להחליף בלילה (מתארת לעצמי כמה זה קש ה). ואם היא מתעוררת מזה זה אומר שזה מפריע לה. הרבה ילדים נשארים כך ואז מגלים את התקלה בבוקר.לכן לדעתי, יש מקום לשיחה איתה לומר
"אתמול בלילה ברח לך וראיתי שזה לא היה לך נעים להיות רטובה מה את חושבת שאפשר לעשות כדי שתלכי מהר לשירותים כשאת צריכה ?" ואז ביחד איתה להעלות רעיונות. כמו שהעלו פה.

גמילה עושים בבת אחת. יום ולילה. ( מקסימום כמה שבועות בינהם)
ככל שגוררים את הגמילה בלילה זה קשה יותר.

ותהליך לוקח זמן.
תנו לה הרגשת ביטחון ושזה לא נורא ובסוף זה יעבור

מנסיון.
יש ילדים שנגמלים לגמרי ביום אך עדיין לא בשלים לגמילה בלילה.
צריך להתאים את התהליך לכל ילד.

אצלינו גמילה בלילה היא רק ביסודי.......
עניין גנטי ונפוץ.

לדעתי בגיל 3 עדיף לשים תחתוני גמילה.
גם למי שאין בעיה ביולוגית גיל 3 נחשב צעיר.

מודה שזו מציאות שאני ובעלי בכלל לא מכירים.

אני רואה שיש פה דעות שונות ומנוגדת.
אמא שלי אומרת שגמילה בלילה זה עניין של בשלות שמופיעה פתאום ועד שזה לא מגיע אין מה להוריד את החיתול. היא טוענת שברגע שיש 5-6 בקרים של חיתולים יבשים ברצף, מורידים בלילה ולא קודם.

אני גמלתי ביום בגיל שנתיים וחצי, באיזור 3.5 אכן ראיתי שמתעורר יבש כמה ימים ואז הורדנו. מאז קם רטוב לעיתים רחוקות.

לדעתי 4-5 בקרים רצופים חבשים זה לא מספיק, בטח בקיץ.
הייתי הולכת יותר לכיוון שבועיים.

א. לשים לה טיטול אחרי שהיא נרדמת.
ב. לקחת אותה לשירותים כשעה אחרי שהלכה לישון, חשוב לפני שאתם הולכים לישון. רוב הסיכויים שתקום יבשה.
ג. לא להיבהל ולא להתרגש יותר מדי...אפשר ללמד אותה להוריד מצעים לבד ולשים במכונה, זה יכול להקל.
יכולה רק לומר מנסיוני שיש הבדל מאוד גדול בין ילדים בגיל הגמילה בלילה.
יש לי אחת שרק בגיל 8 הפסיקה להרטיב, ולעומתה בת ה3 כבר קמה יבשה באופן כמעט קבוע ב''ה.

שאנחנו מתבגרים ועוברים לתחתונים. החבילות האלה אמנם יקרות אבל עשו את העבודה.
הילד מרגיש בוגר, לובש תחתונים, ואם בורח לא נורא..
נגמלו ממש מהר והשארתי עוד זמן כדי לעשות את המעבר באופן נעים.
הדיון ישן אבל ביקור ראשון שלי בפורום הורות.

ובסוף לשמור כקובץ תמונה. אולי קוראים לזה epj או משהו בסגנון (לא זוכרת איזה סיומת צריכה להיות, בטח משהו ידע..) את הקובץ שמכינים מפתחים בחנות כתמונה רגילה/על מגנט וזה ממש כרטיס שנה טובה יפה

בשמירה בשם לבחור jpg/jpeg

אין לי המלצה לתוכנה חינמית אחרת...

אבל אולי יש אתרים שעושים את זה? בדומה לאתרי עיצוב אלבומים?

10 על 15 ס'מ, כמו גודל של תמונה רגילה, האיכות יוצאת טובה יותר..
אני הכנתי ללימודים פוסטר ענק בפאוור פוינט, הדפסתי את זה בבית דפוס והאיכות היתה מעולה.. מראש הגדרתי את גודל הדף שרציתי ולפי זה עיצבתי.. משערת שבפיתוח תמונות, ההדפסה גם תצא טוב אם מעצבים נכון..

(יש לי פוטושופ, אז רק פעם אחת בחיי ניסיתי לשמור תמונה מפאוור פוינט, וזה מה שראיתי. תודה על ההארה!) 

יוצא איכות כמו תמונה.

זה מה שמבאס.

רק בתכנות העיצוב המקצועיות זה נשאר באיכות המלאה בהדפסה.

צילמתי אותם תוקעים בשופר- ואז שמתי את התמונה בוורד וכתבתי- X תוקע לכם שנה טובה ומלאה ברכות והוספתי מלא ברכות. עשיתי כל כרטיס רבע מדף רגיל, והדפסתי על דף כרומו ובגליטונה שיש איפה שהדפסתי, חתכתי אותם. קניתי בחנות יצירה דף מגנט וגזרתי את זה לגודל המתאים והדבקתי את הדף על המגנט. 
זה יצא מאוד מאוד יפה.

ופיתחנו את זה כתמונה רגילה בחנות צילום
הדבקנו מאחורה מגנט (מהאלה שיש בכמויות על הדלת והמקרר...) וזהו. יצא מקסים.

Online Graphic Designer | Collage Maker | Photo Editor – FotoJet

 

זו תוכנה מאוד קלה ופשוטה לעריכת קולאז'ים באינטרנט. אני משתמשת בה המון.

אין לי עיצה ספציפית...

אבל מה שבטוח נראה לי באופן אישי שהכי גרוע זה לקחת אותה למיטה שתמשיך לישון...

עדיף לסבול כמה לילות ולא להפוך את זה לאפשרות...

ניסיתם לא לגשת מייד? אני מתכוונת לחכות ממש עשר דקות-רבע שעה...

אתם מוציאים מהמיטה בשעה שעתיים שלא נרדמת או שהיא נשארת במיטה?

נשארים לידה או עוזבים וכל כמה דקות חוזרים רק שתרגיש נוכחות?

 

בהצלחה נשמע באמת קשה

שום דבק לא השתנה באמת.
יש לילות שהיא קמה ויש לילות שלא, כשהיא קמה היא מתעצבנת ולא מוכנה להיות בלול, גם במיטה שלנו היא לא רוצה היא רוצה בעיקר ידיים.

זכור לי שהיו תקופות שזה קרה וכשמרחנו משחה כזאת לכאבים של צמיחת שיניים חזר לישון בקלות..

נשמע קצת כאילו היא סובלת ממשהו...

אולי תבדקו גם שלא קר לה.. לאחרונה התחיל להיות לפעמים קריר בלפנות בוקר, לא יודעת איך הבריזה אצלה בחדר אבל אולי שווה לנסות לסגור קצת חלון אצלה לפני שאתם הולכים לישון או אם ישנה עם מאוורר שיכבה לפנות בוקר וכו

 

האמת שאני לא מספיק זוכרת את גיל שנה נשמע שבאמת העצות הקודמות שלי מתאימות לגילאים יותר גדולים..

בהצלחה

אני כבר חשבתי שאולי חם לה אבל לא יודע.
אולי זה באמת שיניים לא חשבתי על זה

בתי הקטנה בת שלוש ועדיין מגיעה כל לילה למיטה שלנו..

זה ממש קשה, שנינו לא ישנים טוב כי היא זזה בלי הפסקה וגם נשארת חלק מהזמן ערה ומפטפטת..

זה באמת התחיל בגיל שנה בערך שהיא קמה והתחילה לבכות, לא הפסיקה עד שלקחנו אותה למיטה או שהקיאה מרוב בכי ואז הוצאנו אותה..

לאט לאט זה נהיה הרגל.. 

לכן, ממליצה לפתור את הבעיה כעת כשהיא נוצרה ולא להיכנע ולהוציא לחדר הורים..

הגיוני צמיחת שיניים, לבדוק גם תולעים..

בהצלחה

לק"י

כי הוא ינק, והיה לי נח.
היום הוא בן שלוש וחצי, ולרוב אם הוא מתעורר- הוא קורא לנו (לפעמים הוא רוצה לישון איתנו, ולפעמים אנחנו מסכימים, אבל זה ממש לא קבוע).

גם הבת שלי התחילה ככה בימים האחרונים
אני פשוט מעבירה אלינו וממשיכים לישון... לא כזה נורא

הבעיה היא שהיאצלא נרדמת ישר לרוב זה לוקח שעה שעתיים, וגם אחרי זה השינה לא משהו כי אני מפחד להסתובב עליה

קר או חם לה מדי, הבגד מציק, צמאה, גזים, יש רעש, יש אור מבחוץ.. תנסו לבדוק.

 

אבל גם אני חושבת שאתם לא צריכים להביא אותה למיטה שלכם. תתנו לה לבכות לילה,שניים,שלושה ואל תעבירו אותה, עד שהיא תראה שזה לא נשפיע עליכם ותפסיק לבד לבכות

בדקתם תולעים? כי זה ממש מציק אם זה זה..

הן יוצאות בשעות הלילה, בחושך .
כשהיא בוכה תפתח את החיתול (בלי להדליק אור בחדר) ותאיר לפי הטבעת עם פנס. תחפש חוטים דקים לבנים שזזים. זאת הדרך שאני מכירה, אולי יכירו פה דרכים אחרות..
אם יש, בתור עזרה ראשונה תמרח המון המון קרם החתלה על הישבן, על כל החלק שלא חשוף.

מה זאת אומרת החלק שלא חסוף?

לוקחת תמל?
בגילשנה ידוע שיש את חרדת הנטישה. הם לא רואים אתכם ומפחדים שנטשתם. חשוב לומר כל לילה לפני הדינה במשך כחצי דקה דקה "אמא ואבא אוהבים אותך תמיד שומרים עליך אנחנו תמיד כאן כשתצטרכי אותנו."לומר באופן אוטומטי כמו מנטרה. לחזור על זה גם כשמתעוררת באמצע הלילה וכמובן כל לילה לפני השינה לדלקם לה את זה....

היא תינוקת קטנה
הגיוני מאוד שהיא רעבה לפנות בוקר
תנו לה בקבוק

לא היתה רעבה אז פתאום עכשיו היא נהיית רעבה??? ההיפך, יש לה קיבה גדולה יותר לארוחת ערב גדולה יותר ולכן היא שבעה יותר...

נסו לתת לה מענה נפשי בתחילת הלילה

ב. אם את רוצה לעבד את החוויות, תלכי לפסיכולוג קליני.

ג. אם לילדים נוח עם הסבתא, נתקי את הקשר שלך איתה ותשאירי את הקשר שלהם איתה. רק תבקשי מבעלך להיות בבית במקומך כשהיא מגיעה. אם היא תתחיל להשתגע אז הם יבינו את הצורך בניתוק. כנראה זה לא יקרה. הקרבה לא חזקה מספיק כדי שהיא תעז לגלות את הפרצוף האמיתי. הם מופרעים אבל יש להם יכולת הסקת מסקנות.

ד. כל הכבוד לך, מאד קשה להתמודד עם הפרעת אישיות. זה יותר מסובך לפעמים ממחלת נפש. כי חולי הנפש חלשים, וההפרעות הן דומיננטיות מאד (חלקן).
אל תרגישי אשמה. להיות קורבן של הפרעת אישיות זה סבל. את בוחרת בחיים

לא ציינתי שלאימי יש גם רקע פלילי ומלבד זה שיש לה אישיות סוחטת היא הונתה אנשים  מאבא שלי היא גנבה את כל רכושו ובאמת שאין לי שמץ מה המוח החולני שלה מסוגל לעשות. לכן הניתוק מהילדים. גם את הילדה של אחי היא ניסתה וגם קצת הצליחה להמריד נגדו. לא רוצה להגיע לשם. אני באמת מפחדת ממנה.

לא יודעת אם הייתי נותנת הסבר מקדים.
הם כל כך קשורים אליה שישאלו?
נראה לי קודם תעשי מה שנכון, נימוקים לא לתת מראש.
היא תסכים לנתק? יש לי ספק...

הבריאות הנפשית שלך חשובה לך לילדים ולבעלך !
הם צרכים אותך. לא שווה שתתמוטטי.
אמא שלך חולה ועוד מזיקה לך ואם את כבר מפחדת על הילדים אז בכלל...
ועוד שיש לה עבר פלילי ... היתי מפחדת
תתיעצי עם איש מקצוע איך לעשות את זה.
תהיי חזקה!!

היא הגיעה פעם בשבועיים? זה יפה מאוד ודי הרבה יחסית למישהי שקשה לך להתמודד איתה.

האם אי אפשר שלא יהיה בכלל נתק מול הילדים אלא רק ביקורים הרבה יותר רחוקים?

באופן כללי, קשה לי מאוד לחשוב על ניתוק מאמא, לא עברתי את מה שאת עוברת בכלל, ואני יודעת שלפעמים יש צורך להתנתק כי את מרגישה שהיא שואבת אותך למקומות מאוד לא טובים, אבל אני לא בטוחה שההחלטיות הזו להתנתק ממנה לגמרי תהיה טובה לך ולילדים. ואיפה בעלך בעניין זו גם שאלה..

אפשר להתנתק לחודש-חודשיים אולי אפילו מעט יותר, כדי להעביר מסר מסויים של גבול ברור ושינוי חוקים, ולאחר מכן להתראות לעיתים הרבה יותר רחוקות, פעמים בודדות בשנה.

סה"כ אם יש לה הפרעת אישיות, זה אומר שהיא מאוד מסכנה בתוכה. לא מרגישה טוב עם עצמה אף פעם ויוצרת הרס וחורבן מסביבה. כל קשר מינימלי שאפשר ליצור איתה - זו מצווה עצומה. כמובן, שלא על ידי להרוס אחרים, אלא על ידי שינוי חוקים ובניית מנגנון סביב עצמך שיעזור לך להתנהל ולילדים להתנהל מולה בלי שאתם תפגעו.

תחשבי על זה טוב האם את סופית עם ההחלטה שלך או האם אפשר לבנות איזושהי התנהלות מולה שלא תגרום לך לאבד את אמא/סבתא לגמרי.

אם את חושבת שאין ברירה וזו ממש הצלת נפשות - אפשר להסביר לילדים שסבתא לא מגיעה יותר כי היא לא חשה בטוב או משהו כזה. ילדים הם די מקבלים. 

שיהיה הרבה הצלחה!

אבל ראיתי שהיא מנצלת כל פירצה קטנה כדי להרע. מה גם שהיא מגיעה ואני שמה גבולות והיא נפגעת מזה ועוד יותר מתחרפנת... ניסיתי ככ הרבה פעמים. בעלי טוען שהיא צריכה להיות במוסד סגור. 

(ואני באמת ממליצה לך להתייעץ, אם את בכיוון)

והוא אמר שלסבתא אין השפעה טובה עליהם ועליכם ולכן, עם כל הצער והכאב, אתם נאלצים לא להפגש איתה יותר.

את זה, אני הייתי אומרת לגדולים יותר שמבינים ולא יקבלו תשובה כמו "היא לא מרגישה טוב"

השאלה היא גם מה סוג הקשר ועד כמה הם אוהבים אותה.

 

מוסד סגור וגם מוסד פתוח זה מקום נורא לאנשים כאלה (מנסיון שלי עם חברה שלי שהייתה מאושפזת, אולי אני מכלילה קצת), לרוב לא סובלים אותם שם כי גם שם הם מבצעים מניפולציות ומשגעים את כולם. ומצד שני, הם "נדבקים" בכל מני מחלות של אחרים. כשאתה נמצא במוסד סגור, אתה משתגע עוד יותר מעצם החברה הלא בריאה שיש שם. לא מאחלת את זה לאף אחד מהשונאים הכי גדולים שלי (אין לי, אבל זה סתם ביטוי..)

 

אצל חברה שלי, היא ממש בצעה עלינו מניפולציות, שאבה אותי אליה מאוד, זמן, כסף, אהבה. עד שהיא נסתה להתאבד אצלינו בבית, השפיעה לא טוב על הילדה שלי, ובעלי עשה לזה סוף. מאז - הוא פשוט לא הסכים שתבוא הביתה, אני הלכתי לבקר אותה לפעמים, אבל רק כשהיה לי מתאים.והיתה גם תקופה של נתק. ומאז - אני מדברת איתה כמה פעמים בשנה, פעם בשנה בערך, אולי קצת יותר, גם נפגשת איתה, אבל הקשרים הרבה יותר רחוקים. והיא יודעת, שאם היא תגזים, אני אתנתק שוב. אז היא יודעת לא להגזים. הם לא טפשים. לרוב מטפסים על מי שניתן איכשהו לטפס...

 

ושוב, יש הבדל עצום בין ביקור פעם בשבועיים (שלדעתי זה המון) לבין להתראות 3 פעמים בשנה (נגיד באיזור החגים, או שלפני, אם קשה בחגים עצמם) נהיה קשר אחר - פחות תלותי ופחות משמעותי לילדים. ומצד שני, הם לא מאבדים את סבתא לגמרי. אבל זה כבר תלוי לגמרי בכם, ביכולות הנפשיות ובשיקולים מסביב.

אני חושבת שהייתי מנתקת או מדללת קשר באיזהשהיא דרך.

כמובן בדרך ארץ וכבוד.

אבל כל עוד את חושבת שזה ייפגע בך או במשפחתך, אסור להתעלם מזה.

 

אולי באמת תתייעצי.

 

לגבי מה לומר לילדים, אני לא חושבת שצריך לפרט להם.. גם לא לומר שאת לא רוצה שהם יפגשו

כי הם קטנים מידי כדי להבין מה זה אומר וזה סתם יכול להביא לדמיונות שליליים עליה או על עצמם 

להסביר שהיא לא יכולה לבוא וזהו, עם הזמן הם יתרגלו..

לגבי מה לומר לילדים אפשר לומר שסבתא חולה.. מה שנכון למרבה הצער.
אפשר לתת להם לשלוח לה ציורים או משהו...

נראה לי שכדאי להתייעץ עם המטפלת שתמצאי בע"ה מה ואיך להתרחק ולשמור על עצמך.

אשרייך שב"ה יש לך חיים בריאים ותקינים!@

אנשים כאלו לא מוותרים בקלות
יש סבירות לא קטנה שסבתא תצוץ ותוציא את אמא שקרנית כמו " מה פתאום? לא הייתי חולה! התגעגעתי אליכם מאד! אמא שלכם..."
ולכן הייתי נזהרת קודם לוודא שהנתק נתק ורק אז להמציא הסבר, ואם הסבר אז משהו כמו נסיעה ולא מחלה שיוצרת מעורבות רגשית ודאגה אצל הילד (מה קרה לסבתא, מתי היא תבריא, מה מסבתא אמרה על הציור שלי.. יהיה מאד לא נעים אם סבתא תגיד שלא קבלה אף ציור, לא הייתה חולה ולמה אמא ספרה דברים לא נכונים.. ).

מצטרפת לחיבוק

לגבי המחלה אולי אפשר להגיד שמרגישה לא טוב או לפרט- באמת תלוי בגיל הילדים ועד כמה באמת ילולה לצוץ.
לגבי הציורים באמת התכוונתי שישלחו לה מהנכדים.
האם נכון לשמור על קשר ובצורה כזו זו שאלה למטפלת באמת..

לאט- לאט לרווח ביקורים.
ככה יהיו פחות התנגשויות עם האמא ולילדים זה יהיה רך יותר.

אימא עם הפרעת אישיות גבולית,

 

גם אנחנו חשבנו שאנחנו היחידים בעולם-עד שגלינו שיש עוד...

 

למעשה פתרון מושלם לא מצאתי...

 

אבל השאיפה שלי היא-

 

לשמור אתה על קשר מינימלי-

 

ולהיזהר מאוד לא לבטוח בה ולתת אמון אפילו בקצת...

 

וכללית לפתוח את הלב במידה ובמשורה [שאלו  דברים מאוד קשים].

 

ולהיות ערני מתי התקשורת  נהפכת למזיקה [שוב מאוד קשה...]

 

 

חפשי באינטרנט

אני לא זוכרת שמות ספציפיים, אולי מישהו כאן מכיר.. אבל יודעת מחברות שלי שהן נעזרות בזה.

שיתן הפניה לפזיוטרפיה... היינו גם. וישר אמרו לי בפזיו שיש לה גמישות יתר. וצריך יותר לתרגל איתה... כל שלב מוטורי היא נתקעה עליו יותר מהזמן הסטנדרטי... גם לה לקח המון זמן לזחול קדימה... ואחכ עד שזחלה על 6 גם המווווון זמן.... וגם להיעמד... קיצר, הכל היה לה קשה אבל היינו פעמים בודדות בפזיו, נתנה לנו תרגילים הביתה והיא ממש שמחה מזה!! היא נורא רצתה להצליח בכל הדברים האלה... וזכינו לעזור לה! ב"ה!

אם יש איחור נוסף

אלא משהו נפוץ שמצריך עזרה קלה.
תלכי לרופא ילדים שיתן הפניה לפיזיותרפיה.
יש סיכוי שעד שיגיע התור היא תצמצם פערים ואם לא- אז זה טיפול פיזיו קצר.
נשמע שזה גמישות יתר- היה לבת שלי.

היה לי כאלו מנעלי גלי.
הייתי חוששת לכבס...
השחור מבפנים מוכר, גם אצלנו ככה... איזושהי הצטברות של חול / אבק שנדבק עם הזיעה של הרגליים...

ויוצא כמו חדש.
אבל לא לוקחת אחריות...
יש משהו מיוחד בנעלי נמרוד?

אולי סוגים אחרים באמת לא מתאימים. לא ניסיתי.

לא דומה לסנדלים רגילים..

אנסה בדלי עם מים וסבון, מקווה שלא יהרס הסקוצ'...

עקרונית אם הוא לא יזוז הוא לא אמור להיהרס..

פאזלים מעץ
צורות שצריך להתאים למקום ודופקים עליהן עם פטיש
מגדל טבעות
הכנסת צורות למקום המתאים
משחק הרכבה כמו מגה בלוקס

כל דבר שכולל הכנה כלשהי זה מפתח.

משתפת מדברים שאני עושה עם ילדה קצת יותר קטנה אבל מפותחת ב"ה

אפיה
בישול
בובות אצבע
בובות על מקל
בובות גרביים
בועות סבון בייתיות
בלון רעש- להוסיף אורז, לצייר על הבלון
לטייל בחוץ
לבנות בלגו או כל משחק הרכבה
לעשות כביסה (היום היא התחילה לבכות כשהבינה שסתם סידרנו בגדים..)
לצאת החוצה חקטוף פרחים ועלים
לקרוא ספרים
לרקוד
לצבוע עם צבעי ידיים
לבנות עם כלי עבודה
להכין בצק מלח ולהכין צורות

וכו וכו

בעקרוו כל פעילות משותפת מפתחת

מה אפשר להביא לילד בן שנתיים לעזור בבישול חוץ מלהביא דברים?...

ומה זה בובות על מקל ובובות גרביים? מכינים את זה עם הילד או שקונים ועושים איתו משהו בזה?

ולגבי בצק מלח - איך מכינים?

 

תודה רבה!!!

 

לגבי בישול ואפיה- אפיה זה יותר פשוט..

אפיה- לעזור למזוג, להכניס לכוס או כף ולשים בקערה (הכל יחד איתך), לערבב, להכין צורות אם צריך, ולהשגיח יחד איתך כשזה בתנור (שיבוא לבדוק איתך אם מוכן וכו). זה נותן להם תחושת סיפוק גדולה!!

בישול- לערבב אם לא מסוכן, להוסיף תבלינים שונים, לטעום לראות אם מוכן ולהביא מצרכים שונים מהמקרר או הארון.

בובות על מקל- בוחרים יחד עם היחד דמויות שונות ומציירים על בריסטול. את את המסגרת והוא צובע.. ואז גוזרים ומדביקים על מקל ארטיק ואפשר לעשות הצגה משותפת.

בובות גרביים זה לקחת גרב ישנה ולהוסיף לה פה, עיניים ושיער ולעשות איתה הצגה.. מלבישים את זה על היד וזה חמוד. עיניים ופה אפשר לצייר או להשמש בחומרים שונים, שיער זה מחוט עבה או צמר.

בצק מלח- זה בצק שממש נח להכנה, מיוצר מקמח מלח ומים ואפשר להוסיף צבעי מאכל אם רוצים בצד צבעוני. אפשר לשחק כמו בצק ולהכין צורות או לחילופין להכין צורה ספציפית ולתת להתייבש (לוקח יום) ולצבוע עם גואש.. אפשר להכין מגנטים, מובייל, קערה וכו.

המתכון- 2 כוסות קמח, 2 כוסות מלח, כוס מים.

תשחקי עם זה עד שיוצא טוב

וזו תמונה של הגרביים.. פחות השקענו אסטטית, יותר פשוט בשביל שהיא תהנה..

הגרביים נראות לי מדי אומנותיות בשבילי 

אבל אתחיל בקלים רעיונות ממש יפים!

שוב תודה

מזלך שהגבת נכון....

אין עניין לחנך לשמירה על הסביבה, ושיש מקומות המיועדים לציור כמו נייר? אני הייתי מתחרפנת, כל הכבוד לאימא על הרוגע והאיפוק

היא ציירה בתום לב.

 

אז קודם כל, ברור שאין מה לנזוף - כי נזיפה, גם כששייכת, זה על משהו שיש בו איזו כוונה לא טובה. כאן זה לא כך. צריך לראות אך זה בעיניים של הילד.

 

לגבי "לחנך לשמירה על הסביבה" וכו' - זו שאלה של לעתיד. לא "מחנכים" ע"י שגוערים בדבר שילד כלל לא אמור לדעת.

 

הילדה, מבחינתה, עשתה משהו יפה. אז אם רוצים לחנך לא לצייר על הקיר, אפשר לומר שהציור באמת מאד יפה; ואח"כ להוסיף, שבגלל שאנחנו רוצים שבכל זאת הקירות יישארו עם הצבע שצבענו אותם (מבחינת הילדה, מושג קצת לא מובן... למה שיישארו ככה, במקום "מקושטים"?..), אז פעם הבאה, אם היא רוצה לצייר משהו יפה, שתגיד וניתן לה נייר, אפילו נחבר כמה ניירות אם רוצה ציור גדול..

 

אם היתה נוזפת בה, זו סתם חויה שלילית, פוגעת, ללא שמץ הצדקה.

 

בכללי, אני לא בטוח שגם להבא, זה נקרא חינוך לשמירה על הסביבה, כי הילדה עוד לא תופסת שיש בזה "פגיעה" בסביבה. 

זה יותר ענין פרקטי, הרגל, שאנחנו אולי רוצים להקנות לטובת עצמנו. אולי גם התחלה של איזשהם גבולות, שילד תופס שלא הכל אפשר בכל מקום, על אף שלא מבין בדיוק מה טעם ה"גזירה"....

כאשר ילד בגיל כזה, זורק פסולת על הרצפה, אפשר לומר שהחינוך שלנו לזרוק בפח עם הסבר קצר, זה נקרא חינוך לשמירה על הסביבה.

אולי אפשר להחמיא על היצירה- אחרי הבהרה ברורה שעל הקיר לא מציירים!!

אם היתה יודעת, סביר שלא היתה מגיבה כך.

 

לא בכל בית זה "כלל" שמפנימים מגיל צעיר.

 

 

וגם לתגובה שהצעת - אני ממליץ ההיפך. קודם לשבח את הציור, אח"כ להבהיר הכין מציירים והיכן לא.

 

אם יקרה שוב אחרי הסברה ברורה ונינוחה ומנומקת - אז אפשר כבר להעיר על עצם הענין.

ועמדת בו בכבוד...

תנסי להוריד עם ספוג פלא לפני שאת חושבת לצבוע מחדש..

מהניסיון עם הבן שלי עכשיו (שאומנם לא צייר משהו כזה גדול, הוא רק בן 2 וחצי, אבל בהחלט מטר על חצי מטר לפחות, הצלחנו להוריד פנדה בלי סימנים. ובקשתי ממנו להוריד ואחר כך אני המשכתי מה שהוא לא סיים.

זה די ממחיש להם שזו עבודה קשה להוריד ולנקות, ולכן למרות שזה מאוד מושך לצייר על הקיר, בסוף זה פחות משתלם, כי צריך לעבוד קשה להוריד..

 

סימנים) - 

 

ולהרשות לילדים לצייר שם..

אם זה בית שרק צבעו ורוצים לשמור עליו - לא הייתי ממליצה, כי זה בהחלט יכול לגלוש למקומות נוספים.

אפשר לחנך לצייר רק על דף, או על גליונות גדולים על הרצפה. זה תלוי הורים ומה שהם רואים לנכון.

אבל יוצא מאד יפה....

לא פלא: זיהום ביד כתוצאה משימוש בספוג הפלא - כיכר השבת

 

זה נראה עדין, בפועל זה כנראה כמו נייר לטש

הלוואי עליי יכולת הכלה כזאת.

אפשר לומר לילדה שהציור מקסים ויפה אך במידה ואת לא מסכימה על הקיר אפשר לומר את זה.
אפשר גם להסביר
שאת הציור המקסים לא ניתן לשמור כשהוא על הקיר.
יש דברים שאי אפשר לעשות וזה בסדר.

רק חיבת להגיד שיש ילדים שיש להם צורך לצייר על מרחב כזה גדול.

יש לי ילדה שהיתה משרבטת פה ושם על הקירות בכל הבית עד שנמאס לי, והקדשתי את הקיר שליד המיטה שלה לציורי קיר.

וזהו, היא נהנית מזה. מציירת, מוחקת, מוסיפה, כותבת. 

אני מניחה שיש אורחים שמזדעזעים (כמו חמותי בטח) אבל מה אכפת לי...

מפתח את היצירתיות, את הדמיון.. נותן תחושה של מרחב...

 

היא הרי לא עושה כדי לעשות משהו לא בסדר; אז ה"קיר האחד" נותן גם את  ההאפקט של ההגבלה המסויימת.

 

מי אומר ש"יפה" זה דווקא מסויד למשעי? לפעמים היפה זה היצירות של הילדים.. במרחב סביר. משהו חי. כל דבר במקומו ובזמנו.

היא באמת אוהבת לצייר וזו פעילות שמעסיקה אותה רבות בזמנים חופשיים..

אך עדין לא ציירה על הקירות..

לא מחקתי את זה.. נראה לי שזה לא מחיק (אין לי טלפון חכם בכדי להעלות צילום)..

היא פשוט מאוהבת בציור..

מראה לאנשים שנכנסים לחדר..

שתהנה..

החיים כאלה בני חלוף..

לדעתי זה תיקון לכך שהייתי כל כך פדנטית במעבר ובצביעה שהכל יהיה מושלם.. עברו על הבית מספר פעמים בצביעה עד שהייתי מרוצה.. עוד כשהיו פה הפועלים הם לכלכו את הקיר עם פס שחור של שפשוף..

אני עובדת על זה.. לא להגזים עם העולם הזה והפדנטיות.. קשה לגדל ככה ילדים.. הם ממש סובלים.. לא מתכוונת להפקרות וחוסר גבולות.. אך בטעם טוב.. חשוב המראה החיצוני תוך כדי הבנה שזה לא הכל וצריך להשקיע בכך כוחות מתוחמים..

קרובים שלי עברו דירה והאמא היתה בשמירת הריון אז האבא שמר על הבנות ופיקח על המשאית עם החפצים, ואז הוא חושב לעצמו שהשקט מוגזם, הוא מחפש את 2 הבנות, 3 ו4 ומוצא אותן בחדר, צירו על הקיר בע"ח עם לורד ארטליין  וגוזרות עלים מבגדים ירוקים ומדביקות על הקיר עם דבק נגרים, ומתלהבות לראות אותו ואמרות לו- תראה אבא איך יפה אנחנו מקשטות את הקיר בחדר החדש שלא יהיה משעמם.

הרבה יותר קשה משלי..

אצלי היא עוד הייתה עדינה..

הכל תיקונים להורים.. זה ברור..

מכניסה נפח חינוכי לימים החשובים האלו. שולחת הערכה גדולה על ההשקעה והשיתוף

בס״ד

עזרתן ממש!!!!

זה גיל שהן מתחילות לצאת עם חברות, אז תיק נחמד ליציאות...
נסי להתאים את הסגנון לפי מה שאת מכירה, וכמובן צרפי פתק החלפה..

תלוי בתקציב כמובן..
אבל כמה רעיונות:
-תיק צד יפה
-ארנק יפה (זה הגיל שהן מתחילות לצאת לבד לפעמים...)
-תכשיט עדין בסגנון מגנוליה/פטל(מגנוליה יש ביותר מקומות שאם היא תרצה תוכל להחליף בקלות...)
-סט מצעים יפה
-ציוד לטיולים- גזיה/פקל, תרמיל (מומלץ סביבות 50-60 ליטר, יהיה לה טוב גם אם היא תצא בהמשך לפנימיה, טיולים שנתיים וכו'), שק"ש, אוהל...
-משהו יפה לחדר- שעון, מראה, לוח מודעות..
-קופסת עץ מחולקת לתכשיטים- לתכשיטים שהיא תקבל לבת מצווה ובכללי.(אני קיבלתי בזמנו קופסת עץ לצביעה+2 צבעי אקריליק קטנים+מכחול+מדבקות מיוחדות יפות.. ערכה עצמית וזה היה ממש כיף)
-סידור/חמישה חומשי תורה/סט מחזורים עם שם
-אוזניות איכותיות, מטען נייד לפלאפון (או,אם אין לה פלאפון-נגן mp3)

רק הייתי ממש מבקרת היטב אם אף אחד לא קונה לה סט מחזורים עם שם..

קטן בקייטנה.
ה"בכור החדש" עושה שרירים

הייתה לי תאונה אני נראית לא טוב וחלשה ויש מוגבלות שהוא לא מוכן לקבל ואומר לי תתאמצי

זה מה שהלב שלי הרגיש אחרי שדרכו עליו

לא בגיל 16 ולא בגיל אחר.
מציעה שהאבא יתערב. הוא לא חלש ולא חולה ויעמיד את המתבגר במקומו.
אל תשמרי דברים בלב עד לפיצוץ.
שתפי את האבא. גם עכשיו לא מאוחר מדי.
ותרגישי טוב

אני מרגישה כל כך לא טוב
המון התרופות
וכן מתאמצת
ולא מגיע לי כל הזלזול הזה. הההקטנה.

האבא חושב שהוא ילד טוב

יכולים להיות שני דברים הפוכים:

 

יתכן שהוא פשוט חושש. מפחד מה יקרה/קורה לאמא שלו - מאז התאונה - וככה הו אמנסה כאילו "להחזיר" בצורה מטופשת את המצב הקודם..

 

ויתכן גם ההיפך, שהוא עם חוצפה של הגיל. אם כי זה שהענין התחיל אחרי התאונה, מעורר שאלה.  אולי שילוב של שני הדברים.

 

מכל מקום, אולי תקחי אותו לשיחה. תגידי לו: שמע. אני מצטערת שהגעתי לומר לך דברים קשים על איך שדיברת אלי, אבל כעת אני רוצה להסביר לך משהו בנחת. כדאי שתקשיב. בבית יש הורים, ויש ילדים. ב"ה משתדלים להשקיע בכם, אתם לא צריכים לפרנס את עצמכם, דואגים ללימודים, לאוכל, ליחס - והילדים אמורים לכבד את ההורים. מעבר לכך שזו פשוט מצוה.

אני עברתי תאונה, מאז אני קצת יותר חלשה, גם התרופות מחלישות קצת; אבל לא צריך לדאוג, זה יתרפא בעז"ה.

מה שאתה צריך לעשות, זה לדבר בצורה נעימה, כמו שהיית רוצה שידברו אליך. בוודאי שאתה לא אומר לאמא ש"תתאמץ".. ממש לא שייך. בכלל, בן לא  אומר לאמא שלו מה לעשות. צריך להגיד תודה שיש בית. זה כל כך נראה מובן מאליו, שאתה לא תופס כמה זה טוב. ובוודאי שאם אמא עברה תאונה, אתה לא יכול להרגיש "במקומה" מה היא מרגישה. להיפך, אתה יכול להציע עזרה.

 

אז נסכם: אם אתה דואג - אל תדאג, אני בעז"ה אבריא.  אם אתה חושב שסתם אפשר לנצל את זה שאמא מרגישה ונראית לא טוב, או לומר לה מה היא צריכה לעשות - זו טעות לגמרי.

אז מעכשיו, נעזוב מה שכבר היה - אתה תשתדל לדבר בצורה מכבדת, נעימה, מצוות כיבוד הורים - ואני אשתדל שגם לך תהיה אווריה נעימה בבית. אם חס ושלום יהיה דיבור בצורה שלא היית רוצה שידברו אליך - אני לא אוכל להתייחס. חבל. יותר טוב שיהיה יחס נעים.

 

יש להניח שהוא ירטון קצת אחרי זה (בן, ובגיל הזה. פחיתות כבוד לקבל..), אבל יתכן שיעבד בתוכו את הדברים.

אם הענינים יסתדרו, מה טוב. תני פידבק טבעי, מתון.

 

אם ימשיך - כדאי לא להתייחס כל פעם שמדבר לא כהוגן. כאילו את לא שומעת. לא לעשנות, לא להשיב לבקשה. כשמבקש משהו יפה - תתייחסי במאור פנים. ילמד מהמציאות.

אם הדברים יהיו קיצוניים - כדאי שתסבירי לבעלך, שבפניו הוא לא מדבר כך, אבל כשהוא לא נמצא כן. תני דוגמה - ותבקשי אם יוכל להסביר לו את המצב ושלא מדברים כך אל אמא.  חשוב שהיחס ביניהם יישאר טוב. לפחות זה..

 

 

וככלל, זה גיל קצת "מטורלל"... תסתכלי עליו בתור ילד, אל תתרשמי מידי. יעבור..

 

רפואה שלימה בעז"ה.

כי מאז התאונה חל מהפך ביחסו אל ה' וכמעט חדל להתפלל. אמר שאינו רואה מה הטעם - ביקש ביקש ביקש ולא הבראתי. אמר שלא שומעים אותו.
ע"פ הטבע לא צפויה החלמה. שיפור כן יכול להיות. רק שבשנים אלו חלה החמרה ולא שיפור.

אבא שלו אמר בסיכום השיחה, שהוא ילד טוב, והוא בטוח שחלק הגזמה שלי בגלל העייפות, הכאבים.
(אבא שלו - שום סרה לא ישמע בבנו. הוא יודע על עניין התפילות)

את כואבת - כי את הרי במצב לא קל, ועוד "לשמוע דברים כאלה"... אפשר להבין.

 

אבל הילד עבר כנראה משהו קשה. הפוך ממה שנראה כעת כלפי חוץ. היה מאד איכפת לו ממך, התפלל, חושב ש"לא נענה".. זו כנראה הדרך שלו "להתמודד", כביכול; "כועס על אמא" שאינה עומדת כביכול במה שהוא רוצה שתהיה.... וגם האבא אולי קצת מגונן על עצמו עם הענין הזה. לפעמים גברים נוטים "לפתור" ככה דברים.. אולי קשה לו לעמוד חזיתית מול מצב כזה, שבעצם הבן אומר, התפללתי, לא נעניתי, לא מתפלל, כועס על אמא.... כשלא יודעים מה בדיוק לעשות, מעדיפים לאחוז את המושכות בידיים, ולהחזיק את העגלה כמה שיותר יציבה..

 

כדאי לקחת את הבן לשיחה. אפשר לנסות בעצמך - אין סיבה שלא יצליח. ואם לא ילך, יש מקום לשיחה עם מישהו שהוא מעריך ומבין ענין. אולי מחנך, רב.. מישהו שמכיר. או האבא, אם יכול לעשות שיחה כזו, אם כי נראה לפי דברייך שאולי האבא כרגע לא בפונקציה הזאת.

 

אתם צריכים להבין, כנראה, שהבן שלכם עבר משהו עם התאונה הזו. לאמא שלו קרה דבר קשה, הוא התפלל, מסכן.. כמובן, ההתמקדות היא ברפואה של אמא, אז פחות אפשר לשים לב ל"ריקושטים"... לא מאוחר מידי.

 

תנסי לדבר איתו, באהבה:

 

אולי תנסי "לשקף" לו משהו.. תאמרי לו שאת מבינה שהוא התאכזב מזה שהתפילות שלו אחרי התאונה לא נענו. אולי גם חשש מה יקרה מזה, ולאיפה זה הולך.

ותאמרי, שצריך לדעת שעיקר האדם זו האישיות שלו. שאת ב"ה לא נפגעת בשכל וגם לא ברגש, וגם לא באיכפתיות ממנו וגם לא ביחס. אפילו שהיית צריכה קצת יותר לעסוק בלטפל בעצמך. ושצריך לשמוח שזה לא גרוע יותר. יש כאלה שעוברים תאונה, הגוף כאילו בסדר - אבל מבפנים...

 

אז קודם כל, שידע שאת ממשיכה להיות אמא שלו. לא פחות מאשר קודם.

 

דבר שני, הקב"ה לא הבטיח לאדם שכל תפילה שלו תיענה מיד באופן גלוי. כמו שאנחנו צריכים להשתדל על רפואה, כך אנחנו צריכים להשתדל בתפילה. אבל הקב"ה לא "עובד אצלנו"..  עם זה, צריך לדעת שאף תפילה לא הולכת לאיבוד. אם לא השפיעה כעת, אולי תשפיע אח"כ. אם לא עבדה על מה שביקשנו, עשתה לנו בפנים משהו טוב יותר. וגם, מי יודע אם לא עזרה. אולי חס ושלום היתה גזירה קשה, או סתם תאונה קשה, ובגלל התפילות שלו המצב לא נהיה יותר חמור. אי אפשר לדעת.

 

יהודים התפללו אלפיים שנה לחזור לארץ. אם היו אומרים, לא נענינו, נפסיק.... מי יודע אם היינו כאן כעת..

 

 

אבל קודם כל - את צריכה לדעת בעצמך, להיות משוכנעת, שאת אכן  נשארת את. אל תזהי את עצמך עם "התאונה". העיר האישיות. זה נשאר לך.  כשתהיי בטוחה בזה, יהיה לך יותר קל להקרין את זה.

 

ואחרי שתדברי עם הבן, יש גם אפשרות לנסות לפתוח ערוץ מחדש. להתענין מה עובר עליו, באופן יזום. לשאול על דברים שהיו בבהי"ס, על חברים, על עיסוקים. להציע רעיונות טובים. אולי לקנות לו משהו.  להרבות באהבה.

 

הצלחה רבה.

שוב ושוב.
אתמול בערב ה"ילד" הפתיע עם ארוחת ערב טעימה שהכין. כל המשקעים נעלמו, והלב שלי שמח ונרגע. השלמנו ועכשיו נראית שטותית כל כך, האמירה שממנה נפגעתי.. וגם ההתנהגות המתריסה והכועסת.. "בארץ אהבתי" כנראה צודקת.
הבוקר הגיעה ידיעה כספית מרגיעה, ופנקנו את הילד במתנה שמאד רצה.
תודה רבה לכולכם! מכל הלב.
דן - אני אקח לתשומת ליבי את עניין האישיות. שלא תעלם לי בזמנים של כאב ומצוקה. תודה גדולה

אני זוכרת את עצמי בגיל ההתבגרות, והיתה תקופה שאמא שלי היתה חלשה יותר ופחות הרגישה טוב (בדיעבד התברר לי שזה היה בגלל תחילת הריון..), ואני ממש זוכרת שזה גרם לי לפעמים להרגיש כעס כלפיה. ברור שאין בזה היגיון, ונכון יותר ובוגר יותר לזהות את הקושי שאמא עוברת ולעזור היכן שצריך, אבל ההרגשה שלי היתה שזה 'לא פייר' שאמא לא מרגישה טוב, אמא תמיד צריכה להיות 'מושלמת'. זה לא באמת כעס על אמא, אלא תסכול מהמצב שמתבטא בצורת כעס על אמא, כי היא כביכול הגורם למצב הזה... (אצלנו המצב היה הרבה יותר פשוט, וגם התגובה שלי לא היתה כל כך קיצונית, אבל את ההרגשה אני עוד זוכרת ויכול להיות שזה חלק ממה שגם הבן שלך מרגיש...)

לפני שאת מתייחסת לילד חשוב שבעלך יהיה איתך בעמדה-אסור לילד לפגוע בך גם אם קשה לו (אפשר ללמד אותו לבטא את הקושי בדרכים בריאות-יכולה לפנות בפרטי בעניין).

אחרי שתסכימו אפשר לטפל בקושי מול הילד ביחד בדרכים כמו שהציעו פה החברים. אבל קודם כל לטפל בפער בין בני הזוג.

לגבי הקושי שלו באמונה. כדאי לחזק את עצמך בשמחה ואמונה למרות ומתוך הקושי ולשתף אותו במה שעוזר לך (לא כהטפת מוסר אלא כשיתוף פשוט שבא עם שאר השיתופים). זה ישפיע גם עליו. ילד רואה במידת מה את ההורים שלו כייצוג של אלוקים ולכן אם הוא רואה שקרה לך משהו שממש קשה לך הוא יכול להרגיש שאלוקים חס ושלום לא מספיק חזק כדי להגן עליו ואז זה גורם להתנהגויות לא בריאות ולא מוצדקות.

בהצלחה בשיקום ועל הילד

אתמול הילד הודיע שהוא יתפלל בראש השנה בישיבה שבה מלמד אחי.
כשהציע לו, ענה שאין לו כוח לכל כך הרבה שעות.
בעלי אמר שלא כדאי ללחוץ עליו.

בכיתי לפני ה' שיעזור לו להתחבר, הייתה לו כזו אמונה פשוטה ותמימה לפני התאונה. (אני אשמה בתאונה..)

פתאום אתמול הוא אמר שהחליט לנסוע אליו. ביקש בגדים חדשים לחג.. כבר שנתיים שלא רצה לקנות.

זה פרסום הנס

שתזכו לעוד כהנה וכהנה ניסים כאלה עד שיהפוך לטבע ממש

לוקח לילד זמן עד שהוא מתרגל. יכול להועיל שרפרף בגובה מתאים - לא נמוך מידי, שהוא צריך להתאמץ להגיע ולא גבוה מידי, שאז הוא מאוד רחוק.
מעבר לזה, אפשר להסביר לו בנחת, אבל ממש ממש לא להלחץ. בגיל שלוש זה ממש הגיוני.
(אין ברירה, אנחנו ההורים מנקים אחריהם)

ולהשאיר את היד על האיבר עד שנגמר הקטנים.. כשהוא מכוון לבפנים..

נכנסים לשירותים אתם ומסבירים את זה הרבה פעמים עד שהם מתורגלים.

ככה זה עם בנים.

או שיש בעיה אחרת?!

ולהגיד לו שזרם של השתן צריך לפגוע במים שבאסלה
יקח זמן
אבל לאט לאט ילמד

ללמד אותו לתת תמיכה עדינה לאיבר מלמעלה מאשר להחזיק אותו.מבחינת צניעות.

אם יושב - ללמד להכניס קצת עם היד לכיוון מטה
אם עומד - אז יכול להיות שצריך שרפרף נמוך יותר או גבוה יותר כדי
היתה תקופה שעטפתי קופסת נעליים ריקה בשקית ניילון והרבה סלוטייפ עבה והילד עמד על זה, כי השרפרפים היו גבוהים מדי ואז באמת הכל השפריץ לו...

בתוך האסלה קצת מעל גובה המים.
ללמד אותו לכוון על הציור שבמדבקה...

משפריץ החוצה, מצליצה לבדוק שאין בעיה עם החור של האיבר. בגמילה של הבן הבכור שלי כל הזמן היינו צריכים ללחוץ בשבילו כדי שלא ילכלך הכל עד שמשהו סיפר לנו על תופעה כלשהי, לא זוכרת את שמה, שהחור קטן מידי והפיפי יוצא בקו ישר למעלה במקום לצאת כמו קשת. הוא עבר פעולה כירורגית פשוטה וב'ה הכל עבר והסתדר..
אין לי מושג אם זה דומה למה שהיה לבן שלי, רק רוצה להאיר את תשומת ליבם של ההורים שידעו שלפעמים יש מצבים בהם הילד לא 'סתם' מלכלך וכדאי לבדוק שהכל שם בסדר..

כדאי להראות לרופא ילדים, ולפי התרשמותו להמשיך לאורולוג.

אצלי אני כבר מיואשת עם ילד בתחילת יסודי.

לדעצי בגיל הזה פשוט להסביר לו איך להחזיק ואין לכוון או שישב.

בגיל גדול יותר כבר נותנים לו לנקות.