פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 1062)

הנה קישור....

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/f10

בעז"ה הוא יתחיל עכשיו להיות פעיל, ועוד יותר בעזרתו הוא יושבת.......

אשמח לקבל רעיונות לקער של חוד'א בנושא 'מנהיגות'

 

תודה לכולכם מראש,

שתיהיה שבת שלום ושיהיה לנו רק שקט ובשורות טובות

וכל כך רחוק מהלב! |רוצה לבכות|

הקטע הזה של בנים ובנות. כמה זוגות נגיד יצאו מפה?

יש פה קשרים רציניים?

שמעתי שיש מפגשים והתנדבויות. נשמע סבבה וזה,

אבל כאילו מה זה מ-מ-ש מעורב? לא שיש לי בעיה עם זה, אבל סתם לידע כללי.

אולי עוד תזכו לראות את זיו פניי לצידכם באיזה התנדבות 

בכללי נשמע פה אחלה. זה ממש כיף שיש מקום כזה שיש במה של נוער דת"ל לומר דברים.

יום דבש

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/246978

בע"ה לעילוי נשמת הנרצחים! ולהבדיל-
לרפואת כל הפצועים - שמואל בן חיה שרה
מירה רות בת חיה לאה
יוסף יצחק בן מירה רות
חנה בת מירה רות
גאולה בת מירה רות

ולרפואת החיילים -
אימרי בן חוה
יהודה בן חנה
שמעון בן פיאנה

ולהצלחת המבצע ע"י חיילנו שלא יהיו עוד נפגעים מהיהודים! שנחזור לכל חלקי ארץ ישראל ויפסקו הטילים וההפגזות על ארצנו! ונזכה לגאולה שלמה!!!


ולכבוד שבת קודש פרשת תולדות!
אני לוקחת פרקים א'-כ' בעזרת ה' בלי נדר.
.שח שבת שלום!
שנזכה לישועות!

הרב מוצפי שליט"א המליץ לקרוא

(מקווה שהבנתי נכון את הפרקים במדוייק)

צא'-כ'-קכא'(אשא עיני)-אנא בכח

אני כותב את כל מה שאני רוצה פה...!

תשתדלו לסבול אותי...

של הנייד מהמחשב?
עקב החסימה המעפנה של הישיבה למרות שפתחו לבקשתי את הערוץ ניתן להיכנס לפורומים רק ככה: http://www.inn.co.il/wap/wap_Forum_Post.aspx?f=22

וזה מעצבן!!!

 

 

 

 

בפרשה (תולדות) אנחנו מוצאים הבדל בין הברכה שמקבל יעקב לבין הברכה שמקבל עשו.

יעקב מקבל "מטל השמים ומשמני הארץ" ואילו עשו מקבל "משמני הארץ" ורק אז "מטל השמים".

מבאר הרב יעקב אריאל: זהו ההבדל בין יעקב לעשו. 

עשו חי את החומר, לעשו אין את היכולת להבין שהכל זה מלמעלה. ולכן גם נאמר עליו "על חרבך תחיה". כל חייו הם חומר, וממילא הוא גם לא ישכיל לחיות בשלום ובדרך האידיאלית.

עשו לא מבין את מקור השפע שבטבע.

ולעומת זאת ליעקב מקדימים את "טל השמים" ל"שמני הארץ". יעקב מבין מאיפה מגיע השפע, וממילא הוא יעשה בטבע שימוש נאות.

 

רבקה אמנו ע"ה (שהקדימה את יעקב לעשו) לא רצתה שהשפע החומרי של ארץ ישראל יפול בידי עשו, שהרי הוא לא ידע איך להשתמש בו כראוי, עקב חוסר הבנתו מהיכן מגיע הכל. ואילו ליעקב היא כן מביאה את השפע הזה, משום שהיא סומכת עליו שידע מאיפה הוא הגיע.

 

 

שנזכה, שב"ש!

הד"ת לע"נ סעדיה בן רומיה הכ"מ.

 

 

להרים את הראש בעינים נוצצות....



חלום... שקורם עור וגידים..

..



תודה לך ריבונו של העולם,

שאתה נמצא כאן, ושם,  ובכל מקום.

שאתה משגיח ושומע תפילה.

תודה.


תודה על סדר התנהלות הדברים, על הצחוק והחיוך שהיו שם..


תודה על הכל....

בס"ד

בעז"ה בעוד כמה דקות מי שרוצה מזומן /מוזמנת להעביר שמות לתפילה.

שנשמע בשורות טובות במהרה!

שבת שלום!

בקישור הבא, תוכלו להצטרף לאמירת ספרי תהילים ביחד,
אתם כותבים איזה פרקים אתם רוצים לומר וככה מסיימים כמה שיותר ספרים למען תושבי הדרום וצה"ל

http://www.tariel.co.il/?CategoryID=2313&ArticleID=3083

עכשיו צריך לצעוק את זה בלי להתבייש זה הפתרון כי כשיש להם צבא בתוך עזה קצת יותר קשה לירות ולהעביר נשק רק תחשבו שיש את נצרים אתה שולט בערך בעוד כמה קילומטרים רק תחשבו ששיש את אלי סיני והישובים ליד כל הטווח שלהם יורד רק תחשבו שאם אנחנו בציר פילדלפי אנחנו עוצרים בערך חצי מההברחות לכן יוצאים בקמפיין חוזרים לעזה לתמיד מי שרוצה לעזור יכול לפנות אלי באישי צריך כמה שיותר אנשים מכמה שיותר מקומות

בע"ה.

 

אני יודע שאזעקות זה מלחיץ. כתושב י-ם/פ"ת, אין לי בכלל מה לפחד- אני מחוץ לטווח של פאג'ר 5 (פאג'ר 6 אמור להפחיד אותי, אבל זה עניין אחר).

 

אבל, גם אם נהרג ביום לחימה אדם אחד, הסיכוי שאתם - גם אם אתם תושבי הדרום, הוא 1:1,000,000  - שזה אפסי. אין מה לפחד, בטח לא אם אתם בממ"ד (שאז הסיכוי יורד- כי נהרגים רק מפגיעה ישירה במקום שאינו מוגן).

בקיצור, אין בכלל בכלל מה לפחד. גם שאזעקות זה מלחיץ.

 

והכי חשוב-

לזכור שיש תפקיד בעולם

ושבגלל שלא השתנתה פה ההנהגה, זה ימשך

ורק בגלל שאין לנו הנהגה טובה - אז זה לא קרה לפני 4 שנים, אלא רק עכשיו ערב הבחירות. זה סוג של קמפיין בחירות של ראש הממשלה-ברק להראות שהם "גברים מול הערבים".

 

כל מי שרוצה שזה לא יקרה, הפתרון הוא להכין את עצמנו לתפוס את השלטון.

איך?

קודם כל - תהיו אתם; נאמנים למה שאתם, ותתחילו לחשוב בגדול. על הבעיות שלכם, של העם ואיך פותרים אותן. לחשוב יהודית.

 

דבר שני-

להיות פעילים. ולהיות חכמים.

על מנת להשפיע צריך את התעודה הזאת שנקראת תעודת בגרות

ותואר

ותואר שני

ושירות בצה"ל

וכל מה שרק תוסיפו לקורות חיים שלכם, וכל מוקד כוח שיש לכם. יש גם כשרונות נוספים (אומנותיים ואחרים) שיכולים לעזור לנו בשינוי הגדול. בהשתלבות במערכות והפיכתם.

 

מלבד זאת,

יש עוד שבועיים פריימריז בליכוד. יותר משחשוב מי יהיה ראש הממשלה, חשוב מי יהיה שר האוצר, הבטחון, ומי יחוקק את החוקים שיגבילו את בג"ץ.

 

בכנסת הזאת הגענו להמון-המון הישיגים. בהמון תחומים, רק מחברי הכנסת: החפירות בתל-שילה, הכבישים ביו"ש, ניקוי הנחלים ביו"ש, תקציבים למכינות הקד"צ ולישיבות הגבוהות הלאומיות, אישורי בניה תחת ממשל אובמה העוין (הגם שלא מספיק), ועוד דברים רבים נוספים. חלקם הגדול בזכות הח"כים שלנו בליכוד.

 

עקב שיטת ההצבעה בליכוד (שכל מתפקד מצביע ל-12 מועמדים), לא מספיק להצביע "לבד", אלא על מנת למקסם את הרווח, צריך להצטרף לקבוצה. הקבוצה עושה "דיל" עם מועמד אחר, וכולם שמים את אותם מועמדים - וככה המועמדים הנבחרים מקבלים יותר. כיוון שההצבעה חשאית, לא ניתן לעשות הסכמים על "עיוור" וצריך לפקח עליהם, וגם צריך מתנדבים בכניסה לקלפיות - כל אחד במקום מגוריו (או במקום קצת רחוק - כי יש לקבוצות הסכמים בכל מיני מקומות).

 

מי שח"כ יריב לוין עצר את ההשמצה נגדו בתקשורת

מי שהשר ישראל כץ, סלל בעבורו כבישים והפריד בין הנתיבים בחיזמא

מי שגדעון סער בנה לו בית ספר בהר ברכה

מי שגלעד ארדן ניקה לו את הנחל מתחת ליישוב

מי ששטיינץ עצר העברת כספים לרש"פ בעבורו (טוב, זה הוא לא עשה באופן מושלם)

מי שהשר כחלון חתך לו את חשבון הסלולארי\

מי שרוצה יואל (יולי) אדלשטיין ימשיך להעביר תקצוב למוסדות יהודיים בגולה

מי שרוצה לדפוק את כל השרים שתמכו בגרוש

 

תקדישו יום אחד. יום אחד. אולי קצת יותר - ותבדקו מה הולך במטה המקומי שלכם של הליכוד, ותדאגו להשפיע שרשימת הליכוד תורכב רק מאנשים טובים, ולא מדן מרידור/בני בגין ושות', אלא מדני דנון, ציפי חוטובלי, יהודה גליק, יריב לוין, יואל אדלשטיין ועוד.

 

זה הדרך לשנות - לפחות חלקית - את ההנהגה, עד שנצליח ומי מאיתנו יהיה מועמד לראשות הממשלה.

מי שרוצה להתנדב בי"א כסלו, יפנה אליי.

 

 

יצחק למפרט

"הפעם פייגלין!"

אנחנו נמצאים כרגע בפתחה של מלחמה

האויב ימ"ש מנסה לפגוע בנו בכל דרך אפשרית

וחלק ניכר מעבודת המודיעין שלו מגיעה בעקבות פרסומים של הישראלים

 

ערוצי התקשורת הגדולים הרשמיים עוברים סינון של דובר צה"ל

לדובר צה"ל יש מידע מה כדי לפרסם

ומה לא כדאי, מחשש לפגיעה בחיי אדם.

 

ולכן חברים יקרים

אני קורא לכם לשמור על ביטחון מידע

גם אם נפל לכם ח"ו טיל ליד הבית

אם קראו לאחיכם למילואים

אם אחיכם הודיע שהיום בערב הוא נכנס לעזה (שזה מיסודו דבר חמור שהוא הודיע, כי האוויב מאזין גם לפלאפונים)

 

אנא, אל תשתפו אותנו

תשמרו על המידע הזה

וכך תשמרו על חיי אדם

 

רוצים לפרסם משהו?

תבדקו קודם אם הוא פורסם באחד מאמצעי התקשורת הגדולים

שהם (בערך, לא במדויק)

חדשות ערוץ 1, 2 ,10

תחנות הרדיו הגדולות (רשת א' ב' ג' גל"צ גלגל"צ קול ברמה קול חי רדיו אזורי וכו')

ערוץ 7, YNET NRG WALLA  MAKO וכו'

 

אם הוא מפורסם שם, סימן שזה עבר ביקורת של דובר צה"ל 

ואפשר לפרסמו

 

בתפילה לקב"ה שישמיד ויתן כוח בידי חיילי צה"ל להשמיד את כל שונאינו

וישמור על בניו אזרחים וחיילים

 

עם ישראל מודה לכם!

 

יום שמחה

יום שמחה

יום שמחה לישראל..

(קצת ארוך אבל שווה....)

 

 

הוא היה אומנם רק בן שש, אבל הדחף לחקור, לבדוק, להתנסות באותם הדברים שאין בהם טוב, היה חזק ממנו. שאב אותו לתוכו; ובפנים אין דרך חזרה. יש רק זיכרונות עמומים אודות שליטה עצמית והחלטיות. כאלו שצפים מידי פעם על-פני-השטח, כאשר הדבר הזה משחרר אותך קצת, לפני הלפיתה הסופית. זו שחונקת ומותירה אחריה צלקת, צורבת.
וכשהוא הוא היה ילד, הוא הרבה לצלק את עצמו. התמימות לא אפשרה לו לדעת אם הדבר טוב או לא, אבל הדחף הפנימי הזה, הרעב לאדרנלין שלפני הכאב הלא-קיים, היה כל-כך חזק, והוא פשוט עשה את זה, פעם אחר פעם אחר פעם.

בהתחלה היה רק קופץ במדרגות.
תחילה קופץ מגובה מדרגה, אחר-כך משתיים, שלוש. לבסוף היה קופץ מראש גרם המדרגות עד לרצפה. והקפיצה הזו, לא הייתה מוצלחת במיוחד. הוא היה מוצא עצמו כמה שניות באוויר, מנפנף בידיו כאילו היו לכנפיים, ולבסוף נחבט במדרגה ומתגלגל כל הדרך אל הרצפה.
כאשר אימו הייתה שואלת אותו מהיכן הכתם הכחול, החבלה, זו שעל היד, במצח, בצד הראש – הוא אמר לה שהם שיחקו בלתת מכות. היא לא ידעה עד כמה זה נפוץ או סביר, הוא היה בן יחיד, אז היא הבליגה. היא נתנה לו קרח, נשקה לו על המצח, שיהיה לך יום טוב.
וכך הוא המשיך. אחר שמיצה את ההרפתקה הזו, עבר לאחרת. יותר מסוכנת, יותר מאתגרת. כזו בה הסימנים הכחולים מתחלפים בפצעים פתוחים, אדומים, בוערים. כאלו שאין עליהם תירוץ; והיא כבר לא שאלה אותו כלום. היא הרימה ידיים.

היא פשוט ישבה בבית, כל אחר הצהריים, מחכה שיחזור.

מקווה שיחזור.

מצפה.

ולסוף הוא הגיע, בערב, כאשר הצרצרים מצאו את השעה לפצוח בשיר, כמו המתין לקבלת הפנים. והיא כבר לא הייתה במעמד של לשאול או להעביר ביקורת – הוא היה כבר בן עשרים.  וכך עברו הימים, שבועות, חודשים. כל יום, כל ערב, אותו סיפור. עוד פצע פתוח, עוד צלקת, כתם שחור.
'הוא קופץ מעל בניינים, אני יודעת, דיברו על זה בחדשות,' נכון. זה מה שהוא עושה. ולמען האמת, הוא גם לא ממש מוצלח בזה, הוא נפל יותר מפעם אחת. פעם על הגב, פעם על הרגליים, מקומה תשיעית, ממש בגובה השמים. והוא נשאר שלם, זה אפילו לא כאב. זה מה שהיה דפוק אצלו, זה פשוט לא כאב.

ובכל פעם הוא לקח את זה צעד קדימה.
בהתחלה הוא באמת ניסה לקפוץ בין ראשי הבניינים, עכשיו כבר קפץ כדי ליפול. ולא משנה כמה חזקה הייתה הנפילה, לא משנה מאיזה גובה - הוא פשוט לא הרגיש, או שאולי הכאב חלף עם הרוח.
והוא תמיד חשב, תמיד שאל את עצמו – איך זה מרגיש שכואב. איך זה מרגיש כשאתה רוצה לצרוח ולא יכול, כי הכאב משתק. הוא באמת רצה לדעת, הוא רצה להבין. אבל יותר מאלו הוא רצה להרגיש. נמאס לו כבר מהתיאוריה ומכל המסתורין בשקל; הוא רצה פעם אחת להרגיש את המציאות, בועטת. אפילו ישר אצלו בבטן, לא בכאילו, לא במשחק. חי, אמיתי, עכשיו.
אז הוא המשיך לקפוץ, המשיך ליפול, נחבט, וקם שוב. יש כאלו שיגדירו את זה בתור הרס עצמי, יש כאלו שיגדירו את זה בתור שיגעון. אבל זו הייתה המציאות.

ואז, באחד הערבים, הוא עמד על ראש גורד שחקים. מביט אל התהום, אל הכביש הסואן, אל האורות המתחלפים. הרוח הכתה בפניו השזופות, מותירה אחריה שובל של צלילים.
הוא פרש את ידיו לצדדים והעביר את המשקל לפנים, כמו חייל דומינו הוא נפל. שברירי.
והינה הוא באוויר. הרוח מלטפת את גופו הדקיק. המחשבות רצות, מתעופפות, כמו עלים שיבשו -
הוא רוצה לעצור. הוא מתחרט; הוא עומד ליפול על מוט ברזל. והוא שומע את האנשים צווחים, זה מהדהד לו בראש. הוא רוצה לצרוח גם אבל זה כבר הסוף.
המוט פגע בו ישר בבית החזה, בתוך הלב, וזה נגמר. בלי כאב, בלי סבל, מוות. עכשיו.
נכון, יש כאלו אנשים נדירים שלא חשים בדבר, שכל פגע יכול להתרפא אצלם בפחות מדקה. אבל כשזה מגיע ללב, זה לא עוד סתם פצע פתוח. זה יכול להרוג אותך בדקה, אפילו אם אתה לא נותן לזה את הכוח השב העבר