פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 1686)

בס"ד

לדעת להבליג

יום אחד נכנס יוסי הביתה בועט ברצפה, צועק ומאוד לא שקט. 
אבא שלו קרא לו אך הוא המשיך בשלו.

אביו דובב אותו עד שהסכים לספר: "אני מתפוצץ! שמוליק עיצבן אותי ממש! היה אסור לו לעשות מה שעשה לי! בגלל זה אני מאחל לו את כל הרע שבעולם! אני רוצה להרוג אותו ממש!".
אבא של יוסי, איש פשוט אבל מלא חכמה,הקשיב בשלווה לבנו שהמשיך לספר: "שמוליק השפיל אותי מול חבריי ואני לא מוכן לקבל את זה! הייתי רוצה שהוא יהיה חולה מאוד ושלא יבוא לבית הספר יותר!"
האבא המשיך להקשיב, הביא מפינת הגינה שק מלא פחם והציע ליוסי: "אתה רואה את החולצה הלבנה התלויה שם? תדמיין שזה שמוליק ותזרוק עליו פחמים עד החתיכה האחרונה. אחר כך אני אבוא לראות". 
הילד התחיל במשחק הנקמה שלו וזרק במרץ את כל הפחמים, אבל מכיוון שהחולצה הייתה תלויה מעט רחוק, הצליח לקלוע רק חלק מהפחמים עליה. 
לאחר זמן מה, האב חזר ושאל: "בני, איך אתה מרגיש עכשיו?"
ענה יוסי: "אני עייף אבל שמח, הצלחתי לקלוע כמה חתיכות על החולצה!"
האבא לקח את ידו ואמר: "בא ,אני רוצה להראות לך משהו" והוביל אותו אל מול הראי. 
יוסי נבהל מאוד כשראה את עצמו כולו שחור, למעט עיניו ושיניו. 
ואז הביט בו האב ואמר: "כפי שאתה יכול לראות, הפחמים שזרקת לכלכו מעט את החולצה. אבל אין מה להשוות, אתה התלכלכת הרבה יותר". 

כשאנחנו מאחלים למישהו דברים רעים, זה חוזר אלינו כפליים. כמה שנרצה או נוכל לקלקל למישהו את החיים, השאריות והלכלוך נשארים בנו והופכים להיות חלק מאיתנו.