תמונת מוח אנושי (מבט מהצד)

ייצוג של מוח אנושי בדימות תהודה מגנטי (MRI)

תרשים של תא עצב

מוח הוא איבר המצוי בגופם של בעלי חיים מפותחים. המוח הוא האיבר הראשי במערכת העצבים. הוא מבקר ומתאם את ההתנהגות, את פעילות החושים ואת רוב פעולת איברי הגוף וכן פונקציות מנטליות כגון למידה וזיכרון. בעלי חיים מפותחים אינם מסוגלים לחיות בלעדיו. חוט השדרה מהווה את המשכו התחתון של המוח ויוצר יחד איתו את מערכת העצבים המרכזית. דרך חוט השדרה מקושר המוח לכל איברי הגוף, הפנימיים והחיצוניים כאחד. המוח האנושי מחולק לשלושה חלקים: המוח הקדמי, שכולל את ההמיספרות הימנית והשמאלית, המוח האמצעי והמוח האחורי. שני האחרונים מרכיבים יחד את גזע המוח

המוח הגדול

חלק מאזורי קליפת המוח

המוח הגדול (cerebrum) תופס את מירב נפח הגולגולת ומונח על גבי חלקי המוח האחרים.

המוח הגדול מהווה 80% ממשקל כלל המוח ומכיל 70% מתאי העצב בגוף, המוח הגדול חצוי לשתי המיספרות ומכוסה בפיתולים המגדילים את שטח פניו. מחולק לארבע אונות: מצחית (frontal lobe), עורפית (occipital lobe), קודקודית (parietal lobe) ורקתית (temporal lobe). בצד הפנימי המרכזי של האונה הרקתית ממוקמים ההיפוקמפוס והאמיגדלה הממלאים תפקיד מרכזי בתהליכי למידה וזיכרון. האמיגדלה מעורבת גם בעיבוד המשמעות הרגשית של קלט חושי, לרבות הפניית קשב לגירויים מפחידים.

המוח הגדול בנוי משתי המיספרות - חצאי כדור - הממוקמות מעל חלקי המוח האחרים ומופרדות זו מזו באמצעות חריץ אורך. מבחוץ צבען של ההמיספרות הוא אפור אך אם נחצה את המוח בחריץ האורך נבחין כי בחלקן הפנימי צבעו לבן. החומר האפור של ההמיספרות מורכב מגופי התאים של תאי העצב והחומר הלבן מורכב מהאקסון של תאי העצב.

החלק החיצוני של ההמיספרות נקרא קליפת המוח (Cerebral Cortex). הוא בעל שקיעות ובליטות המגדילות את שטח הפנים שלו. לקליפת המוח תפקיד חשוב בבקרת תהליכים הכרתיים כמו חשיבה, זיכרון ושפה. כמו כן בקליפת המוח נעשה עיבוד מידע המגיע מהחושים וכן בקרת תנועה של שרירים רצוניים.

נהוג לחלק את קליפת המוח של כל המיספרה לאזורים תפקודיים בהתאם לסוג המידע המעובד באזור.

רוב החומר של ההמיספרות מתחת לקורטקס האפור צבעו לבן והוא מורכב מאקסונים של תאי העצב המקשרים בין האזורים השונים. אתר קישור חשוב הוא זה המקשר בין שתי המיספרות ונקרא כפיס המוח (Corpus Callosum). זהו הצרור הגדול ביותר של אקסונים המחבר את ההמיספרות יחד. הוא מאפשר העברת מידע ביניהן וכן מאפשר למוח האדם לפעול כיחידה הרמונית מתואמת. פגיעה בכפיס המוח יכולה לגרום לחוסר תיאום בין ההמיספרות ולהתנהגות לא מתואמת של האדם, אך אינה פוגעת בתפקוד היומיומי שלו. ישנו ניתוח מיוחד לחולי אפילפסיה בו חותכים את כפיס המוח ומפרידים את שתי ההמיספרות זו מזו. חולים שעברו את הניתוח הזה לא הראו ליקוי חמור ומשמעותי בתפקוד.

ההמיספרה השמאלית של קליפת המוח העוטפת את המוח הגדול מטפלת באינפורמציה סימבולית - מילים ומידע. בה נתגלו שני אזורים חשובים האחראיים על השפה: אזור ברוקה שהתגלה בשנת 1868, וקרוי על שם מגלהו - אחראי לתנועות הדיבור, בניית משפטים ודקדוק. ואילו אזור ורניקה, שהתגלה בשנת 1874 - אחראי על הבנת השפה, והיכולת לומר משפטים באופן הגיוני. ההמיספרה הימנית קשורה למוזיקה, לדמיון, לתפישה מרחבית ולחשיבה פחות סדורה. בין שני חלקי קליפת המוח יש חריץ מרכזי.

בנוסף, לכך בהמספרות נמצאים אזורי השרירים (4 ו-6), תחשושות הכאב, המגע, האוריינטציה וכו' (1, 2, 3), הראיה (17, 18, 19) ועוד.

גזע המוח

גזע המוח (brain stem) מורכב משלושה חלקים האחראים לתפקודים פיזיולוגיים בסיסיים ומרכזיים של הגוף: המוח האמצעי (mid brain), הפונס שנקרא גם הגשרון או הגשר (pons) והמוח המוארך שנקרא גם המדולה או מדולה אובלונגטה (medulla oblongata). המוח האחורי (hind brain) הוא השם המשותף של הפונס והמוח המוארך.

גזע המוח נמצא בין חוט השדרה לבין המוח והוא שולט על תפקודים יסודיים כמו הנשימה וקצב הלב. נכון להיום הפסקה בלתי הפיכה של פעולות גזע המוח נחשבת תנאי הכרחי ומספיק לקביעת מוות מבחינה רפואית ומשפטית.

קרומי המוח והנוזל המוחי שדרתי (CSF)

אחרי העור והעצמות מגנות עוד שלוש שכבות של קרומי מוח על תכולתו הרגישה. השכבה הראשונה מכונה הקרום הקשה (dura matter) שכבה זו עשויה מסיבי קולגן, קשיחה וחזקה, ומורכבת משתי שכבות: האחת צמודה לגולגולת והשניה נפרדת במקומות מסוימים מהגולגולת ויוצרת מעטפת החוצצת בין ההמיספרות, וכן בינם לבין הצרבלום. הפיצולים בין דפי הדורה יוצרים חללים, סינוסים, שדרכם מתנקזים הדם הורידי של המוח והCSF אל הורידים הג'גולריים. השכבה השנייה נקראת הקרום העכבישי (arachnoid), הקרויה כך על שם דמיונה לקורי עכביש, ואינה חדירה לנוזלים. השכבה השלישית נקראת הקרום העדין (pia matter), והיא דקה מאוד ומכילה כלי דם רבים.

בין הקרום העדין לקרום העכבישי קיים חלל הנקרא החלל התת-עכבישי (sub Archnoid space) המכיל את נוזל המח והשדרה (CSF). בדלקת קרום המוח השכיחה אצל ילדים וזקנים חודר מזהם לנוזל. בנוזל אין כדוריות דם לבנות, והוא מתגונן בעזרת המונוציטים שהם תאי בליעה, בדומה למקרופאג'ים, ועל כן הוא פגיע ביותר. ההתנפחות הדלקתית בתוך המוח גורמת ללחץ על איבריו ולקושי באספקת מזון וחמצן. בשל כך היא עלולה לחולל נזק בלתי הפיך.

מאחר ששכבת הדורה קשיחה, הורידים העוברים דרכה אל הסינוסים עלולים להיקרע כתוצאה ממכה בראש. קריעה כזו יוצרת שטף דם סאב דורלי, שיכול להתפתח במשך זמן רב, אפילו שבועות, וליצור לחץ פנימי הולך וגדל על המוח.

חלקו של הנוזל במוח נע בין עשרה לעשרים אחוז. הוא ממלא את חדרי המוח, ארבעה במספר. תפקידיו הם בלימת זעזועים, הגמשת נפח המוח, איסוף פסולת ועוד. ההימצאות בתוך נוזל מקלה על משקל המוח.

המוח בתפיסה ההיסטורית

במשך שנים רבות מתחילת ההיסטוריה האנושית לא היה ידוע על חשיבותו של המוח כאיבר האחראי לתודעה ולחשיבה ולמרכזה הביולוגי של החוויה האנושית. על ידי הוצאת המוח מהגוף בניתוח שאחרי המוות מתגלה ג'ל בגוון ורוד-אפרפר, ולכן אין זה מפתיע שהקדמונים לא הכירו בחשיבותו. לכך תרמה גם העובדה שהמוח אינו רגיש במיוחד לכאב, ועל כן פגיעה קלה בו אינה טראומטית.

בחניטה המצרית הוצא המוח דרך הנחיריים, הורחק מהמת ונזרק כלאחר יד. שלא כאיברים כמו הלב, הקיבה, הכבד והריאות, אותם שמרו הפרעונים לצד המת כדי שיוכל לשוב ולהשתמש בהם לאחר תחיית המתים, מכך ניתן להסיק שהמוח היה איבר מיותר לדעתם.

עם זאת, פפירוס משנת 1,700 לפני הספירה מראה כי כבר אז תועדו מקרים שבהם פגיעה בראש שינתה התנהגות.

בכתבי הקודש מוזכרת פעם אחת המילה מֹחַ (איוב כ"א כד), אך במובן של מוח העצמות, ובשאר התנ"ך רגשות ומחשבות מיוחסים ללב. גם חכמי ישראל התחבטו בשאלה היכן מצויה החוכמה ("והחכמה מאין תמצא"), ובניגוד לדעתו של רבי אליעזר שסבר שמקומה בראש, התקבלה ברבים דעתו של רבי יהושע, שסבר כי משכנה בלב (ילקוט שמעוני משלי פרק א' רמז תתקכט).

גם הפילוסופים היוונים לא ייחסו למוח תפקיד חשוב. אריסטו סבר שהמוח אינו אלא אזור קירור המצנן את אדי החום הנפלטים מהלב. הוא טען שבמהלך השינה, עולים האדים מן הלב אל המוח, מתקררים, ויורדים חזרה אל הלב. את חוסר חשיבותו של המוח הוא הוכיח בהתבסס על ניסויים בעריפת ראשי תרנגולות אשר המשיכו לפרפר ולא מתו לאלתר.

השינוי בתפיסות אלה הגיע מצפייה במלחמות הגלדיאטורים רומא העתיקה. מספר חוקרים ורופאים החלו לראות קשר בין פגיעות המוח של הגלדיאטורים לבין שינויים שונים בהתנהגותם. כמו כן נמצא קשר בין פגיעה בחוט השדרה לבין איבוד תחושה או שיתוק. הרעיון שהלב אינו "מקום מושבה" של הנפש האנושית הלך ונעשה נפוץ יותר ויותר.

בימי הביניים נאסרו ניתוחי מוח בידי הכנסייה. ההתערבות הכירורגית המקובלת באותה עת נעשתה בידי ספרים נודדים שערכו חתך בגולגולת במקרים של מחלת נפש והוציאו ממנה את "אבן השיגעון".

חכם הרפואה גאלינוס סבר ששלושת האברים הראשיים הם: הלב, המוח והכבד. לדעתו, החושים, התנועה, הדמיון, הזיכרון והמחשב נובעים מן המוח. הוא גם הכיר בחשיבותו העצבית של חוט השדרה.

רנה דקארט (1600) היה הראשון שדיבר על חשיבותו הייחודית של המוח. צפייה בפסלים הידראוליים הביאה אותו למסקנה לפיה גוף האדם פועל על ידי "מערכת הידראולית פנימית" בה עוברים נוזלים המשפיעים על התחושות וההתנהגויות של הגוף החי. המוח, לפי דקארט, הוא המווסת של מערכת זו. בנוסף, יצר דקארט דיכוטומיה בין הנפש הלא פיזית לבין המוח הפיזי. מה שחיבר ביניהם, לדעתו, היא בלוטת האיצטרובל.

בשנת 1808 פותחה תורת הפרנולוגיה. על פי התורה הזו, מרכיבי אישיות שונים ממוקמים באזורים ספיציפיים שונים במוח. עוד האמינו לפי תורה זו, כי אופי האדם ניתן למדידה על פי בליטות בגולגולת . לכל תכונת אישיות הבליטה שלה. על ידי מיפוי בליטות הגולגולת האמינו שניתן יהיה לגלות את מאפייני האישיות של האדם. תאוריה זו לא שקעה, אלא כעבור מאה שנה, והיוותה בסיס, כביכול מדעי, לתורות גזעניות שונות. הרעיון הבסיסי הגלום בה, שיש קשר בין אזורים ספציפיים במוח לבין פעילויות כאלו ואחרות, מקובל עד היום, אך בוריאציה שונה. על פי הידע המודרני, אין מיקום ספיציפי לתכונה אישיותית מסוימת, אלא לכל מאפיין פסיכולוגי (למידה, ראייה וכו') יש רשת של אזורים במוח, המממשים אותו. עוד חשוב לציין, שבין המוח לגולגולת אין מגע ישיר כלל, ולכן לא ניתן לומר דבר על המוח בהתבסס על גודל או צורת הגולגולת.