פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 36)

ועשינו טוב לעמ"י..

אינדיאנית- שמלה חומה פשוטה, עם חתיכת בד צבעוני לחגורה וסרט ראש עם נוצה מודבק. אפשר יותר מקושט עם עוד נוצות ובדים.

אמא- כיסוי ראש, סינר, תיק גדול. אפשר עגלת משחק ולשים בה בובת תינוק.

פנטומימאית- חולצת פסים שחור לבן, שלייקס, חצאית שחורה, כפפות לבנות, איפור.

ערביה- צעיף\ מטפחת קשורה לחיג'אב, שמלת מקסי עם שרוול ארוך, אפשר לשים הרבה שרשראות וצמידים.

כתבת חדשות- ג'קט כחול\אפור, חצאית צרה שחורה, מיקרופון, גולגול\ קוקו נמוך עם שביל באמצע, נעלי סירה\ עקבים.

סופרת- עיפרון מאחורי האוזן, משקפיים גדולות, מחברת.

מדענית- חלוק מעבדה, משקפי מגן, בקבוקים שקופים עם מים צבעוניים.

ספורטאית- חולצת טישרט, חצאית נפנף, קוקו גבוה, בקבוק מים, סרט ראש, נעלי ספורט.

זקנה- מטפחת קשורה בסנטר, משקפים עגולים על קצה האף, בגדים מיושנים.

פיראטית- חולצה לבנה נפוחה ומעליה סרפן שחור-אדום, מגפיים שחורים גבוהים, כובע פיראט, שיער פרוע. אפשר גם רטייה, קרס וחרב פלסטיק.

אחות\ רופאה- חלוק לבן, סטטוסקופ, תיק עם פלסטרים ותחבושות וקופסאות ריקות של תרופות.

מלצרית- חולצה מכופתרת צבעונית, כובע מצחייה, סינר, ומגש עם אוכל 

חיות- חתולה, כלבה, ארנבת, איילת, נמרה, וכו'

(עכשיו כשאני עוברת על הרשימה הזאת שכתבתי לפני שנים, אני רואה שהתחפשתי כבר לשתיים מהם, ועוד אחת שאני מתכננת השנה.)

אני באמת חשבתי על ערביות אבל לא ידעתי ממש איך להתחפש לזה בעיקר שאני לא יודעת מי יבין וזה גם לא נעים כי המנקה שלנו ערביה...🙈

וחשבנו גם לנערות גבעות כזה סתם בישביל הצחוקים כזה שתי שלוש חציאות שיער מבולגאן...

קיצור לא הורדנו תערביות אבל עוד חושבות על זה ... יש עוד זמן...

תפילין וורודות, כיפה שאני ארקום עליה חד קרן, וציצית של סטיב מאדן או משו כזה...

אישה שלובשת כיפה תפילין ציצית - עוברת בלא ילבש? | דין - שאל את הרב

אולי תתחפשי לחרדית?

נראה לי קצת בעיתי רפורמית אפילו אם זה להוראת שעה

חחח ומוכרח לציין שבהתחלה קראתי את זה "פורומית" ואז כזה חשבתי רגע איך היא יכולה להתחפש לניקית..?

חולצה מכופתרת כחולה עם נקודות (משהו מזוויע מסבתא) חצאית A שחורה שלבשתי הרבה יותר מידי גבוה על המותן, גרביונים שחורים ונעלי סירה עם פפיונים, וכמובן כיסוי ראש כחול תואם, ותיק צד גדול.

אשכרה בנות לא זיהו אותי.

אף חרדית לא נראית ככה..

זה לא הכי מדויק.

@מגובלת-, אני מחכה שתעלי לפה צילום של התקנון של הסמינר שלך...

חחחח

איזה משמח לשמוע שידעת להיזהר והתחמקת ממנו!
אחלה חינוך אמא שלך נתנה לך, מגיע לה תודה ענקית...

אני מפחדת קצת ללכת ברחוב..

מקרא מגילה בבית הכנסת שאבא שלי גדל בו, להכות את המן עם רעשן שיש לי עוד מהגן (ברצינות, זה רעשן עץ שעושה רעש מאוד חזק..), מסיבת פורים אצל ראש הישיבה שלנו (בתקווה שתהיה השנה), סעודת פורים משפחתית בצהרים..

ועוד כמה חוויות פורימיות שעתידות להפוך לנוסטלגיה..

--

ברוך שובך

כולנו עוברים את זה...

זכרת את זה גם בר"ה ויו"כ?

כולל מה שכתוב על מעשים של ההורים שמשפיעים על הילדים (בזמנו כבר הקשית על דבר כזה שכתב החזון איש, והערתי שיש כבר בגמרא. וזה אומר שיש לך קושיה טובה אבל גם יש עליה תשובות)

בבסיס, תמיד יש בחירה. השאלה מה רף הניסיון. ולפי מי שכתב את הסגולה הזו - ההישארות של המלאכים בבית מקלה את הניסיון, כי יש אוירה קדושה יותר, טהורה יותר, טובה יותר.

🙈

סתם בכל זאת שבוע גלישה בטוחה...🙊

מזה רמת רחל?

(קיצור לא...)

אחד אצלנו בכיתה הקליט צלצול לאחד אחר שהוא שר בו "(השם של אותו אחד) תענה.. (כנ"ל) תענה.." וכו'. זה גם נחמד..

עשיתי משהו כזה לחברה שלי אבל עשיתי את זה רק לכשאני מתקשרת ואחרי פעם אחת שהתקשרתי והיא ניבהלה אז היא החליפה וזה היה ממש מצחיק כי אני ועוד חברה שלי שרות לה כזה ''תעני ** נוו כבר תעניי ימסננת למה את עוד שומעת אותנו תעניי...'' קיצור משהוו ממש קורעע

תודה רבה על התגובות המהממות, לא קיבלתי אחת רעה,  ווהו! אז החלטתי לפרסם המשך(אחי אהוביה מצטער, אבל הפרק הנוכחי לא יעסוק בדרנל (אבל כן יתן כמה תשובות כמו מי דפק בדלת) הפרק הבא של דרנל, הוא פרק 6 אז אתה צריך להתאזר בסבלנות)

פרק שלישי

קלגר התרומם בכבדות במיטת הנוצות שאליה נשאו אותו לאחר שהתעלף, "מים!" אמר בקול צרוד וצנח בכבדות אל תוך הכרים. משרת ניגש עם כד חרס מלא מים והגיש את שפת הכד לפיו של קלגר "התעוררת!" אמר המשרת בשמחה. מגע המים על שפתיו היבשות, החיה אותו, "ארוול" אמר בקול צרוד פחות "אני צריך לדבר איתו". המשרת יצא מהחדר, הוא חזר לאחר דקה עם סר ארוול. סר ארוול עטה הבעת פנים נטולות רגש, אבל קלגר הכיר אותו, כל פגישה הוא התחיל בפני פוקר ומהר מאוד הדרדר להפגנת רגשות קיצונית. "קראת לי" אמר ארוול בקול חסר כל רגש "כן" אמר קלגר "שב בבקשה" ארוול התיישב על כיסא עץ שניצב בסמוך למיטתו "בעניין סאמיקר אני מניח" אמר ארוול "לא בעניין חשוב יותר" אמר המלך "ומהו?" שאל ארוול "בלילה לפני הפגישה האחרונה שלנו" אמר קלגר וגם מעט מים, "מצאתי מכתב ששלחו לי בעבר מארנוס" אמר "מה כתוב בו?" שאל ארוול "מלך ארנוס הבטיח להעמיד לרשותי אלפיים פרשים בגלל שעזרתי לו בעבר לחסל מצור על כף הסלע" אמר קלגר "זה היה מרד של אספסוף מאגם הנחושת, המלך היה כל כך אסיר תודה על זה שחיסלתי את הצבא העלוב הזה. עד שהוא הביא לי ערמות זהב, עבדים ואת המכתב הזה" אמר "לא נראה לי שהוא היה מוכן לפרוע את חובו עכשיו" אמר ארוול "המלך אניגרטו לא ידוע באהבתו לחובות, בעיקר לא לכאלו המאלצות אותו לוותר על חיילים" אמר ארוול "כל חודש הוא עורך מסדרי ראווה, אלפיים פרשים יפגעו לו בגאווה המזופתת שלו" אמר ונשען אחורנית בכיסא. "אבל הסיכון שווה את זה" אמר קלגר "אני לא מוכן שקהלושרוד ינעץ את החנית שלו בבטן שלי, אני צריך חיילים!" אמר "אני מבקש שתשקול את דבריך" אמר ארוול "האמון של החיילים שתביא, היה מפוקפק, אתה מנחית עליהם הודעה שהם חייבים לבוא איתך למלחמה שהיא לא מעיניינם״ אמר ארוול ״הנאמנות שהם ירחשו לך תהיה הפכפכה כמו שיכר מחומת זהב״ אמר ושיחק במטבע קטנה והקפיץ אותה על אצבעותיו. קלגר גיחך, חומת זהב, העיר הבירה של הארץ-שמעבר-לים, כמו שקראו לה תושבי אוודל היתה ידועה לטובה ברשימה ארוכה של דברים, ששיכר נעדר מהם דרך קבע. 

״ומה אתה מציע לעשות בנוגע למצב הנוכחי?״ שאל קלגר ״לאייש את הביצורונים שלא נכבשו, ואם תהיה פשיטה של דרומיים הכוח של הביצורון הקרוב יפתיע אותם, ויהפוך אותם לערמה של פגרים קטנים״ אמר בגיחוך.

ש״תגיד״ אמר קלגר ״כמה זמן הייתי מעולף?״ שאל, 

״יומיים״ אמל ארוול והוציא מטבע נחושת קטן יותר מהקודם מכיסו וגלגל אותו בין אצבעותיו, מלכים אחרים היו רואים בכך פגיעה בכבודם אבל גלקר שהיה בעל היכרות של שמונה שנים עם ארוול, מאז שעלה לכס השלטון בצפון בגיל עשרים וחמש, סלח לו על מנהגו לשחק בחפצים קטנים באצבעותיו בזמן שיחה. 

״מה קרה בזמן הזה?״ שאל קלגר, ״לא משהו מיוחד, עוד חמש פשיטות של דרומיים וקטטה של איכרים על פרה, לא משהו חריג״ אמר ארוול.

דפיקה נשמעה מכיוון הדלת, ארוול קם ופתח את הדלת, בפתח עמד משרת עטוי גלימה שחורה עם צווארון פרווה לבנה, ארוול הביט במלך כמחכה לאישור ״אתה יכול להכניס אותו״ אמר קלגר. ארוול סימן בידו למשרת להיכנס, המשרת נכנס לחדר וכרע מול מיטתו של קלגר  ״אם תואיל בטובך הוד מעלתך, נוכחותך נדרשת בהקדם האפשרי בחדר הכס״ אמר ״ישנם עניינים הדורשים את נוכחותך, מספר איכרים באו עם דיווח על עוד הצתה של דרומיים״, אמר המשרת ״ומה בכך״ אמר קלגר ״ישנם הצתות של הדרומיים מדי יום, מה כה מיוחד בעיניינם?״ שאל בסקרנות ״הם מדברים משהו על רוח רפאים עם ארבע ידיים, ואם הם משקרים, הם כה מפוחדים שאפשר לחשוב שהם ראו את הפנים המכוערות של קהלושרוד״ אמר המשרת. 

״בסדר אני אבוא״ אמר קלגר וקם מהמיטה, הוא גילה שבגדיו הוחלפו בחלוק לבן.

"תביא לי גלימה" אמר למשרת "רצוי בצבע כחול!" הוסיף. המשרת קד ועמד לצאת, לפני שיצא לגמרי, הסתובב אל קלגר ואמר בחיוך קל "יש עוד משהו" אמר המשרת, "מהו?" שאל קלגר  "המלכה באה לבקר אותך" אמר, "הכנס אותה" אמר קלגר. 

המלכה נכנסה, היא הייתה צעירה מקלגר בשנתיים, למען האמת היא הייתה אחותו הצעירה של ארוול. שערה הארוך והשחור, גלש על גבה בצורה חלקה, ועורה היה בהיר יותר מעורו של אחיה.

המלכה חיבקה את קלגר בכוח "אתה לא יודע כמה דאגתי" אמרה לו "אחרי יום שלם שלא התעוררת, חשבתי שהגרוע מכל הגיע, אתמול בלילה לא הצלחתי להירדם מרוב דאגה!" אמרה והידקה את ידיה סביבו "אל תחנקי אותו גנלר!" אמר ארוול בצחקוק "הוא  הרגע קם מעילפון של יומיים, את תהרגי אותו" אמר.

גנלר הרפתה מבעלה והביטה בו "אתה לא נראה טוב" אמרה "מי דבש הם לא ממש מילוי לבטן" הוסיפה.

המשרת פתח את הדלת והגיש לקלגר גלימה כחולה כהה בגוון ליל קיץ בהיר. "הלורד" אמר "הכפריים מאוד רוצים לדבר איתך" אמר. 

"בסדר" אמר קלגר "אשמח אם תצאו" הוסיף. "הוד מעלתך", אמר ארוול "שלחתי את הבן שלי להודיע לדרנל שסאמיקר מת" אמר "הוא יצא לפני שעה" אמר והוסיף "הוא היה חבר שלו, הוא יוכל לבשר לה את זה בצורה הכי עדינה".

"בסדר" אמר קלגר, "ועכשיו לך! אם יש אמת בדברי הכפריים האלו ויש רוחות רפאים, שיטות בשורה לאלמנות שבעליהן מתו, היא לא הצרה הגדולה ביותר שיש." אמר בדאגה קלה.

ממש יפה!
יש אפשרות להמשך? 

חיכיתי להמשך..

סחטיין!!!

פרק רביעי-

לורד ארד אלר הסתובב בעצבנות בחדרו "אתם יכולים להסביר לי איך זה קרה?!" שאל בתערומת את רוזן הצפון ואת רוזן הדרום, נציגי מחזותיהם בטירת כנף עורב. כל מחוז שלח לטירת כנף עורב, נציג שייצג את עמו במקרה ותפרוץ מלחמה. "הסברתי לך כבר הלורד" אמר רוזן הדרום הוא היה גבר בשנות החמישים לחייו ושערו האפור הקצוץ היה ניגוד בולט לעורו השחור. "יש לנו מסורת, שכל מאה שנים, מזמנים את רוחות המתים להתנקם בצפוניים הארורים" אמר "ומדי פעם, ההעלאה כושלת ואנו נאלצים לנקום בשם אבותינו" אמר בהתנצלות. 

"מסורת שאין לנו קשר אליה" אמר רוזן הצפון, רוזן הצפון היה גבוה מרוזן הדרום בראש ועורו בגוון הקלף, היה כה שונה מזה של רוזן הדרום עד שזה היה מסחרר.

"אתם לא יכולתם לפתוח במלחמה הזאת לפני שנה!?" שאל ארד בתרעומת "אני מתכנן שלום בכל אוודל, ובקרוב, בכל העולם, ואתם מתחילים להילחם בשם אבותיכם המתגלגלים בשאול כמו אבנים קטנות בחבית." אמר. 

"אנשים ממהרים לצרוך מוצר מסוים כשהם יודעים שהוא היה אסור בעוד זמן מה" אמר רוזן הדרום "גם אם הם לא יודעים שבקרוב ישרור שלום עולמי, יש להם משהו בתת מודע" אמר קנהלי, רוזן הדרום. 

"טוב אז… בכל מקרה החיילים מוכנים?" שאל ארד "כן הם מוכנים" אמר דקלר, רוזן הצפון. "אבל אתה בטוח?" שאל דקלר "לא בטוח שהם יתלהבו מהרעיון שלך" אמר דקלר.

"אל תדאג" אמר ארד, הוא היה גבר צעיר כבן עשרים ושבע, ושערו היה שחור, ובכן כעורב. הוא הניח יד ידידותית על כתפו של דקלר. "אני אצליח לשכנע אותם" אמר ארד "ואתה, קרא לרוזן המזרח ולרוזן המערב, הם צריכים להיות נוכחים" אמר ארד ופנה לכיוון הדלת.

דקלר יצא בשקט אחריו, ופנה למגוריהם של הרוזנים האחרים.

החצר הייתה מלאה בחיילים, בעלי עור בגוון קלף בהיר מהצפון, בעלי עור נחושת מהמערב, בעלי עור צהבהב מהמזרח, ובעלי עור שחור מהדרום. למען האמת לא היה לצבע עורם או למוצאם, משמעות, מרגע שנשבעו אמונים לכנף עורב, הם הפכו לאבירי הצדק, חברים במסדר המכובד ביותר. 

הכל התלחששו זה עם זה, בנוגע לסיבה שגרמה ללורד שלהם לקרוא לכל האבירים להתאסף. מספרם הכולל היה כמאה אלף, והחצר הייתה מלאה ברחשי דיבור.

"הוא רוצה לומר לנו תודה על שירותינו כאן" אמר מזרחי שענה לשם האניצ'י, "אתה לא מבין" אמר מערבי "הוא רוצה לתת לנו כסף כנראה" אמר "לא שאני מתנגד" אמר דרומי בחיוך ממזרי, "שכחתם על מי אתם מדברים?" אמר צפוני "לורד ארד לא יוציא גרוש מהכיס התפוח שלו" אמר, ופרץ בצחוק. "אתה צודק" אמר הדרומי "אבל תודה שחייבת להיות סיבה לכינוס הזה" אמר וסקר את עשרות אלפי הראשים עטויי הקסדה שהיו בכל עבר. 

"הנה, הלורד מגיע!" אמר האניצ'י ומכל עבר נשמעו קולות "הלורד מגיע!" "הלורד כאן!". הצפוני שענה לשם קלדן, הטה את ראשו, הנה הוא, במרפסת של עץ המוקפת פרחים, ניצב לורד ארד אלר. הוא עטה גלימה שחורה, שהלמה את שערו השחור ועורו השחום. מימינו ניצבו רוזן המזרח ורוזן הצפון, ומשמאלו ניצבו רוזן הדרום ורוזן המערב. 

לורד ארד הרים את ידיו "שקט!" צעק. הדיבורים פסקו, אבל עדיין נשמעו התלחשויות קלות. לורד ארד צעק שוב "ש-ק-ט-!" צעק "וגם לא ההתלחשויות האלה" צעק.

דבריו עשו השפעה קלה בלבד, ולכן הוא החליט לדבר, "אבירי היקרים!" אמר. מסתבר שלמשפט זה, היו יכולות קסם, הכל השתתקו "נכשלנו!" אמר ארד "משימתנו הייתה לשמור על השלום, אבל נכשלנו, והמלחמה בין הדרום לצפון מוכיחה את זה. המקום היחיד שבו בני עמים שונים ותרבויות שונות, חיים בשלום, זהו כאן! הדרך היחידה לשלום היא שבמקום שעל כל חבל ארץ ישלוט שליט אחר, על כולם ישלוט אותו שליט!" צעק ארד "אני מקווה שהבנתם את דברי! אנו עומדים לכבוש את כל אוודל וליצור תרבות חדשה. המורכבת מתרבות הצפון, הדרום, המזרח והמערב!!" שאג "ואז כשאוודל תהיה בידינו, נצא למסע כיבושים בכל העולם! ארנוס, אי הברזל, הארץ-שמעבר לים ורצועת הקרח, כולם היו תחת שלטון יחיד! גם אם בדרך היו מלחמות רבות, זה הרי מחיר פעוט לעומת השלום הנצחי שישרור כאן ובכל העולם" אמר ממרומי המרפסת. הוא הניף את אגרופו באוויר וצעק "יחי השלום!" 

החיילים הניפו גם הם את ידיהם באוויר באגרוף.

"יחי השלום!" נשמעה צעקה מאלפי פיות.

"יחי השלום!"

"יחי השלום!"

"יחי השלום!"

-פרק חמישי-

"הריעו למלך קלגר רגלד, מלך הצפון, ולורד החורף" נשמעה הקריאה כאשר קלגר וארוול נכנסו לחדר הכס. "אשתו, ליידי גנלר רגלד, מלכת הצפון, ועוצרת הממלכה.  ימינו, סר ארוול אנדרן, ריבון מעלה שלג, ויועצו האישי של המלך וגיסו" קרא הכרוז. 

ארוול הביט סביבו, החדר היה יותר מלא חיים מהפעם הקודמת שהיה בו עם ארוול. דגלים נוספים נתלו, ויותר שומרים בגלימו שחורות, הסתובבו בחדר. "אבא!" נשמעה קריאה, וילדה זהובת שיער, שעד כה, שוחחה עם אחד השומרים רצה אל קלגר "אלרד!" צעק קלגר בשמחה וחיבק את בתו הקטנה. "התעוררת!" קארה אלרד בשמחה "אמא אמרה שישנת הרבה זמן" הוסיפה. "אפשר לומר" אמר קלגר. אלרד הבחינה בארוול, "דוד ארוול!" אמרה "אתה יודע שאתה בן אדם ממש נחמד?" אמרה "כשאני אהיה מלכה, הימין שלי היה כמוך!" אמרה "אל תבחרי לעצמך ימין כל כך גרוע" צחק ארוול "אבא שלך בחר אותי בטעות, ועד היום הוא מתבייש לפטר אותי" אמר ארוול, לפעמים ילדים מציגים מולך את המראה המדויקת ביותר מבין כל המראות שמציגים לך אנשים בוגרים. "ארוול" אמר קלגר, "אתה יכול לקחת את אלרד לגינה?" שאל "אבל הוד מעלתך.." אמר ארוול "אל תעמיד פנים" אמר קלגר "אני יכול לשרוד דיון משמים בלעדיך" אמר "ותעשה טובה, הילדה תהיה מלכתך ביום מן הימים" 

"אם אני אחיה עד אז" אמר ארוול, "מה אמרת?" שאל קלגר "אם אני אחיה עד אז" אמר ארוול, "אל תעמיד פנים כאילו מוות מפחיד אותך" אמר ארוול "זה לא ש.. פשוט…" אמר קלגר  "רוב האנשים מפחדים מהמוות בגלל שהם מפחדים משינויים, אפילו שאין משהו יותר נורמלי מהמוות, אדם שלא מת, טוב זה שינוי" אמר ארוול.

"אז אתה יכול לקחת אותה?" שאל קלגר "טוב אני אקח אותה" אמר ארוול "רק אל תאשים אותי אם הכל יתבלגן לך בראש" קרא. 

"קדימה" אמר לאלרד "אבא שלך רוצה שנלך לגינה" אמר בחיוך והושיט לה את ידו.

"בסדר" אמרה אלרד "אבל אני בוחרת איזה פרחים קוטפים!" העירה. "בסדר" אמר ארוול ויצא איתה מהחדר.

"למה אתה לא רוצה שאלרד תהיה בדיון הזה?" שאלה גנלר את בעלה "הרי היא נמצאת ברוב הדיונים, מה שונה עכשיו?" שאלה. "הם טוענים שהם ראו רוח רפאים, וגם אם הם משקרים, אני לא רוצה שאלרד תשמע סיפורי אימה של כפריים" 

"בסדר" אמרה גנלר "אבל אם היא נמצאת עם אחי, היא תקבל רעיונות גרועים יותר" אמרה בחיוך, קלגר צחק ופנה לכס שלו, אשתו ישבה לידו.  "הכניסו אותם" אמר.

אלרד רצה בגינה וניסתה לתפוס פרפרים בידיה. ארוול ישב על גבעת דשא קטנה וקרא לעברה קריאות עידוד. לפתע גמלה החלטה בלבו, הוא עלה  על אחד מן העצים ותלש שני ענפים ישרים פחות או יותר. "דוד ארוול! מה אתה עושה?" שאלה אלרד. ארוול ירד מהעץ והגיש לה מקל, "זה ענף" אמרה אלרד "מה אתה רוצה שאני אעשה איתו?" שאלה. "טעות!" הכריז ארוול בחדווה "זהו כבר אינו ענף, אלא חרב" הכריז. מבטה של אלרד העיד על מידת האמונה שלה בנושא, אבל היא זרמה איתו, "ומה אתה רוצה שאעשה עם החרב הזו אבירי?" שאלה "תכי אותי" אמר. אלדר הניפה את המקל וחבטה באלדר שחסם את המכה ב'חרבו', "רואה" אמר לה "את מכה - אני חוסם, אני מכה…" אמר והניף את המקל בעדינות "...ואני חוסמת!" הכריזה אלרד ובלמה את מכתו באמצעות הענף שלה, "כמו ריקוד!" אמרה, הבעת פניו של ארוול השתנתה, היה נראה כאילו היא הרגה את בנו ברגע זה, הוא הרגיע את עצמו ונשם עמוק 'אל תתעצבן, היא רק ילדה, היא לא התכוונה לזה' הריץ במחשבתו. והתיישב על ערמת דשא "תביני" אמר "הרבה חושבים שקרב הוא ריקוד, והם טועים" אמר "למה הם טועים?" שאלה אותו "קרב הוא לא ריקוד מסיבה פשוטה: בריקוד כל המהלכים, קבועים מראש, לעומת זאת: קרב יותר דומה למשחק שחמט, המהלכים שלך קובעים את הניצחון, וכמו שבמשחק שחמט, יש אלפי צירופי מהלכים אפשריים, ושום משחק לא דומה לאחר כך גם בקרב, הכל משתנה" הסביר לה. 

"אבל אין אפשרות שמלחמה תהיה כמו ריקוד?" שאלה אותו, "אפשר" אמר לה "אם את המלחמה תכנן מישהו מאוד חכם שיודע מה בני אדם יעשו אם הוא יעשה משהו מסוים" ענה "ולמצב כזה אני קורא.. את יודעת איך?" שאל אותה.

"איך?"

"ריקוד החרבות"

-פרק שישי-

הדלת נפתחה, וכעשרה כפריים נכנסו לחדר, הם כרעו בפני המלך והמלכה, עד שקלגר הרשה להם לקום. 

"בשביל מה רציתם לדבר איתי?" שאל אותם "ואל תשקרו, אחרת…" אמר. 

"הלורד" אמר אחד מהם והתקדם לעבר הכס "אנו כפריים פשוטים, חקלאים במקצוענו.." אמר.

"המשך" ציוותה גנלר.

"יום אחד, בשעות הצהריים, בשעה החמה ביותר של היום, בזמן שאני וחברי אספנו אלומות חיטה, התקדרו השמיים, אבל החום נשאר. לפתע הופיעה במרכז השדה דמות בוהקת, זורחת באור לבן. אני שהייתי הרחוק ביותר מהמרכז, ברחתי, והסתתרתי בשיח קטן. ממנו השקפתי על הדמות, היא הייתה לבנה לגמרי, והיו לה שני ראשים ושישה ידיים, וכשהיא הביטה לכיווני, אחזה בי צמרמורת" אמר הכפרי.

"טבעי שתאחז בך צמרמורת אם ראית 'דבר' כזה" אמר קלגר.

"זו לא הייתה צמרמורת רגילה" אמר הכפרי "בצמרמורת רגילה, אתה מרגיש קור, אבל אני הרגשתי חום בוער" הסביר הכפרי, והמשיך "כל חברי הלכו כאחוזי דיבוק לכיוון הדמות, והניפו את ידיהם לעומתה. כעבור דקה, החלו אנשים נושאי לפידים להקיף את השדה, ולמרות החושך, הצלחתי להבחין לאור הלפידים שעורם היה שחור, אלו היו דרומיים. 

לאחר דקת ריצה מסביב לשדה, הם הרימו את הלפידים שלהם הלוך ושוב, וצעקו מילים בשפה העתיקה של הדרומיים, בכל אופן הבחנתי במילים 'גהאנירי' 'שאחול' ו'אניריז'" אמר, "אני לא יודע מה פירושם, אבל שיננתי אותם לעצמי בלב בזמן שהסתתרתי" אמר הכפרי, "תרגום המילים שאמרת הוא: "אבדון, צפון ואבות" אמר אחד מהשומרים שהשפה העתיקה של הדרומיים הייתה שגורה בפיו.

"בכל אופן" המשיך הכפרי "הלהבות שלהם התרוממו באוויר לכיוון ה'דבר', רק הלהבות, לא העץ. בדרך, ל'דבר' האש הפכה להיות כחולה. הד'בר' הרים את הידיים שלו, את כל השש, אסף את הלהבות בידיו, קימץ אותן לאגרופים והנחית את האגרוף באמצע, ואז כל .השדה בער באש, עצמתי את העינים מהחום. וכשפקחתי אותם כבר היה אחר צהריים רגיל חוץ מכמה דברים פעוטים, השדה שלי היה אדמה שחורה, וסימנים של הדת הדרומית, היו טבועים באדמה. כשניגשתי אל הגופות של החברים שלי, לא היה להם ראש. אמר בגיחוך של הומור שחור. 

"יש לך הוכחות לדבריך?" שאלה המלכה.

"כל מי שאיתי, חווה חוויה דומה" אמר הכפרי. 

"זה נכון?" שאל המלך. כל הכפריים הנהנו בראשם באימה לאות כן. 

"יש לכם עד נוסף, אמין יותר שיגבה אותכם?" שאלה גנלר. 

מבין הכפריים יצא אביר שניצבה של חרב שתי ידיים ארוכה, בצבץ מעל כתפו. "הוד מעלתכם" אמר וכרע מול המלך והמלכה "כל מה שהם אמרו הוא אמת לאמיתה, בדקתי את השדות השרופים ואת הסימנים הדרומיים, הם מדויקים להפליא, והסיכוי שכפריים ידעו לשרטט את הסימנים האלה הוא אפסי" אמר. 

"לכו!" אמר קלגר, "נתתם לי חומר רציני למחשבה, ועכשיו לכו" אמר. כל הכפריים יצאו מהאולם בהליכה אחורנית, לפחות את הנימוס הזה הם זכרו. 

"שלח חיילים לאייש את הביצורונים הדרומיים" אמר קלגר לשר הצבא "ותמנע יצאה של אנשים מהעיר למעט חיילים" הוסיף. שר הצבא קד ויצא מהחדר. 

"תקרא לארוול, אני צריך לדבר איתו" אמר לאחד השומרים. השומר יצא מהאולם ויצא לגינה.

"בשם המלך קלגר והנסיכה אלרד!" קרא ארוול והניף את הענף שלו לכיוון ארנב אפור שלעס עשב.  "אני מוציא אותך להורג בעוון בגידה!" אמר והנחית את המקל, הארנב קלט את התנועה ונמלט, "הוא בורח!" צעקה אלרד הנסיכה "אם כך הבוגד הפך לעריקבוגד" אמר ארוול "עריקבוגד?" שאלה אלרד "שילוב של עריק ובוגד" הסביר ארוול לבת השמונה. 

"סר ארוול" אמר השומר,

"כן מה אתה רוצה?" שאל את השומר.

"המלך רוצה לדבר איתך" אמר השומר,

"בסדר, תלווה את הנסיכה בחזרה לחדרה" אמר לשומר.

"ואחרי זה" הוסיף "תקרא לאלמנתו של סאמיקר ללשכתי, אני צריך לדבר איתה"

-פרק שביעי-

סאמיקר פקח עין אחת, מבלי להזיז את גופו. הדרומיים הלכו כבר והשאירו אותו ואת שאר הגופות. "הדרומי הטיפש" מלמל לעצמו סאמיקר, "כנראה היה שתוי בחדוות הניצחון, ולא שם לב שמה שהוא תקע בו את הכידון שלו, בכלל לא היה גוף. 

סאמיקר גישש בתוך  מלבושי העור שלו ושלף את נאד העור הממולא בדם שהטמין בתוכם. הנאד היה מנוקב, והדם זלג ולכלך את בגדיו. הוא קם בכבדות והביט סביבו. גופות חיילים היו בכל עבר, משום מה הם לא גרמו לו לעצב, הוא נזף בעצמו על חוסר הנאמנות שלו לעמו. 'אלה בני עמי' אמר לעצמו 'צפוניים שמסרו את חייהם למען המולדת' 

אבל הוא לא הצליח להתאבל עליהם, הם נשארו זרים מבחינתו, חיילים לא מוכרים לו. 

וחוץ מזה, משהו בתוכו אמר לו, שעדיף שלא יכנס לאבל עכשיו. 

הוא נכנס לאוהל שלו וראה שהכל נשאר במקומו, הדרומיים אפילו לא בזזו את המחנה. הוא פתח את התיק שנח בפינה, הכל נשאר כפי שהוא היה, אפילו שקיק הכסף נשאר. במקומו. 

הוא יצא מהאוהל, לועס לחם יבש, ומה שהוא ראה, גרם לו לקפוא במקום. שני סוסים חומים, עם אוכפים, צפוניים רעו בעשב. הוא התקרב לאחד מהם וליטף אותו, הסוס לא ברח, או בעט בו. סאמיקר חיך, היחידה שאליה הצטרף, הייתה יחידה מובחרת, וכיאה ליחידה שכזאת, היא קיבלה את הסוסים הטובים ביותר. 

הוא החליט שהוא יוצא צפונה עוד היום. 

הוא שוטט בין הגופות, מחפש בגדים נקיים פחות או יותר, הוא מצא חייל שראשו נערף, ולכן רוב הדם זלג לאדמה.  הוא הפשיט את החייל מבגדיו והלך למעיין שבני היחידה התרחצו בו. הוא הביט סביבו כדי לוודא שאין איש בסביבה, ופשט את בגדיו, הוא נכנס למים, הקרירים והתרחץ. לאחר עשר דקות, הוא יצא והתלבש בבגדיו של החייל, הסירחון היה קל בלבד, מפני שהחייל מת בבוקר יום האתמול. 

לאחר שיטוטים נוספים בשדה הקרב, הוא מצא על אחת הגופות משהו שגרם ללבו לקפוץ משמחה, חגורה שנחה על הכתף, שאליה חוברו מאחור, נדן לחרב שתי ידיים, קשת, אשפת חיצים ומגן. 

הוא הוריד את החגורה בעדינות מהחייל, מעולם לא נתנו לו חגורה שכזו, החגורה הזו הייתה נחלת היחידות המובחרות בלבד. וכאשר הניח את החגורה על גופו הצנום, הבין למה. 

הוא הוריד את המגן מהחגורה, והמשקל ירד בצורה משמעותית. 

הוא ניגש אל הסוס, והניח על וו בצד האוכף, את המגן, את התיק שלו קשר בצדו השני של האוכף, ועלה על הסוס. 

הוא רכב במישורי העשב הירוקים. עלי העשב נעו כגלים בים של ירוק. הסוס צעד ברכות, כאילו יודע שהרוכב עליו הוא פצוע ותשוש. 

'הם לא לקחו כלום' חשב לעצמו, בזמן שסוסו צעד בעשב הגבוה. 'הם רק רצו להרוג. אבל למה הם לא לקחו כלום?' שאל ללא קול 'כנראה, המרגל שמסר להם את המיקום של המארב, פחד ממשהו שאחד מאלו שנשלחו לכאן יודע' באה תשובה 'ומי זה יכול להיות?' שאל את עצמו, אף שידע את מי רצו להרוג. 'אותי' ענה לעצמו, 'המישהו הזה, יהיה אשר יהיה, ביקש מהמלך לשלוח אותי למארב. לא לחזית למארב, כך שהמלך לא יחשוד, ואז מסר את המיקום לדרומיים, בתקווה שאני אהרג' הבין בחלחלה. המחשבה שמישהו רוצה להרוג אותו, ולמישהו הזה יש השפעה בחצר המלך, שלחה אצבעות קרות לגבו. הוא ניסה לנחם את עצמו במחשבות על ביתו.

הוא הגיע לדרך המלך ופנה צפונה, 'הנה יתרון בלהיות אסטרטג' חשב לעצמו בעליצות 'אסטרטג מכיר את כל המפות בעל פה' חשב. 

הוא הביט בשמש השוקעת לשמאלו בים הברזל. והדהיר את סוסו צפונה.

הדרך הפכה למיוערת יותר ועשבית פחות.

הטמפרטורות ירדו, ועצי פרי נשירים הופיעו בתדירות גבוהה יותר ויותר.

ריח המולדת נתן לו ולסוס כוח, והם עברו לדהירה מהירה.

באפו עלה ריח של יערות ענקיים.

ריח של אדמה לחה מגשמי קיץ.

ריח של קור.

ריח של מולדת.

ריח הצפון.

-פרק שמיני-

"אבא, לא!" אמר אוורלד לאביו ארוול "בבקשה תאמר לי שזו בדיחה רעה" אמר בבכי "אני אהבתי אותו, הוא היה החבר הכי טוב שלי" אמר בדמעות. "מצטער" אמר ארוול "כבר שלחו עגלות לאסוף את הגופות, אתה תוכל להיות בהלוויתו" אמר לבנו הבוכה.

"ויש לי בקשה קטנה ממך" אמר ארוול "מהי?" שאל  אוורלד "לך לבית של סאמיקר ותבשר לאשתו את ה.. 'בשורה'" אמר, "אני לא יכול" אמר בעיניים אדומות מבכי.

"סר ארוול, המלך קורא לך, הוא התעורר" אמר משרת שנכנס לחדר. "בסדר אני בא" אמר ארוול, ופנה אל הדלת, כשהוא הגיע לדלת הוא הסתובב, "לך אליה" אמר לבנו "בשבילי" הוסיף,

"אבא, אני לא יכול לעשות את זה, אין לי אומץ, אני אסטרטג ולא חייל" אמר אוורלד. ארוול חזר אל בנו, "אסטרטגים הם הכי אמיצים" אמר "הם קובעים מי יחיה ומי ימות באמצעות עטם, ויודעים שכל נקודה שהם משרטטים על המפה, יש לה השלכות אדירות, ולזה דרוש אומץ" אמר לבנו, מנסה לנחם אותו.

"ועכשיו לך לבית של סאמיקר ותבשר לאשתו את זה" אמר ארוול.

אוורלד מחה את דמעותיו ויצא מהחדר.

דרנל פתחה את הדלת, בפתח עמד סר אוורלד אנדרן מהיחידה של האסטרטגים, "סאמיקר לא בבית" אמרה לו "חשבתי שאתה יודע את זה" אמרה. "אני יודע" אמר, ודרנל הייתה מוכנה להישבע ששמץ בכי חדר לקולו. 

"למה אתה מתכוון?" שאלה.

"סאמיקר לא יחזור" אמר לה בעינים אדומות ופרץ בבכי. 

הידיעה כמו חדרה כחץ לאוזניה, פילחה את חזה, שרפה את בטנה, נטלה את הכוח מידיה ואיבנה את רגליה. 

"לא" התחננה בפניו "בבקשה תגיד לי שזו מתיחה" ביקשה בדמעות.

"אני הייתי רוצה שזאת תהיה מתיחה, בדיוק כמוך" אמר אוורלד.

"אתה לעולם לא תבין מה אני מרגישה!" צעקה לעברו "הוא חצי מהנשמה שלי! הוא אביו של הבן שלי! הוא הקדיש את חייו לי!" צעקה "ועכשיו לך מכאן!" הוסיפה

אוורלד הסתובב והלך מהבקתה.

ראנד החל לבכות, דרנל ניגשה אליו, היא פתחה את כפתורי חולצתה והניקה אותו.

היא הרגישה שזו אחת משעותיה הקשות ביותר, היא נאלצה להביט בילד, שיגדל ללא אב.

היא ניסתה להסיט את מבטה ממנו, אך בכל פעם שעשתה כך, ראנד בכה, כך שהיא הייתה חייבת להביט בו, ולבכות.

נקישות נשמעו מכיוון הדלת, "לפתוח בשם הימין!" נשמעה קריאה. דרנל קיללה את עצמה חרשית, היא הרי צעקה על בנו של הימין, וכעת, באו לעצור אותה.

היא הניחה את ראנד בעריסה ופתחה את הדלת. 

בפתח עמד שומר ממשמר הימין, ברגע שהיא פתחה את הדלת, הוא הסיט את מבטו, "הליידי, החולצה שלך" מלמל. 

דרנל שמ לב פתאום שהיא שכחה לסגור את חולצתה, היא מיהרה לרכוס את הכפתורים.

"כן, מה?" אמרה לאחר שסגרה את הכפתור האחרון, "הימין קורא לך" אמר השומר "אני יכולה להביא את הבן שלי?" שאלה. המחשבה ללכת לארמון כשהיא לא יודעת מתי תחזור, ולהשאיר את ראנד לבדו, העבירה בה חלחלה. "אני מניח שכן" אמר השומר "תביאי אותו ותעלי על הסוס" אמר לה והצביע על סוס נוסף מאחוריו, מלבד הסוס שעליו רכב. "בסדר" אמרה והלכה להביא את ראנד. היא עטפה אותו בשמיכה וקשרה אותו לגבה. "אני מוכנה" אמרה כשחזרה, "בסדר, תעלי על הסוס" אמר לה.

הם רכבו ברחובותיה של משעול שלג, הם הגיעו לדרך הראשית, שהובילה אל השער, חקלאים עברו מתחת לשער, ממהרים לעבודתם בשדות הדרום, דרנל קינאה בהם, 'אין להם צרות' חשבה 'יש להם משפחה ועבודה קבועים'.

לפתע הופיעו חמישה פרשים "כולם לחזור לעיר!" צעקו ממרומי סוסיהם "לחזור לעיר עכשיו!"

האיכרים חזרו לבתיהם בבהלה, "פנו את הדרך!" נשמעה קריאה וכמאתיים פרשים עברו תחת הקשת השער, גלימותיהם השחורות מתנפנפות מאחוריהם.

לאחר שהפרשים חלפו, הם המשיכו לכיוון הארמון. לאחר שעה של רכיבה, הם עמדו מול שער העץ הגדול של הארמון, השומרים פתחו את השער, השומר שהביא את דרנל, ירד מהסוס, ומסר את המושכות לשומר השער. דרנל עשתה כמוהו. 

השומר הוביל אותה לאורך מסדרונות ובמעלה מדרגות, ולבסוף נעצר מול דלת שנכתב עליה:

'סר ארוול אנדרן, ימין המלך'

 

אהבתי את זה למרות שקצת קשה לעקוב אחרי השמות.

מהחתימה שלך

יפה סיפור טוב!

יצא מטופש אז הוא נגנז, אני כותב אותו עכשיו מחדש.

הנה מפה של העולם של הסיפור הזה: מפה

נראה ממש מושקעע

זה הפרק האחרון שאני מפרסם כאן, בהמשך אני אעבור בלי נדר לפסיפס, אני מקווה שאני אחזור לקצב כתיבה טוב, (פרק ביום) כי לקח לי כמעט חודש לכתוב את פרק 9. בכל מקרה, מקווה שתהנו.

-פרק תשיעי-

השומר פתח את הדלת, "הבאתי אותה סר" אמר.

ארוול ישב מאחורי שולחן עץ אגוז מגולף שכיסא נוסף עמד מולו, בצד הקרוב לדלת. 

ארוול עצמו היה גבר בעל שיער שחור ששיבה זרקה בו, פניו היו פנים צפוניות מאורכות ששמרו על ארשת פנים חתומה (ארוול היה רב אומן באי הסגרת רגשותיו).

״תודה, אתה יכול ללכת״ אמר ארוול לשומר. ״שבי״ אמר לדרנל לאחר שהשומר הלך והצביע על כיסא שניצב מולו, מצדו השני של השולחן. דרנל התיישבה, הכיסא היה נוח מהכיסאות שהייתה רגילה אליהם.

ןל"תקשיב, אני ממש מצטערת על מה שקרה עם הבן שלך…" החלה לומר, אבל ארוול הסה אותה בתנועת יד, "יש להקפיד על כבודו של הימין, לא על כבודו של בנו" אמר "ובהתחשב בנסיבות, אני מבין לגמרי את התגובה שלך. גם אם אני לא מרוצה ממנה לגמרי" אמר.

אבן כבדה נגולה מעל לבה של דרנל, והיא חשה נינוחה יותר ממקודם.

"אז למה קראת לי?" שאלה, 

"לשאול אותך מה מסלול החיים המתוכנן לאחר מותו של בעלך" אמר,

"לא חשבתי על זה" אמרה דרנל, "אתם מודיעים לי שהאדם הקרוב ביותר ללבי מת, ואז אתם שואלים אותי  מה אני מתכננת לעשות עם החיים שלי, סלח לי הלורד, אבל זה קצת מוגזם" אמרה דרנל בזעף קל.

"לא לורד, אני רק סר" אמר ארוול "אני עדיין לא לורד" אמר.

"אז מה אתה רוצה?" שאלה דרנל. היה לה ברור שארוול לא עומד לקחת לשיחה את כל האלמנות של החיילים שהיו במארב הארור ההוא, אז מה שונה במקרה שלה. 

"מה שבטוח, לא היו לך צרות כלכליות," אמר ארוול, "לאביך יש טירה גדולה ליד החוף הצפוני, וגם הוריו של סאמיקר המנוח לא היו ממש מפשוטי העם" אמר ושילב את אצבעות ידיו, זו בזו.

"אז….?" אמרה דרנל, מנסה להבין להיכן הוא חותר תחת הבעת הפנים הלא משתנה והחתומה שלו. 

"עכשיו, אם את רגועה במישור הזה." אמר ארוול "אפשר להמשיך לנושאים רציניים יותר" אמר.

"ומה הקשר למצב הכלכלי?" שאלה דרנל בהרמת גבה קלה.

"אנשים נהיים נינוחים יותר במצבים כאלו, כאשר אין את עול הפרנסה על כתפיהם" אמר ארוול. 

"בסדר, מה רצית?" שאלה דרנל.

"לשתף אותך בחשש שעלה בראשי," אמר ארוול, הניח את ידיו משולבות האצבעות על השולחן, "אני חושב שסאמיקר נרצח" אמר בשקט.

"למה אתה מתכוון?" שאלה דרנל.

"אסטרטגים לא נשלחים לחזית" אמר ארוול, "אבל סאמיקר נשלח, ואני שואל את עצמי, למה? הוא לא האסטרטג הבכיר ביותר, ושליחה של אסטרטג לחזית לא קרתה כבר כשלוש מאות שנה. החשש שלי הוא: לאביו של של סאמיקר, אנלגר לאנרסל, יש בטירה שלו, את אחת מהספריות הגדולות ביותר בצפון, הכוללת מידע שישנם מספר אנשים שלא רוצים שיחשף. לאחר שסאמיקר עבר למשעול שלג לאחר נישואיכם, הוא לקח עמו מספר ספרים, בעיקר על שושלות ועל שלטי אצולה, הייתה לו חיבה מוזרה לדברים האלה" אמר. "יש לי שאלה קטנה" אמרה דרנל "איך אתה יודע את כל המידע הזה עליו?" שאלה, היא הכירה את הספרים שהוא הביא, שעסקו באילנות יוחסין משמימים. היא ניסתה פעם לקרוא את אחד מהם, אבל היא נשברה כשראתה שהאילן יוחסין של שושלת אצולה מערבית כל שהיא, מתפרס על פני ע-ש-ר-ה- -ע-מ-ו-ד-י-ם. 

"עוד לא גמרתי לדבר" אמר ארוול "ולשאלתך: כפי שאת יודעת, הוא היה ביחסי חברות קרובים עם בני, וממנו הגיע אלי המידע הזה" אמר. ״כפי שאת בוודאי יודעת, אי אפשר לקבל תואר אצולה מעבר ללורד, מבלי להיות שייך לשושלת חשובה כל שהיא״.

לדרנל הייתה תחושה שהיא מבינה מה הוא רומז, ״אתה מתכוון״ אמרה, ״שמישהו, בעל תואר אצולה גבוה מלורד, שלא שייך לו בזכות, שלח את סאמיקר לחזית כדי שלא יחשוף את המידע הזה שקיים אצלו?״ שאלה, מקווה בסתר לבה שהתשובה תהיה לא זאת שידעה שתהיה.

השתררה שתיקה של כדקה, שבסופה ענה ארוול בפנים שנראו כחצובות בקרח.

״כן, לזה אני מתכוון״ אמר.

לבה של דרנל צנח, אם לאדם מסוים, שולח לשדה הקרב נער שמעולם לא הוכן לנושא, ועוד לא מלאו לו שמונה עשרה. הרי שחייה הם הפקר מבחינתו, וכך גם חיי בנה, היא העיפה מבט אל מאחורי גבה, כדי לוודא שראנד עדיין שם.

״איך הוא שכנע את המלך?״ שאלה.

״הוא טען..״ אמר ארוול, ״ובכן, הוא טען שהוא צריך לראות מהו מוות בקרב, לפני שהוא חורץ אותו במשיכת עטו״ אמר, ״למען האמת, הוא הציג את עמדתו במתק לשון שכזה, שאני האמנתי לו לרגע. אבל אם מביטים לעומק בדבריו, מגלים שיש לו משהו נגד סאמיקר, ניסיתי לשכנע את קלגר לא להקשיב לו, אבל קלגר הסכים״ אמר ארוול במרירות. ״ולאחר שחקרתי על האיש הזה קצת, מסתבר שהוא לא בן אצולה, אלא אדם בעל עבר בלתי ידוע. הוא סחט באיומים טירה קטנה וישנה מאיזה נצר לבית אצולה פחות דרגה, הוא חיסל את הנצר, והכריז על עצמו בתור הלורד של הטירה וכל סביבותיה, ואם חלק מן הסביבה היה שייך למישהו שלא מוכן להיפרד… ובכן המוות המוקדם השיג את הבעלים הסוררים של החלקה, והשטח עבר למיודענו״ אמר במרירות.

״אז למה אתה לא מגלה לעולם מיהו?״ הזדעקה דרנל ״אתה לא יכול להשאיר את הגזלן הזה במקום שהוא נמצא כעת״ אמרה.

ארוול צקצק בלשונו ״יש דבר הנקרא ׳פוליטיקה׳.״ אמר בשקט ״לגלות את האמת על מישהו בעל עוצמה והשפעה רבה, עלולה להיות מסוכנת, למען האמת אני מסתכן סיכון רב, בזה שאני מוסר מידע רגיש בידיה של ילדה בת שבע עשרה״ אמר ״אבל אני חש כלפייך חובה מסוימת לספר לך כיצד בעלך מת, ולכן אני אומר לך. יכול להיות שאני אתחרט על כך כאשר אמק בצינוק טחוב, וזכרונותי עוזבים אותי בזה אחר זה, אבל כעת אני מהמר על זה״ אמר בחצי חיוך.

הכנות שבו, והעובדה שהוא גילה לה מידע שיכל להכניס אותו לצרות הפתיעו את דרנל לטובה. 

״אני אומר לך דבר כזה״ אמר ארוול ״אם האיש הזה יחשוד, ולו החשד הקטן ביותר, שסאמיקר גילה לך משהו, חייך יסתיימו לפני בוא הסתיו, ולא נראה לי שהוא יבחל ברצח העולל שקשור מאחוריך, למקרה שאולי כאשר יגדל, ישאל שאלות לא רצויות לגבי מותם של הוריו״ אמר. 

״אז מה אתה רוצה לומר לי?״ שאלה דרנל ״למה קראת לי? רק כדי לזרות מלח על פצעי הטריים? כדי לשאוב עונג להבהיר לי מה גרוע מצבי?״. שאלה בכאב.

״לא״ אמר ארוול ״ההצעה שלי היא שאת, תעברי לגור כאן באופן זמני, או שתקבלי כעשרים חיילים לשמירה" אמר "לא הייתי מציע לך את זה בימים כתיקונם, אבל בהתחשב בנסיבות, אני מוכן" אמר.

"תודה" אמרה דרנל.

-פרק עשירי-

תחנת הגבול הצפוני-מערבי, הייתה מקום משעמם למדי, הפונדק הקרוב היה מרוחק בעשרה קילומטרים צפונה, וחוץ מכמה עוברים ושבים, לא הייתה כאן תנועה רבה. 

וזאת הייתה הסיבה שאנלרד השומר גבול, התמלא התרגשות כשראה פרש חמוש המתקרב לעברו, "מה מעשיך כאן?" שאל את הפרש, "אני מעוניין להגיע למשעול שלג" אמר סאמיקר "ומי אתה? אם יורשה לי לשאול" אמר אנלרד. "קפטן סאמיקר לאנרסל" אמר סאמיקר, "צפוני טהור" הוסיף כדי לשמור על כבודו. 

אנלרד נכנס לביתן קטן ויצא ממנו אוחז ספר קטן, שעליו רשום 'אזרחי הצפון'. "סאמיקר, תן לי לבדוק.." אמר אנלרד "מ"ם, נו"ן סמ"ך… סאמיקר אלוורד, סאמיקר דרלק, והנה! סאמיקר לאנרסל" אמר בחדוות ניצחון, "אבל יש רק בעיה קטנה אחת" אמר אנלרד "לפי העדכון האחרון, אתה מת!" 

סאמיקר תהה אם זהו איום על חייו או בדיחה גרועה.

"מה זאת אומרת אני מת?" שאל סאמיקר, 

"אנשים ראו את הגופה שלך" אמר אנלרד,

"לא ראו שאני נושם?" שאל סאמיקר, 

"אנשים ראו את כל המחנה שלך מלא גופות, ולפי זה, כל מי שהיה שם הוא מת" אמר אנלרד "הודענו לאשתך ולחברים שלך" הוסיף.

"ואם יורשה לי לשאול" אמר סאמיקר "איך אתה, בתחנת גבול נידחת, יודע על כל זה כל כך מהר?" שאל.

"כל הזמן אני מקבל יוני דואר" ענה "על לידות ופטירות של אנשים, הם מגיעות שלוש בכל יום בממוצע" אמר אנלרד, "ואני צריך לעדכן את הספרים כל הזמן, וזו מלאכה מייגעת מאין כמוה" הוסיף במרירות.

"בסדר" אמר סאמיקר "ונניח שראו את הגופה שלי, למה לא ווידאו שאני מת?" שאל "שלחו עגלות לאסוף את הגופות ולוודא מוות ודברים משעממים כאלו" אמר אנלרד, 

"ואיך אתה יודע את זה?" שאל סאמיקר, 

"הם עברו כאן" אמר אנלרד "אם אתה באמת סאמיקר, היה עדיף שתישאר בצפון בקיץ. החום של המערב המס לך את חוטי ההיגיון" אמר אנלרד.

"בכל מקרה, אני יכול לעבור?" שאל סאמיקר, 

"לא" אמר אנלרד "אני לא יכול לתת למישהו שנרשם כמת לעבור כאן, עד שהוא לא יוכיח שהוא באמת הוא," אמר אנלרד,

"תביא את אשתי, היא תכיר אותי" אמר סאמיקר, 

"רעיון יפה" אמר אנלרד "אבל ישנה בעיה ק-ט-נ-ה" אמר, מדגיש את המילה האחרונה בלשון מליצית. 

"ו-מ-ה-י" שאל סאמיקר באותה לשון. 

"ישנו עוצר מוחלט על משעול שלג!" אמר אנלרד "אתה לא יכול להיכנס אלא אם כן אתה מביא מזון, וגם במצב זה אתה צריך אישורים מהסוג המחמיר ביותר. ואתה לא יכול לצאת, אלא אם כן אתה חייל שנשלח…" אמר אמר אנלרד ונעצר "הא הנה אחת" אמר כשיונה חומה שמכתב קשור לרגלה, התעופפה לכיוונו. 

"הנה אחת מה-מה…?" שאל סאמיקר.

"יונה!" אמר אנלרד והתיר את המכתב מרגלה, "אם במקרה בורכת ביכולת הר-א-י-ה, אתה יכול לראות שזו יונה!" אמר לאט כמנסה להסביר לפעוט קשה תפיסה, 

"אני רואה שזו יונה" אמר סאמיקר ברוגז קל "אבל מה המכתב שלה?" שאל סאמיקר.

"תגיד, מה עוד למדת מהמערביים הפרוצים האלו שאתה מחטט בדואר של אנשים?" שאל. 

"זה לא הדואר הפרטי שלך" אמר סאמיקר "הוא שייך לספרים שלך, יש עליו חותמת של השועל הלבן" אמר סאמיקר מתרץ את דבר השטות שלו. אפילו שקול פנימי קטן אמר לו ששום תועלת לא תצמח לו מהתחפרות בשקר, כאשר הוא נושא ונותן על מעבר. 

"צדקת" אמר אנלרד "זה הודיע לי שאלרד, לא לא הנסיכה, אלרד אחרת. מתה" אמר אנלרד "יש לנו שמות דומים, לי קוראים אנלדר" אמר, "יש לנו שמות דומים, לי קוראים אנלרד" אמר. 

"שמות דומים והכי נפוצים" אמר סאמיקר "כל גבר שלישי נושא את השם אנלרד, וכל אישה רביעית קרויה אלרד*" אמר בעצבנות "אני יכול ללכת?" שאל.

"אני נותן לך ללכת בתנאי אחד," אמר אנלרד "שתמסור את המכתב הבא" אמר ונכנס לביתן ויצא לאחר מספר דקות, אוחז מעטפה שנחתמה בחופזה, "ללורד של טירת קלשון אבן" אמר והושיט לו את המכתב. "אחרת" אמר בחיוך נבזי "'קצוץ לג'לי נוזלי ואדמדם' יהיה תיאור עדין של גופך" אמר באותו חיוך זדוני.

"קלשון אבן?" שאל סאמיקר, מבחינתו 'קלשון אבן' הייתה עוד נקודה במפה לצד הרבה נקודות באזורה, וכשניסה להיזכר במידע עליה, או באיזה מרחק היא מדרך המלך, המידע ברח בצחקוק לאותה נקודה איומה ונוראה במוח שכשמנסים לחשוב באמצעותה, מרגישים ייאוש מהסוג שמרגישים כאשר מאבדים כסף שעמלת עליו  בעשר אצבעותיך.

 "יש לך איזה שהם הוראות הגעה לשם?" שאל. "או איך היא נראית?"הוסיף.

"אתה לא יודע איך קלשון אבן נראית?" שאל אנלרד כלא מאמין.

"לא" ענה סאמיקר. הוא מעולם לא נדרש לשרטט תוכנית אסטרטגית לקלשון אבן, ולכן היא נשארה ככתם דיו בחלק המערבי-דרומי של מחוז הצפון. היו אמנם מפות מצוירות, שהציגו את הטירות כפי שהם היו במציאות, כמובן בקנה מידה קטן בהרבה. אבל הן היו יקרות מדי לארנקו הדק של אסטרטג, והן נשארו כשטיחי קיר ענקיים בטירותיהם של בני האצולה.

"קלשון אבן מורכבת משלושה מגדלים, השניים בצדדים הם באותו גובה וזהים בצורתם" הסביר אנלרד, "והמגדל האמצעי גבוה מהם, מכאן השם, 'קלשון אבן'. אתה תראה אותה לשמאלך לאחר יום רכיבה אחד, קשה לפספס אותה" אמר אנלרד,

"בסדר, אני יכול ללכת?" שאל סאמיקר, הוא הרגיש שאם אנלרד יעכב אותו עוד דקה, הוא יאלץ לשסף אותו, למרות שמבט חטוף על שריריו של אנלרד, הבהיר לו מי היה המנצח אם הוא יניף עליו את חרבו, גם אם סאמיקר יישאר על הסוס. 

"כן"  אמר אנלרד. סאמיקר הדהיר את סוסו לעבר השער שחציו הצפוני, קשת מאבני גרניט אפורות, וחציו המערבי מורכב משני עמודי אבן לבנים, בסגנון מערבי* שאבן ארוכה ומלבנית הונחה עליהם.

"חכה!" צעק לפתע אנלרד, סאמיקר בלם את סוסו מתחת לקמרון הקשת, "כן, מה אתה רוצה?" אמר, הייתה לו הרגשה שהוא מוכן למכור את ראנד כדי ללכת כבר, הרגשה שמילאה אותו חלחלה.

"לטובתך,  הייתי מיעץ לך להגיע למקום יישוב לפני חצות היום" אמר אנלרד.

"למה?" שאל סאמיקר, באגדות תמיד חצות ה-ל-י-ל-ה הייתה שעה מסוכנת, לא חצות היום. וסאמיקר עבר בתחנות גבול מספר פעמים בחייו, ומעולם לא הזהירו אותו להגיע למקום יישוב לפני חצות הלילה.

"ולמה אם יורשה לי לשאול?" שאל סאמיקר.

"יש תקיפות של בני הדרום, בשדות הדרומיים יותר של מחוז הצפון" אמר אנלרד, "אומרים שהתקיפות האלו מלוות בכוח לא טבעי" אמר בלחש, כמשתף בסוד אישי של אחד מקרוביו, "אנשים נטולי ראש, סימנים מחרידים באדמה החרוכה של השדה, ומעל לכל…" אמר אנלרד והנמיך את קולו עד שכמעט ולא נשמע, " ישנן רוחות רפאים מפלצתיות" אמר בקול שניסה להיות מפחיד, אבל יצא סתם מוזר, אבל למרות הקול המטופש והרעיון האידיוטי, סאמיקר חש צמרמורת עוטפת אותו מכף רגל ועד ראש.

"בסדר" אמר לאנלרד, מנסה להסתיר את הפחד שקינן בו, תחת מסווה של קול בטוח, "אני לא אסתובב בחוץ, בחצות היום" אמר. אנלרד שלח לו חיוך מעודד, ופינה לו את הדרך.

סאמיקר הדהיר את סוסו לכיוון צפון, השיחה עם השומר הותירה אותו מבולבל, אבל הוא הבין ממנה דבר אחד:

הדרך הביתה, תהיה ארוכה ממה ששיער לעצמו.

__________________
*אנלרד פירושו, איש צפוני (אנל – איש\גבר, רד – צפון) על בסיס זה, אלרד היא אישה צפונית.
** יווני–רומי בשבילכם.

קורה לכל אחד..

עכשיו רק תרימי את עצמך ביידים

ואל תתיחסי למה שהם אומרים!!
תצאי לך תעשוקה שאת אוהבת לעשות וככה תשכחי..

בהצלחה!!

אני גם בבידוד עכשיו בכור עם שמונה אחים קטנים, התבאסתי ממש ולא היה לי כוח לכלום, והכול בלאגן מסביב ורעש.
אבל אז הבנתי שהכל תלוי בנקודת המבט שלי, אם אני אסתכל על העולם כמה שהוא שחור ומעצבן אז הכל יהיה ככה, אבל אם אני מנסה להסתכל על העולם בעיניים טובות ויפות הכל יהיה גם פורח.
אני יכול לומר לעצמי אוף אני עם שמונה אחים קטנים ומעצבנים וכל הזמן הם עושים רעש ולא נותנים טיפת מנוחה, והכל מסביב בלאגן וכביסה זרוקה בכל מקום ומשחקים על הרצפה, ודי אני לא יכול לסבול יותר!
זאת אולי האמת אבל אין לי יכולת לשנות אותה, זאת המציאות...
יש דבר אחד שאני יכול לעשות!
לומר לעצמי: איזה כיף אני עכשיו עם שמונת האחים החמודים שלי והם כל הזמן שמחים ומתייחסים אלי, והם עושים קצת בלאגן כי הם בסה"כ ילדים, הלוואי שזה ימשך ככה!
ונכון זה קשה ומורכב להגיע לראייה כזאת של העולם, אבל לפחות ננסה, מה נפסיד מלנסות?!
זה הקצת שאני יכול לומר, אם את רוצה עוד פירוט מוזמנת לפרטי 
בהצלחה!!!

לדוגמא אני הייתי בבידוד של חודש וחצי בתחילת שנה ואני למדתי לנגן בגיטרה.

קיצור אפשר באמת לקחת את זה לבאסה וזה אבל אפשר גם כמו שאמרו כברלקחת את זה לאיזה כיף זה קורה לי מלאה פעמים שאני נגיד חוזרת לבית וכל הבית מבולגאן אז אני יכולה להשתגע על אחים שלי אבל אני יכולה גם להבין את זה שהם קטנים ואז לקרוא להם ולסדר ביחד או משהו כזה... או שאחים שלי מציקים לי אז אני יכולה להגיד להם יאאלה בואו נשחק קיצור צריך להבין את זה שהם קטנים ושכשמשעמם להם הם לא יודעים להעסיק את עצמם...

ואני חושבת שחשוב גם שיהיה המשפט ''מה שנוא עליך אל תעשה לחברך'' כמו שאת (לפחות ככה אני חושבת) לא תרצי שיצעקו עליךואנשים לידיך כל הזמן יתעצבנו ככה גם את אל תעשי...

ומוזמנת לחפור, לפרטי...

בהצלחה

ובקשר לחברות אני ממליצה לך לחפש חברות שכן ידאגו לך...

אני מבינה אותך ממש זה באמת מתסכל... אבל זה עוד יותר מתסכל להתייאש.

לכן אני ממש ממליצה לך:

1. ליזום מעצמך שיחות טלפון עם חברות. אל תבואי אליהן בטענות, זה רק ירחיק אותן ממך. גם אם ממש בא לך להוציא את העצבים שלך עליהן - זה פשוט לא שווה לך.

2. לשבת עוד היום לעשות אחת ולתמיד תיאום ציפיות עם ההורים שלך. תעשו רשימת מטלות מסודרת שאת עושה (ככה הם יראו פתאום כמה שאת עושה ולא ידרשו ממך יותר מידי, וגם את תדעי מה יש לך לעשות ותהיי יותר רגועה) ורשימת צ'ופרים בשבילך (מתנה, קורס דרך האינטרנט במשהו את אוהבת כמו ציור/בישול/נגינה וכדו', אוכל שווה וכו', רק תהיי ריאלית כן?)

מלא בהצלחה

דבר ראשון איך את מרגישה? מישתפר? מה המצב רוח שלך? וכן זה קשה הלוואי והייתי יכולה לעזור

אוף אני ממש רוצה לבוא

לא יכולה לומר לאיפה זה מסגיר...

בעקרון יש צומת קרובה אלינו,אבל אני רוצה ללכת להפגנה שקצת יותר רחוקה ממנו(הבדל של איזה 5 דקות נסיעה)

בגלל ששמה זה יהיה יותר אשקן,יותר גדול,יותר משפיע..

אבל דווקא בגלל זה ההורים שלי לא רוצים בגלל שהיו שמה אלימות..

מעצבןןןןןן

תלכי לזאת שליד הבית שלך, שיהיה נוכחות ותארגני אפילו בנות שיבואו איתך, כמה שיותר יותר טוב!

מה שטוב שלאיםה שאני ילך זה קרוב יותר לערבים.הם יתעצבנו כי זה חוסם להם את הדרך!

עמ"י חיייי

ואפילו לא היית צריך להפגין את כישורי הקראטה שלך

כןן.רוצה?

בעד מה? שניהה אני יחשובב

נראליי בעדד שוקולדיםםם.תודההה

יחד איתו שההתקף יעבור.

חיבוק אם הוא לא מתנגד.

להיות רגועה- זה מאוד חשוב!

אחר כך- אני חושבת שהייתי מתייחסת כרגיל.

אולי היינו מדברים על זה- הייתי בודקת אם הוא מטפל בזה ואם זה קורה הרבה וכו'...

אבל שבוע שעבר התקשרתי לאחותי רציתי לעשות לה פדיחות אז אני התקשרתי היא עונה אומרת אני לא יכולה עכשיו חשבתי שהיא לא יכולה כי התחלתי לעשות לה כבר תפדיחות ואז היא נתקה קיצור התקשרתי עוד פעם אמרה לי אני לא יכולה חפרתי חפרת עד שהי עושה לי כזה תקשיבי *** אין לי בעיה לדבר איתך אבל חברה שלי באמצע התקף חרדה ושמעתי מישהי בוכה ברקע...

קיצור אמרתי טוב ביי תחזרי אלי וניתקתי תכלס לא באמת הבנתי מזה...

אפשר מישהו הסבר?!?

התקף חרדה: איך זה מרגיש ואיך מתמודדים? | שירותי בריאות כללית

התקף חרדה – ויקיפדיה

כאילו אם הוא כבר נירגע וזה

בסיטואציה ממש אני לי שמץ איך ההיתי מגיבה

איכשהו נתקענו בהרי אילת אחרי רדת החשכה..

החבר שלידי חטף התקף חרדה, וניסיתי איכשהו לעודד אותו שהכל יהיה בסדר למרות שהייתי לחוץ בעצמי..

[אל תשאלו איך הגעתי לסיטואציה הזו. סיפור מאוד ארוך]

איך האיש מגיב שהוא בהתקף?

מה עושים??

ולרוב רועד מגמגם חיבר הקאות סחרחורות 

אז אני הייתי מתנהגת רגיל אולי מתעניינת ושואלת אם הכל טוב ואם יש משהו... מתנהגת יותר בנעימות אולי גם פחות מספרת דברים מלחיצים...
קיצור לא ממש יודעתת

לדפדפן כאמור אפשר להתקין חוסם פרסומות. באפליקציה של יוטיוב אין דרך לחסום פרסומות, אבל באנדרואיד אפשר פשוט להחליף אותה ב-Youtube Vanced (להוריד מהאתר, לא מופיע בגוגל פליי). באיפון אני לא מכיר חלופה מעבר לאפשרות שהוזכרה לשלם כסף עבור יוטיוב פרימיום.

ובטלפון יוטיוב שחור.

נתקלתי בפרסומת למה תפילין זה המצאה של חז"ל

זאת הזדמנות פז עבורנו לעשות בדיוק כמוהם רק לצד הנכון!
אם הם מנסים לגרום כך לאנשים להתנצר ולעזוב את הדת אנחנו יכולים לעשות בדיוק הפוך ולגרום לאנשים להתקרב יותר לתורה ולמצוות!
מי לד' אלי!
 

כי בדברים האלה אפשר להתבלבל מאוד בקלות, להתערבב בשביל להשפיע יותר, ואז פתאום להיבלע בתוך כל המושגים האלה וכל העולם הזה, ולשכוח מהמטרה שלשמה הגעת לשם.

אני יכול לתת פה שמות של אנשים שהגיעו למקומות האלה למטרה טובה, אבל התבלבלו, והחסרונות של העולם הזה לא פסחו עליהם. לפעמים זה פועל עליהם עצמם, ולפעמים זה יוצא על הילדים.. 

ובמיוחד במקרה של נוער, שעוד בונה את היסודות של החיים שלו, ויכול בקלות להיסחף מכל רוח..

מבהיר: זה מאוד חשוב, וחסר אנשים שיעשו את העבודה הזאת. אבל אסור להקל ראש בסכנה ששולטת שם..

נראה לי כוונתו הייתה לחזק בכללי בלי קשר למה שמפרסמים האנשים הללו.

כמדומני..

כנראה שהבנתי את ה'מי לה' אלי' ביותר מידי ממשות..

כדי שהיהודים "יקבלו את ישו"... ואח"כ ילכו בדתם כדי לגלות את האור.

כדבריהם פה באריכות.

https://www.youtube.com/watch?v=ynnjGKwVTjg

נ.ב

אתרים שבהם ניתן למצוא תשובות:

תורה שבעל פה - לדעת להאמין

%D7%A4%D7%94

רציו - אמונה, מחקר ומדע - רציו - אמונה, מחקר, ומדע

כדאי בלדעת להאמין^^ לדבר איתם גם דרך הודעות ולא רק דרך האתר.

יש בעולמנו הרבה עמדות וטענות. יש גם דתות שונות. ויש דתות שמנסות להמיר אחרים לדתן. כך תמיד היה, וכנראה שתמיד יהיה. 

גם "תרבות המערב" משתדלת למכור ולשכנע: צפו בי, קנו אותי. זה חלק מהעולם. 

לכן אנחנו נוקטים ערנות וזהירות, ומפעילים שיקול דעת בריא וחשיבה ביקורתית. אבל לפחד ולהילחץ - זה מיותר. ללחץ ובהלה יש מחיר בפני עצמם.

זה מצוין שיש שאלות, תהיות, מחשבות. אתם מוזמנים לשתף בני משפחה, חברים, וגם אותנו במוקד חברים מקשיבים. אנחנו כאן בשביל כל התלבטות, שיתוף או התייעצות. 

ומאז החרמתי

במקום שאין אנשים השתדל להיות איש!!

משהו כזה..לא?

עצוב לי בשביל אותם אנשים.
כואב כ"כ להבין שאתה לא יכול להקים משפחה נורמאלית וללכת על גירסא מעוותת בשביל למלא את החסר.
שה' יעזור לנו ולהם לעמוד בניסיונות.

כנראה שאני רחוק יותר משחשבתי מלאיים במשהו על המונופול של עלית

וואי יצא גרוע ברמות

לקחתי את המתכון שהיה נראה הכי מושקע, אבל בפועל הוא מוזר מאוד, לא ברור, ולא הגיוני חחח

אבל היום אכלתי דוריטוס ישן שאמא שלי קנתה עוד ליפני הפרסומות וליפני החרם אז זה לא נחשב...

זה היה מצחיק כי אכלתי את זה עם חברות שלי ולא רצינו שאנשים יראו אז אכלנו אז בחצר של הבית שלנו ותוך כדי שאנחנו אוכלות את זה אנחנו צועקות כזה ''כןןן ועושים חרם על הדוריטוס...''

קיצור היה מצחיק

כי אני לא אוהבת דוריטוס.

יופי של הרחבת ההגדרות של מילים עד שהן חסרות משמעות.

משפחה לא חייבת להיות אבא ואמא וילדים. אפשר אבא אבא, אמא ודודה, בלי ילדים, שלושה חתולים וטארנסג'נדר-לא-בינראי-טום-בוי-פרינסס.

מה שיותר מוזר לי שמפרסמים אמורים לפרסם רעיונות קיטשיים ובעלי הסכמה רחבה שיגרמו לכמה שיותר לקוחות לתמוך בהם.

אז או שלמחלקת הפרסום שלהם קודמו אנשים הזויים ומנותקים מהמציאות שחשבו שתהיה לזה את אותה תמיכה רחבה, או שבאמת יש קהל משמעותי בארץ שתומך עד כדי כך שהם מוכנים להתחנף אליהם על חשבון שאר הקונים.

בננה מקורמלת- בציפוי שקדים טחונים- לא מעובדים- צבועים בצבע נייטראלי ולא מוגדר- אבל וורוד עד דמעות...

הרב אפרתי: אסור לקנות דוריטוס, גם בלי התועבה - סרוגים

"אסור כי הם תומכים באיסורי תורה וזה גם מאכל לא בריא בפני עצמו"

רק לי מוזר איך זה אפשרי לנפח את המשפט האחד הזה לכתבה שלמה?

למה לא להחרים את שטראוס?

אני מתרגמת את המושג "woke" (שזה במקורV3של wake-התעורר) כ"נאור".

כי זה הכי קרוב למה שמונח בא להביע: במקור שומש על ידי השמאלים כדי לתאר את עצמם שהם "ערים לבעיות חברתיות", אבל עכשיו זה יותר מונח לועג לדחיפה של רעיונות שמאלנים קיצונים.

יש סדרת סרטונים של מישהו בשם מייקל נולס שמנסה לנחש מה פרסומות נאורות אשכרה מוכרות. כי הן יותר מעוניינות לקדם אידאולוגיה מאשר את המוצר. היו שם:

פשוטו כמשמעו עידוד נרקיסיזם בסיפור המיתולוגיה היוונית על הנרקיס בצורה חיובית שמעודדת אותו להיות מאוהב בעצמו. (פרסומת לחדר כושר)

מישהי לסבית מכירה להורים שלה את החברה שלה והאבא כאילו הוא לא מקבל אותן עד שמראים בסוף שהוא צייר קשת על כל הבית (פרסומת לאוריאו)

ילד וילדה מקבלים תחפושות באטמן וונדרוומן, ההורים גאים בילדים. בסוף חושפים שהבן היה וונדרוומן והבת הייתה באטמן.

המתישבים הראשונים מאירופה באים לאמריקה ופוגשים את האינדיאנים על החוף. מוזיקה דרמטית וקריינות על הקונפליקט הכי מר בהיסטוריה. פתאום הם מתחילים להתנשק אחד עם השני וזה נהפך לפסטיבל גאווה מודרני. (פרסומת לרשת בתי מלון)

כל מיני סטיאציות של נשים אומרות סליחה: בפגישת עסקים, בלילה כשהוא גונב לה את השמיכה, גבר יושב לידה ברגלים פתוחות. ואז מראים את אותן סיטואציות כשהנשים פשוט דורשות בחוצפה את מה שהן רצו וזה כנראה מעצים. (פרסומת לפנטן- חברת שמפו)

אדם די אנדרוגני מדבר\ת על הגבריות שלו\ה ואז אומר\ת "אני בנקודה בטרנסיות שלי שאני כבר יכול להתגלח" ומראים את אבא שלה מלמד אותה איך להתגלח כגבר (פרסומת לג'ילט- מוצרי גילוח שמיועדים לגברים)

בחורה עם ראש מגולח כל מרגישה לא בנוח כשקוראים לה בשם שלה בכל מיני מקרים. בסוף היא נכנסת לבית קפה ואומרת שהשם שלה הוא ג'יימס בגאווה גדולה. (פרסומת לסטרבאקס- כמו ארומה בישראל)

לעוד רעיונות נאורים מטופשים ראו את השרשור הזה: וואי, המון - צעירים מעל עשרים

דוריטוס הוא מותג של עלית, עלית היא חברת בת של שטראוס.

/https://www.strauss-group.co.il/brand

לא באליייי אני אוהבת את המוצרים שלהם!!!!

למה??? למה הם כאלה מטומטמים? למען ה'!!!

לפחות נוריד ככה במשקל

הרי בתכלס, לכל מותג יש קבוצת פרסום משלו שקובעת את ההחלטות שלה. אם כולם שם היו באותה דעה והפרסומת היתה מייצגת את כולם היו שמים את סמל החברה הכללית ולא רק את המותג הבודד.

גם לא תצליח לשכנע אנשים להצטרף לחרם כזה רחב.

(אותו דבר על יוניליינר- הנהלת בן אנד ג'ריז הורתה להפסיק מכירות ליהודה ושומרון, לא כל יונוליינר כולה)

ומוסיף, שנכון גם שהחברת-אם יכלה לומר שזה קו אדום ולאסור את הפצת הפרסומת, 

אבל בגלל שאנחנו לא מסוגלים להחרים את כל החברה, זה לא ימנע ממנו להחרים את המותג שקשר את שמו בצורה מובהקת בפרסומת הזאת.

כל הקרוב לפרסומת קרוב לחרם.

(נ.ב- כמובן שזה לא שאין לנו אפשרות טכנית להשתמש בחלופות, פשוט התרגלנו להשתמש דוקא במוצרים שלהם)

אם זה היה בשם כל החברה הם היו שמים את הסמל שלה ולא של מותג אחד.

נכון שסכום מסויים מהרווחים שלהם הולך לחברת האם, אבל זה לא אומר שזו הייתה החלטה פעילה של חברת האם, במקסימום לא עצרו אותם. (אני גם לבטוחה שבכלל צריכים להודיע לבוסים מה יהיה בפרסומת שלהם.)

אנחנו מדברים על חברות ענק שנשלטות ביד חברות עוד יותר ענק, זה פשוט לא אפשרי מבחינה מנהלית לא לאפשר להם מידה גדולה של עצמאות.

ואם אתה לא אוהב את זה שחברת האם לא עצרו אותם מלפני השידור (בהנחה שהם בכלל ידעו על זה) אז תתעצבן גם יוטיוב ועל כל גוף אחר שהיה יכול לעשות את זה. 

(קל לי לדבר, ממליא אף פעם לא אהבתי דוריטוס)

אבל זה פשוט לא פרקטי להחרים את כל המוצרים בעולם וגם זה לא יקדם שום דבר.

"טוב שפל רוח את ענוים מחלק שלל את גאים" - צעירים מעל עשרים

Doritos - Wikipedia