לא טוב היות האדם לבדו - עבודת המידות
ועדיין יש כאן עומק נוסף יותר. שהרי אפשר לשאול מדוע באמת הקב"ה ברא כך את האדם שיהא לו צורך נפשי בחברה. הרי במקום לומר לא טוב היות האדם לבדו ולברוא לו עזר, יעשה הקב"ה שכן יהיה לו טוב לבדו ולא יצטרך שום עזר מאף אחד ושלום על ישראל. שמעתי פעם בשם אחד מגדולי האדמורי"ם בדורות הקודמים (דומני הרה"ק ר' מיכלי מזלוטשוב) ששאל מדוע הקב"ה לא ברא את האדם שיוכל להוליד בעצמו בלי צורך באשה. והשיב שזה בשביל לעבוד על המידות. ואני רוצה להרחיב מעט את ביאור הענין.
כתוב בפסוק אדם עיר פרא יוולד. אדם נולד פרא. עם מידות לא מעובדות. אילו אדם היה חי לבד, הוא היה נשאר עם כל המידות הרעות. שום דבר לא יכריח אותו לשנות את הכעס שלו ואת הגאווה וכן את כל שאר המידות. לחיות עם אדם אחר זה מחייב להבין שגם השני יש לו צרכים. והצרכים שלו לא תמיד עולים בקנה אחד עם שלי. וכדי לחיות יחד צריך ללמוד לוותר לפעמים. צריך ללמוד לחשוב על השני. להרגיש את השני. להיות פחות אנוכיי (אגואיסט בלעז). ללמוד שלפעמים השני צודק, ולרכוש בכך ענווה והכנעה. ללמוד לכבוש את הכעס. אם אדם היה יכול להסתדר לבד, אזי ברגע שהצרכים שלו היו מתנגשים עם של השני, מיד הוא היה נפרד מהשני וחוזר לחיות לבד ונשאר עם כל המידות הרעות שלו. והלא "האדם לא נברא כי אם לשבר (או לתקן כהצעת מרן הגר"ש רוזובסקי) את מידותיו ואם לאו למה לו חיים" כלשון אדונינו הגר"א המובא באבן שלמה. וידועים דברי רבינו חיים ויטאל בהקדמתו לשערי קדושה כי על המידות לא ניתנו מצוות בתורה, כי דרך ארץ קדמה לתורה, ואין התורה מדברת בכלל במי שלא תיקן את מידותיו שאינו בכלל אדם.
כמובן שבחיי אישות של זוגיות זה בא לידי ביטוי באופן הכי חזק. וכבר אמרו חז"ל על הפסוק מושיב יחידים ביתה שזה ממש נפלאות הבורא שאיש ואשה שכל אחד בא מרקע אחר לגמרי עם הרגלים שונים לגמרי, עם טבע בסיסי שונה לגמרי, מצליחים לשרוד יחד. ואם הם עובדים על המידות שלהם, הרי הם לא סתם שורדים אלא באמת טוב ונעים להם יחד באהבה ואחווה. הרב דסלר כתב בסוף קונטרס החסד שלו, שהוא נוהג לומר לכל זוג שבאים להתברך מפיו ולקבל הדרכה, שכל זמן שכל אחד מכם יחשוב מה אני יכול לתרום לזוגיות שלנו, תהיו שניכם מאושרים. אבל ברגע שכל אחד יתחיל לחשוב מה אני נוטל מן הזוגיות שלנו, הנה אושרכם מכם והלאה. ידוע שמרן הרב שטיינמן שליט"א אמר פעם לאנשים שיש להם מכון להדרכת חתנים וכלות לקראת הנישואין, שבאו לשאול אותו מה צריך להדריך. והוא אמר שיש רק שלש דברים קצרים לומר להם, לוותר לוותר ולוותר... (גם להיות הורים לילדים זה מכריח מאד לעבוד על המידות, אבל זה לא בשבילכם). ולכן ברא הקב"ה את האדם באופן שהוא יהיה ממש מוכרח ואנוס להינשא ובפרט אם הוא רוצה להקים משפחה, וזהו עומק הענין של לא טוב היות האדם לבדו, כלומר הוא יישאר "לא טוב", אדם רע ומושחת אם יהא לבדו, ולכן אעשה לו עזר כנגדו כדי שיצטרך להיהפך לטוב. זה גם שופך אור חדש על הביטוי "כנגדו" (שכבר עמדו עליו חז"ל הקדושים בדרכם). העזר האמיתי הוא דוקא משום שזה לכאורה כנגדו (וראה בס' מי השילוח כאן). (חוברת ההדרכה המופלאה לחתנים של הגר"ח פרידלנדר זצ"ל בנויה הרבה על היסוד הזה).
אמנם גם חיי חברה רגילים, אף שזה פחות קשה מאשר במסגרת המחייבת מאד של זוגיות, עדיין יש בזה את אותו המהלך בדיוק. (אמנם יש גם פן שני לענין, שבזוגיות האדם יכול להרגיש שבת זוגו היא חלק ממנו ואז מצד אחד יותר קל לוותר, אבל עדיין בלא עבודת מידות אדם לא יגיע להרגשה כזו. ואכמ"ל מדי במערכת הזוגיות שעדיין הצעירים אינם בסוגיא זו). הקב"ה ברא את האדם מוכרח לחברים, כדי שזה יחייב אותו ללמוד לחיות עם אחרים ובכך לשפר את מידותיו הלקויות. ידוע שלבנים יחידים יותר קשה להסתדר בחברה, כי חסר להם ההתחככות בבית. זה שחיים בבית עם אחים ואחיות, אע"פ שבגלל זה יש מריבות וקשיים, זה בסופו של דבר בונה את האישיות. זו אחת המעלות של חיי פנימיה בישיבה, אע"פ שיש לזה גם חסרונות לא מעטים, והיו מגדולי ישראל שהעדיפו שבניהם יישנו בבית אם אפשר. בדרך כלל מעודדים ילדים לשחק משחקים של קבוצות שמשחקים בהם נגד הזולת, ואחת הסיבות כי זה מפתח את היכולת הזו לחיות עם הזולת. ללמוד להפסיד בהגינות, ולכבד את האפשרות שהשני הוא המנצח. חיי חברה זה כור היתוך למידות. ולכן חשוב שאדם יבין שחיי חברה זה לא איזה כורח שהיה עדיף בלעדיו. זה חלק חשוב ועיקרי בבנין האישיות של האדם. זה לכתחילה. וזה נוגע לכל יחיד ויחיד בבואו בין הבריות, ללמוד להיות מעורב בדעת עם הבריות. ואם הוא זוכה להיות גורם מסייע לאלו שמתקשים בכך, בודאי מלבד המצוה הנוראה של חסד והצלת נפשות וסיוע לזולת לחיות נכון, הרי את עצמו הוא בודאי בונה בכך ומגיע לתכלית הבריאה, להיות טוב.
כדאי לציין למאמרו היסודי של ר' ירוחם ממיר בפ' וישלח על כך שלהיות "לבדו" זו דרגה עליונה ונחוצה. להיות ניזון רוחנית מתוך עצמו ללא תלות בזולתו. ודיברנו על זה במק"א כ"פ. אבל זה מתייחס לחלק של פיתוח החכמה והרגשים רוחניים, אבל לא לחלק של עבודת המידות. ובכל זאת בנותן ענין לציין כאן שיש לנקוט משנה זהירות כשבאים לסייע לזולת בחברה ולהסתייע בו, לא ליצור מצב של חולשה אצל עצמו או אצל זולתו, מצב שיהא בו תלות. החכמה היא לתת לזולת את צרכיו הרגשיים באופן שזה יחזק אותו נפשית ויגרום לו להיות עומד על רגליו שלו בעצמאות ללא קביים חברתיים. וכן לגבי עצמו, להסתייע בזולת באופן זה. וזו עבודה קשה שבמקדש, ועוד חזון למועד להרחיב בזה בס"ד.
ישנה נקודה נוספת הקרובה לנושא. הפסוק במשלי אומר לתאוה יבקש נפרד, ופירשו המפרשים שכשאדם רוצה למלא תאוותו הוא מבקש להיות לבדו. כפי שסיפרו חז"ל שרבי אליעזר בירך את תלמידיו יהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, לתמיהתם אמר צאו וראו שאדם עובר עבירה אומר ולוואי שלא יראני אדם. עכ"פ נמצינו למדים שאדם השרוי בחברה זה מהווה שמירה מעולה עבורו שלא לחטוא, מתוך שהוא מתבייש מחביריו, וגם מתוך שהוא מתחזק בהשראתם. וכנראה זה עובד גם בתחום המידות. אם אדם חלק מחברייא בעלי מידות טובות זה משפיע עליו לטובה. אבל זה נושא בפני עצמו והארכנו בו במקום אחר (בקונטרס... חלק א בענין תלמידי רבי עקיבא), וכאן בא רק להשלמת הענין.
