פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 96)

משהו שכתבתי..סורי אם יצא מבולבל זה עוד לא גמור לגמרי..

אחות גדולה.
להיות אחות זה אומר להיות עם אופי חזק.
זה תמיד לגונן,לשמור,להגן ולהיות שם בשביל הקטנים.
זה לעבור את התקופות הקשות לבד,כי אין את מי לשתף.
זה לעבור חוויות יפות ועצובות עם עצמך רק.
זה לחזור משבת אולפנא עם ברק בעיניים ואף אחד לא יבין על מה את מדברת..
זה להתפלל בלב לאחות גדולה,כזאת שתבין אותך,תהיה איתך ובשבילך ותתן לך מהעצות שלה.
זה לגלות את העולם לבד, בלי טיפים ועזרה.
זה למלא יומנים אחד אחרי השני ולבכות על הדפים שלהם, כי אין, פשוט איןן מישהי שיכולה להבין אותך ואת יכולה לספר לך.
זה לפנטז על בנות דודות,מדריכות ושמינסטיות כי את כל כך רוצה מישהי שתבין אותך, שתשמח איתך,שתצחק איתך,שתפנק אותך,שתריב איתך,שתשתף אותך, שתרגישי איתה בנוח.
להיות אחות גדולה זה לפנטז שמישהי אומרת לך את המשפט 'אני פה בשבילך' ואת יודעת שהיא באמת מתכוונת לזה.
וואלה, לא כזה פשוט להיות אחות גדולה.

איך?🙈🙈

למי היו מציקים אם לא לו?!

איפה שושיאדית??

משהו יכול לשלוח את השיר ''יצחק אלחנן'' בקובץ שניתן להורדה?

תודה עצומה! מאד חשוב..

מחילה בפני מי שחושב שזה שרשור ספאם..

אני צריך מישהו ש@משה מקשיב לו ושמוכן לעזור לי, שיגיד למשה שעשינו בחירות בפורום שר הטבעות ואני ו@125690 ו@בין הטיפות ניצחנו, ולבקש לשם אותנו מנהלים..

כי משה חוסם אותי.

תודה מראש🙏🤲

ילד בממ"ד
אמא, למה רוצים להרוג אותי
למה יורים עלינו
למה אסור לי בשקט לגדול
אמא בטוח יודעת הכל
באיזה צפירות צריך לעמוד
ובאיזה לרוץ לפני שרקטה תיפול
קול עולה ויורד
לב רועד 
עם הנצח לא מפחד
כל הארץ חזית בוערת
שמיים בצבע אדום 
שוב אזעקה
שוב עוד זום
שוב עוד בום 
מצב חירום
והם,הם לא מרחמים
לא על ילדים קטנים 
לא על זיו העלומים
לא על סבתא באה בימים
טף וזקנים, נשים וגברים,
 חיילים ואזרחים תמימים
קול עולה ויורד
לב רועד
עם הנצח לא מפחד
קול פיצוץ למרחוק נשמע
ואז רועמת הדממה
עוד שם הצטרף לרשימה
אבל למה?
ולמה כבר יבש הגרון
מלומר שוב "הלוואי שהוא יהיה האחרון"
מלשתוק שתיקה זועקת
מלראות עוד אם בוכה ומשפחה מפורקת
לפעמים אין מילים לדבר
כמה הדור הזה עובר 
מאורעות תשפ"א, היסטוריה בשידור חוזר
אולי נמתחים חבלי משיח
חשבונות שמיים אנחנו לא מבינים
ואף על פי שיתמהמה 
אנחנו מאמינים בני מאמינים
אבל ריבונו של עולם, אנחנו מתחננים
גם אם אין בנו מעשים
מה נאמר, מה נצטדק ונטען
עשה עימנו צדקה וחסד והושיענו
עשה למען תינוקות של בית רבן

 

נכתב בעקבות המצב הביטחוני הקשה והתחושות שעלו בי ובאחים שלי בממ"ד
מוקדש לבן דוד הקטנצ'יק שלי שגר באשקלון וחושב שכשיש אזעקה צריך לעמוד דום כי יש צפירה.....ואז שההורים שלו אמרו לו שצריך ללכת למקלט הוא עומד דום שם כי ככה לימדו אותו בגן... ומוקדש לכל הילדים ולכל היהודים בארץ ישראל 
לזכרו של הילד עידו אביגל  הי"ד בן ה5 שנהרג מפגיעת רקטה
ולזכרם של הנרצחים הנוספים בימים הקשים האחרונים שעוברים עלינו
יהודה גואטה הי"ד, 19 
נלה גורביץ' הי"ד, 52
לאה יום טוב הי"ד, 63 
החייל עומר טביב הי"ד, 21
 

תפסיקו להתלונן כל הזמן על המשטרה בואו נראה אותכם עושים את מה שהם עושים(רמז:זה לא יקרה)
אתם לא מסכנים את החיים שלכם שאתם נכנסים לשטח האש ומנסים לעשות סדר בין חבורה שעוד שניה עוברים מלהצית את האוטו ללהצית את השוטר!
אתם לא נכנסים באמצע לחבורה שזורקת אבנים שכל רגע אתם יכולים לקבל אבן מטווח 0.
המצב במדינה מזעזע ולהוסיף תלונות זה הדבר האחרון שיעזור...
הבלאגן כבר לא נורמאלי והמשטרה מאבדת שליטה ובמקום להסתכל על זה שאין מספיק כוחות ושלא עושים כלום תסתכלו על זה שמגייסים עכשיו מלא פלוגות של מילואים. תעריכו את זה שמגייסים אנשים שיש להם משפחה בבית והם עוזבים הכל כדי להגן עלינו!
בואו נעריך את השוטרים והחיילים שמסכנים את החיים שלהם ועושים עבודת קודש כדי להגן עלינו!
אז במקום להתלונן נתאחד במצב הזה ונעזור כמה שיותר אחד לשני ונפעל אחד למען השני.

 

בס"ד

כל הזכויות שמורות.

 

תקועה לנצח??!

בוקר חדש! מצב רוח חדש!!

"בוקר טוב"

ציפורים ססגוניות צייצו ושרו להם את תפילתם היומית, אגלי טל קטנים רעננו את העלים הירוקים, שמיים תכלת נמתחו אט אט מכסים את הרקיע בצבעי בוקר רעננים ואימא העירה אותנו לבוקר חדש.

התמתחתי והשתדלתי לקום במהירות. לא רק אני הזדרזתי, כולם הזדרזו. ידענו כי על אימא להספיק לווסת את מצב הרוח לי ולכל אחי ומלאכה זו אורכת לה זמן רב. אומנם, יכולתי להישאר במיטה, אבל אז לא היה מי שיעזור לי לווסת את המתגים השונים ואאלץ להישאר עייפה כל היום עד שאחזור הביתה!

בעודי מתלבשת ומסרקת את שערי הארוך והגולש נזכרתי כי זה קרה לי כבר פעם לפני מס' שנים...

זה קרה כשהייתי בכיתה ח'... היה זה לקראת סוף השנה וכבר לא הרגשנו חשיבות רבה להגעה ללימודים. לצערי, אין 'מווסת מחשבות' ועל כן לא יכולתי לשנות אותם. באותו הבוקר התעכבתי לקום, וכשקמתי, גיליתי כי אימי כבר הלכה לעבודה ואין מי שיכוון לי את הרגשות השונים. בצר לי, הלכתי כך לכיתה.

את היום הזה לא אשכח מעולם. מורות העירו לי בלי סוף, ראשי נשמט על השולחן לעיני המורה וקולות הנחירה הקצובות שעלו משולחני הצחיקו את חברותי פעם אחר פעם. מאז אני משתדלת כל בוקר לקום מוקדם כדי שאימא תכוון לי את הרגשות.

 

קמנו, התארגנו, צחצחנו שיניים ונעמדנו ליד הדלת בציפיה.

אימא ניגשה אל הדלת, והסתכלה על הגיליון הגדול שנתלה שם, היא בדקה מה מתוכנן להכיל יומו של כל ילד, ולאחר מכן התישבה לחשב מה כמות הרגשות הנדרשת לו לאותו יום, ובאילו מינונים.

לציפית אחותי היה יום שמח במיוחד! באותו היום היה לה טיול שכבתי, ואפילו לא שיעור אנגלית אחד!

לאחר כ3 דקות חישוב אימא ניגשה לעברה והרימה את מתג השמחה הצהוב ל80%. במהירות ראיתי את חיוכה של ציפית מתרחב, אנרגיה ממלאת אותה, ואור של שמחה 'נדלק' בעיניה. את 20 האחוזים הנותרים אימא מילאה בהתרגשות, אהבה, ומעט בהלה למקרה שיהיה משהו חריג. האור הירוק נדלק בכתפה הימנית בשלווה רגילה וציפית הייתה מוכנה סוף סוף ליום חדש.

להתראות, נופפתי לעברה לשלום והיא ענתה לי בקול מאושר 'להתראות אחות'.

 

הגיע תורי.

ניגשתי לאימא וסובבתי לעברה את גבי, היא הסתכלה על ה'דף שלי' והרהרה בקול 'אז מה יש לנו היום?!

2 שיעורי מתמטיקה, אנגלית, התעמלות, ומבחן בלשון... אוקי!"

היא התיישבה עם המחשבון והחלה לחשב לפי נוסחאות כמה אחוזים מכל רגש צריכים להיות ביום כזה. כרגיל, היא התבססה על 'השערת רגשלזון' וכך ידעה כיצד להציב את הנתונים השונים. 'איזה נס שאימא שלי רואת חשבון ולא מסתבכת עם הנוסחאות השונות' חלפה בראשי מחשבת תודה בעוד אימא מחשבת. 'מה שפר גורלי!' שמחתי 'לא פעם ולא פעמיים שמעתי בכיתתי סיפורים על כשלים בחישוב נוסחאות, ובעקבותם קמילה של הבנות במערכת הלימודית. בד'כ הצוות החינוכי שם לב לכך, אך הייתה פעם שהוא לא שם לב וזה הסתיים עצוב מאד בבית חולים לחולי רגש'.

לאחר כ5 דקות נצח אימא סיימה לחשב ובאה לכוון את המדדים השונים.

 

היא כיוונה את המדדים השונים בעודה מדברת בקול שקט '30% שמחה, 10% רצינות, 15% לחץ שידרבן אותך לעבוד כמו שצריך, 5% קלילות כדי שתצליחי להסתדר עם הבלגן באולפנה שלך, 7% עצב בגלל לשון..." וכך היא המשיכה לכוון את הרגשות השונים עד שלבסוף סיימה ב1 אחוז גאוה כדי שיהיה לי הזדמנות לעבודת המידות.

"להתראות יקרה" היא קראה לעברי בחום.

 

כמה טוב שאפשר לכוון את הרגשות שלנו!!!

יצאתי מהבית בעודי מהרהרת בפלא הגדול.

לכל אחד מאיתנו הגב מלא בכפתורים רבים ובמתגים שונים. לכל רגש יש מעין צ'ופצ'יק הניתן להעלאה ולהורדה וכך ניתן לכוון את כמות הרגש. ברגע שהמערכת מסודרת נדלק לנו אור ירוק בכתף שמסמן שהמערכת מוכנה לפעולה.

איזה נס שנולדנו עם מערכת כל כך מופלאה!! תמיד זה נראה לנו מובן מאליו, אבל באמת זה פלא עצום! וצריך לזכור להודות על זה. מה היינו עושים בלי מערכת ה'רגשטמפרו'??!

 

###

ישבתי על הכיסא בכיתה, והתחושה הייתה פשוט מוזרה! הזויה! בחיים זה לא קרה לי!!

הרגשתי כי הלחץ משתק אותי! ידוע ידעתי כי יש מבחן היום, אך הלחץ יצא מכל פורפורציה. הרגשתי פרפרים קטנים וגדולים הרוקדים בביטני וגורמים לי לבחילה. הראש שלי כאב, וטיפות זיעה קטנטנות צצו בקצות אצבעותי.

רפרפתי במבטי על פני בנות הכיתה, מחפשת נערה גבוהה ותמירה עם עיניי שקד חומות. 'הו! הנה היא' נמלטה האנחה מגרוני לאחר שראיתיה יושבת ומתרגלת בשקדנות שאלות בגרות במתמטיקה. 'עם כל כך הרבה השקעה, אין פלא שהיא ב5 יח'' הרהרתי לעצמי וקראתי לעברה "שפרההה" היא סובבה לעברי את ראשה בתמיהה. "בואי רגע" סימנתי לה בידי ויצאתי מהכיתה. לאחר כדקה היא יצאה כשכל כולה מביעה תמיהה מדוע הפרעתי לה מעבודת הקודש של לימוד המתמטיקה. כזו היא חברתי שפרה, חברה טובה ונאמנה, אך גם שקדנית וחרשנית. הלימודים בשבילה הם קודש, והמתמטיקה- קודש קודשים! יפה מצידה שלמרות המשיכה העזה עזבה את התרגיל ובאה לעזור לי.

"שפרה, תקשיבי" לחשתי לעברה בקול שקט. הרגשתי איך הבטן שלי מתמלאת בפרפרים ומתכווצת. שפרה הביטה לעברי במבט שואל וחיכתה בסבלנות שאמשיך. "שפרה. אני לא יודעת מה לעשות. נראלי שאימא כיוונה את מד הלחץ קצת יותר מידי הבוקר, וקשה לי מאד ככה. היא לא ישנה טוב בלילה והסתבכה עם החישובים של נוסחת 'רגשטמפרו' ונראה לי שהיה לה טעות בחישוב."

"טעות??!" היא שאלה אותי, ומבט דואג עלה בעיניה. האור הירוק שבכתפה הבהב במהירות, מעיד על שיבוש קל ברגשות שהוזנו לתוכו מתחילה.

"כן." עניתי לה. "מאז שאימא כיוונה את המתגים השונים אני מרגישה פרפרים לוחצים לי על הבטן ומערבלים אותה. אין לי סיכוי להצליח ככה בבגרות."

הרמתי לעברה את מבטי והסתכלתי לתוך עיניה. "שפרה! בבקשה. אף פעם לא ביקשתי מימך, אבל עכשיו זה מצב חרום! את יכולה בבקשה להוריד לי קצת את רמת הלחץ?? בבקשה" התחננתי, "זה לא מסובך בכלל. רק לתפוס את הצ'ופצ'יק הכתום ולהוריד אותו למטה."

 

זה היה קשה. אבל לבסוף היא הסכימה. הסתובבתי... דקה של דממה עברה בשעה שהיא בחנה את המתגים השונים ועד שהיא מצאה את המתג הנכון והרגשתי אותה תופסת אותו. מאותו רגע הכל השתבש. "אההההההההההההההההה זה נתקעעעעעע" שמעתי אותה צורחת, ועוד בטרם הספקתי להבין מה קרה הרגשתי את זה על בשרי. הרגשתי לחוצה כמו שלא הייתי מימי, ומחשבותי נראו בהתאם. "את תיכשלי!!!" צעקו לעברי המחשבות, "אין לך סיכוי"

'בום בום' הבומים החזקים החרישו את אוזני. הסתובבתי לראות מאין מגיעים היריות, אך מהר מאד הבנתי כי זהו הלב שלי שדופק בקצב ובעוצמה לא נורמלים. התחלתי להתנשף במהירות, הרגשתי כאילו נגמר לי האויר... כאילו נגמר החמצן בחדר. "הצילוו! אין לי אויר!" זעקתי.

שפרה הביטה לעברי במבט עצוב ולחשה "סליחה! בטעות העליתי את הצ''ופצ'יק למעלה במקום למטה, וכעת מד הלחץ עומד על 100"

"מהההההה????? את לא נורמלית!!!!! תורידי את זה!!! אני משתגעת!"

"אני מצטערת. אני לא מצליחה. זה נתקע" היא אמרה והשפילה את מבטה.

'אני עומדת למות' חלפה מחשבה בראשי. 'זהו. אין לי אויר. אני נחנקת'.

התבוננתי סביב. נראה היה כי העולם כמנהגו נוהג, ורק אני נמצאת במעין בועה סוערת.

איך חיים ככה? אי אפשר לתפקד כשכל כך לחוצים!  'הלב שלי דופק כמערכת תופים משוכללת, אין לי אוויר. זה התקף לב? יכול להיות שאני עומדת למות עכשיו? כן, המוות ממש מעבר לפינה, אני בטוחה. זה נמשך כבר נצח. הלחץ בחזה יקרע לי את הלב והריאות, אין לי סיכוי. וגם אם לא אמות, מה טעם בחיי לחץ?!'

פתאום הרגשתי ידיים יציבות אוחזות בי ומשכיבות אותי על מעין אלונקה.

'הי!' רציתי לצעוק לעברם 'אל תקברו אותי! אני עדיין חיה.' אבל שום קול לא יצא מגרוני. רציתי לזעוק, לצרוח ולהוציא את הלחץ אבל גוש גדול בגרוני מנע ממני את הדיבור.

'זהו??? זה הסוף????' חלפה בראשי מחשבת אימה.

זהו! אני תקועה לעולמי עד!

עצמתי עיניים.

 

 

###

 

 

'ידיעות ראשונות' זעקו הכותרות בכל העיתונים 'לראשונה בארץ, מערכת רגשטמפרו של נערה כבת 17 נתקעה במד לחץ על 100% לאחר שימוש שגוי במערכת.'

זה היה הזוי, אך זו הייתי אני. בחיים לא חשבתי שאהיה כ"כ מפורסמת, אך בנסיבות הקיימות אולי מוטב היה לא להיות מפורסמת כלל. 'זה עוד יזיק לך בשידוכים' הלחץ עודד את מחשבותי להתפרע, ואני נשארתי לחוצה וחסרת אונים. 'מי ירצה להתחתן עם בחורה תקועה?!?!' הלחץ תקף אותי מכיוונים שונים, מכה בחזיתות החלשות, הורס כל חלקה טובה, ומשאיר אותי לבד, אומללה, בודדה. חסרת ישע וחסרת אונים.

בתחילה טובי המומחים פקדו את מיטתי אך לאחר מכן התיאשו כולם, ורק מידי פעם עוד הציצו אפים חצופים של עיתונאים וכתבי לדשות למינהם.

ושוב...

עצמתי עיניים.

מתוסכלת.

מיואשת.

###

פקחתי את עיני. שכבתי על מיטתי שלי ולא בבי"ח לחולי רגש. הבטתי סביבי וראיתי את חדרי האהוב, וכאינסטינקט ראשוני מיששתי את גבי. הוא היה חלק ואנחת רווחה מילאה את כולי.

אז מה??? זה היה רק חלום?!?!?! שאלתי אמרתי לעצמי.

בתחילה הרגשתי מעט אכזבה... אך כשנזכרתי בסופו של סיפור התמלאתי בהקלה. איזה נס שזה ביידים שלי! נכון, זה עבודה, וזה דורש, וזה קשה. ואין לי שליטה ישירה על מה שאחווה או ארגיש אך בסופו של דבר, גם אם אני לחוצה או עצובה, ביכולתי לשנות את זה.

זה דורש, זה קשה, וזה לא פשוט!

זו עבודת חיים! עבודת המידות!

אבל תכלס, בשביל זה נולדנו, לא?!

אחרי האסון שקרה במירון, משהו אצלנו העלה רעיון מאד יפה.

לקבל החלטה טובה, בהוספה בענייני קדושה, מכל סוג שהוא, במספר 45.

עד כאן ''נדוש'', עניין ''סמלי'', של מספר מ''ה.

אבל הוא הסביר שהעניין הוא לא רק עניין סמלי של מספר 45, אלא העניין הוא כזה.

הרי גם אם היו נפטרים 20 אנשים באסון הזה, היינו עצובים ומזועזעים, ומקבלים עלינו החלטות טובות, אז מה בעצם יצא? ש25 אנשים מתו לחינם? (מבחינה זו.)

וכן היינו עצובים ומקבלים החלטות גם אם היו נפטרים 44 אנשים באסון הזה, אז מה? ה45 מת לחינם? [בנקודה זו]

ובעצם בכל החלטה שאנחנו קובעים, לעילוי נשמת אחד מהנפטרים, אנחנו עושים שהמוות שלו לא היה לחינם [מהנקודה הזו] והנה, עוד מעשה טוב נעשה, רק בגללו.

מקווה שהובנתי (כתבתי בצורה קצת מבולבלת, שימו לב לכוונה, לא התכוונתי שאם לא נעשה משהו טוב אז המוות היה לחינם, אלא שע''י החלטה טובה במספר מ''ה, אנחנו עושים הדגשה מיוחדת שהמעשה הנוסף, מ''ה ולא מ''ד וכו', נעשה במיוחד בגלל האדם המ''ה\ל''ב וכו' שנפטר.)

ואכן כך עשינו בישיבה שלנו, תלינו טבלאות וכל אחד שרצה כתב את שמו, ואת ההחלטה במספר מ''ה שלקח על עצמו. חשבנו בסיום מילוי הטבלה אולי לשלוח את הטבלה למשפחות הנפטרים, שיראו שמשהו נוסף בהחלטות שלנו, בזכות הנפטר מהמשפחה שלהם.

אז חשבתי שאולי כדאי לכתוב את זה כאן, ולגרום לעניין להפוך למשהו יותר גדול, אולי אפילו משהו ארצי..

בסמל ''ועתה ישראל, מ''ה הוי' אלוקיך דורש מעמך''..

 

חשבתי גם שלצערנו כעת נפטרו אנשים נוספים מהרקטות וכו', (אמנם מעטים מאד, וניסים גלויים בכמות האנשים היהודים שנפטרו לעומת כמות הרקטות ותדירותם, ''ארץ אשר תמיד עיני הוי' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה'' ) 

וכדאי גם עליהם, שלא יהי' מותם של הקדושים לחינם (שוב, מנקודה זו) לקבל החלטות במספר נוסף, על האנשים שנרצחו עד עתה.

בברכת הגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.

שנזכה כבר לתחיית המתים ולשובם של כל נפטרי וקדושי עם ישראל..

 

(שוב סליחה על הכתיבה המעט מבולבלת.. אני עדיין גמור ממבצעי שבועות..)

 

 

כשמשעמם?
ואי אפשר לצאת מהבית..)

החלק הקודם של הסיכום - הפינה על מרן ר' אברום, סיכום פרקי תולדות חייו- ד' #67 - נוער וגיל ההתבגרות (פרקים כ' - כ"ו)

 

יצא קצת ארוך, ניסתי לדחוס את כל מה שנשאר לתוך חלק אחד. אפשר לקרוא בשני שלבים..

בפינה 69 אביא סרגל מתומצת המציג בבת אחת את כל שלבי חייו. ובפינה 70 אכתוב דברי פרידה ולימוד ממנו ומדרכו, ובזאת ניפרד מפינתנו על ר' אברום שנמשכה מאז חודש תשרי.... לאחר שזכינו להכירו יותר וללמוד מדמותו.

 

חלק חמישי ואחרון לסיכום: פרקים כ"ז - ל"ג

תוך כדי המאבק בהסכם אוסלו, פרסם הרב גורן פסק האומר שחייל מחוייב לסרב פקודה ולא לפנות או למסור שטח, והארץ רעשה וגעשה. רבינו נחלץ להדוף את הטענות נגדו ולהלחם על חרותה של ההלכה וזכותו של רב בישראל לממש את חובתו לפסוק כפי דבר התורה ללא מורא. כשבהמשך איחוד הרבנים בנהגתו פרסם אף הוא פסק דומה.

עם זאת, נזהר רבינו ממחלוקת, וכאשר היה בישיבה מי שסינדלו את תכניותיו של הרב יהודה חזני זצ"ל להפגין על כבודה של א"י, שכנע רבינו את הרב חזני שלא לעורר על כך מהומה כפי שיכל... (פרק כ"ז)

 

לאחר מספר שנים, הקבוצה שבמשך כל השנים סירבה לקבל את הכרעת רבינו הרצי"ה על הנהגת הישיבה, ולחמה ברבינו וברב ישראלי, החליטה למרוד ולקרוע את הישיבה באופן סופי. תוך הפצת שקרים גסים על רבינו ושפיכת דמו בחוצות והקמת מוסד חדש בניגוד להלכה. זקני תלמידי הרצי"ה התכנסו למחאה בספריית הישיבה, ויחד עם הגר"מ אליהו חתמו על מכתב חריף הקורא למורדים לחזור בתשובה שלימה על העבירה שביצעו, לבקש את מחילת רבינו ולשוב לישיבה. אך התביעה כמובן לא נענתה. 

ורבינו, פשוט תלה שלט בישיבה: "להתחזק בשמירת הלשון".. (פרק כ"ח)

 

כעשור לאחר המערכה באוסלו, התרגשה צרה חדשה על ישראל: גזירת הגירוש מגוש קטיף וחורבנו. גם כאן אזר רבינו חלציו, ממרומי גילו מעל תשעים שנה, ויצא ללחום מלחמת ה'. יחד עם הגר"מ אליהו נדדו מעצרת לעצרת ומנאום לנאום, וכמצביאים הובילו את קהל עדת מרעיתם. ללא לחוס על מעמדם, גילם, בריאותם וכבודם. "להם קשה יותר", השיב רבינו לרבנית ששאלה מדוע ירד לכפר דרום על אף שקשה לו... (פרק כ"ט)

רבינו, שאליו הצטרפו זקני תלמידיו-תלמידי הרצי"ה, דפק בכל כוחו על השולחן ודרש לסרב פקודה ולא לעבור על איסור תורה חמור שכזה. בהזהירו ללא היסוס, כי כל המשתתף במעשה הנבלה - לא ינקה מעונש שמים! (פרק ל') וכאשר שועלים קטנים מחבלים כרמים, "רבנים" קטנים וצעירים, חכמים בעיניהם, התיימרו "לפסוק" אחרת בניגוד להלכה. זעק רבינו בקול מר כנגד היומרה שנוטלים להם אנשים כאלו להנהיג את כלל ישראל, כשאינם ראויים לעטרה זו. ובמכתב חריף פסק כי דינם הוא כדין מי שלא הגיע להוראה ומורה, שקרא לו הרמב"ם "שוטה רשע וגס רוח" אשר "המחריבים את העולם והמכבין נרה של תורה והמחבלים כרם ה' צבאות", וכי הסומך עליהם אינו שוגג אלא מזיד גמור ולא ינקה מעונש. גם לרב מסויים שטען שהוא תלמידו של רבינו אך בפועל השתתף בגירוש כתב רבינו מכתב חד, הדורש ממנו לקיים את פסק ההלכה ולא להשתמש בשמו לשוא, וקורא לו לשוב בתשובה ולקנות את עולמו. (פרק ל"א.)

 

משנכשל המאבק ונחרב הגוש, כאב זאת רבינו באופן נוראי ובריאותו הידרדרה מאז קשות (בפעם השניה, לאחר הדרדור שהיה בעת קריעת הישיבה) אך עם זאת שב והדגיש - כי אמונתו בנצח ישראל וגאולתן לא נפגמת, וגם כשיש הסתר פנים בתוך תהליך הגאולה איננו שוכחים את החסד שעשה עימנו הקב"ה בהשיבו אותנו לארץ אבותינו, כשעל כך עלינו להודות ולשבח לקב"ה בלי קץ, ולא לכפור בגדלות התקופה שאליה הובילנו ה'. 

ראוי לזכור זאת, כשיש אנשים שמתוך מבט צר, מבט שאינו של תורה, רואים הכל ב"שחור או לבן" ולא מבינים את המורכבות שבערכי התורה. לזכור שרבינו - כאב יותר מכולם את בגידת המדינה בארץ ובציבור, אך עדיין שמח ללא קץ על אתחלתא דגאולה הקיימת לנגד עינינו. מתוך מבט רחב, בוגר ועמוק. המונחה אך ורק מתוך התורה. (פרק ל"ב)

 

ומתוך נקודה זו, מתוך מאבקו של רבינו על א"י, ומתוך הסתכלותו הבהירה הנובעת מעומק התורה, אנו מגיעים לחיתום חייו. להתבקשותו אל צל כנפי השכינה, כאתרוג שנטל לו הקב"ה בחג הסוכות. ונעזבנו אנו לאנחות - אך להמשיך את דרכו בעוז.

אינני מסוגל ואין איך לתמצת את הפרק שכתבתי על פטירתו. במקום זאת אקשר כאן אליו, ואני ממליץ להכנס ולקרוא אותו, כדי להתרגש ולחוות את התעצומות הנובעות מתוך תיאור זה:  הפינה הדו יומית על מרן ר' אברום- תולדות חייו לג. #63 - נוער וגיל ההתבגרות

 

 

תיוגים:

@ניק כמעט בלי ראש

@טאטע אוהב אותי!

@באולפנה...

@שירה????

@יוני קדוש

@אודה ה' בכל לבב

@Love the world

@דסדוסה 

@לראות בטוב

@עצמי החביבה

@תורין

@אפרת גלבוע1 

@תגל הארץ 

@סטגדיש

@הולך בטל 

@פצלשית~ 

@היי לכולםם  

@התפצלשתי???? 

@גוזמבה

@אליאור הדר 

@אייסקפה 

@תות"ח!

@שפרינצא בוזגלו

@נפש חיה.

@מתנחל בראבק

@אודך☺

@הכול לטובה!

@סוורוס סנייפ

@מתנחלת אמיתית

@ילדה998

@-אני

 

מקבץ- כל הפינות היומיות של הסיפורים ממרן ר' אברום שפירא זצ"ל - נוער וגיל ההתבגרות

יש סיכוי שלמישו יש סיכום של מקאם "עג'אם" או שהגזמתי?

פשוט הפורומים של המוזיקה לא פעילים..

מה אתם חושבים על קשר בין בנים ובנות בגילאי העשרה.. אינמצב שמשו באמת באמת אמיתי?

 

אז ככה , ארץ ישראל היא בקושי נוקדה על המפה

וואלה כול העולם מדבר עלינו אומר לנו מה לעשות ,  בעדנו , נגדנו ...למה?

יש כול כך הרבה מוקמות בעולם שיש דברים שקורים , תימן. אפריקה, סוריה...

ודווקא בנו?

וכן יש את התשובה כי זה משהו אלוקי!

וכן זה משהו אלוקי!

אבל באלי כזה רעיון שיש למשהו אולי גם פרקטי? מעשי בעולם ישיר... העולם שלנו הוא לא רק שמים..

קיצר תודה מראש , מקווה שיצא מובן...