יותר קשה מלהתרגל לחילוניות הוא להתרגל לחזור להיות דתי שוב.
יותר קשה מלהתרגל לחילוניות הוא להתרגל לחזור להיות דתי שוב.
קוראים לזה context switch
הזמן (או העלות) של לעבור ממצב אחד למצב אחר.
באופן כללי אולי את צודקת
לגביי אישית לא בטוחה שזה נכון. יותר קשה לי הצעד של להיפרד מהדת (עובדה שעד היום זה לא הצליח לקרות וכל פעם חזרתי)
יש בינינו אנשים שהביטו לאחור ולא הפכו לנציב של מלח. אל תרחמו על אשת לוט, האל ודאי רחם עליה. לפחות היא לא נאלצה לראות את העבר שלה בוער.
בפסח יצאו ממצרים שש מאות אלף אנשים.
בקשר לטענה ש"חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה", אדם חייב לברך, לא להודות ולשמוח.
על בשורה רעה דיין האמת
ועל בשורה טובה הטוב והמיטיב\שהחיינו
אין חובה לשמוח כשקורה משו רע, יש דיני אבלות
"אם יש שולחן ערוך, לא אוכלים כל מה שיש, רק מה שטעים".
אני חושבת שחלק מהקושי לחזור להיות דתי שוב הוא שקשה לייצר הדרגתיות כמו אצל חוזר בתשובה, כי כבר מכירים 'איך זה עובד'
נניח רוצים לחזור לשמור שבת, זה לא כמו חילוני ששומר לאט לאט, בהתחלה לא נוסע לים ואז לא פלאפון...
זה מרגיש לי לא אפשרי לעשות בהדרגה, כי מכירים כבר מה זה אומר לשמור שבת, בפרטי פרטים הכי קטנים... לא בורר, לא להסתרק, לא לשים קרם. ואז אם מחליטים לשמור זה מבהיל ככה לחזור בום בבת אחת להכל... ולשמור חצי כזה זה מעאפן לך כי אתה יודע איך באמת צריך
הוא לא צריך ללמוד הלכות וכו, הוא כבר יודע את כל זה
אז מה הפואנטה לקיומנו?
או שאדם פועל לפי היגיון צרוף ונקי = ואין שום היגיון ב להיות דתי.
או שאדם פועל לפי רגש = ואין שום טוב ב להיות דתי.
אז אנשים מתחילים להיות דתיים = כשההיגיון מתעוות. וזו רק שאלה של זמן עד שהכל יתעוות בגלל זה. תפיסת החיים, האסור מותר, הנכון ולא נכון, הכל יתעוות, לתוך תפיסה חד גוונית ואפורה שלמישהו היה כל כך חשוב שתאמינו בה ותחיו אותה, כדי שתהיו מאושרים לנצח.
דת = דבר מדהים,
דתיים = פחד + אמונה שהדת תפתור את הפחד.
אז כשמורידים את הפחד - הדת חוזרת להיות דבר מדהים,
ואמונה ודתיים נופלים מהמשוואה.
סוף..
וזה לא הופך להיות פרדוקס.
לצורך הדיון והדוגמא שהועלתה כאן - מיכי ודוקינס אלו שני צדדים של אותה מטבע ושמה פסיכולוגיה.
המקום שמעבר לפסיכולוגיה, הוא מעבר לדת, ולאתאיזם.
הוא מתעלה עליהם.
או שכדי שזה יהיה בחירה שלי באמת חייב לעזוב הכל ובמידת הרצון שלי אחכ לחזור ולבחור מחדש?
בעיקרון אני יודעת שלא חייב לעזוב כדי לבחור, אבל לא מצליחה להרגיש ככה. לא מצליחה לבחור בזה כל עוד אני בפנים.
לצאת לגמרי. את יכולה לצאת ממה שאת רגילה אליו, וזה סוג של לצאת, את לא חייבת לבעוט בהכל.
מפחיד יותר לא לחיות"
חוץ מהרב החילונאי @מתיישב בנשמה נראלי..
כשהכאב הזה יעבור,
כשהכאב של הכלום יעבור,
כשהכאב העמוק הזה יעבור.
כאב עמוק שלא מרפה.
זה לא משנה מה אתה תהיה,
זה לא משנה מה היית,
אי אפשר פשוט לעשות ריסטארט,
המקומות שבהם היית,
החיים שאותם חיית,
הנשימות,
הצבעים,
הריחות,
הם לא יוצאים מהמוח,
הם שם,
כל ההוי,
כל החיים,
זה לא יכול למות רק כי פשוט בא לו למות,
זה לא עובד ככה,
זה קשה,
זה קשוח,
זה מעולם לא היה קשה יותר,
מעולם.
אין כלום, רק כאב,
ובדידות, בעולם אוהב,
זה לא בדידות ששורפת את העצמות,
אבל זו כזו שמספיקה כדי להקפיא אותן,
כדי לתת תחושה של כבדות,
של חוסר שייכות,
לא הם ולא הם מבינים,
את עולם הלא מוגדרים.
כאילו אין כלום אצל חילונים,
ואין כלום אצל דתיים,
אז מאיפה השייכות?
או שיש משהו אחר?
אאאאאאאאאאא
אין לי מושגגגג
זה כל כך קשוח.

דתיים לא יודעים כלום על מיניות.
כנל דתיות.
גם חילונים לא תמיד יודעים על מיניות.
הבעיה מתחילה כשמקדשים את אי הידיעה הזו.
אם את מרגישה חלק מהדת,
ומקבלת את התפיסה שלה על מיניות,
ואת לא נשואה,
או נשואה אבל לא פתוחה מספיק להיחשף לדברים בגלל שהדת מתייחסת למיניות בצורה מאוד מדכאת,
ולא פשוט לשנות את הקופסה גם כשמותר, ע"ע הסתרת ליל הטבילה של נשות ישראל לדוגמה, שנוצר מהבושה של הדת,
אז את לא תדעי כלום על מיניות,
על עצמך כשאשה,
ועליו כגבר.
סה טו.
אולי ילמדו את הגבר והאישה הדתית כמה מילים,
משפטים,
או אפילו נאום שלם,
אבל משהו שם לא נפתח,
כי חצי שעה שעה של דיבורים לא באמת יעזרו לעולם הרגשי.
צריך משהו הרבה יותר מהותי,
יציב,
נכון,
קיים,
מחבר,
והוא לא קיים ביהדות,
מבטיח.
ב. בכייף
1. נכון, אי אפשר לא לדבר בהכללות. כתבתי ש"גם חילונים לא תמיד יודעים על מיניות".
אז מה שונים חילונים מדתיים?
לא ניסיתי להשוות בין דתיים לחילונים, זה לא האישיו, מיניות היא תחום פרטי ולא קשורה למגזר מוצא לאום או מקום.
2. כשכתבתי "דתיוּת" - זה כל מי שלוקח את הדת כאמת וכהנחיה לחייו ומתנהל על פיה, לא ציבור. כל מי שהתפיסה הדתית שולטת בו.
האדם הדתי זה לא ציבור, זה דת שיוצרת תפיסה על מיניות. וזה קשור גם למה ש @משה כתב.
אני לא מדבר על רובד של ידיעה של הבנה של המון דרכים וטכניקות ושיטות ורבדים, זה עוד ידע והבנה שלא קשורים למהות של מה שאני מכנה כאן מיניות. זה בדיוק כמו לקרוא ספרים על אהבה אבל לא לחוות מעולם חיבוק.
במיניות אני מתכוון חיבור עמוק לגוף ולמהות של המיניות שבו, בחמלה ואהבה פתוחה ואוהבת.
אבל אופס.....
היהדות עושה את ההפך.
לא, אני לא מתכוון רק לכך שמיניות היא דבר שמוסתר ומוצנע בחברה הדתית בגלל רובד של בושה במיניות, זה הרובד שמעל לפני השטח. אני מדבר על רובד שבו היהדות גורמת לאדם להרגיש במובן מסוים אויב של המיניות שבו. במובן מסוים היהדות גורמת לאדם להרגיש שהמיניות היא טבע קלוקל שצריך למשול עליו, כי אם לא.............., אסור לעשות xyz, ואם לא תמשלי את עלולה לחטוא, ליפול במלכודת, של מי? של האויבת - המיניות.
במקום שהיהדות תחבר את האדם לעצמו, היא מביאה לו חרב לקרוע בה את עצמו.
כשכתבתי על הגבר והאשה הדתיים שלא יודעים על עצמם - זה לא אומר שהם לא יודעים על איברי הרבייה שלהם, התכוונתי שהם לא מחוברים למיניות של הגוף שלהם. וזה לא כי הם דפוקים, זה כי הם חשבו כמו דתיים.
3. אולי יש רבדים אחרים, אבל הרובד של הבושה נמצא שם בצורה חד משמעית. אם את לא מזדהה עם זה זו זכותך וזה שלך, אבל כך הרבה חוות את זה. למעט בלניות.
4. העניין הוא לא ידע.
שבו גדלה המודעות למיניות בריאה בעשור האחרון באחוז כזה מטורף.
בפלנטה...
הרי ברור שאני פספסתי ואין באג כלשהו במערכת המחלידה הזו.
זה הרבה יותר קל מלהבין שמשהו דפוק שם,
שמין זה לא משהו שצריך להסתיר,
ושאהבה לגוף ולמיניות זה מתבקש,
אבל רגע..
תחזור אחורה..
יש לנו ילדים קטנים..
שחשוב לנו שלא ידעו את זה..
כי יש איסור כך וכך
במקום כך וכך..
וזה מקור מפורש...
אז קיבינימט על המיניות...
שתחפש ציבור אחר.
תסתכל מה עושים האנשים הפשוטים.
הלוואי הלוואי הלוואי
הלוואי
הלוואי
השאלה היא מה נכון,
ומה טוב - רגשית.
חשוב זו שאלה לעו"ד או רו"ח, שמעתי שהם טובים בלדרג דברים.
אז לכן אני שואל, מה מיוחד או בעל חשיבות בנושא הזה דווקא?
מתיישב בנשמה
רק בשמחה.
רצה לאשהוא אשכרה לא יצליח להגיד תודה בלי להגיד אני פאקינג מודה לך
אבל זה כן מובן שדתלשים ישתמשו הרבה![]()
אהבה.נכוןן

רצה לאש"האוצר מילים" שלי הגיע מסרטים..
וזה הזוי..
כי למצוא מקום בשום מקום זה פשוט לפרוס שטיח במדבר,
בלי עצים,
בלי עלים,
בלי ענפים,
בלי מים,
בלי אוויר,
אי אפשר למצוא מקום בשום מקום,
אי אפשר לחיות במדבר,
אבל אפשר לקום מהחלום על מדבר בשום מקום,
להכין כוס קפה,
ולחזור למציאות,
של השום מקום.
עד שמפסיק המצפון לגמרי?
אני מתכוון מתי זה נהיה זורם כאילו שלא עובר בראש המחשבה "אני מחלל שבת" או "אני אוכל צ'יזבורגר".
אני מאמין שזה לא כזה מהר.
אבל הוא כן.. זה ויכוח בנינו בגלל זה תייגתי אותו
שכבר אין משמעות לשום דבר של האם זה מצווה או עבירה על פי התורה. שבעצם התורה כבר לא מהווה שום מדד להאם מעשה הוא טוב או רע.
או בכלל?
אני מתכוון שהתורה עדיין משנה לו במשהו.
אתיאיסטים הם חסרי מצפון. או מוסר.
ואני לא מדבר על אתאיסטים אלא על אנשים שלדיני התורה אין משמעות על המעשים שלהם בפועל. לא משנה במה הם מאמינים.