פורום תכף נשוב (עמוד 7)

פשוט להרגיש?...

אל תגעו בי,
אל תתקרבו
יש פה נחש
יש כאן חושך נורא
אל תגעו בי,
אל תראו,
את מה שפחדתם לדעת,
או להבין שקרה.

אל תתקרבו,
תעצמו חזק עיינים,
שהמפלצת לא תרגיש,
שהמפלצת לא תדע,
תתנו לה לגעת,
תתנו לה להרגיש,
אל תתערבו,
אל תעצרו
את השריפה.

תסתמו את האוזנים,
תגידו "לא ידענו"
ו"איך זה קרה"?
אל תרגישו,
אל תשאלו
אם הכל בסדר,
או שאולי אני צריך עזרה

תתעלמו,
תגידו "הוא כזה"
"מין ילד נורא",
כל הזמן לבד,
כל הזמן פוגע,
משהו בו לא בסדר
הוא בטח משוגע.

תטייחו את הכאב
ואת הצלקות בלילה
אל תהיו כאן בשבילי
או בשבילם
תגידו שלא הבנתם,
שלא הפמנתם או ידעתם
איך תחת אפכם
מת לו עוד חלל

יש בו צורך? הוא רלוונטי?

הם אמרו לו תבוא
הם אמרו לו תלך
אחד כמוך- לא רוצים פה
כאן יש מקום רק ללב
הם אמרו לו- אתה שונה
לא פה ולא שם
אם תרצה או לא תרצה
אתה כבר לא חלק מכאן
הם אמרו לו - עכשיו
אין מקום למחר
אם תחיה או תמות
זאת רק שאלה של זמן
הם היו נחושים
אכזרים עד כאב
הם לקחו ממנו הכל
עד שלא נשאר מה לתת

אבל אי שם
הוא עוד בחר להאמין
בבוקר חדש שיגיע
ויניס את הצללים
הוא היה - נחוש ללא היסוס
לא לעצור רגע, רק לרוץ ולרוץ

והם אמרו לו - משוגע
לאחד כמוך אין מקום
או אי של מבוכה
נבחרת לשרוד
נבחרת להתנגח
לא לרקוד חצוצרות
בין אופק לקרח
הם אמרו לו תלך
ולעולם לא תחזור
הם אמרו לו תראה
אין מפלט מהקור
הם היו שם תמיד
כאילו שם בשבילו
אך עמוק בפנים הוא ידע
הם מעולם לא איתו

אז הוא לחם ולחם
עד שלא נשאר כבר דבר
רק כאב וצללים
רק שדים מן העבר
הוא הלך לאיטו
רדוף זמן, רדוף תהום
שקוראת לו אליה
כמו צל של שיגעון

בין חולות הזמן
הוא נדד
בין הרים ובקעים
נחוש להעז
נחוש להרדים
ובכל מקום בו פגש
עדר אנשים עיורים
הוא פקח את עינהם
מעתיד של מתים

בין דמיון לשיגעון
בין כנפי מלאכים נושקים
את ליבו הגס לא ההין לשכוח
לא עזב את המתים
הוא הלך חרש חרש
בין סיוט לביעותים
בין חשיכת שדה קרח
לעמק של פרחים

ויום אחד עוד תדעו
את שירתו האחרונה
עייף, חיוור, נטוש
הוא יזמר עוד בדממה
בתוך עמק ערפילי
ומצבור של לחשים
את שירתו האחרונה ישא
כמו ים מלא צלילים.

21/06/20
21:19

סעמק

תכף נשוב.
תמיד אפשר לשוב. לא משנה איפה אנחנו נמצאים.
תמיד תמיד אפשר לשוב לדרך שאולי איבדנו. לדרך שאולי שכחנו בלי משים. לדרך הישרה, שאולי היא קצת ארוכה ומתישה. ודורשת יותר ממה שאפשר להכיל. ומעייפת בעיקר.
ואפילו שהדרך הזו מוציאה את המיץ שיש בנו. את המיץ הטהור והמתוק שיש בנו, תמיד אבל תמיד אפשר למלא את הקנקן (כןכן. זה הקנקן הזה עם הפרחים שמזכיר את הבית של סבתא.) המקושט הזה במיץ טהור ומתוק. ואפילו הוא יהיה עוד יותר מתוק. כי זו תשובה.
כי וואלה. מודה. הייתי במקום הכי חרא. תהום של הריק. מהדברים האלה שלא מדברים עליהם. כי ששש זה לא מתאים פה. איככ מה את מדברת על זה כאן. אסור.
לאלא. זה ממש לא הדרך. הדרך זו: טוב. הייתי שם. אבל זהו. אני רוצה למחוק הכל. שיימחק שיישרף הכל. שייסחף ככה בחול המגרד למות. זהו. נקי נקי. מצוחצח כמו מכונית חדשה שמכילה מקומות חדשים ונקיים לאהבה. וגם לחושך קצת. כי חושך זה בסדר. וזה מותר לפעמים. אבל תהום זה כבר משו אחר. וזה מסוכן. ואני לא חוזרת לשם שוב. כי כשנכנסים, זהו.
אי אפשר לדעת מתי יוצאים כי זה גם חושך וגם עמוק עמוק עמוק. אי שם בליבה של כדור הארץ ושל העולם הזה.
וגם צריך שיוציאו אותך משם. ולכן זה הרבה יותר רע מסתם חושך.

אנשים. יהיה טוב.


מחילה אם זה לא היה המקום המתאים. פשוט הרגשתי צורך לפרוק מה שעל ליבי שדופק זה עתה בקצב מפליא. כי אולי רק עכשיו הבנתי שהקצב הזה לא סתם קיים בלב שלי. הלב שלי משתוקק לחזור ולשוב. ואולי זו הנשמה שככה.
אבל למי אכפת בתכלס. מה שחשוב זה שיש בי רצון. וזה טוב. אז יהיה טוב.
יהיה יהיה.

אם כן יש לי קצת שאלות..

רוצים לבוא לאישי מתישהו?

תכף נשוב.

**אזהרת טריגר**

סיפור חיי/כפיר גולן

אל תגעו בי,
אל תתקרבו
יש פה נחש
יש כאן חושך נורא
אל תגעו בי,
אל תראו,
את ממה שפחדתם לדעת,
או להבין שקרה.

אל תתקרבו,
תעצמו חזק עיינים,
שהמפלצת לא תרגיש,
שהמפלצת לא תדע,
תתנו לה לגעת,
תתנו לה להרגיש,
אל תתערבו,
אל תעצרו
את השריפה.

תסתמו את האוזנים,
תגידו "לא ידענו"
ו"איך זה קרה"?
אל תרגישו,
אל תשאלו
אם הכל בסדר,
או שאולי אני צריך עזרה

תתעלמו,
תגידו "הוא כזה"
"מין ילד נורא",
כל הזמן לבד,
כל הזמן פוגע,
משהו בו לא בסדר
הוא בטח משוגע.

תטייחו את הכאב
ואת הצלקות בלילה
אל תהיו כאן בשבילי
או בשבילם
תגידו שלא הבנתם,
שלא הפמנתם או ידעתם
איך תחת אפכם
מת לו עוד חלל

כשהייתי דוס לפני בערך שנה הדבר האחרון שעניין אותי זה זוגיות. ידעתי שבשלב כלשהו בחיים אני אגיע לזה אבל זה לא עניין אותי.

ואז קרו כל מיני דברים ונהייתי דתלש ואז פתאום התחלתי לחשוב על זה.

כי אם הייתי ממשיך במסלול הדתי המוכר אז היו משדכים לי מישהי והיינו מתחתנים והיו לנו עשר ילדים באיזה התנחלות בשומרון.

אבל עכשיו אני אצטרך לפלס את דרכי בעולם הדייטים החילוני בלי שמץ של מושג איך עושים את זה.

ועכשיו כשנחשפתי לעולם החילוני פתאום הרגשתי כמה זוגיות חסרה לי.

שתבינו, אני גר ביישוב דוס בטירוף שבו יש הפרדה מלאה מהגן עד החתונה ככה שהבנות היחידות שדיברתי איתן בחיי הן מהמשפחה שלי,

וזה משגע אותי לראות אנשים בזוגיות ולדעת שאין לי שום דרך לשנות את המצב ואני אצטרך לחכות עד שיקרה משהו, או עד שאני אגיע למקום חדש בחיים.

אשכרה אנשים מופתעים כשאני אומר להם שאין לי חברה והעובדה שאני לא יכול לעשות עם זה כלום משגעת אותי.

נכון לרגע זה אני בחור בן 17 שנמצא בישיבה תיכונית נחשבת ואין לו מושג מה הוא עושה עם החיים שלו ואם הוא ממשיך בכלל לשמינית, והכי גרוע, החיים שלי בפועל ממש לא הולמים את הערכים שלי בשום צורה.

אז תודה שהייתם איתי עד כאן, מאחל לכם חופש מדהים ומספק😘

נ.ב

זה לא היה פשוט לשתף את זה, אני מפתיע את עצמי😅

שיר חדש במשורר מדורות
מוזמנים!

משורר מדורות

כי הוא חושב שאני מישהו אחר...
שוין, בעיה שלו.

אני לא אמרתי דבר...😏

אני ב"ה לא דתל"ש אך אני רוצה לשאול בעקבות דיון בנוג"ה...

ורק עלינו אף אחד לא מדבר.
אתם תשמעו על קשישים שנשארו לבד בסדר
ועל משפחות שנרתמו לעזרתם
על מאבק הורי ילדי החינוך המיוחד
ועל משרדי הממשלה שהתגייסו בשבילם
על ביטוח לאומי שמפזר כסף לעצמאים
ועל ביבי שמבטיח לתת עוד תמיכה
אבל עלינו- לא תשמעו דבר.

כי אנחנו נראים לכאורה כה רגילים
בשנות העשרים של חיינו
חלקינו עצמאים, חלקינו שכירים
וחלקינו סתם נהנים לעצמינו
אנחנו אלופים בלזייף
בלסחוט עוד חיוך אחרון
גם כשהמצברים ריקים לגמרי
גם כשנותרה רק טיפת שיגעון

אנחנו הבודדים
הדבוקים במחלה הארורה
דיכאון חסר בושה
או רגשות אשמה
עלינו לא תשמעו בחדשות
על הקושי שבשגרה
איך אפילו פעולה פשוטה
כמו לקום בבוקר
הופכת למלחמת קיום
מלחמת התשה

איך זה ללכת בכוח לעבודה
כשהדיכאון מושך אותו רק לישון
איך זה לשרת אנשים ולקוחות
בין שיברון לעוד שיברון

ומה זה מעבר דירה
לאדם שבלאו הכי
כל חייו בטלטלה

ואיך זה מרגיש
כשאפילו לבכות
אין כבר כוח
לנפש פצועה

עלינו לא תשמעו בחדשות
לנו לא יגישו סיוע או עזרה
אנחנו נצטרך להישאר חזקים
ולשווע לטיפת הצלה

אנחנו נמשיך לחייך
גם כשהכל שבור מבפנים
מתי כבר נפסיק לזייף
את הצלקות הכאבים והצללים

הלוואי שיום יבוא
ולא נצטרך רק לשרוד
הלוואי יום יבוא ובו נוכל
להתחיל גם קצת לחיות

אז מדליקים לפני שבת וכל הזמן של התפילה את במאנצ' פסיכי ומנשנשת דברים בלי שאף אחד יראה.
ואז יש סעודת שבת. וואו.

יותר קשה מלהתרגל לחילוניות הוא להתרגל לחזור להיות דתי שוב.

 

יש בינינו אנשים שהביטו לאחור ולא הפכו לנציב של מלח. אל תרחמו על אשת לוט, האל ודאי רחם עליה. לפחות היא לא נאלצה לראות את העבר שלה בוער.