שמצאתי בפייסבוק
הרבה שאלות באמונה אבל יפה
פרשת ניצבים

יאללה תעלו!!

מדוע תיקנו 4 כוסות כנגד 4 לשונות גאולה,יכלו לקחת 4 מצות? ועוד, למה בנוסח "מה נשתנה" אין שאלה על 4 כוסות? ועוד, מדוע שר האופים קיבל עונש מוות כשכל עוונו היה שבטעות נכנסה לו אבן לאוכל, וזה היה עוד במטבח, ואילו שר המשקים שהגיש לפרעה את הכוס עם הזבוב עונשו היה רק בכלא? ועונה "ערוך השולחן" ששר המשקים ושר האופים שנאו זה את זה וכל אחד הכניס לשני את הפסולת אל מאכל המלך, ולאחר בירור שערך פרעה שר האופים נהרג כי הוא שם את הזבוב בכוסו של שר המשקים.

   4 כוסות לא מסמל רק 4 גאולות אלא גם 4 גלויות שיבואו בגלל שנאת חינם, ולכן תיקנו דווקא כוסות שנזכור את כוס פרעה ונדע ונפנים לא לשנוא אחד את השני וממילא מובן למה לא חוברה שאלה על 4 כוסות ב"מה נשתנה" - כי לא רצו להזכיר גלויות.

אין אפשרות לעשות פה אולי שיחות על פרשת שבוע?

יש מה לדבר..

טוב בעיקרון באמת פרשת שבוע זה חד"פ ולא נכנסים לפה הרבה...

מתשס"ט עוד..

"ואיש... אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ושפך את דמו וכסהו בעפר"(יז,יג)

כשהרג קין את הבל, היתה גויתו של הבל  מתגוללת בשדה בבזיון.

באו חיות השדה והעופות, כרו לו בור וקברוהו בתוכו. לפיכך זכו שיתכסה דמם גם הם בעפר...

"ואהבת לרעך כמוך" (יט, יח)

אם יספוג אדם מכה בידו או ברגלו, הוא לא יעלה על הדעת לשנוא את היד או הרגל ולהענישם, שהרי זהו איבר מגופו ואם יכאיב לו יכאיב בעצם לעצמו.

בדומה לכך צריך כל אדם מישראל לראות את כל ישראל כגוף אחד, וממילא יבין שאפילו אם משהו עשה עוול, אין לשנוא אותו ולהכותו, כשם שלא היה עושה זאת לידו או רגלו- וזה שכתוב "כמוך"...

"מפני שיבה תקום"(יט, לב)

אומרים בעלי המוסר: לפני ה"שיבה"- בטרם יגיעו ימי הזקנה- "תקום", ותתחיל לעשות ולפעול....

                             שבת שלום!!!

בס"ד

למה החרדים לא מכבדים את זכרם של חללי השואה האיומה ואת זכרם של חללי צה"ל בימי הזיכרון הקבועים ???

שלום וברכה

לאחרי השואה האיומה שכילתה את רובה של יהדות אירופה, באו להציע לגדולי ישראל לקבוע יום מיוחד שבו יתענו ויזכירו את זכרם של הקדושים שנעקדו על קידוש השם, הם מיד הוציאו את ספר הקינות הנאמר בתשעה באב, וכך כתוב שם בקינה של המקונן רבינו קלונימוס [המתחלת `מי יתן ראשי מים`] על קדושי אשפירה ורמיזא ומגנצא, להסביר למה לא קבעו יום תענית בסוף חודש אייר ובתחילת חודש סיון לזכר הרוגי הקהילות בגרמניה וצרפת במסעי הצלב, וזה לשונו:

``שִימוּ נָא עַל לְבַבְכֶם מִסְפֵּד מַר לְקָשְׁרָה, כִּי שְׁקוּלָה הַרִיגָתָם לְהִתְאַבֵּל וּלְהִתְעַפְּרָה, כִּשְׂרֵיפַת בֵּית אֶלוֹקֵינוּ הָאוּלָם וְהַבִּירָה, וְכִי אֵין לְהוֹסִיף מוֹעֵד שֶׁבֶר וְתַבְעֵרָה, וְאֵין לְהַקְדִים זוּלַת לְאַחְרָה, תַּחַת כֵּן הַיוֹם [תשעה באב] לִוְיָיִתי אָעִירָה``.

ופירוש הדברים: שלהיות שאין לקבוע שני ימים מרים בשנה, ויש לנו כבר יום הצער של תשעה באב, לכן אין להוסיף יום חדש אלא לכלול את הבכיה על צרות מסעי הצלב, בכלל הבכיה על חורבן בית המקדש, ואילו לעקור את יום תשעה באב ולקבוע במקומו את היום לזכר הרוגי הנצרות לא ראוי מכיון שיש כלל שלא מקדימים פורענות, ואמרו גדולי ישראל שכמו כן אין ראוי לקבוע יום מיוחד לזכר השואה הנוראה מכל מה שעברנו בהיסטוריה, אלא לכלול ולבכות על השואה ביום תשעה באב כמו על כל הצרות שהביאה הנצרות בכנפיה ברחמיה האכזריים.

גם רש``י בפירושו לדברי הימים [ב פרק לה פסוק כה] כותב דברים ברוח זה וזה לשונו: ``ויתנם לחוק - כשמזדמן להם שום צער ובכיה שהם מקוננים ובוכים על המאורע הם מזכירים זה הצער עמו, דוגמא בתשעה באב שמזכירים קינות על ההרוגים בגזירות שאירעו בימינו, כן יבכיון על מות יאשיהו``.

טקסי הזיכרון הנערכים כיום במדינת ישראל לזכרם של חיילי צה``ל וקדושי השואה הנמצאים למעלה כלולים במקורם היהודי, הינם לפי כללים ופרטים לא יהודיים בעליל ומונגדים למסורת היהודית שלי ושלך.

ההלכה היהודית שלא תשתנה לעולמים מציינת אבל, בבגדים לא מכובסים, בשער וזקן מגודל, במניעת רחצה, בהליכת יחף, בישיבה על גבי הרצפה, במניעת מוזיקה, וכו`, לעומת זאת, האבל במדינת ישראל מצויינת בהצגות גוייות מובהקות, חולצה לבנה (עם מדבקה), צפירה, שירים עבריים עצובים, משמרי כבוד, גיטרה, הנחת זרים, נפנופי נשק, יריות, עמידה זקופה, הרכנת ראש, הורדת דגל, גילוח ותספורת [כידוע לחיילים הניצבים במשמר כבוד], לא בבגדים של יום-יום אלא בבגדי חג. כמה מנותק כל זה מהמורשת היהודית, ועד כמה הרחיקו אחינו בני ישראל לכת בעניינים אלו בפרט.

כמה שנות אור מבדילות בין מצייני האבל והזיכרון בצורה של עומדים זקופים, לבושים יפה, מגולחים היטב, ומרכינים ראשם בגאון אל מול צפירת דומיה של שתי דקות, לבין ציון האבל כדת וכדין כיהודים מגודלי זקן, לא רחוצים ולא מסורקים, יושבים על הקרקע בבית כנסת חשוך בליל תשעה באב ומיבבים בקינות, על כלל הצרות שנחתו על עמינו, מאז שיצאנו לגלות הארוכה ועד היום הזה ועד בכלל. תסלח לי על הדברים הקשים אבל זה בדיוק המציאות הכואבת. וכמה כואב שבאים יהודים ומעירים כביכול לאותם יהודים ישנים `מוזרים` `שנחתו כנראה מגלקסיה רחוקה` המקיימים את דיני האבל והזיכרון כמפורש בתלמוד ובשולחן ערוך מבלי לשנות במאום את ההלכה היהודית, ועוד לחשוד אותם באי כיבוד זכרם של קדושי השואה וחללי צה"ל הנמצאים במעלות קדושים וטהורים.

בנוסף, טוב שתקרא את דברי  אורי אליצור, בידיעות אחרונות כותב כך:

"קדושת הדגל, כמו גם העמידה בצפירת יום הזיכרון, היא ריטואל. אלה הם סמליה וטקסיה של הדת הציונית. והרי כל המאבק נגד החרדים מתנהל תחת הסיסמה של "איש באמונתו יחיה" אל תתערבו בצלחת שלנו, אל תקבעו לנו מה קדוש, ואל תכתיבו לנו את הטקסים שלכם, לנו יש טקסים משלנו. אנחנו לא נלחמים נגד הדת היהודית, חלילה, אלא נגד הקנאות והכפייה. כמעט האמנתי להם והנה, כאשר מישהו פוגע בכבוד הטקסים והקדושות של העדה הפלורליסטית, מתגלה שהיא יותר קנאית וכפייתית מן העדה החרדית. אפילו נטורי קרתא לא העיזו ללכת לשרוף את הדגל בשכונה חילונית. אבל מפגיני מרצ באים שבת אחרי שבת לרחוב בר אילן החרדי, נוסעים הלוך ושוב, ועוד מפעילים צופרים, בשם החופש והסובלנות. גם החרדים המיליטנטים ביותר לא דורשים לסגור בשבת רחובות ברמת אביב ג´ . אבל אנחנו דורשים מהחרדים שיכבדו את זכר הנופלים בדיוק לפי כללי הטקס שלנו, בתוככי בני ברק ובסמטאות מאה שערים. בקיצור, איש באמונתו יחיה, בתנאי שהאיש הזה הוא אני".

הדרך לגאולה בפרשתנו המתחילה בירידה למצרים מתוך

"וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן"

(בראשית מ"ו כ"ח)

בפרשתנו אנו פוגשים בירידה של יעקב אבינו ע"ה ויוצאי חלציו. אנו נפגשים בתחילת גלות מצרים בבחינת "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם"[1] וכך כתוב בפרשתנו "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ"[2].

ידוע ומפורסם כי כל מקום שנאמר "הִנֵּנִי" מתחיל מהלך גדול. רואים את זה בכל פעם שזה מוזכר. רואים את זה באברהם אבינו ע"ה ויצחק אבינו ע"ה בעקדת יצחק[3], רואים את זה ביעקב אבינו ע"ה כשנשלח לחרן ובמעמד הסולם[4], רואים את זה ביוסף הצדיק בתחילת פרשת מכירתו[5], רואים את זה במשה רבינו ע"ה במעמד הסנה[6], רואים את זה כאשר הקב"ה מתגלה לשמואל והוא נקרא לגדולה[7] ורואים את זה בתאור מות שאול המלך ע"ה[8].

במבט ראשוני הדברים נראים ברורים אך במבט חוזר מתעוררים שאלות רבות אשר כדי לישב אותם ולהבין אותם נראה כי צריך לעיין בהמשך הפרשה לפני המפגש המשותף ליעקב אינו ע"ה ויוסף כאשר הם נכנסים למצרים עצמה כאשר הכתוב אומר[9] "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן".

כאשר מעיינים בכתובים הפסוק הזה נראה מנותק ממה שקורה ואולי גם מיותר כשלעצמו, בטח כמעשה נראה מיותר שכן יוסף הצדיק כבר הורה להם איפה ישבו[10] והאחים כבר ידעו איפה זה גושן.

כדי למצוא מה סוד פסוק זה נעיין בדברי המדרשים ומתוך כך נזכה למה שנאמר בספרי[11] "דורשי הגדות אומרים רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו" ולאחר מכן נביא את דברי הפרשנים.

במדרש הגדול מופיע "אמר יעקב יהודה על ידך נכנסו למצרים ועל ידך יצאו. על ידך נכנסו שנאמר לכו ונמכרנו לישמעאלים[12]. ומנין שעל ידו יצאו דכתיב בצאת ישראל ממצרים וגו' היתה יהודה לקדשו[13]".

נראה כי פסוק זה הוא בעצם התרופה למכה. הוא הסוד לגילוי האלוקי ליעקב אבינו ע"ה לפני מנין בני ישראל אשר מתוכו מגיעים למפגש הישיר של יעקב אבינו ע"ה ויוסף הצדיק הבונה את צביון ישראל בגלות וטומן בתוכו את סוד הגאולה.

כשיעקב אבינו ע"ה שולח את יהודה "לְהוֹרֹת לְפָנָיו" לשם מה הוא שולח אותו? מה הצורך?

על כך אנו מוצאים תשובה במדרש רבה[14] בו נאמר "ד"א ואת יהודה שלח לפניו, ר' חנינא בריה דרבי אחא ורבי חנינא, חד אמר להתקין לו בית דירה, וחד אמר להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו".

דעה אחת אומרת שיהודה נשלח להכין ליעקב אבינו ע"ה דירה מיוחדת ושונה ממקום מושבו של יוסף. הוא רוצה דירה צנועה[15] ולא בית מלכות כיד יוסף[16]. דעה שניה האומרת שהוא נשלח להקים בית ועד לתורה. מקום שממנו יוצאת הוראה מישראל לבניו.

אמנם דבריו של הדעה השניה יותר ידועים, אולי בגלל שרש"י[17] מביא אותם[18] "ומדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה", אך נראה שיש לכך סיבה יותר מהותית ונראה כי העומד מאחורי שני הדעות הינו אחד.

בין לדעה הראשונה ובין לדעה השניה יעקב אבינו ע"ה רוצה לשמור על טהרת ישראל ועל צביונה.

יעקב אבינו ע"ה רוצה לשמור על הצניעות המיוחדת של ישראל ועל התבדלותה כאשר היא נמצאת בין העמים בגולה כאשר היא מחוברת לתורה שהיא מזון של נשמת ישראל והיא נותנת לה את חיותה בגלות אשר עלינו לשמור עליה מכל רע. הרב זצ"ל כותב[19] "כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת בְּלֹא אוֹר וַאֲוִיר, בְּלֹא מָזוֹן וּמִשְׁתֶּה, עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִזֶּה אִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת בְּלֹא חַיּוּת הַתּוֹרָה. וְאִם רוֹאִים אָנוּ בְּנֵי אָדָם רְחוֹקִים מִן הַתּוֹרָה וְחַיִּים, בֶּאֱמֶת מִדַּת רוּחָנִיּוּתָם הִיא רַק לְפִי אוֹתוֹ הָעֵרֶךְ שֶׁהֵם קְשׁוּרִים אֶל הַתּוֹרָה, אוֹ אֶל אוֹתָם שֶׁהֵם חַיִּים חַיֵּי הַתּוֹרָה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בְּסֵתֶר נִשְׁמָתָם אֵיזֶה אוֹצָר שֶׁל יְרֻשָּׁה מֵהַשְׁפָּעַת חַיֵּי הַתּוֹרָה, שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם זָכוּ לָהֶם בְּדוֹרוֹת קְדוּמִים"

מה שאולי מוביל את המדרש לומר דברים אלה הוא צורת הכתיבה של המילה להורות המופיעה בכתיב חסר, לְהוֹרֹת. השפתי חכמים כותב במקום "רוצה לומר מדכתיב להורות חסר וי"ו שני יש בו אותיות תורה". לכל מקום אליו נלך עלינו לוודא שיש שם תורה ואם לא לקיים אותה שם בעצמנו. לוודא שחינוך ילדינו יהיה על פי דרכי התורה ושנגדל על פי דרכי התורה.

נדיר הוא שהפרשה (היחידה) הנקראת בחנוכה תהיה פרשת "וישב" ועל כן לרוב פרשת "ויגש" תהיה הפרשה שקוראים אחרי חנוכה ובסמוך לעשרה בטבת ונראה שאינו לחינם.

הרב זצ"ל כותב על "שכשנכנסו יוונים להיכל וטמאו כל השמנים שבהיכל"[20] את הדברים הבאים[21] "כ"א רוח ישראל צריך שיהי' איתן וקבוע בלב. התורה והמצוה וכל המדות הקדושות שהן שייכות לה, צריכות שיהיו חסנם ומעוזם של ישראל. ומצד החיצוני והטפל שבחיים, מצד צורך השעה וישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו. וכ"ז שרוחו בקרבו איתן ונאמן לשם ד' אלהי ישראל ותורתו, הדבר אינו מצוייר כאילו הגויים נכנסים אל גבולו ונוגעים בנחלתו, כ"א הוא יבא לקחת מאתם, או המה יביאו לו את הדרוש לו לקבל מהם".

זו אזהרה והוראה כיצד עלינו לפעול בגלות ומה היא גישתנו ללימודים אשר אינם מגיעים מהתורה הקדושה. גם כשלומדים מהם הוא לימוד חיצוני וצורך שעה כאשר זה בא מצדנו ולא מכך שמכריחים אותנו לעשות זאת. כוחנו הוא כוח התורה והמצוות.

במדרש לקח טוב[22] מופיע  "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף...הגדה להורות. לאורות, אורות שש מאות ושלש עשרה מצות, מלמד שהיה ליוסף בית הוראה בארץ גושן ששם היו אבותינו עוסקים בחכמת התורה עד שלא ניתנה". יהודה נשלח להורות להם "אורות", אותם תרי"ג מצוות[23]."כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר"[24].בני ישראל עסקו בתורה בהיותם בגלות ואורו האיר להם והוא הוא המביא לגאולתם.

בשונה ממדרש רבה שהזכרנו המדבר על פעולת האדם, על להורות תורה, מדרש זה מדבר על פעולת התורה על האדם, להאיר לאדם את אור התורה.

המשנה בברכות[25] אומרת "אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו" ודבר זה מופיע גם במדרש תנחומא[26] על פרשתנו. אחר הדברים שהזכרנו למעלה הסיבה לכך שהמדרש מביא משנה זו נראית ברורה.

אותה ברכה באה לישראל בגלות כאשר היא שומרת על עצמה וצביונה. כאשר היא שומרת על נשמתה אשר אפשרית רק כאשר היא נבדלת מהגוים ופועלת על פי צו ה'.

אתו אור שאפשר לברך עליו באמת מתגלה רק כאשר הוא מובדל מהחושך כאשר מבדילים בין הקודש ובין החול. התורה היא לא מושפעת אלא משפיעה[27].

כל זה קשור ואלי אף מגיע  מ"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה". דווקא מידה זו של אלוקים היא הנאמרת פה כי היא המשך לנדר יעקב מפרשת ויצא[28] כפי שיתבאר בהמשך.

ה"משך חכמה"[29] מסביר מדוע מדגיש לנו הכתוב את הזמן בו מדבר אלוקים עם ישראל ואומר[30] "מפני שהיה מוכן לצאת לחו"ל לגור לכן בא אליו התגלות אלקות בלילה להראות שאף בחשכת הגלות שורה שכינה בישראל...ולזה אמר "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב"[31] שבזמן שהם בצרה ובחשכת לילה ישגבך אלקי יעקב שנגלה אליו בלילה". הכתוב לא מתאר לנו לחינם את הזמן אלא מורה לנו את הדרך בה נלך כי את דבר ה' צריך לקבל בשמחה של מצוה.

לא תמיד המציאות היא כפי שהיא מתגלית לנו שכן בימי שלמה המלך באותו זמן שהשלים את מלאכת המקדש[32] נשא את בת פרעה[33] ועל כך הגמרא אומרת[34] "אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנשא שלמה את בת פרעה הכניסה לו אלף מיני זמר ואמרה לו כך עושין לעבודה זרה פלונית וכך עושים לעבודה זרה פלונית ולא מיחה בה אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי". אמנם נבנה אז בית המקדש אך גם איתו התחיל חורבנו, כבר נבנה רומי ואיתה ודרכה מתחילה גלות אדום האחרונה המשאירה אותנו בגלות התהומית[35] הזאת, וכן הדבר בגלות מצרים רק בצד ההופכי. כאשר מבשרים לאברהם אבינו ע"ה על גלות מצרים מבשרים לו על הגאולה[36]. כאשר ישראל יורדים מצרימה כבר יש את ההכנה לגאולה מעצם שליחת יהודה כיון שהוא מקים שם בית ועד לתורה. הוא מקים מקום תורה אשר משם אפשר לינוק את דבר ה'. ממשיך שם ה"משך חכמה" ואומר "ומזה יצא לנו מוסר השכל שכאשר ישראל אוחזין אל הקבלה הנאותה והולכים בדרכי ולמודי אבותיהם אז הישראלי הוא גוי איתן עתיק יומין אשר נגלו אליו האלקים בהיות המקדש על מכונו אז שורה השכינה עמהם גם בחו"ל גם בלילה אבל בזמן ששכחו ברית אבותיהם ואינם הולכים בדרכיהם אז כשהם בפני עצמם הלא אין שכינה שורה בחו"ל ונסתלקה שכינה מהם ונתונים למשסה ולבז כי אינו חושב עצמו לגוי עתיק שכבר ראה והיה דבר ד' אליו ודו"ק" וממשיך הוא שם ומזכיר את אשר אמרנו בדבר שלמה המלך ע"ה שגם אצלו נאמר שהקב"ה נגלה אליו דווקא בלילה אחר שנשא לאישה את בת פרעה. כאשר הולכים בדרכי ה' אז שורה שכינה עלינו אף בהיותנו מחוץ למקום הטבעי לנו[37], בהיותנו בחוץ לארץ, אך ברגע שמתנתקים מהשכינה וסרים מן הדרך אז אין השכינה שורה עלינו כי אין אנו מחוברים לטבע שלנו ולנשמה הפנימית שלנו. אין אנו מחוברים ליעוד שלנו ולתפקידנו בעולם להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ"[38] להיות אור לגויים.

המדרש אומר[39] שכאשר יעקב אבינו ע"ה אומר "הנני" הוא מודיע ואומר "הנני לירד הנני שלא לירד הנני לשעבוד הנני לגאולה" דבר שמורה שיעקב אבינו ע"ה לא פחד מלרדת מצרים במובן הפשוט.

הרב משה צבי נריה זצ"ל[40] אומר[41] יעקב אבינו ע"ה מפחד ואותו פחד הוא שמא יגרום החטא וכפי שביארנו במקומו.לעומת זאת אומר[42] האברבנאל[43] יעקב אבינו ע"ה לא יוצא ממצרים כיון שמאז עקדת יצחק נתאחדה בזרעו ההשגחה העליונה ועל כן כאשר יצא לחרן יצא עם דבר ה' כאשר הקב"ה נגלה אליו ואמר שישמור עליו[44]. דבר זה הוא גם הסיבה שיעקב אבינו ע"ה חוזר לבאר שבע, אותו מקום ממנו יצא בראשונה, כדי לבקש רשות מהקב"ה לצאת למצרים ואילו פחדיו הם פחדים אחרים. יעקב אבינו ע"ה פוחד שהמצרים יהרגו את בניו וכנגד זה מבטיח לו הבורא ית' וית' "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם". הוא מפחד שבניו יעבדו עבודת גילולים ועל כן מבטיח לו "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה". הוא מפחד שהוא יקבר בארץ טמאה וכנגד זה מובטח לו "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". לעומת הפחד שיוסף הצדיק ימות לפניו אשר יהפוך את כל שמחתו לאבל אומר לו הקב"ה "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" ובדומה לזה אומר הרש"ר הירש זצ"ל[45] שם שאותו תיאור של "בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה" מסמל את אותה אימת שעה של מהפך משמחה לאבל במות יוסף הצדיק לפניו. בפסוק זה[46] הוא נקרא יעקב ולא ישראל על ידי המקום מפני השעה ויעקב אבינו ע"ה משום כך אומר "הִנֵּנִי" והקב"ה משיב לו שלא ירא כי בסופו של דבר יביא שמחה גדולה ואת אותו גוי גדול כאשר יזכה שגם יוסף הצדיק לא ימות לפניו ודבר זה עונה לשאלה הגדולה מדוע משנים את שמו של יעקב אבינו ע"ה בתחילת הפרשה מישראל ליעקב.

המלבי"ם[47] לעומת האברבנאל אומר שם כי יש ליעקב אבינו ע"ה שישה פחדים וכנגדם הקב"ה מבטיח לו שישה דברים.

שני פחדיו הראשונים הם שבניו יתערבו בין המצריים ויתמעטו ועל כך נאמר לו "כִּי לְגוֹי גָּדוֹל". שני פחדיו הבאים הם שלא תשרה עליו שם שכינה ושבמותו יקבר שם ולכן הקב"ה ממשיך ואומר לו "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ". אמנם לו די רק בעליתו כי גם פוחד על בניו שלא יעלו ופן ימות יוסף הצדיק בחייו ולכן נאמרים לו עוד שני דברים לבד מהארבעה הראשונים וזה "גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיך". על שני פחדים מרכזיים, אומר האלשיך הקדוש[48], זובח יעקב אבינו ע"ה זבח. גם יצחק אבינו ע"ה וגם יעקב אבינו ע"ה היו גרים עוד בהיותם בארץ כחלק מהגלות אשר מקבלת עליית מדרגה בחומרתה בפרשתנו. בשני אבות אלה נאמר לשון גרות. אצל יצחק אבינו ע"ה נאמר "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת"[49] וביעקב אבינו ע"ה נאמר "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו"[50].

שני פחדיו הינם מדוע נשתנה הוא מאביו שהוא צריך לרדת למצרים ועל ריבוי הזרע[51] שאולי לא יזכה לו ועל כן זובח זבחים כנגד כל אחד מפחדיו ואת ענין הזבח דווקא נבאר בהמשך.

לענ"ד נראה כי הכולל את כל הפחדים כולם זה עצם היציאה מטבע. טבעי שישראל יהיו מובדלים מהעמים- על כן "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן" כפי שהרחבנו למעלה. טבעי שנפרה ונרבה שכן זה ברכתנו "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה"[52]. טבע ישראל הוא הקשר המיוחד ומעולה עם הקב"ה שכו אחרת איך היה אפשר לצוות אותנו "רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם "[53] . טבעי לנו לרצות להיות בארץ ישראל הן בחיינו והן במותינו כפי שגלוי וידוע לכל. וטבעי שהאב מת לפני הבן.

אנו רואים פה המשכיות לנדר יעקב אבינו ע"ה[54] של דבקות בקב"ה כפי שהזכרנו בשם המדרש "הנני לירד הנני שלא לירד הנני לשעבוד הנני לגאולה". אמנם הוא קיבל על עצמו ועל הדורות אחריו את הנדר ואותו הפחד שלא ימשיכו בניו בדרך ויקימו את נדרו הוא המוביל לדאגה לדירה צנועה כדרכו של הענו[55] ולהקמת בית ועד לתורה אף באותו מקום חשוך וטמא כמצרים ומכל האחים נבחר לכך דווקא יהודה. על פניו היה נראה שמי שצריך להישלח להקים את אותו בית ועד לתורה הינו לוי שכן אומר לנו הרמב"ם[56] "ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם"[57] ואם כן איך זה שיהודה נשלח לעשות זאת? מסביר ה"תפארת שלמה"[58] על הפרשה כי דווקא יהודה נשלח כי יש פה יסוד שהתורה מלמדת אותנו כהמשך למה שכבר בארנו בעניין ההכנה לגאולה בכניסה לגלות.

שורש הערבות ההדדית נלמדת מיהודה כאשר הוא ניגש ליעקב אבינו ע"ה ואומר "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים"[59] -"לעולם הבא"[60] ואותו שורש רוצה יעקב אבינו ע"ה שיהיה יסוד הבית מדרש המוקם במצרים. יעקב אבינו ע"ה רוצה שנרגיש את הערבות ההדדית בלמידת התורה ובמעשים הטובים לכלל ישראל ולא משום תועלת אישית. שיהיה זה תורה לשמה. על כן יעקב אבינו ע"ה גם מתקן את תפילת ערבית. תפילת הערבות. כי כאשר נהיה ערבים זה לזה ונרגיש את ההדדיות בינינו אזי נהיה מאוחדים ושלמים ואותם השפעות חיצוניות לא יפגעו בנו כי נהיה מובדלים מן העמים אך יחד עם זאת גם מהוים אור לגויים. יעקב אבינו ע"ה בוחר ביהודה כי השורש של מידה זאת ולכן  הוא נשלח כדי להקים את יסודות הבית מדרש ולהורות ולהאיר את הדרך בה נלך בגלותינו כדי שלא יתממשו פחדיו של יעקב אבינו ע"ה הנובעים מאותה נקודה כללית ומאותה נקודה נובע הבחירה דווקא בזבח בשונה מבעבר שהאבות הקריבו עולות.

יעקב אבינו ע"ה יכול עכשיו להעלות קרבן לפני ה' כיון שהוא שלם והוא לא אבל על מות יוסף הצדיק שכן עתה הוא כבר יודע שהוא חי. הוא בוחר לזבוח זבח לא רק משום שהוא נמצא דווקא בבאר שבע מקום שהצליח יצחק אבינו ע"ה למצוא מאה שערים ולזכות לפרנסה, בארץ ישראל דווקא כפי שפירש ב"העמק דבר"[61]. הוא זובח זבח כי הוא בא לבטא משהו שאי אפשר לבטא בהעלאת עולה. כאשר אדם מעלה עולה הוא מבטא את המסירות הגמורה לעשות את דבר ה' אך כאשר הוא זובח זבח, מעלה הוא שלמים, הוא מקדש את נוה המשפחה. הקב"ה מגיע אליו ואל משפחתו כיון מפני נאמנותם לה' אשר שם שורה שכינה. כיון שהמשפחה נתאחדה חזרה וחיי הקודש נמצאים בכל תחומי החיים אף השגרתיים יכול הוא להביא את קרבן השלום. יעקב אבינו ע"ה שמח עתה במצב משפחתו ולכן מביא קרבן המבטא זאת. מביא הוא זבח. הוא אינו תולה זאת בזכותו כי אם בזכות אביו, בזכות יצחק אבינו ע"ה. תולה הוא זאת בזכות העקדה אשר ממנה מתחילה ההשגחה העליונה לעבור בישראל, כפי שביאר זאת האברבנאל, נמצא הוא עתה במעבר של שעת הגשמת העקדה אשר נתהוותה בו כל חייו לשעת התחיה בשיא העקדה.

כאשר הכתוב מונה את השבעים נפש שירדו למצרים בין התגלות ה' לבין שליחת יהודה באמצע הירידה למצרים לא לחינם הוא מכליל את יוכבד על אף שלא נולדה כי אם בין החומות[62]. המהר"ל[63] מסביר[64]  שבאומות הרי שהשבעים אומות הוא מצד ריבוי שמתרבה אך ישראל הוא אומה יחידה ופרטית כי זה מעלתם שהם אומה אחת נבדלת ונפרדת משאר האומות ואילו לא היו שבעים נפש הרי ששבעים האומות היו יותר מהם ואז היה מצרים מתגבר על ישראל ולכן רק אז כאשר הם שבעים נפש כנגד אותם שבעים אומות ירדו לשיעבוד אשר גם לו קדם יוסף הצדיק מצד מה שהיה קדוש יותר ונבדל מן העריות וכפי שהיה הוא עבד תחילה ורק אחר כך הגיע למלכות כן יקרה לכל ישראל בהיותם במצרים.

מפרשה זו אנו רואים את תהליך הגאולה. אנו רואים איך אנו צריכים לחיות בגלות מאוחדים, מובדלים ופרושים מהגויים ודבקים בתורת ה'.

הבעל שם טוב[65] על התורה בפרשתנו כותב שכוונת הכתוב באומרו "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" כי כוונת הכתוב לומר לנו שהשכינה היא כמו סולם. השכינה תרד עימנו מצרים אך גם על ידה נוכל לעלות כאדם היורד לבור שעל מנת לעלות עליו לקחת עימו סולם. עליו לקחת עימו סולם "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"[66]. זה ענין נדר יעקב אבינו ע"ה וזה מה שמוטל עלינו בגלות שרק בהיותנו קשורים לשכינה, לתורה הקדושה ולמצוות ומעשים הטובים, רק אז יהיה לנו סולם אשר על ידה "מבור גלות דלנו והעלנו"[67].

ב"קדושת לוי"[68] אף מרחיב ומוסיף שהקב"ה דורש פה דבר מה מאיתנו ואינו רק בגדר הבטחה.

יש פה כפילות כיון ש"אפילו כשאתה במדריגה גדולה גם עלה, תמיד יעלה על מחשבותיך גם עלה, שצריך אתה תמיד לעלות למדריגות גדולות זה למעלה מזה כי עבודת השם יתברך הוא עד אין סוף". הדרישה היא עצומה. ידוע שתמיד יש לנו לאן לשאוף ויש לאן להתעלות אך זה יותר מזה. כשאנו עולים בקודש ועוסקים בדברים עלינו לעסוק בזה לשמה. העונג שלנו אסור שהוא יהיה פרטי כי אם לעבוד את ה'. תכלית הירידה למצרים הוא כדי שיתן לנו הקב"ה את התורה הקדושה ונחקוק בקרבנו את "אנכי ה' אלוקיך", אותו "אנכי" שנאמר כאן בפרשתנו ליעקב אבינו ע"ה המרגיעה אותו שבניו ימשיכו אותו אחריו ויהיו דבוקים בו ית' וית' ויקיימו את נדרו אשר נדר.

עברנו את ימי החנוכה. אותם ימים של חושך אשר הם אלה שהובילו את אדם הראשון לחגוג שמונה ימים כמופיע במדרש[69].

רק כאשר כמו החשמונאים וקראו את קריאת הקודש על טהרת ישראל זכינו לישועה כי היא הגיע מאמונה וביטחון בהקב"ה ומתוך חיבור לשכינה ועתה בבואנו לעשרה בטבת עלינו להתחזק בגבורת החשמונאים הנובעת ומאירה ממקום תורה וחלק מהמרד התחיל מאותו קריאת קודש לשמירה על טהרת המשפחה[70].

אנו צריכים להפנים זאת ולדעת שאין לנו לתור אחרי עינינו ומחשבותינו להיות כגויים אלא להתחזק ולגלות את סגולת ישראל על כל דרכי החיים ובעזהי"ת כאשר אנו כעם ישראל נתחבר לנשמתנו,נהיה מאוחדים וננהג כפי שראוי לישראל בכל מישורי החיים אז נזכה שבאמת האור שהתחיל להאיר שוב בימי אדם הראשון ובימי החשמונאים, ימי החנוכה, ישובו ויאירו ועשרה בטבת הבא עלינו יהיה לטובה מתוך ששון ושמחה ככתוב "כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ"[71]

שבת שלום

[א.ו.]

מלחמת עמלק כהכנה הראויה לט"ו ומהלך החודשים שאחריו

המשנה במסכת ראש השנה[1] אומרת "ארבעה ראשי שנים הם... באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו".

במחלוקת זו של בית שמאי ובית הלל יש משהו מהותי המברר את שיטתם ואת נקודת ההסתכלות שלהם על המציאות. בית שמאי אומרים שבא' שבט חל ראש השנה לאילן משום שבית שמאי בוחרים להסתכל על הכוחות הגלומים בבריאה. אנו מתחילים כל חודש מהתחלה, מתוך כפרה, מתוך "רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמְּךָ נָתָתָּ זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם"[2], עם אפשרות להתעלות ותיקון ומתוך המבט הזה קבעו בית שמאי כי ראש השנה לאילן הינו בא' שבט. לעומתם בית הלל אומרים שראש השנה לאילן הינו בט"ו בשבט, באמצע החודש, כאשר הירח מלא ומאיר בכל כוחו. הכוח לא נמצא עטוף ומוסתר אלא הוא גלוי ונמצא בהתהוות, נמצא בשלבי המימוש. אולי משום כך הוא גם נקרא ראש השנה לאילן דווקא שכן א' תשרי זה ראש השנה לנטיעה, יום בו האדם[3] נוטע בתוכו ומציב לעצמו מטרה במישור הרוחני אשר על ידה יתגדל בתורה ובמידות וידבק בבוראו, אך דבר שכבר נמצא בגילוי וממש את כוחותיו כאילן יאה ונאה לו שראש השנה שלו יהיה בחצי החודש כאשר כוחו נמצא כבר בהתהוות. זה המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי אשר בסופו אנו פוסקים כבית הלל והולכים על פי הכוח הממשי ולא תולים את עצמנו רק בכוח הגלום בבריאה כבית שמאי.

נראה כי לא לחינם ראש השנה לאילן ופרשת "בשלח",שבת שירה, נסמכו זה לזה.

בסוף הפרשה מוזכר מלחמת עמלק הידועה. אותה מלחמה אשר נאמר בו "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק... כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק... וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: וַיַּחֲלֹש יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב"[4]. המלחמה הזאת היא לא רק מלחמת חרב כי אם מלחמת אמונה אשר בעולם המעשה מתגלית גם כן בחרב.

בתרגום יונתן בפרשתנו[5] הוא כותב "וּנְטָלוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּדְבְּרָא דְסִין לְמִטְלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּשְׁרוֹ בִּרְפִידִים אַתְרָא דְבַטִּילוּ אִידֵיהוֹן מִמִצְוָותָא דְאוֹרַיְתָא"[6]. עם ישראל מגיע לרפידים רפויים מתורה וכפי שכתוב בסנהדרין "מאי לשון רפידים רבי אליעזר אומר רפידים שמה רבי יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה שנאמר "לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם"[7]"[8]. העם מגיע למלחמת עמלק מתוך גישה של "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְקֹוָק בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב"[9] ושל "לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא"[10], מתוך מבט קצת יותר מצומצם וחוסר אמונה וביטחון בקוב"ה על אף שראו את עשרת המכות במצרים ואת קריעת ים סוף.

הגמרא מלמדת אותנו "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו"[11]. הכוח הטמון בישראל הוא עצום ומכוח זה הננו אור לגוים, מעצם היותנו עם סגולה, בניו של המקום ברוך הוא, עלינו לגלות אמונה בכל מעשה ידינו ולהאיר את העולם באמונה בבורא ית'. בברכת "גבורות" בתפילת העמידה אנו אומרים "אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי. מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה... מְחַיֶּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים... וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר... מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים בָּרוּךְ...מְחַיֵּה הַמֵּתִים". שישה פעמים מוזכר בברכה המושג של תחית המתים בדרך זו או אחרת. תמיהה זו מסביר הרב שרקי[12] ופירושו הוא אומר כי בפעם הרביעית, כשאנו אומרים "מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה" הרי שזה רומז על כך שלפני הישועה עם ישראל עובר תהליך שהוא בבחינת "ממית ומחיה", לפני הישועה, אותו אור גדול, מתגלה חשכות נוראית[13], כפי שקרה עם ישראל בשיעבוד מצרים ששקעו במ"ט שערי טומאה. הקושי בדור של הגאולה הוא כה גדול עד שהאמוראים התבטאו שאינם רוצים להיות בדור שבן דוד בא וכפי המוזכר בגמרא[14] "אמר עולא ייתי ולא איחמיניה[15] וכן אמר רבה ייתי ולא איחמיניה... אמר ליה אביי לרבה מאי טעמא אילימא משום חבלו של משיח והתניא שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח יעסוק בתורה ובגמילות חסדים" וממשיכה הגמרא שם בסוגיא, אך לענינינו אנו רואים שהאדם הרוצה להינצל מחבלו של משיח יעסוק בתורה ובגמילות חסדים אשר הם מבטאים את האמונה ואת הדבקות בבורא ית' לא רק בעיסוק המחשבתי כי אם גם במעשי כאשר הוא נובע ממקום תורה ומתוך דגש שהתורה קודמת לגמילות חסדים.

בכל דבר שבקדושה יש קושי והוא זקוק לקושי כדי להתגלות אך לנו אסור ליפול ולהישאב לקושי ולהתייאש, אלא להתעלות מעליו ולראות את הקושי כדבר המברר את הקדושה ומחדדת את גילוי שם ה' בעולם.

מה שהוביל למלחמת עמלק הוא הנפילה של ישראל כאשר כבר פסקו וירדו מאותה פיסגה אשר השיגו בקריעת ים סוף[16]. אנו צריכים לדעת כי הקב"ה שומר עלינו בכל עת אך קורה ולפעמים מתוך המבט המצומצם אנו לא רואים את השגחת ה' בעולם אף בדברים הנראים בינינו כרעים. כאשר דבר זה קרה במדבר ה' הקים עליהם את עמלק, אמנם איננו יודעים חשבונות שמים אך נראה כי ניתן לומר שזה היה כדי להעיר ולחזק את אמונת ישראל.

רש"י[17] בפרשת זכירת עמלק כותב[18] "לשון מקרה דבר אחר לשון קרי וטומאה שהיה מטמאן במשכב זכור דבר אחר לשון קור וחום צננך והפשירך מרתיחתך שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אף על פי שנכוה הקרה אותה בפני אחרים".

רש"י לא מביא לחינם שלושה פירושים, בכל אחד מהם הוא שופך אור על מהותו ואישיותו של עמלק. הכתוב עצמו בספר בראשית אומר לנו מה היחוס של עמלק[19] במובן התורשתי המעיד גם על תוכנו אך נראה כי רש"י רוצה ללמד אותנו מה כוחו של עמלק ומה הוא רוצה להחדיר בנו ובעקבות כך גם להזהיר אותנו מכך. "עמלק" בגימטריא, כידוע, זה "ספק" ואת המושג הזה עמלק רוצה להחדיר בישראל, הוא רוצה להחדיר בנו את חוסר היציבות כאשר הוא מעורר בנו ספק וגורם לנו לחשוב שהכל מקרה ובכך לפגום ולפגוע באמונתנו שהבורא ית' מכוון את הכל והכל מידו הוא ואת יחודו של הקב"ה בעולם. אך לא זו בלבד שרוצה לשנות את טבע האדם הוא גם רוצה לגדוע את המשכיות ישראל בכך שהוא מטמא אותנו במשכב זכור אשר דבר זה הוא הפך הטבע האנושי ואין לו שום תולדה, שום המשכיות. על ידי שני אלה הוא מצנן אותנו ומוציא מקרבנו את אש התורה היוקדת בקרבנו, את אותה אש אשר עליה נצטוינו "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה"[20]. עמלק הוא בן בליעל- הוא בן בלי עול, פורק עול מישראל ועל כן עלינו לשנאתו מצד מה שפורק את עול התורה מעלינו, אך כפי שכבר נאמר בפרשתנו הלוא זה רק מתחת השמים כפי שנאמר בפסוק[21] וכפי שלימד אותנו הרב קוק זצ"ל[22] "מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה כי-אם מתחת השמים... "[23]. האמונה צריכה להתבטא אצל ישראל בכל דבר וחכמים לימדו אותנו דווקא על ידי נושא הזריעה את עניין האמונה.

במסכת שבת[24] מופיע "אמר ריש לקיש מאי דכתיב "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת"[25] וגו' "אֱמוּנַת" זה סדר זרעים...". כאשר אדם זורע קורה תהליך אשר אם נחשוב עליו הוא לא הגיוני. אדם קונה בכספו זרעים, אשר מצד עצמם אפשר והם רואים לאכילה, ומשליך אותם לאדמה ואט אט צומח מתוכו יבול. אם האדם באמצע תהליך הגדילה יגלה את הזרע אשר טמן באדמה יראה כי הוא נרקב. כל בן אדם אשר עיניו בראשו לא היה חוזר על תהליך זה וזורע שוב שכן הוא רואה איך כל כספו יורד לטמיון ואיך הוא מפסיד אוכלים. אך במציאות הדבר הוא לא כך כיון שהאדם "מאמין בחי העולמים וזורע"[26] והתהליך הוא בבחינת "מחיה מתים" אשר לאחריו מגיע "מצמיח ישועה" שנראה שהכל נרקב בהתחלה אך בסופו של דבר מצמיח אילן נאה ובסופו "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת לֵאמֹר הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל יְקֹוָק"[27]. הצמיחה היא לא רק בטבע הירוק עצמו אלא בטבע הגאולה ואולי משום כך סדרו אנשי כנסת הגדולה את התפילה כאשר אנו משתמשים בביטוי "מצמיח ישועה" ולא ביטוי אחר המתאר את הגאולה.

גאולתנו הוא תהליך של צמיחה אשר קורה אט אט, או כפי שמופיע בירושלמי[28] "רבי חייא רובא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה ראו אילת השחר שבקע אורה אמר רבי חיא רובה לרבי שמעון בן חלפתא בר ר' כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר". החושך הכי גדול נמצא לפני תחילת היום ממש לפני שהשמש עולה ואף אז כאשר השמש עולה וזורחת הרי תהליך זה קורה באיטיות ובהלכה כתוב בקיצור שולחן ערוך[29] "...לא יבא בחפזון בפעם אחת ממקום חושך לאור גדול ואם צריך ליכנס ממקום חושך למקום אור יפתח את הדלת מעט ויסתכל באותו אור מועט איזה רגעים ואח"כ יפתח יותר ויסתכל ג"כ באותו אור איזה רגעים ואח"כ יפתח כולה וכן יעשה גם בבואו ממקום אור למקום חושך כי התמורה מאור לחושך או מחושך לאור בלי ממוצע מזיק לראיה ולכן ה' ית"ש ברחמיו ברא את העולם בענין זה שהשמש זורחת על הארץ מעט מעט לא בפעם אחת וכן שוקעת מעט מעט". כפי שהוא בעולם הגשמי כן הוא בעולם החומרי שהמעבר בין האור לחושך ומהחושך לאור מזיק לראיה, מזיק לעיניים הגשמיות ולעינים הרוחניות, על כן זה צריך לבוא בהדרגה. כאשר ישראל יצאו לגלות הנביא בא והוכיחם והזהיר אותם על כך והגלות התהוותה לא בבת אחת כי אם לאורך זמן מה, וכן הוא בעניין גאולתנו, בעבר ובהווה העתידי.

כשאנו מתסכלים על הפסוקים בפרשתנו במלחמת עמלק אנו מגלים איך משה רבינו עליו השלום ותלמידו וממשיך דרכו בהנהגת ישראל, יהושע בן נון, מובלים את המלחמה הזאת בעמלק בשני המישורים של החרב והאמונה וראוי לשאול מדוע דווקא יהושע נבחר להיות המצביא הצבאי של העם במלחמה הזאת, המלחמה הראשונה בתולדות עם ישראל. ברם כפי שהזכרנו קודם מלחמה זו היא לא רק מלחמת חרב כי אם מלחמת אמונה וכיון שכך צריך לבוא ממקום אמונה כדי להוביל ולנצח. ככה זה בכל מלחמות ישראל ולא לחינם הכתוב מזהיר אותנו באומרו "...שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם... וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ"[30], רק כאשר "יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם" הבורא יבוא "לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". המצביא הצבאי הישראלי האידיאלי הוא אותו אחד שמגיע מבית המדרש ופועל על פי דבר ה', ובדור המדבר האחד שהתאים לזה הכי הרבה הוא דווקא יהושע בן נון. משה רבינו עליו השלום, מי שנאמר עליו "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים"[31], היה צריך לפועל במלחמה זו במישור הרוחני בלבד כאשר הוא "נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי"[32], אך יהושע בן נון שמבחינת מעמדו היה יותר קרוב לעם הוא האדם האידיאלי להנהיג את המלחמה הראשונה בישראל ולהכתיב לדורות הבאים את ההשקפה הראויה לאדם בישראל היוצא למלחמה. יהושע מגיע ממקום תורה ויוצא מתוך אוהלה וכוחה של תורתינו הקדושה, יוצא הוא מתוך טהרה, ונקרא להיות המצביא הצבאי העומד בראש המערכה הקשה הזו.

על הנקודה זאת של אישיותו של יהושע בן נון והנלמד ממנו לימינו חוזר ושונה הרב דוד ליפשיץ זצ"ל[33] בספרו "תהלה לדוד" בשיחותיו לפורים[34] ואומר כי דבר זה נכון לא רק לגבי המלחמה הגשמית אלא אף לגבי המלחמה הפנימית,המידותית והאומנית של האדם בישראל אשר גם בו אנו זקוקים למסירות נפש אדירה כאשר אנו משעבדים את ליבנו לאבינו שבשמים ואת מעשינו אנו עושים מתוך מקום של קדושה וטהרה כדי להופיע את דבר ה' בעולם ולקדש את שמו ברבים.

מלחמה זו בעמלק היא מיוחדת לא רק בגלל שהיא המלחמה הראשונה של עם ישראל אלא יש לה עוד הבטים יחודיים. בפעם הראשונה מאז בוא משה רבינו עליו השלום בשליחות האלוקית לגאול את ישראל ממצרים הוא מחלק את העם ואומר ליהושע בן נון, "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק"[35]. לא כולם עונים על הדרישות הנצרכות לצאת לשדה הקרב בגלל הנפילה של העם ותלונותיהם ועל כן יהושע מקבל ציווי לחלק את האדם ולברור מתוכו את אותם אנשי אמונה. אמנם אנו רואים כי לא בכך הייתה תלויה המלחמה, באותם "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ"[36], אלא היא הייתה תלויה בידי משה רבינו עליו השלום ועיני העם אשר עליהם נאמר בהמשך הפרשה "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק"[37] וההסבר לכך במשנה "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגומר וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין"[38] ומכח זה "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב"[39], ומן הראוי להאיר כי במלחמה זו רק החלישו את עמלק ולא הכו אותם לגמרי. אמנם בזה לא תמה המלחמה והכתוב שם ממשיך ואומר "וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְקֹוָק נִסִּי"- "...לא שהמזבח קרוי ה' אלא המזכיר שמו של מזבח זוכר את הנס שעשה המקום..."[40]. המלחמה הזאת היא נס שעשה לנו הקב"ה כאשר הצילנו מידם ובימינו אנו עדין מצווים על מצוה זו, מחית זכר עמלק עדין מוטלת עלינו ולנו אסור להתרפות ממלחמה זו, אסור לנו לחזור למצב של "רפידים" המופיע בפרשתנו. הרמח"ל[41] מזהיר אותנו על כך ואומר "צריך לעולם מלחמה עם הקליפה הזאת כמו שכתוב "מִדֹּר דֹּר"[42] לפי שאם רגע אחד היתה נפסקת המלחמה הזאת היתה יכולה לקלקל כל העולמות עד יבא זמן מחייתה לגמרי ויתקיים מקרא שכתוב "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְקֹוָק אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד[43]"[44].

מתוך דברים אלה אפשר להיכנס לראש השנה לאילן, כאשר החודש מוציא לפועל את כוחו ואנו מגיעים מתוך הגדרה והבנה ברורה מה המלחמה הראויה של ישראל בעמלק וקליפתו, אשר חל שלושים יום קודם לחג הפורים, וכבר ידוע כי שלושים יום קודם לחג דורשים בהלכות החג[45].

נראה, לענ"ד, כי ראש השנה לאילן חל שלושים יום קודם לחג הפורים מפני הענין המשותף להם אשר הוא נושא הטבע, אותו "הטבע" שבגימטריא הוא "אֱלֹהִים". קודם לכן הזכרנו את הגאולה אשר היא מתדמה לטבע בהופעתה מצד הזמן אך היא גם מופיעה על פי דרכי הטבע כפי שקרה בפורים בשושן, וידוע כי במגילת אסתר לא מופיע שם ה' מפני שישראל נגאלו אז על פי דרכי הטבע להראות שהטבע כפוף לבורא ית' והבורא ית' נמצא גם בתוך הטבע וקרוב לעולם[46] ואינו מנותק ממנה ורק על ידי ניסים גואל את ישראל כאשר בוחר הוא להתקרב לבריאתו. הוא מביא לגאולת ישראל על פי הטבע ומה שנדמה אדם שאינו מאמין על דרך המקרה כפי שרצה המן העמלקי להטביע בתוך ישראל ולהשמידם.

באבות דרבי נתן כתוב[47] "אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי לך המשיח. בוא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו" אדם היה חושב כי בבואו של המשיח הוא יעזוב הכל ויקבל פניו אך זה מה שמתחדש פה, עצם זה שאדם  ממשיך בנטיעה אח"כ מקבל פניו. כאשר אדם עוסק בגאולה על צד המעשה, כאשר הוא גואל את ארץ ישראל ונוטע נטיעה, דבר אשר לאו בהכרח יזכה לראות את פרותיו[48], הוא לא צריך לקבל את פניו של המשיח המבשרות על הגאולה כיון שהוא עצמו עוסק בגאולה הצמה בנטיעה אשר נוטע. כל כך חשובה היא מצות ישוב ארץ ישראל וגאולתה שהגמרא מלמדת אותנו "והלוקח בית {רש"י- מנכרי} בארץ ישראל כותבין עליו אונו {רש"י- שטר מכירה} אפילו בשבת בשבת סלקא דעתך אלא כדאמר רבא התם אומר לנכרי ועושה הכא נמי אומר לנכרי ועושה ואע"ג דאמירה לנכרי שבות היא משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן"[49]. הגמרא שם מלמדת אותנו שאדם יכול לכתוב שטר קנין של חלק בארץ ישראל שקונה מנוכרי בשבת ע"י נוכרי ולא חוששים משום "שבות", ועוד דנים בזה באריכות בספרי ההלכה. חשוב לא רק לדבר על קדושת ארץ ישראל ועם ישראל אלא להביא את זה גם לידי מעשה. לא ללמוד ולהתפלל כמצוות אנשים מלומדה אלא לחיות את הלימוד בבחינת "וָחַי בָּהֶם".

ב"מכתב מאליהו"[50] מבאר הרב דסלר זצ"ל[51] את ענין רגלי האדם במובן הרוחני וכותב שם כי נקודת התורפה של האדם הוא עקביו, אותם מצוות שאדם דש בעקביו[52], המצוות הקטנות שהאדם לא מרגיש בהם חטא. אך ידע כי גם שם הקב"ה נמצא באותו "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"[53]. בכל מקום אדם יכול ליפול על ידי נשיכת הנחש אך גם יכול להתרומם מפני הקדושה אשר בה. אדם קודם כל צריך לעזוב את דרכיו הרעים בבחינת "סוּר מֵרָע"[54] ואז להתקדש בבחינת "וַעֲשֵׂה טוֹב"  שכן המעשים משאירים חותם על האדם. רגליו של האדם הם פועליו לא רק במובן הגשמי-חיצוני כי אם גם במובן הרוחני-פנימי. רק במקום שהוא כבר קדוש אפשר ללחת יחפים, כאשר מקבלים את הציווי האלוקי " שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" זה "כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"[55], לא בגללך אלא בגלל הופעת הבורא ית' בו ותר מאשר בשאר מקומות. כאשר האדם כבר עוסק בקדושה אז הוא לא צריך לפחד מפני אותם מסכים המגינים על רגליו המהוים נקודת איזון וייצוב של גוף האדם בשני העולמות, הגשמי והרוחני, ויכול הוא ללכת יחף ולינוק מקדושת המקום ולחוש את הקדושה בנתיב בה הוא הולך.

אותם נפילות שהרב דסלר זצ"ל דיבר עליהם הם אמנם דברים קטנים אך הם גדולים באותו מידה.

הכתוב מזכיר את אמונת ישראל ואומר "וַיַּאֲמִינוּ בַּיקֹוָק וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"[56] על אף שכבר הגיעו למדרגה של "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ"[57], של "בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים"[58], ומסביר האדמו"ר מרוז'ין[59] כי הדבר אינו לחינם. אומר האדמו"ר שאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף הגיעו ישראל לדבקות עצומה בבורא ית' יהצר ניסה להפיל את ישראל דוקא אז ולומר כי הגיעו לגבול ההשגה, רצה הוא להכניס בהם ספק שכן אחד מעקרי האמונה הוא שלא יושג כלל, "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך אינו גוף ולא ישגיהו משיגי גוף ואין לו שום דמיון כלל"[60],. אך משה רבינו עליו השלום שם ליבו לכך ופעל על ישראל בקדושתו שידחו ישראל מחשבה זאת מליבם ואימינו כי לא השיגוהו כלל, ועל זה מעידה התורה "וַיַּאֲמִינוּ בַּיקֹוָק וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". העם האמין שכמו שלא השיג את גדולת הבורא ית' גם לא השיג את גדולת משה עבדו.

נמצאנו למדים כי הישועה היא כצמח, אף כאשר אינה נראית היא תמיד גודלת, "וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם"[61]- לשון הווה ולא לשון עתיד, וכדרך הצמח היא באה אט אט ואת אותה שירה אשר מוזכרת בפרשתנו, "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיקֹוָק וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיקֹוָק"[62], נוכל לשיר כאשר נמחה את זכר עמלק ממקום אמונה ולא ממקום של חרב כי אם כדי לייחד את שמו של הקב"ה בעולם, "וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלֹךְ בְּכָבוֹד"[63], וכשנפעל ממקום אמונה ונאמין בבורא ית"ש באמונה שלמה ולא ניתן ליצר הרע שום אחיזה במחשבותינו, בדיבורנו או במעשינו, הרי אנו הולכים בדרך הטבעית לנו, בדרך הראויה לנו. עלינו להתאזר עוז וגבורה כנחשון בן עמינדב כאשר קפץ לתוך הים[64] והביא את האמונה והביטחון שלו בבורא ב"ה לידי גילוי בעולם העשיה ולא השאיר זאת בליבו בלבד ובכך הביא על ידי מעשיו והשתדלותו לקריעת ים סוף וגאולת ישראל, עד שממצב של "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"[65] הגיעו ל"וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה"[66]. אז, על ידי השתדלותנו באמונה ובמעשה, נתקן את מה אמרו על הים, כפי שמופיע במדרש "ר' יוסי הגלילי אומר אלו אמרו ישראל על הים "יְקֹוָק מֶלֶךְ לְעֹלָם וָעֶד" לא היתה אומה ולשון שולטת בהן לעולם אלא אמרו "יְקֹוָק יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד"[67] לעתיד לבא"[68], ונזכה לבנין בית המקדש במהרה בימינו אמן, אך אם לא נפעל בדרך הראויה הרי שדברי הירושלמי[69] "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו" יתממשו גם בנו.

"אין הדבר תלוי אלא בי"[70] ועל כן אל לנו להתרשל, עלינו ולזכור את דברי מרדכי לאסתר "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ"[71] להענות לקריאת ההתעוררות המתחילה בפרשתנו, בשירת הים הממשיכה במלחמת עמלק וכל הנלמד ממנו לימינו כפי שבארנו, ובענין הרוחני בצמיחה ובנטיעה המתגלה בראש השנה לאילן החל בט"ו בשבט עד אשר נגיע לחג הפורים ונסיר מאיתנו את קליפת עמלק ונזכה להכין את עצמנו כראוי לחג הפסח וליציאת מצרים אשר בסופה, בחג השבועות, על ידי תיקון המעשים וההתעלות בימי ספירת העומר זוכים לקבל תורה מחדש.

כאשר נצא ונפעל בעולם מתוך מבט של תורה ובכוחה של תורה כאנשי תורה, כפי שעשה משה רבינו ע"ה וכפי שעשה יהושע, מתוך כוח של אחדות ישראל, לא "אילנות" כי אם "אילן" אחד, מתוך מבט של אמונה וביטחון בקב"ה אז נזכה לגאולה השלמה ולשמחה ולימים של "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה"[72] וליום אשר "וְהָיָה יְקֹוָק לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְקֹוָק אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"[73] במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

מצטער שלפעמים לא יהיה פה דברי תורה שאני מביא...לא תמיד יש לי זמן...אז תביאו גם אתם!!!!!

פרשת וירא - תשס"ד

במבט ראשון אפשר לחשוב שתחילת הפרשה סותרת את סופה.

בתחילת הפרשה הקב"ה מתגלה לאברהם ובאמצע דברי הקב"ה אברהם מפסיק את הקב"ה כשהוא רואה שלושה אנשים ניצבים עליו, ואומר לקב"ה  "...אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" וכדברי רש"י (בפירוש השני) "היה אומר לקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים". הרי לנו שאברהם הוא בעל דעה עצמית הבוטח במחשבתו עד כדי שאומר לקב"ה שימתין לו.

מיד אח"כ נפגשים אנו עם פרשת סדום. הקב"ה מגלה לאברהם  שהוא הולך להפוך את סדום כי  "זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד" וממשיכה התורה ואומרת "ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע" ומבאר רש"י "מצינו הגשה למלחמה והגשה לפיוס והגשה לתפילה ולכל אלה נכנס אברהם לדבר קשות ולפייס ולתפילה".

הדברים מבהילים, אברהם מכין עצמו גם לדבר קשות עם הקב"ה ולשם מה? לשם הגנה על אנשי סדום הרשעים. אכן מסגנון הדברים של אברהם אנו מוצאים "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע...השופט כל הארץ לא יעשה משפט".

אם כיום ידבר עו"ד בפני בית משפט בסגנון כזה מיד יאשימו אותו בבזיון בית המשפט, ואילו אברהם לא נרתע מלדבר כך, אברהם  מקיים משא ומתן ממושך עם הקב"ה עד שהוא מבין שאין לאנשי סדום זכויות.

בשני המקרים הללו מתגלה לנו אברהם "כאדם הגדול בענקים" עומד על דעותיו  מתוך בירור עמוק ומחשבה עצמאית ומקורית.

כבר מגיל צעיר מאוד אברהם התחיל לחקור ולבדוק את משמעות החיים וההנהגה האלוקית. מגיל שלוש התחיל אברהם לחפש את בוראו ולא נרתע מלחשוב הפוך מכל העולם וזהו "אברם העברי" שכל העולם מעבר אחד והוא מהעבר השני.

תכונה זו של אברהם צריכה להיות מוטמעת באומה הישראלית, שהיא אומה המצומצמת מבחינה מספרית "ולא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם..." (דברים , כ' כז'), האומה הזו עומדת כנגד העולם כולו בדעות אחרות ובהנהגות שונות, ואם לא נדע לעמוד על האמת הפנימית- האלוקית שלנו נבלע בין העמים. (נוסיף במאמר מוסגר שגם בתוך האומה פנימה צריכים אנו לעמוד על דעתנו כמובן לאחר שבררנו את השיטות השונות והחלטנו שזוהי הדרכתה של תורה, כדברי הרמ"א (או"ח א', א') ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה').

עד כאן המפגש הראשו מסוגו עם אברהם. לעומת זה, בפרשת העקדה אנו נפגשים, לכאורה, באברהם שונה, שם אברהם מוכן ורוצה לעקוד את יצחק בלא הרהור וערעור על הצווי. אברהם מצווה לשחוט את בנו שזכה לו אחרי ציפיה רבה ועליו הבטיחו הקב"ה "ואת בריתי אקים את יצחק..." יכול היה  אברהם לשאול כיצד תקויים הבטחה זו, מדוע הקב"ה נתן לו את יצחק כדי שאחר כך יקריב אותו והאם הקב"ה "משחק" ברגשותיהם של בני האדם?

ועוד, הרי כל מגמת עבודת ה' היא לגלות את הקודש בתוך החיים העולמיים, וזהו שאברהם אמר לקב"ה "אל נא תעבור מעל עבדך", כדברי הגמ' במס' שבת (קכז'.) "אמר רבי יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה", זאת אומרת שאל לאדם לפרוש מחברת בני אדם ועשיית חסד עמם,  ולהתבודד בינו לבין עצמו בקרבתו לאלוקים. והנה כאן אומר לו הקב"ה להרוג את בנו, וכאילו אומר לו הקב"ה שאין ערך לחיים בהופעתם הארצית.

ישנם "חכמים" (בעיקר בעיני עצמם) הטוענים שאברהם לא עמד בנסיון אלא נכשל, משום שהקב"ה בעצם רצה שאברהם יתנגד לצווי העקדה ולא יסכים לבצעה, זהו שהקב"ה אמר לו "אל תשלח ידך אל הנער". דברי הבל אלו מתאימים לאנשים שכל עולמם הרוחני הוא כקוטן השכל האנושי, וכל ההחלטות  מה מוסרי ומה לא נובעות ממבט אנושי שהוא חלקי ומשתנה על פי צווי האופנה המודרנית והפוסט מודרנית. עליהם ראוי לצטט את דברי הרב קוק (בנושא שונה) "...מה נמוכים הם הגמדים, בעלי עיניים טרוטות, הזוחלים סביב לשדרת האבנים התחתונה של מגדל עופל ורושמים את קומתו אשר לעב תגיע רק כדי פשיטת ידם הקטנה ומעוף עיניים שדוק ותבלול שמו עליה מצורואם מראש המגדל יוגד להם שרואים הכוכב, מלא הוד ויפעה, מיד יחליטו כמה נמוך הוא הכוכב הנהדר".

ואולם אנו יודעים שדוקא בנסיון זה אברהם מגיע לשיא דבקותו וחבורו בקב"ה ומתוך כך יזכה שתצא ממנו האומה הישראלית, אשר תשפיע מרוחה על כל גויי הארץ. לכן, תמיד אנו מתפללים לקב"ה שיזכור לנו את העקדה שהיא ביטוי לנקודת הדבקות הפנימית שקיימת בנו.

בעיון בפרשת העקדה נראה אף כאן הקב"ה רוצה שאברהם יהיה אקטיבי ולא "סמרטוט" נטול אישיות. הקב"ה מצווה "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת...והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך". אם כן אין הקב"ה מגלה לאברהם על איזה הר יעקוד את יצחק, אלא אברהם צריך לחפש את המקום המתאים והמקודש לקיום העקדה. אברהם מחפש שלשה ימים ולכאורה, הוא מחכה לאמירה אלוקית שהנה הגעת להר, אולם "...ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" אם כן אין הקב"ה אומר לו מאומה אלא הוא מעצמו מבחין ומגלה את המקום.

חז"ל מספרים לנו שבאותם שלושה ימים נגלה לו השטן בדמות זקן ואמר לו "לאן אתה הולך, אמר לו להתפלל, אמר לו ומי שהולך להתפלל למה אש ומאכלת ועצים על כתפו, אמר לו שמא נשתהה יום או יומיים ונשחט ונאפה ונאכל, אמר לו, זקן, לא שם הייתי כשאמר לך הקב"ה קח את בנך, וזקן שכמותך ילך ויאבד בן שניתן לו למאה שנה. אח"כ נדמה לו ליצחק כבחור וניסה לערער את בטחונו בציווי העקדה. אח"כ כיוון שראה שלא קיבלו ממנו הלך ונעשה לפניהם כנהר גדול, כיוון שהגיעו עד חצי הנהר הגיעו מיד עד צוארו, אמר אברהם אם אני או יצחק בני טובע מי יקיים מאמרך, על מי יתייחד שמך, אמר לו הקב"ה חייך שעל ידך יתייחד שמי בעולם (על פי תנחומא).

שלשת הצורות שהשטן מתגלה הן צורות שונות של טענות כנגד העקדה: הזקן השקול בדעתו טוען מהבחינה ההגיונית הרציונלית, הבחור שכל ימיו עוד לפניו טוען שע"י העקדה לא יוכל לקיים את יעודו, וגם הטבע=הנהר טוען כנגד מעשה זה ובכל אופן אברהם מתוך ברור ומחשבה מגיע למסקנה שהעניין האלוקי עליון יותר וישנם מצבים כאלו שצריך למסור את הנפש על קדושת ה'. אלו המתבוננים על החיים בעין האנושית החיצונית טוענים שאין ערך עליון יותר מהחיים עצמם, אך המתבוננים בעין אלוקית על החיים, יודעים שאמנם קדושת החיים היא ערך עליון, אך ההגדרה האמיתית של החיים היא, חיים בדבקות אלוקית וחיים כאלה הממלאים את הנשמה האלוקית שבתוכנו -  הם באמת עצם החיים.

בכל אלה אברהם מתבונן משך שלושת הימים הללו ומגיע למסקנות חד משמעיות, על כן אין הוא צריך אמירה חיצונית מהקב"ה שתאמר לו כי הגיע להר, אלא מתוכו הוא רואה את ההר בודאות גמורה.

תהליך זה לא מבטל את רצונו של אברהם, אלא אדרבא מעלה את רצונו אל מקור הרצון, דהיינו הרצון האלוקי. כשהאדם יודע כי דעותיו העצמיות,רצונותיו שלו,הינם גילויים של הכוחות האלוקיים וכי הרצון  של האדם הוא השתקפות מועטה שבמועטה מהרצון האלוקי, אז הוא מגדיל ומעלה את רצונו כי הוא מתחבר ליסוד העליון והאלוקי של הרצון. זהו שאומר הקב"ה "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". אהבת ה' היא הדבקות והחיבור, אך ללא הוראה המלמדת את האדם מהן הפרופורציות הנכונות,  אין האהבה פועלת בצורה אמיתית. נמצינו למדים שכל כוחו של אברהם לעמוד על דעתו ולהתווכח עם הקב"ה אינם מתוך עזות פנים וגאוה,אלא מתוך ברור הכוחות האלוקיים שבו.

דבר זה  מוכח מפרשת סדום שם הקב"ה אומר "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ". א"כ משמע שהקב"ה בעצמו רוצה שאברהם ייטען את טענותיו בעד אנשי סדום, כי הרי תפקידו של אברהם ושל עם ישראל הוא תפקיד כלל עולמי וכלל אנושי והכל מתוך יראת ה' שמבטא אברהם בעקדה.(בית אורות)

חידון....

1.  מדוע " גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה "   (שבת קכ"ז)   ?
2. מדוע היה צורך ב 3 מלאכים לאברהם ומה היתה שליחותם ?
3. מנין למדים את הכלל המוסרי: "אל תהיה צדיק ע"ח אחרים "   ?
4. מה השם של :  א.   אימו של אברהם (בבא בתרא צ"א )     ב. אחיו   ?
5. מי אמר למי בפרשתנו :  א. "האף תספה צדיק עם רשע?"    ב. הגוי גם צדיק תהרוג"?
6. א. מה שם אשתו של לוט לפי המדרש ?       ב. מדוע נהפכה  לנציב מלח ? (רש"י) 
7. מי יכול לומר למי :" אביך הוא אבי, סבך הוא בעלי, אני אחותך ואתה הוא בני  !"
8. מדוע נטע אברהם עץ אשל דוקא ?
9. ציין 3 סיבות לכך שאברהם נקרא עברי!
10    א. מי הם 4 האישים בתנ"ך שנוספה אות לשמם?
        ב. מה מתקבל מהאותיות שנוספו?
11. מה משותף לשמות האבות והאמהות?
12. "אברהם אמר :"ואנוכי עפר ואפר ".  מהי סיבת הדימוי הכפול ?
13.  "לך לך אל ארץ המוריה". ציין 2 משמעויות לשם מוריה? (רש"י)
14. בעשרה נסיונות התנסה אברהם.  מהם הנסיונות הראשון והאחרון ומה משותף להם ?
15. "ויטע אברהם אשל בבאר שבע" . ציין 3 פירושים למילה אשל. (עיין סוטה י .)

נראה מי פותר...

שאלות
1."נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". אלו שני פירושים מנוגדים יש לפסוק זה.
2. מי אביהם של הסינים?
3. על התיבה נאמר: "וכפרת אותה בכופר". מה פירוש המילה כופר?
4. כיצד קורא הנביא ישעיהו למבול? (עיין בהפטרה פרק נ"ד)
5. "צוהר תעשה לתיבה" ציין שני פירושים למילה צוהר.
6. לפי מדרש רבה מה שם אשתו של נח? ( עיין רש"י ד,22)
7. באיזה גיל היה נח כשירד המבול?
8. בני מי היו סבא וסבתה?
9. היכן נחה התיבה?
10. "וישלח את העורב" א. היכן מוזכר בתנ"ך שהעורב שימש כשליח? ב. מה הרמז לכך?
11. באיזה פסוק בפרשתנו יש שבע פעמים רצופות ו' החבור?
12. אני בנו של יפת ושמי כירק למאכל. מי אני?
13. ויחל נח איש האדמה... על מי נאמר בתורה שהיה: א. עובד אדמה. ב. איש שדה.
14. "ונח מצא חן בעיני ד'". לפי הגמרא בסוטה מ"ז ע"א: שלושה דברים מוצאים חן בעיני האדם. מה הם?
15. א. על מי נאמר בפרשה שהיה א. גיבור ציד? ב. יודע ציד?