בס"ד
מסתבר שכלום
אני רוצה למות ויש לי כמה תוכניות אופציונאליות אבל אז מה?
זה קורה כל כך הרבה פעמים שזה לא שווה הפעלת אזעקה
אז בא לי ואפילו נצרך לי אורית
אבל אז מה? דחיית סיפוקים וזה
אני יכולה להתמודד בלי וזה מה שאני אעשה
יודעות מה דפוק? אני אובדנית אבל אני לא בגל דיכאון
אני אובדנית לא כי הכאב בלתי נסבל אלא כי לשם המוח של מחווט
תחושת חוסר אונים=אובדנות
זה מונע ממני מבט על אופציות אחרות
באידיאל אחרי שזיהיתי שזה מה שקורה אני חושבת על חלופות לפיתרון הרגיל
ואני מחווטת מחדש את המוח לפיתרון אחר ומיטיב יותר
אבל אבל
מלשון
זה אדיוטי כי תמיד יהיה אבל
אבל האבל הנוכחי הוא העובדה שהאובדנות לא נולדה עכשיו מתחושת חוסר מוצא
אני לא מרגישה לכודה וזאת לא הדרך שלי לפרוץ החוצה
לא במובן הקלאסי של התחושה הזאת לפחות
אני מרגישה חוסר עניין
אין לי שום רצון לחיות את חיי
אני לא סקרנית לקראת הבאות
אין לי שאיפות גדולות
לא ממחר ולא ממה שיהיה עוד שנה או עוד חמישים שנה
אני לא רוצה בכל זה
אין לי את הדרייב לנשום את הנשימה הבאה
פתאום אני חושבת לי
אבל אז מה?
חוסר עניין מוליד שעמום ופאסיביות
לא רצון פעיל למות
מוות הוא בריחה
כל כך משעמם לי שאני רוצה לברוח לזרועות המוות?
בואו נגלגל כולנו עיניים ונמלמל את ה'נו באמת' המתבקש
לא
זה לא מה שקורה
מה כן קורה?
יש את החוסר עניין והוא חשוב
כשכואב שאיפות מעגנות אותנו בחיים
אבל לא כואב לי
לא שאני מרגישה לפחות
ואם אני צריכה לחפש את הכאב כדי להתייחס אליו אז הוא לא כאב ששוה יחס
הוא כאב שהומצא כדי למלא את הצורך שלי בתירוץ
(או שלא
אולי יש משהו מניע שרק כשאחפש אראה?)
אני לא יודעת
אני לא יודעת מה אני מרגישה
אני לא יודעת מה האירוע מה הפרשנות ומה הרגש
אני יודעת שהתגובה היא אובדנות
מלא מחשבות לי
אבל אני רוצה לשמוע קול בצד השני שיעיד ששומעים אותי לפני שאמשיך להוציא עוד מעצמי
מסתבר שכלום
אני רוצה למות ויש לי כמה תוכניות אופציונאליות אבל אז מה?
זה קורה כל כך הרבה פעמים שזה לא שווה הפעלת אזעקה
אז בא לי ואפילו נצרך לי אורית
אבל אז מה? דחיית סיפוקים וזה
אני יכולה להתמודד בלי וזה מה שאני אעשה
יודעות מה דפוק? אני אובדנית אבל אני לא בגל דיכאון
אני אובדנית לא כי הכאב בלתי נסבל אלא כי לשם המוח של מחווט
תחושת חוסר אונים=אובדנות
זה מונע ממני מבט על אופציות אחרות
באידיאל אחרי שזיהיתי שזה מה שקורה אני חושבת על חלופות לפיתרון הרגיל
ואני מחווטת מחדש את המוח לפיתרון אחר ומיטיב יותר
אבל אבל
מלשון
זה אדיוטי כי תמיד יהיה אבל
אבל האבל הנוכחי הוא העובדה שהאובדנות לא נולדה עכשיו מתחושת חוסר מוצא
אני לא מרגישה לכודה וזאת לא הדרך שלי לפרוץ החוצה
לא במובן הקלאסי של התחושה הזאת לפחות
אני מרגישה חוסר עניין
אין לי שום רצון לחיות את חיי
אני לא סקרנית לקראת הבאות
אין לי שאיפות גדולות
לא ממחר ולא ממה שיהיה עוד שנה או עוד חמישים שנה
אני לא רוצה בכל זה
אין לי את הדרייב לנשום את הנשימה הבאה
פתאום אני חושבת לי
אבל אז מה?
חוסר עניין מוליד שעמום ופאסיביות
לא רצון פעיל למות
מוות הוא בריחה
כל כך משעמם לי שאני רוצה לברוח לזרועות המוות?
בואו נגלגל כולנו עיניים ונמלמל את ה'נו באמת' המתבקש
לא
זה לא מה שקורה
מה כן קורה?
יש את החוסר עניין והוא חשוב
כשכואב שאיפות מעגנות אותנו בחיים
אבל לא כואב לי
לא שאני מרגישה לפחות
ואם אני צריכה לחפש את הכאב כדי להתייחס אליו אז הוא לא כאב ששוה יחס
הוא כאב שהומצא כדי למלא את הצורך שלי בתירוץ
(או שלא
אולי יש משהו מניע שרק כשאחפש אראה?)
אני לא יודעת
אני לא יודעת מה אני מרגישה
אני לא יודעת מה האירוע מה הפרשנות ומה הרגש
אני יודעת שהתגובה היא אובדנות
מלא מחשבות לי
אבל אני רוצה לשמוע קול בצד השני שיעיד ששומעים אותי לפני שאמשיך להוציא עוד מעצמי
