פורום פורום גרעין דביר (עמוד 1)

אני רוצה להרביץ, לאבד את עצמי. 

ואי ואי נשמע שעברת הרבה בחיים

כל כך הרבה רוע וואו... מאחל לך המון הצלחה

אל תתיאשי בסוף תמיד טוב 

ואם לא טוב תמיד אפשר להתאבד

סתם ח"ו שיהיו לך חיים טובים

שתמצאי את הטוב בך ובכל הסובב אותך

ותעדכני נשמה

 

די כבר למה הכל חייב להיות דפוק כל-כך, למה אני עם דמעות בעיניים, למה עד שיש משהו טיפה טוב הוא נהרס.
שיצא שבוע אחרי, לא אכפת לי כבר. אני אהיה בדירה בשבת כי אני שונאת להיות אצל אנשים בזמן כזה, ואני לא אצליח להיות איתו כי יכאב לי ויהיה לי מגעיל ויהיה לנו רע וניפרד לעוד חודש לפחות ודי כבר הכל נמאס לי. לא אכפת לי כבר, שיהיה רע, שיהיה המון רע. שיהיה רע עד שנמות מרע.
אין לי כח יותר.

למה אני בוכה, אוף לעזאזל הכל.
אין לי עם מי לדבר, בכלל, אין לי כח לחזור הביתה, אין לי כח לשבת בבית, אין לי כח לכיפור בבית, אין לי כח לבית.
כואב לי הראש בטירוף ואני רוצה לישון רק ולא לחזור ולא נסיעות ולא כלום. למה הם לא יודעים לשחרר, למה הכל כל-כך מסובך איתם, למה אני מקשיבה למה שהם אומרים. על הפרנציפ לא בא לי לשמור, בא לי לברוח, אני רוצה להיות לבד.
למה הכל חייב להיות מסובך כל-כך איתם.

גמרתי עם הסיוט הזה, הוצאתי רישיון, הלב שלי קצת יותר רגוע, פחות דבר אחד לדאוג לגביו.
צריך רק מקלחת, וללכת לישון.
אני רוצה ששבוע הבא יהיה טוב יותר.

אבל לא, כמה מפתיע. ברור שנידפק, ברור שלא ילך לנו כלום. אני רוצה לבכות ולבכות בלי סוף, אני מותשת. אני לא יכולה עוד.
לא יודעת מה חשבתי לעצמי מלכתחילה, למרות שזה הדבר הכי טוב שקרה לי. אבל די כבר, אני לא יכולה יותר, זה גדול עליי. והלוואי והוא לא יקרא את זה אף פעם בחיים שלו כי בטח כשהוא יחזור הכל יהיה בסדר שוב. אבל אין לי כח להאמין כבר שהוא יחזור מתישהו.
אני מתדרדרת שוב ואין לי כוחות לזה ולעצמי.

אני לבד כלכך, די לבכות כבר דפוקה. סך הכל כמה ימים שהוא הלך.
אני רוצה ל-. או פשוט ל-.

אמא אמרה שאני כל היום כבר אוכלת. מזל שיש צומות שגורמים לי להפסיק.
אולי אני באמת אעשה את זה ודי.

כמה מצפון של ההורים, כמה בכי, כמה שנאה עצמית. ובגלל מה? טיפת דיו.
רציתי לעשות, רציתי לשמוח איתו, רציתי להרגיש איתו טוב. רציתי להרגיש טוב אפילו קצת עם הגוף שלי, עם הצלקות שלי. וזה התחיל מזה שהוא לא היה, והמשיך בזה שההורים גילו, ושאמא ניסתה לעשות לי מצפון עם בכי ושאני בטוח אתחרט על זה. כן, עשית מצפון, והרבה. ואני לא עושה דברים דווקא, וזה היה דווקא. כי רציתי לעשות ואתם לא תגידו לי מה לעשות עם הגוף שלי, למרות שאתם מתחרטים שנולדתי ושאני מקשה עליכם כל-כך ואתם לא יודעים כבר מה לעשות איתי.
לא חזרתי הביתה, הדאגתי אותו נורא, וכמה הייתי צריכה שיחבק אותי, שיתן לי להירדם בידיים שלו בבכי. למה מגיע לי אנשים טובים בחיים, שידאגו לי למקום לישון בו באמצע הלילה, שלא ילכו לישון עד שאני לא ארדם כדי שיהיו בטוחים שאני בסדר. וגם לו היה חרא, וגם הוא בכה לי בטלפון. אבל הוא היה פה בשביל לדאוג לי, גם אם לא רציתי. אני כל-כך רוצה לחבק אותו ולהגיד לו תודה בפה, שהוא עדיין פה למרות כל מה שאני עושה לו.

עוד כמה שעות הכל יהיה רגוע, הוא יחזור לי הביתה, הוא יהיה זמין, יהיה לנו בסדר.
רק שיהיה לו טוב, שיעבור לו מהר, שירגיש טוב.
שעון מעורר ל6, לראות אותו ולהיות גאה בו מרחוק.
אני כל-כך אוהבת שזה הזוי ולא נקלט לי.

איך אני מצליחה לפגוע במשפט אחד ואז הוא לוקח את כל האשמה עליו כשאני אשמה בזה. ויופי, עכשיו תגיד לי שאני בסדר ושזו לא אשמתי. כי יכולתי להגיד אחרת, יכולתי להבין מה אתה רוצה לשמוע. ובכל זאת פגעתי.
איכ אסור לי להיות בשום מערכת יחסים עם אף אחד, אפילו לא עם חברות. בסוף אני אפגע בכולם ואעשה לכולם כל-כך רע שכולם יברחו ממני. אולי אני צריכה ללכת, שיכאב פחות.

חרא של טסטר, מה אתה רב על חתיכת נייר כמו תינוק, מה אתה מכשיל בכוונה. אין לי כח כבר. אני רוצה לישון עד מחר, אני מחוקה מעייפות. אין לי כח לעוד טסט, אלוהים. אני רוצה לבכות בלי סוף, זה פשוט לא היה הוגן. ולא יעזור לערער, ממתי זה עוזר. אולי פשוט לא מגיע לי כלום בעולם הזה, עד שמשהו אחד הולך טוב גם הוא חייב להידפק.

איפה מי שהיית פעם, אה? איפה זאת שלא אכלה שבוע והייתה מאושרת מלהרגיש את הבטן מתכווצת מרעב ונמצאת בגב. איפה זאת שהייתה שותה כוס מים בשבוע ועוד טיפה בשביל עשרות כדורים שיחלישו את הגוף עוד עד שלא יכלה לקום מהמיטה כדי לא ליפול. איפה זאת שהצליחה לעמוד על שלה ולא להתקרב לאוכל.
ואיפה את היום, אוכלת בבולמוסים ולא מצליחה להקיא, כל היום מחפשת אוכל ואוכלת בלי סוף ומשמינה בטירוף. לא מספיק שאת שונאת את הגוף שלך, את גורמת לעצמך לשנוא אותו עוד, בזה שאת אוכלת 20 ארוחות ביום ורעבה כי חרא לך בנפש כל-כך ואת רק מנסה להשקיט אותה.
ועושה לך רע לאכול, כל-כך רע.
ויופי שכולם אומרים לך שאת רזה, ומה את בוכה שאת שמנה כי את לא. לכו לעזאזל, אתם לא עוזרים לי. אתם לא רואים את הבטן, אתם לא רואים את הרגליים, אתם לא רואים את הצורך להיאבק על על כל פירור שאני מכניסה לפה כי זה עושה לי טוב ורע בו זמנית. ומספיק רע לי, מבטיחה. אפילו היא רזתה בטירוף ונהייתה קטנה ורק אני משמינה ומשמינה ולא מצליחה להפסיק. די כבר להיות בבית, אני לא יכולה יותר. אני צריכה ללכת לאנשהו אחר, בלי יכולת לאכול כל היום, עד שארד 15 קילו. ולא אכפת לי להיות אנורקסית, באמת לא מפריע לי. לא אכפת לי למות מתת תזונה. לא אכפת לי להתאשפז. אני רוצה להיות רזה, אני רוצה לאהוב את הגוף שלי. וזה לא יקרה כשאני ככה דובי. אולי זה לא יקרה אף פעם, למי אכפת. העיקר שאני לא אהיה שמנה.

זה כמעט נגמר, אתם מבינים? אמרתי לו ללכת מלא פעמים, אמרתי לו שדי, שיפסיק לאהוב אותי, שלא יהיה לידי ולא יצטרך להתמודד איתי.
והוא בדיוק היה צריך ללכת לכמה ימים, ולא היה אפשר לדבר איתו עוד. ומי יודע מה היה קורה אם הוא היה הולך, אם הייתי מרגישה שבזה שהוא צריך ללכת לא בשליטתו הכל היה נגמר אחרת.
אני לא הייתי פה, הוא היה פה וכואב נורא, או ששנינו היינו פה בנפרד.
יש לי את האיש הכי מדהים ביקום. הוא נשאר איתי ונראה לי שהוא פה, הוא לא הפסיק להגיד שהוא אוהב אותי. ואני אוהבת אותו, וטוב לי, אבל הדחף שלי להכאיב לעצמי ולהרחיק את כולם משתלט עליי בלי יכולת לשלוט עליו.
והוא פה כדי לא לוותר עליי, אבל עדיין לתת לי לעשות מה שיעשה לי טוב, גם במחיר של כאב שלו.
ואני אוהבת, אוהבת כלכך. והלוואי ואני אוכל כבר לחבק אותו ולבקש סליחה באמת על כל השבוע הזה. כי שנינו איבדנו את זה בשבוע האחרון.
בא לי לצעוק לעולם שיש לי אותו והוא הכי טוב לי והוא הכי שלי והכי מקסים.
אני לא יודעת במה זכיתי.

וזה מובן, אני מרגישה גרוע, וזה מפחיד בנות.
אבל נמאס לי להרגיש מנודה חברתית כבר, נמאס לי שהיא מעירה לי כל היום לשים מסיכה. את לא אמא שלי, את לא תגידי לי מה לעשות. אני בחדר ומותר לי.
כואב לי כלכך הראש ואני צריכה משהו שיעזור לי לישון כי די כבר, נגמר לי הגוף.
כואב לי.

יש לי מלא תמונות וסרטים שרצים בראש ולא מרפים. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב, אני לא מצליחה לדמיין חיבוק, ואין חיבוק אמיתי להיכנס אליו.
קשה לי, כל-כך, ואין אף אחד ואני לא רוצה אף אחד. נמאס לי להעיק על אנשים, נמאס לי להיות נואשת לטיפת הבנה.
אני רציתי לישון היום שעות, לא לקום עד הלילה. או עד מחר, שהוא יהיה שוב זמין ואני אוכל לבכות לו.
נמאס לי להיפגש ליום או יום וחצי ואז שוב נתק של 3 שבועות, זה קשה לי מידי.
מחר בגרות, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אין לי כוחות ללימודים כבר, אני רוצה לעזוב הכל, אין לי כוחות לשנה הבאה ולחשוב מה אני רוצה וללכת לבדוק ולהתראיין ולהחליט, אני גרועה בהחלטות. אני תמיד אתחרט על מה שבחרתי.
אני צריכה אנשים. אני צריכה להתפרק.

אני שונאת לנתק שיחות באמצע משפט. זו לא אשמתו, אבל. אני רוצה שירשו לי ליסוע אליו לשבת. מה הסיכוי. אני רוצה ים איתו כבר.
ישנתי במצטבר 4 שעות אולי. אני נרדמת כל-כך ולא נרדמת בשביל לישון. אני רוצה להרביץ לקיר מתסכול.
יש בגרות עוד רגע. ומבחן בצהריים. וצילומים לתמונת מחזור. אני לא רוצה להצטלם בכלל, למה חייבים.
אין לי כוחות. באמת שאין לי.

שני הייתי עם טל בים, נשרפתי, דיברנו המון, היה כיף. צילמתי ילד הורס וחתיך, הלוואי והילדים שלי יהיו ככה יפים. העזתי לחשוף את עצמי פעם ראשונה בערך, כי הפעם הראשונה באמת לא נחשבת כל-כך. זה הרגיש טיפה מוזר, אבל בעיקר טוב למרות הכל.
אתמול בבוקר יצאנו לוילה, לא הצלחתי לשרוף גם את הצד השני שלי. אני אהיה שזופה רק בצד אחד, איכס.
חשבתי שארגיש לא קשורה, אחרי הכל ב5 שנים האחרונות לא הייתי מעורבת כמעט. אבל היה טוב, היה מעניין, היה כיף. פשוט לשבת בבריכה עם כולן, לצחוק עם כולן, להרגיש קצת שייכת למרות הכל. זה נותן תחושה טובה.
זה הרס לי את הדיאטה, ואני לא אסלח לעצמי על זה אף פעם. וזה דפוק. אבל לא נורא.
הרשיתי לעצמי להיחשף, גם בדיבור איתן, לדבר עליו לדבר על היציאה מהדת. וגם לנסות להתעלם ממבטים, משאלות נוקבות, מאמירות על הצלקות שלי. זה קשה, אבל זה בסדר. אני מקווה שהן ישארו ככה דהויות ואם כן אני אשרוף את הרגל השניה ואת הידיים לגמרי. ואז יהיה קל יותר להיחשף עוד קצת, להעיז.
מחר חג, אני מפחדת.

אני קרעתי את עצמי בשביל לשבת וללמוד למתכונת הזו, וברור שאני לא אצליח כלום כי לא עשיתי שום דבר כל הקורונה. ודי כבר אני לא יכולה עם הלחץ של הלימודים, לא יכולה עם התקפי חרדה. אני יודעת שזה מה שיהיה בבוקר לא משנה מה ובכל זאת למדתי כל היום, או לפחות ניסיתי ללמוד. אני לא יודעת מה קורה לי כבר ולמה אני רק בוכה ובוכה.

זה היה כל-כך טוב, כל-כך מקרב, כל-כך מעצים.
כן, לא חשבתי שזה יגיע כל-כך מהר. יש הפתעות בחיים.
(זה הזוי כמה לידו אני מרגישה בטוחה, אני מוכנה להיחשף. בכל מובן אפשרי. אלוהים מה עשיתי שזכיתי ככה מה מה מה.)
שבוע אי אפשר לדבר איתו, זה עומד להיות קשוח נורא. אני רוצה כבר את עוד 3 שבועות, לשבת איתו מחובקת ולקבל נשיקה אחרי המון זמן.
(בנוהל נדבר המון. רק כמה ימים להחזיק מעמד. תעזרו לי.)
אני מתפוצצת מאהבה, אני לא יודעת איך להכיל הכל.

היה בבוקר שיעור כל-כך טוב, באמת. ואוף אני שונאת ששטויות כאלה קורות, זה מבאס, זה מעצבן, זה מתסכל.
ואין לי כח נפשי בשביל להיתקע על זה אבל בא לי לבכות, כי הייתי כל-כך רגועה בבוקר ולא היה סיכוי שלא אעבור. סתם שטויות דפוקות. אוף.
עוד כמה שעות יהיה חיבוק ממנו, אולי נקנה שורט לפני שאני אתאדה, ונתפרק בלילה כי נלחמתי על לא לחשוב כל הבוקר כדי שאצליח לתפקד היום בשיעור.
קריסה כללית כזה? אז זה.

היה טוב בימים האחרונים, באמת שהיה.
ופתאום חרא ואין כח לכלום, ואני רק רוצה לישון ולברוח מהכל. חיממתי לי אוכל ופתאום כבר לא בא לי למרות שלא אכלתי היום כמעט. כואב לי הראש, אני רוצה להתקלח, ולישון בחיבוק. למה אין לי עם מי לדבר בכלל.
עומד לי בכי בקצה העין ואני לא משחררת, לא נותנת לכלום לצאת. בונקר.
(אני מתקפלת במיטה מכאב, כל הגוף מכווץ חזק ומנסה לאטום את עצמו. את לא תצליחי, די לחשוב שכן. מטומטמת.)
שורף לי מגעגוע, אני לא יודעת מה עושים עם זה. אני רוצה להיות איתו. אבל מפחדת שזה יגרום לי להשתגע יותר אחר כך שלא אוכל לדבר איתו שבוע.