פורום פורום גרעין דביר (עמוד 2)

אני בהלם מעצמי, אולי קצת מבוהלת גם. זה היה נורא מהיר וחשבתי שאני אחשוב על זה ורק אקבל הצעת מחיר ואקבע לעוד הרבה זמן. למרות שרציתי ממש לעשות ברגילה.
והנה, יש תור, לעוד חודשיים בדיוק. והוא יהיה איתי לעשות את זה.
(מצחיק שהוא זכר אותנו מפעם קודמת. איש חמוד)

זה אשכרה קורה, אני לא מעכלת את זה.
יש בי פחד נוראי שאבא ואמא יגלו את זה אחר כך ואני לא יכולה לדעת מה זה יעשה להם. זה ישבור אותם. אני יוצאת מהבית רק עוד מלא זמן אחר כך.
יהיה טוב, זה משהו שחיכיתי לעשות כבר המון זמן. גם אם הוא מפחיד.

אנחנו אצל סבא וסבתא קודם היה פה מואזין ביחד עם קבלת שבת.
אני בקומה למעלה ולא יכולה כבר לשמוע רעש והשירי שבת משום מה מטריפים אותי. אולי אני אלך לישון אצלה היום ויהיה לי שקט, אני אגמור את עונה 3 ואראה את עונה 4.
הלוואי וסופש הבא הוא יוצא, אני אלך איתו לים, ויהיה חיבוק אחד ענק להתחבא בו ולב שמפרפר מאהבה.

כל הגוף רועד לי מקור ומתשישות, אני מותשת מהיום הזה בצורה לא הגיונית. אני רוצה להרגיש מספיק בטוחה עם הגוף שלי כדי שאצליח להיפתח וללכת עם גופיות ושורטים. וזו חתיכת עבודה, הרבה יותר מללכת עם קצר.
שבת שלום עולם.

בחיי שהתרחב לי הלב עכשיו, יש טיפה יותר כח.
לאהוב זה כל-כך טוב, כל-כך ממלא את החור השחור שיש בבטן ובגוף.
(אמא שלו אמרה שאנחנו חמודים, שרואים שאנחנו אוהבים. זה כיף לשמוע דברים כאלה.)

עשיתי היום 2 מטלות, גמרתי עוד 2 שאלות במטלה אחרת והגשתי אותה גם. אני קצת גאה בעצמי.
הלוואי ואני אשן בלילה.

שבת אצל סבא וסבתא, קצת אין לי כח. אבל אין כח גם להישאר בבית.
יהיה טוב, נכון? אני אדבר איתו ויהיה בסדר.

טסט, אני לא מצליחה לנשום מפחד.
מתכונת במתמטיקה, הלב שלי מאיים לצאת מהגוף.
חוזרים ללימודים מחר, הקול שלי רועד כי אני לא רוצה ללכת, לא רוצה לפגוש אנשים, להראות שהכל בסדר.
אני לא יודעת אם הכדורים באמת עזרו לחרדות, אבל אני לא רוצה לקחת שוב. לא יכולה להרגיש תלויה בכימיקלים שהורסים לי את הגוף ובעיקר את המוח. למה אי אפשר פשוט להרגיש בסדר, או לפחות סביר.
מיציתי את הגוף, מיציתי את עצמי.

אני לא מצליחה לחשוב כבר או להתרכז במשהו ועד שכבר יש לי טסט אני פתאום לה מצליחה לנהוג בכלל והוא רק מעיר לי ואני בחיים לא אעבור ככה טסט או אסכים לגשת. והוא מצפה ממני לעבור בראשון וזה מתסכל, כי אני לא מצליחה עכשיו לעשות כלום.
אני לא יכולה עם המרחק הזה, לא יכולה להרגיש שוב כמה אני גרועה שוב להרגיש לא מוגנת משום דבר.
רוב הבכי נשאר בגרון, קצת יוצא החוצה והופך אותי למשוגעת.
אולי אני צריכה להפסיק עם הכל כבר ולוותר. מה זה משנה מה יקרה, אני לא אעניין אף אחד ולא יפריע לאף אחד.

אני לא מצליחה לישון מהתקפי חרדה ולא מצליחה לישון גם בלי התקפי חרדה ומשובש לי הגוף. מתי אני אמות כבר.

אני צריכה אותו קרוב אליי, שישמור עליי מהתקפי חרדה, שיהיה לי משהו להיאחז בו.
חרא לי על הבוקר וזה דפוק. ועוד שניה הוא נעלם לחודש. או יותר.
אין לי כח כבר, אני רוצה לישון לנצח.

(אני רוצה שזה יגמר. אני חייבת את זה.
אני לא יכולה עם עצמי עוד.)

אני עומדת חסרת אונים מול היום הזה.
תכננתי ליסוע לים, לשבת על החוף ולהתנתק מהכל. לא לחשוב על שכול, לא לחשוב על מה שאיבדתי. רק לברוח מהמציאות הזו ששואבת אותי עמוק אליה בלי לשים לב אפילו. במקום זה אני אשאר בבית, ארעד בצפירה, אהנהן לאבא ואמא שאני בסדר, וכלום לא קרה ולא קורה, ואמות מבפנים לאט אבל בטוח. אני אף פעם לא יודעת מה עושים ביום הזה. שנה אחת ישנתי עד מאוחר ולמדתי למתכונת או בגרות, שנה אחרת התפרקתי בידיים של חברה באולפנא, שנה אחת הייתי בהר הרצל. ומכל דבר כזה רק רציתי לא להיות ביום הזיכרון הבא, רק לא להרגיש שוב את כל הכאב הזה שמורגש כל יום אבל מתעצם קצת כי יש אישור מהסביבה לכאוב, יש אישור להתאבל ולזכור. לא משנה אם אני זוכרת אותם כל יום כל היום, שזה נהיה חלק בלתי נפרד מהיום שלי.
(אולי מה שהכי חסר לי השנה זה חיבוק, עוטף כזה שיהיה אפשר לרגע להרגיש מוגן ושמישהו חולק איתך את הכאב הזה. אבל תמיד הייתי לבד איתו, ואשאר לבד איתו. ההרגשה של השותפות בכאב היא רק אשליה, לעולם לא יצליחו להבין.)
אני מפחדת מלחשוב, מפחדת מללכת לישון. מפחדת מהמפגש הזה עם תמונות וקולות שצפים שוב.

הוא יוצא בחמישי, שהשבוע יעבור מהר מהר. רק שלא יסגור שם עוד חודש וחצי אחר כך.
כואב לי הראש, לא אכלתי כמעט, אני רוצה שוקו. אני צריכה חיבוק, נשיקה, להיעלם.
(מתי כבר אוף. אני מפחדת כל-כך.)

פורום "חבר בשמוחתא ית"ל" הפורום הותיק ביותר של הישיבות, פורום הישיבות הסגור בערוץ 7, היחודי בכך שמתאים אף לבני ישיבות קטנות ותיכוניות כאחד עם בני ישיבות גבוהות מזמין את כולם לבוא ולהתחדש בשעריו ל"זמן קיץ - קורונה"

דיוני תורה מרתקים בשעות קבועות יתקיימו בע"ה במהלך פרק זמן הקיץ - קורונה במידה ויהיה ביקוש לכך ונראה שהדבר מצליח - לפי נושאים שאתם תבחרו!

https://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/f450

בואו בשמחה!

את רק צריכה פשוט להפסיק, מה הבעיה. פשוט להפסיק.
את לא תביני, לא תצליחי להבין מה זו הפרעה, מה זו אובססיה, מה זה אי שליטה.
את לא תביני מה זה לשנוא את עצמך כל יום בכל רגע, רק בגלל זה, בגלל שאת לא מצליחה לשלוט בעצמך. רק תתעצבני ותצעקי שזה מגעיל, ושאי אפשר איתי עוד, ושאפסיק. את חושבת שלא ניסיתי, שלא השתגעתי מבכי ומדחף שאני לא מצליחה לשלוט עליו ולא הצלחתי לנשום בשביל לנסות, אפילו דקה?
את לא תביני. רק תצעקי, רק תשפילי. אבל את בחיים בחיים לא תביני. אף אחד לא יבין.
רק ללמוד לשתוק, לא לדבר. אולי אני באמת אלך לשם ודי, אני לא צריכה להיות בעיה של אף אחד.
אני לא רוצה שהוא יבכה בגללי, אני לא רוצה להכביד עליו גם, אני לא רוצה להיות הבעיה של אך אחד, למה אני לא מצליחה לסתום או לפחות לא לשלוח הודעות שוב אחרי שמחקתי. אולי זה דווקא בגלל שאני כל-כך אוהבת, אני לא יודעת איפה להכיל הכל, אני לא רוצה לפגוע בו, לא רוצה לגרום לו רע, גם אם הוא רוצה.
למה אנשים מבטיחים שהכל יהיה בסדר, שהכל יעבור. כלום לא בסדר, שום דבר לא עבר. הכל רק נהיה רע יותר ורע יותר.

(עוד שבועיים. אני צריכה אותו איתי כלכך. ואם לא אז שלא יהיה סגר ואני אסע איתה לים ואתפרק ולא אנשום, ויהיה מישהו להחזיק אותי כשאני אתפרק. או שכמו שאני בדרך כלל, לא משתפת, לא מראה כלום החוצה. נחנקת עם הכל לבד. כנראה שזה מה שיהיה.)

אני לא מצליחה אני לא מצליחה.
למה הדמעות חונקות לי את קנה הנשימה, ואני דוחפת אותן בכח חזרה לגרון.
אני צריכה את זה כלכך, וזה רק יגרום לי לפחד מעצמי עוד יותר. אי אפשר עוד, להיות כל הזמן בין לבין. לנוע בין 2 הקצוות במהירות דרסטית.

מי הסכים לו להתגייס בכלל, אני צריכה אותו לידי כל הזמן.
לעזאזל זה מתסכל כלכך, חודש בלי חיבוק, בלי נשיקה. חודשיים או יותר בלי לדבר כמעט. גאד למה זה עושה לי לבכות.
למה כשהוא בוכה לי בטלפון אני לא לידו ולא יכולה לחבק אותו.

נגמר ארץ. אני מחוקה מעייפות, לא מסוגלת לעשות משימות.

יופי, תעשו לי עוד מצפון, עד שהייתי טיפה רגועה לפני רגע.
תמצפנו אותי ותכבידו עליי עם שיחות ותעיקו עליי עוד בטלפון ואז בשיחה ותגידו שאני לא משתפת ולמה חוזרים כל פעם אחורה אחרי שמתקדמים ולמה ולמה ולמה.
ותבינו פשוט שאני לא רוצה לדבר, שאני רוצה הפסקה מעצמי, ממכם, מכולם.
ואם יהיו עכשיו שבועיים סגר בבית אני אשתגע, אני לא יכולה להכיל דברים כאלה. לא מסוגלת.
למה שירשו לי ליסוע אליו, למה שירשו לי להישאר פה יותר מיום, למה הכל מדאיג אותי.
אין לי כסף ואבא גם לא עובד עכשיו בגלל בקורונה הזו ולמה אני לחוצה למרות שהם לא רוצים והם אומרים שהכל בסדר והכל בשליטה אבל הערות שהם זורקים מסתירים את זה שלא, הכל לא בסדר אבל אל תחיו בהרגשה של חוסר, כי תמיד יש.

אין לי כח כבר לכל המצב הזה, אין לי כח לבית, אין לי כח לפה, אין לי כח לנשום.

קחו ממני את כולם, בבקשה.
שאף אחד לא יאהב אותי, שאף אחד לא יתקרב אליי, שאף אחד לא ירצה אותי.
הגבתי לך כדי שלא תיפגעי, אל תדברי איתי על זה שאת רוצה שאני אשמור על קשר גם ושלא רק את תהיי היוזמת. אני לא רוצה אנשים אני לא רוצה.
אין לי כח עוד לנשום כבר. ברור שאבא יחזור מאוחר מידי וכבר לא יהיה לי איך לצאת מהבית. ברור שאתם רוצים שאני אשאר ואשתגע במיטה לבד.
אתם לא מבינים מה זה דיכאון, אתם חושבים שאני מטופלת אז הכל בסדר. אני רק חצי מטופלת, ואני כבר לא יודעת מה זה להיות בסדר. אז פשוט תסתמו ותעזבו אותי.
תניחו לי, אני לא רוצה להיות יותר. תנו לי ל.

הוא משתלט לי על כל הגוף, בלי שום יכולת לעשות משהו.
אי אפשר לזוז מהמיטה, אי אפשר לנשום.
למה העיניים רוטטות כמו במצב בכי, רק שלא יצא.
לחנוק את הכל, את הקול, לא לדבר עם אף אחד. לא להיות. להיכנס למצב של אי קיום אי תקשור, לא לפתח דיבור.
לא להדאיג. במיוחד לא אותו, הוא יבוא אם רק אגיד שאני צריכה חיבוק.
לא להדאיג אף אחד. לא להגיב, לסנן את כולם.

אני צריכה פאזל, לשקוע במשהו אינסופי.

פיזית, אני לא מסוגלת לזוז.
אני רוצה שיבוא לחבק אותי.
האוכל שלי היום מסתכם בכמה עוגיות. אני חלשה ואין כח, די לכאב ראש. אני משתגעת.
אין כח לקום לכיתה לקחת משהו משם ואני רוצה להתקלח כבר. שמישהו תנקה את המקלחת.
אני רוצה ל-.

זה להיות רגע אחד בסדר והיפראקטיבית ורגע אחד לא להצליח לקום מהמיטה. פיזית.
אין לי כח עוד למעברים החדים האלו, אין לי כוחות להכיל אותם.
מחר נוסעים לבד כנראה כי מסתבר שהיא סגרה שירות. אני לא רוצה ליסוע לבד.

(שקט זה חשוב ונצרך. וחיבוק.)

ואיך הכל פתאום צונח, ואיך העייפות פתאום משתלטת על כולי.
עבדתי היום כל-כך הרבה, על חשבון ללמוד למבחן.
אני רוצה לצרוח ולבכות וחיבוק, סתם ככה. כי אני גמורה מכל בחינה אפשרית.
למה להיות זה כל-כך גומר.

אני רעבה ואסור לאכול. אני כנראה רעבה כי רע לי וכי אני לא אוהבת שיחות, הן מקשות עליי. אני אתאפק ולא אוכל.

מה היא מתה פתאום, מה. היא הייתה בסדר עד יום שני. ומה קורה במשפחה הזו לעזאזל.
אני לא רוצה ולא מצליחה ולא יכולה להכיל הכל.

למה אי ביטחון עצמי משפיע על הכל. למה רואים את זה כל-כך בבירור.
השקעתי כל-כך בשביל ליסוע עד לשם, היינו 2 בנות, ואי ביטחון עצמי שכנראה יגרום לי לא להתקבל לשם, או לכל מקום אחר שאני רוצה. למה אני דפוקה כל-כך.
אין יותר טיפול ואין יותר כלום ואני אתדרדר עוד ועוד עד הסוף. זה מה שקורה כשמזניחים.
(הייתי אתמול חשופה מידי, גם שם וגם איתו. פגיעה על גבול ההתפרקות.)

אני לא יודעת מה אני רוצה בכלל. אולי רק להישאר במיטה עם סרטים כל היום וזהו.