אני זוכרת אותם בשעות הקטנות של הלילה, צפופי נעליים, מהבילי נשימות, אני זוכרת אותם עומדים יחידים בהמון מתבוסס. אותם סנטרים נדחקים אל מעיל, אצבעות מחפשות כלום להיאחז בו.
אני זוכרת רחובות אפורים נשפכים אל התפתלות, את חנות הקצב, השען, הספר. לו היה אוטובוס היה בו ריח שוק, אבל ברכבת הריח הוא ניחוח הכפור, השינה, הדרך הביתה. אני זוכרת טפטופים וריצת ילדות בנעלי בית־ספר, בנים משתובבים תחת צינור מים דולף, נערים מחכים בפתחי בניינים.
אני זוכרת אותם בשעות הגדולות של הלילה, כשכל עצירת נשימה היא עוד אהבה, עוד געגוע. פסנתרי הקטן מנגן אותם כפי שאני רוצה אותם, קטנים, מתגלגלים במורד המסדרון אל שולחן התה, מביטים בחלון אל השלג שאך זה התחיל לכסות את שביל החצץ.
אני זוכרת את מרבד הכניסה ואת הסינר הלבן, את הספרים על המדף, את המפית על השידה, את הנרות, את הגביע, את החנוכייה, את הוויטרינה המנצנצת מרוב חגים.
הלוואי הייתי יכולה לקום מהמיטה לליטוף תלתלים עטויי סרט, לנחמת כתף מתייפחת, למטפחת עומדת בחלון. הייתי מחייכת בשנת ארבעים וארבע וצוחקת בשנת ארבעים ושבע וקונה נעליים חדשות מטפטפות, נהדרות. אני זוכרת אותם בשנת שלושים ושמונה.
לאה, לאה, לאה! אהובה יקרה שלי, עדינה מתחמקת, לאה! סורי מהחלון, אנא, הביטי בהם הקטנים, מחכים. אל תניחי לתעתועי משחקים להרחיקך החוצה, קחי אצבעותיהם בידייך, לאה, לאה, לכי לחדר, תרקדי.
לאה...
אני זוכרת אותם בשעות הקטנות של הלילה. אני מחבקת אותם על תלתלים וכתף ומטפחת. על מרבד ושביל ובין חנויות אני לוקחת רכבת אחרונה. השמיכה כבדה עליי אבל תוכי קל, קל, קל. אני זוכרת אותם כשעוד אפשר לזכור, אני אוהבת אותם בחיצים נשלחים, בשעות האלה הכול אפשרי.
אני מעדיפה לא לחשוב על זה עכשיו, אולי ביום אחר
