היי וואו.
נמאס לי.
אני עייפה רצח.
ואדישה. ממש.
ולא כואב לי על ארץ ישראל.
אני שמדברת אידיאלים.
לא מצליחה לכאוב באמת.
אני.
אני שהראיתי לה את הקטע ההוא שכתבתי.
שהיא אמרה שהוא מהמם ונתן לה מלא נקודות למחשבה
ושברור שהכל הולך ביחד
עם ישראל
תורת ישראל
ארץ ישראל
אני.
אני אטומה.
אדישה.
גויה.
כתבתי שם גם
שלכל אחד מעם ישראל כואב
גם אם הוא לא מרגיש את זה
הנשמה שלו מרגישה
וחסר לו חלק גם אם הוא מתכחש לזה או מסתיר את זה או לא מודע לזה
התכוונתי בעיקר כנראה לשמאלנים וחילוניים
שלא מבינים את הקשר
בין עם ישראל
תורת ישראל
וארץ ישראל.
והנה
אני
בין אלו.
אחת מהם.
גויה.
לא מצליחה לכאוב.
אין לי מושג מה הולך להיות בשבוע הזה.
הוא הולך להיות זוועה.
היום אמא מתאשפזת עד שלישי.
מחר בגרות ובעיקרון צריך להיות באולפנה
שלישי גם יש את הסיום שלהן ביישוב אבל גם צריך בעיקרון להיות באולפנה אבל גם כנראה יצטרכו אותי בבית.
טאטע מה אני עושה????????????
היא אמרה שהיא ממש לא רוצה שאני אפסיד כל כך הרבה, ואם אין לי ברירה אז שאני אשלח אישור הורים.
מה אני אענה לה?!
שאני לא ממש יכולה לשלוח אישור הורים?
ההיא שאלה אם אני אשן אז.
אמרתי שלא,
אבל אני אצטרך לעשות משהו שאני ממש לא רוצה.
לבקש מאמא או אבא לשלוח אישור הורים.
טאטעעעעעעעעעעעעעעעעעע
לא רוצה לא רוצה לא רוצה.
אני לא יכולה.
לא יכולה.
אוקיי?
אני רוצה להיות אחרי שלישי.
בעצם אחרי רביעי.
אבל לא באמת רוצה כי אני מפחדת פחד מוות מהחופש הזה.
אתמול היא אמרה לי שאני אדע שלפעמים יש הפתעות.
אמרתי שהלוואי,
אבל מה אני אעשה שאני כבר עמדתי בסיטואציה כזאת ואני יודעת איך זה יהיה??
ביותר מדי סיטואציות כאלו.
אמא מאושפזת,
אבא איתה,
אני צריכה להיות בבית ולשמור על כולם ולהשליט איכשהו סדר בבית.
ועכשיו זה מהיום עד שלישי.
אני רוצה להיות אחרי זה.
אוף אוף טאטע.
מחר אני אצטרך להביא את התיק הגדול שלי,
וללכת לפנימייה (אמאלה כמה זמן לא הייתי שם. הצילו),
ולארוז,
ולהדפיס את העבודה,
ואז לעשות את הבגרות ולגמור עם זה כבר,
ואז ישר חוזרים הביתה להתעסקות עם הילדים ולעשות להם ארוחת ערב ולהשכיב אותם לישון.
ושלישי...
שלישי זה יום מבוזבז ממש.
אין באמת כלום לעשות.
אבל צריך להראות נוכחות.
אולי אפילו אני אביא דברים לפנימייה למרות שממש לא נראה לי שאני הולכת לישון כי שנים לא עשיתי את זה.
אז שלישי בוקר יש נראה לי נקיון בכיתות וכזה עם המחנכות וכו'. וואי איך שאין לי כח לזה.
ואז הולכים הביתה,
לשמור על כולם ואולי ללכת לסיום שלה,
והלוואי שאמא כבר תשתחרר,
ואז ייגמרו הימים המטורפים האלו.
ואז יהיה את יום רביעי.
תעודות. מי צריך אותן בכלל.
פרידה.
יום מזעזע.
היא בטוח תבוא אליי להיפרד אישית אם אני לא אהיה בשלישי. ונראה לי גם אם אני כן אהיה. אוף. נשרוד. ברוך ה' שזה ייגמר סופית וזהו. אני צריכה פשוט לשכוח ממנה. החופש יעשה את זה נראה לי. הלוואי. לא באמת. אני לא מפסיקה לחשוב עליה.
ואז.
חופש.
אמאלה.
בואו לא נדבר על זה.
אופ.
אני מפחדת ממנו ממש.
בואו נשים את הדברים על השולחן.
אני.
שונאת.
את.
האולפנה.
הזאת.
מתעבת.
לא.
רוצה.
לחזור.
לשמינית.
טאטע למה יש לי עוד שנה לסבול?!
אופ.
אני באמת לא רוצה גם שמינית. לא רוצה.
המורה נשארת. זה גרוע. כאילו לא, פשוט אני כועסת עליה בטירוף ואי אפשר להגיד שונאת אותה אבל מפחדת ממנה וכו'.
המדריכות משתנות.
ברוך ה'.
עכשיו
אני חייבת להגיד לעצמי
שאסור לי.
אסור.
להקשר למדריכות.
ואסור לי לפתח ציפיות.
ואסור לי לתת למדריכות שהן כולה שנתיים מעלי להרוס אותי.
אוקיי.
הלוואי שאני אעמוד בזה.
נקווה שהן יהיו חמודות.
ושמינית.
איכ.
אוף.
הלוואי שהיא כבר תשתחרר מהאשפוז שלה ולא תכנס לשם עוד פעם שנה הבאה, ככה יהיה לי אותה באולפנה וזה אולי יקל.
וואי אני מתגעגעת לבן אדם הזה.
אז נכון שדיברנו שבוע שעבר.
אבל אני סתומה שלא התקשרתי אליה בשישי.
ועכשיו מה?
עד שישי הבא?
וואי טאטע.
אני צריכה ללמוד לשון.
פיכסה.
אני ממש לא עושה את זה.
ואני גם לא ממש אעשה את זה.
אוף.
אני פשוט סתומה.
אין יותר ממני.
אני לא מבינה למה כבר כל כך הרבה זמן אני אדישה.
אני חייבת משהו שיעורר אותי.
שאני אצעק. אצרח. את הכל.
שאני אבכה. חזק. את הכל.
שישתחרר כבר.
אין משהו כזה.
אני חייבת התבודדות.
כבר חודש שאני אומרת את זה.
על מי אני עובדת.
אני לא אעשה את זה.
אני רוצה את ****.
ממנה יהיה לי קשה להיפרד.
למרות שאמרנו שנלמד. בא נראה אם זה באמת יחזיק. אם באמת נתחיל את זה בכלל.
אוף.
בא נראה מי מהילדות שאומרות שהן חברות שלי באמת יזכרו אותי בחופש הזה.
איכ.
יש לי הרגשה שאני הולכת להתמוטט.
ולהתאכזב.
מאד.
אוי טאטע רק שיעברו כבר הימים האלו.
בהצלחה.
לכולם.
ובריאות.
הנפש והגוף.
ושלא יהיה קשה מדי.
למרות שזה נראה שכן.
אוף.
טאטע.
י'עתיקה!
ברור שבעד....
