ראה מכתב פתיחה.
יש כאן שרשורים מחודש סיוון. המטרה היא לעודד את מצב הרוח.ליידי מאדם מיס
בטוח אתה שזהו פורום נטוש בכל המובן של המילה?ליידי מאדם מיס
בסדר.ליידי מאדם מיס
וואי ה' תכוון אותיאיזה טוב השם!
אתמול צעקתי והתעצבנתי על אמא
כי היא לחוצה מידי וכי היא מפרשת אותי לא נכון.
אז מהתחלה.
אתמול הייתי עייפה אחרי העבודה וגם כאבה לי הבטן
ואמא לא ביקשה עזרה אז לא עזרתי.
כי זה נראה שהיא די מסתדרת.
ואם היא צריכה עזרה- אז שתבקש. אני לא אמורה לנחש, ניראלי..
בקיצור אז ראינו סרטון
ואז היא נכנסה עם הפרצוף חמור הסבר שלה
וניחשתי שהיא כנראה צריכה עזרה
אז שאלתי אותה זאת והיא ענתה שכן
לערוך שולחן..
ולפני זה להחזיר את הכלים לארון
החזרתי את היבשים והיא אמרה נוו תחזיר את הכלים
והיא אמרה לא אז תנגבי את השאר ותחזירי.
ראיתי שאין מגבת נקיה אז הלכתי להביא מהחדר
ובנתיים **** שמה את הסיר במקום שאסור
ואז אני שומעת את ה'אמא' הזאת צועקת עלי
וממשיכה לצעוק כאילו לא יודעת מה קרה איזה היסטריה מה קרה
היא חשבה שאני שמתי את הסיר שם אז היא התחילה לצעוק כמו משוגעת וסליחה על הביטוי!!!!!!!!!
אז רק מהכעס המגעיל הזה וגם ככה לא היה בא לי לעזור,
התעצבנתי עליהה כ"כ ונפלטו לי מהפה מילים לא יפות כ"כ
והיא החזירה לי ודיברה אלי גם לא יפה
יאלה אופ למה זה צריך להיות ככה.
למה אי אפשר לדבר על הדברים?!?!
למה אי אפשר לבקש יפה. למה צריך לצוות. למה הכל צריך להיות עכשיו. למה הכל בחוסר סבלנות. למה הכל בסבר פנים חמורות ולא בשמחה. למה?!!?!?!!?????
אני בנאדם שרוצה לעזור,אבל אמא, את גורמת לי לא לרצות לעזור בזה שאת שופטת לרעה, בזה שאת לא מאוזנת בעליל.
בזה שהקשר שלך עם אבא לא משהו ואת חושבת עליו רע בליבך ומדברת עליו לשון הרע לידינו. וזה שהוא חסר סבלנות כלפייך לפעמים ומדבר אליך לא יפה..
צריך כבר להפסיק עם העוול הזה
שמדברים אחד אל השני לא יפה.
תתבגרוו כבר. תדברו איתנו אנחנו נבין בלי צעקות.
תפתרו דברים בצורה בוגרת
*-*אנונימי (פותח)
מחר.
מחר פסיכיאטרית.
הלכנו היום למגמה.
ואמרתי לה שאני לא רוצה את מחר.
היא שאלה מה יש מחר.
אמרתי- פסיכיאטרית.
שאני לא רוצה את זה.
ושישמצב שאני מתאשפזת.
היא עוצרת.
רגע רגע רגע.
תספרי, אי אפשר, מה זה ככה.
התחלתי לספר לה.
קצת על שבוע שעבר.
ומה היה עם ההורים והמחנכת והחברות.
ועכשיו פסיכיאטרית.
ויש סיכוי אשפוז.
היא שאלה כמה אני שוקלת.
פחח.
אמרתי לה שאני לא יודעת,
ושגם אם ידעתי, למה נראה לה שהייתי אומרת לה.
ושהיא הייתה מתעלפת לי.
היא אמרה שנכון.
פיכ.
ואז המשכנו את העבודה.
כאילו כלום.
אני כבר ממש לא הייתי שם.
אבל די התקדמנו. יפה.
כשהלכנו לכיתה חזרה מהשיעור,
אמרתי כזה- טוב, אז ביי.. לא יודעים אם ומתי ניפגש שוב.
היא אומרת שאני אדבר איתה ושיש לי את המספר שלה.
אמרתי שבאשפוז לוקחים את הפלאפון.
היא אמרה שאם מאשפזים אותי אז שאני אשלח לה הודעה מאמא או אחות.
פף.
וצעקתי לה שם בערך שלא. זה לא יקרה זה לא יקרה זה לא יקרה.
איכ איכ איכ.
אלוהים.
היא הלחיצה אותי עוד הרבה יותר.
פתאום זה נהיה מוחשי.
פתאום אני מבינה שישמצב.
פיכ. לא רוצה לא רוצה לא רוצה.
קשה לי.
קשהקשהקשה.
איך. איך לעזאזל.
למה.
איך הגעתי לפה בכלל.
מה הקשר של זה אליי.
לא רוצה כלום.
להיגמר וזהו.
אמן שנמות היום.
לא רוצה את מחר.
שלא יגיע.
לא רוצה לא רוצה.
אופ.
די.
פשוט די כבר.
אני מפחדת מדי מדי.
שום דבר לא מרגיע.
די לרעוד ודי לפחד ודי.
די הכל.
די החיים האלו.
שהם לא בדיוק חיים.
פיכ.
פ.ש.ו.ט. ד.י.
נגמר לי.
*-*אנונימי (פותח)
הימים האחרונים פשוט חתיכת חרא אחד גדול.
ממוצש,
בעצם, משישי או אפילו לפני,
אני פשוט לא נרגעת.
אני לא נושמת.
אני לא מפסיקה לרעוד.
אני חלשה חלשה חלשה.
התעלפתי פעמיים.
וזה בפיזי.
נפשי..
אני פשוט לא נרגעת. לא נרגעת.
כלום לא עוזר.
אני בלחץ מטורף.
אני בחרדות.
כואב לי פסיכי פסיכי פסיכי.
לא רגוע לי. פשוט לא רגוע לי.
אני לא מפסיקה לעשות שטויות.
אני לוקחת מלא כדורים וחותכת וגם וורידים ועושה דברים שאסור לי.
אני רוצה למות. וזהו. פשוט רוצה למות למות למות.
אין לי כלום. לא נשאר לי כלום.
אני לא מסוגלת. לא יכולה כבר. פשוט לא יכולה.
אי אפשר להיות ככה ככ הרבה זמן. אי אפשר לשרוד ככה. בלי להירגע בשום צורה. בלי לקבל קצת כח מאיפשהו.
בקצב הזה אני באמת אתאבד וזהו.
אי אפשר להישאר ככה. פשוט אי אפשר.
היא אמרה לי לדבר עם הפסיכו.
מה היא תעזור.
אני גם לא רוצה.
אני לא מכירה אותה מספיק זמן בשביל לעשות את זה. בשביל לסמוך עליה. בשביל שאני ארגיש בנח לדבר.
בכללי אני אף פעם לא אעשה את זה. אני מכירה את עצמי.
מה עושים מה עושים מה עושים.
מצידי אני מתאבדת.
הרגע.
כלומר אין לי ככ איך הרגע. אבל בתיאוריה.
היא קצת הפחידה אותי.
טיפה.
לא יודעת איך זה הצליח לגעת בי.
זה לא באמת מזיז לי.
סתם זה נמצא לי עדיין בראש וזה מעיק וזה מלחיץ.
צריך להעיף את זה ומהר.
די די די.
אי אפשר ככה.
לעזאזל.
כואב לי מחולשה.
כואב פסיכי.
דיייייייי.
פשוט די.
אני רוצה לבכות.
אני רוצה לצרוח.
אני רוצה.
אני רוצה למות.
שיתנו לי לסיים את זה בשקט.
זה לא הגיוני.
זה לא הוגן.
שום דבר פה לא הגיוני ולא הוגן.
אבל עדיין.
היא כתבה לי אתמול הרבה הודעות ארוכות.
"אני רוצה לבכות. ואני אוהבת אותך כל כך. ואני רוצה לנער אותך כי יבוא אור!"
"רק תישארי.."
מזל שלא דיברנו באמיתי ורק התכתבנו. שלא הייתה בוכה לי באוזן שאני לא אלך, כמו עטרת..
בעצם אולי זה היה מזיז לי קצת משהו. אז לא יודעת.
די.
אופ.
אלוהים
אם אתה קיים
ובאמת אם להתאבד זה רק לתת לנשמה שלי לסבול עוד הרבה הרבה יותר
סבל נצחי שלא נגמר
אז
אז
אני לא באמת רוצה את זה
כי מה שאני רוצה זה לגמור את הסבל והכאב
אז מה כן?!?!
מה????????????????????????????????????????????????????????????????????????????
אני נמצאת בשפל
הכי הכי שפל שיש.
אז מה. מה.
אני. רוצה. שייגמר. כבר. הכאב הזה.
שייגמר החושך והתהום
שיהיה אור וטוב.
אני לא מאמינה שזה יקרה.
אבל מה כן. מה.
לא יודעת. לא יודעת כלום.
בחייאת.
אינעל דינק.
מה אני אמורה לעשות עכשיו.
אי אפשר להמשיך ככה.
אי אפשר.
לגמור?
אני אומרת כן.
כולם יגידו לי לא.
האמת.
עכשיו
באמת יש לי עכשיו
פחד פיצי
ואני לא ככ בטוחה
וזה איכ וזה מעיק עליי
ובכלל אם ל אז מה כן
אבל די די די.
בחייאת
אני ככ מבולבלת ומעיק לי ודייייי
אני רוצה לבכות
לבכות לבכות לבכות
ולהירדם.
וזהו.
"שהכאב ימצא לו חברים לטייל איתם בלילה"
לא רק בלילה.
תמיד.
ורק שלא ימצא אותנו.
כי אנחנו נגמרנו כבר מהכאב הזה.
נגמרנו.
הכאב גמר אותי.
גמר עליי.
הוא ניצח אותי.
הוא הכניע אותי.
הוא כבר לא חלק ממני,
הוא נהיה אני.
"אתה סיימת לוותר על האמת, שכל יום מבפנים היא צועקת שכבר די לה, עוד מחכה שתתעורר"
אבל מה אם אני לא יודעת מה האמת?
לגמור או לחיות?
להתייאש או להיאבק?
איך אני אמורה לדעת מה נכון.
"גם אם נדמה שהרמנו ידיים
עמוק בתוכנו מעולם
לא אמרנו נואש"
באמת?
המשפט הזה הציל אותי לפני שבוע וחצי.
אבל זה כבר לא.
זה נכון או לא?
די די די.
אני לא יכולה.
לא יכולה ככה.
לא יכולה לבד.
לא יכולה.
מה עושים.
אני
רוצה
סימן
אני
רוצה
עזרה
אני
רוצה
אמת
- - -
*-*אנונימי (פותח)
למה למה למה.
מגעיל לי נורא.
שבת.
אמא אמרה שאפרת רוצה שאני אשן איתה כי בעלה בבי"ח עם חיים.
פף אוקיי שזה לא עושה לי טוב לשמוע שהוא היה מורדם ומונשם עדיין.
אבל לא. אין סיכוי שאני ישנה במקום שהוא לא המיטה שלי.
ואמא בחיים לא תבין את זה.
"ישנה" עלאק.
צריך לשאול את אבא אם מותר לקחת את הכדורים ההם בשבת.
כי קצת כדאי אולי.
או שניקח לפני שבת.
ואז זה לזכור.
או שניקח למרות שאסור כי במילא אנחנו מחללים שבת אז מה אכפת לנו.
כואב לנו נורא נורא. נ.ו.ר.א.
שבת נפגוש אותה.
אולי אם לא נקרוס.
סתם, כן.
המורה שלי מפגרת.
מפגרת.
התעצבנתי עליה.
די בצדק נראה לי.
או שסתם כי אני מגעילה לכולם.
וחפירות ומה עם שנה הבאה ואולי תצטרפי לוועדת טקסט ומה את רוצה לעשות בהכתרה.
לא רוצה לעשות כלום. קפצי לי.
היא אמרה שהיא יכולה להיות חלק מהמסע שלי,
ללוות ולהיות פה בשבילי.
אם אני רוצה.
והיא יכולה גם לא.
אז אוקיי.
לא.
עופי לי מהעיניים.
והתעודה.
פיכ פיכ פיכ.
אוקיי, תעודה מפגרת, לא אכפת לי מהציונים.
אבל.
רק ההערת מחנכת העלתה לי את הסעיף.
למה. לעזאזל. את. צריכה. לכתוב. על. זה. בתעודה.
שהיא נשארת לעד וכל אחד יכול לראות אותה.
אולי נשרוף את התעודה. זו גם אפשרות.
ישבתי שם די רחוק ממנה.
מכווצת ומתוחה.
אח"כ נגיד ראיתי את אורה יושבת לידה.
קרוב אליה, משוחררת, שמה רגל על הספסל וכו'.
איזה הבדל.
ברביעי בבוקר דיברתי עם שפרה
היא אמרה שרבקה השתחררה אבל עדיין בבית וצריך לשמור עליה וכו'.
פיכ.
די כבר.
שתתרפא. שיהיה לה טוב.
קצת ברביעי בלילה וחמישי בבוקר התכתבתי עם אורית
וההודעה האחרונה ששלחתי הייתה ממש דורשת תשובה.
והיא לא ענתה עליה.
פיכ.
אח"כ ראיתי אותה באולפנה
אבל.
וגם ראיתי את עטרת.
ודיברתי איתה קצת.
וסיפרתי לה על הכותל ועל הטיפול ועל זה שאמא לא רצתה פסיכי ועל הכדורים הטבעיים.
נמנמ.
אתמול לקחתי ויטמינים ואת הכדורים.
הצלחתי להירדם.
קצת. לקצת זמן ומיליון התעוררויות באמצע.
אולי זו התקדמות. לא יודעת.
בכ"מ זה רק היום הראשון.
היום ניקח שוב.
ולקחתי ויטמינים היום. יפה לי.
פחח.
כואב לי הכל ואני חלשה ממש ואני חצי לא פה.
מה נעשה איתי מה.
ובכלל אני מתישהו צריכה ללכת לרופא כדי לקבל פטור מספורט.
פיכ.
איזה רופא?
הכי טוב את ההוא כי הוא כבר יותר מודע ואליו הלכנו פעם שעברה.
אבל.
איכ אני בכלל לא רוצה את זה.
אבל אני חייבת.
אולי מישהו יעשה את זה במקומי?
אבל איכ אמא בכלל לא מבינה.
הם כאילו לא קולטים שאם אני כ"כ הרבה לא מרגישה טוב ונראית חלשה וכו' אז כאילו..
לא את צריכה לעשות ספורט. זה יעשה לך טוב.
אה אוקיי.
זה יעשה לי חרדות. זה מה שזה יעשה לי.
ואני פשוט אקרוס שם.
אתמול בהסעה נתקלתי במורה לספורט
פיכ
שתינו עשינו כאילו אין לנו שום קשר
פשוט התעלמנו
באלי לקבל כבר פטור ולבוא אליה ולתת לה וזהו.
זה עושה לי רע לראות אותה.
חרדות ולחץ ומה לא.
איכ לנו.
פשוט איכ.
חרא של מצב.
אנחנו צריכים בכלל לסדר ולנקות כבר את החדר
אחרי שלושה שבועות שהוא נשאר ככה בבלגן וסירחון
דיכאון בראבק, הא?
אנחנו צריכים שמישהו ידבר איתנו וירגיע
אין כזה
ואנחנו גם לא נשאל אף אחד
ונישאר ככה
וזהו.
לעזאזל למה לא גמרתי כבר.
ועכשיו אני לא בטוחה.
למה.
יואו.
פיכ למה שלחנו לה הודעה
סתם להכביד עליה
אנחנו מפגרים היום
בעצם תמיד.
די כבר די די די.
בחייאת.
באלנו להיכנס למיטה ולא לצאת אף פעם.
באלנו למות וזהו.
זה יהיה כ"כ טוב לכולם פה.
פוף.
אין לנו כח לכלום.
אולי ניקח עוד כדורים.
נמנמ.
באלי לחתוך.
באלי וריד.
אבל אני לא אצליח. אני חלשה מדי.
כבר אחת וחצי וזה מאוחר.
ועוד לא עשינו כלום היום חוץ משתי חלות וזה גמר לנו את הכח.
איכ.
שבת.
אנחנו שונאים שבתות.
שונאים.
מתעבים.
לפחות אולי אם נפגוש אותה זה יעשה קצת טוב. אולי.
נמנמ.
ביי עולם.
אני שונאת אותך.
*-*אנונימי (פותח)
אופ
הלוואי שהיא תבין
הלוואי שהיא תדע.
שלא תלך לי.
אם היא תלך לי
אני אמות.
סופית.
אני אלך גם.
אני אוהבת אותה נורא
אני דואגת לה ממש
ואופ. די. אמן שיהיה לה כבר טוב. טוב גלוי ומתוק מתוק. שהיא תרגיש אותו ותראה אותו ושהיא תאהב את החיים.
[פף.
...]
לא הגעתי היום וזה מיוחד שהרכזת שכבה לא התקשרה אליי.
אולי כי אמרתי למוריה שאני לא מרגישה טוב אז היא אמרה למחנכת וכו.
אוקיי שאני משקרת מלא מלא.
זה לא כזה אכפת לי.
לא יודעת בכלל איך הצלחתי להגיד משהו קצת אמתי למוריה היום.
לא יודעת.
ואח"כ כשהיא שאלה מה איתי עניתי שפסדר.
היא שאלה מה זה אומר
אמרתי לא ברור ככ
זה חצי שקר.
אני דואגת לה.
אני רוצה אות חיים.
אני רוצה ש..
אופ.
שתישאר פה.
ואני מפגרת
פאקינג מפגרת
כי הי מי אני בכלל
ואני צריכה לשים את עצמי בצד עכשיו.
למרות שכואב לי וקשה לי ואיכ לי
שורפות לי העיניים
נורא
כואב לי כל הגוף
וחלש חלש
משהו פסיכי
קפוא לי עם 4 שכבות ותנור
מחר בכלל אני אצטרך כנראה ללכת ללימודים.
אין לי כח בשיט.
נבוא
נלמד שלוש שעות
ניסע לירושלים
נלך לקנות בגדים אולי
ואז ניסע לטיפול.
אין לי כח לטיפול.
מה אומרים לה מה.
שכמעט התאבדתי?
שהחלטתי
והייתה לי תכנית
ואז בסוף לא?
פיכ פיכ.
ואז חמישי
דבר ראשון
תעודות
שזה אומר שיחה עם המורה.
הלוואי שזה יהיה קצר קצר.
ויש תור לפסיכי
זה אומר שאני צריכה לצאת מוקדם
אז אולי נגיד למורה שתתן לי תעודה מהר מוקדם כי אני צריכה לנסוע
ואז לא יהיה לנו זמן לדבר הרבה.
זה רעיון טוב
הבעיה היא שהיא בטוח תשאל אותי
לא דיברנו השנה בכלל
ומאז הדיווח היא רוצה לדבר איתי.
פאק.
שילכו לעזאזל כולם.
אין לנו כח לכלום
וואי שזה טוב שיש לי מ12 חופשי כל יום רביעי
ככה אפשר לעשות מה באלי
ולנסוע לפול מקומות
ולברוח
עד 4.
שאז יש טיפול.
למה התחלתי טיפול בכלל.
לא ברור.
הלוואי שמחר לא יהיה קר.
כבר עשר וחצי כמעט
ומחר צריכים לקום ב7
ולמה שיהיה לנו כח לקום בכלל.
אולי נתעלף שוב.
סתם ככה,
עכשיו המצב שלי גרוע בעיקר פיזית
שזה משפיע על הנפשי
ומעיק לי ומגעיל לי ודוחה לי
ובאלי להקיא את עצמי אלף פעם
עד שנמות.
דואג לי לה
ולה
ולה.
די אלוהים
כמה סבל יש בעולם הזה בחייאת.
באלי לתת לה חיבוק חזק חזק
מחמם
מרגיע
אבל היא תדחה אותי
כמעט בטוח.
ואני רחוקה ממנה
מדי רחוקה.
והלוואי שהייתי לידה עכשיו.
באלי ים איתה
אמרנו שבאלנו לברוח מהבית
לים
אבל אין לי כח לזוז
היא אמרה שכשיהיה לי כח.
זה יקרה עוד המון זמן אם בכלל.
פשוט צריך לנסוע
בלי כח.
קשה לי שקשה לה
קשה לי גם סתם ככה
איכ.
מצב חרא
ואין לי מה לעשות איתו.
אני מקללת יותר מדי
זה אכפת לי?
לא ממש
פשוט אם מישהו יראה את זה הלך עליי.
מתישהו היא אמרה סתומה, או מפגרת, משהו כזה
ואז סליחה על הקללה
ואז הן אמרו שזו לא קללה
והסכמתי איתן
והיא אמרה שאם אני אומרת שזו לא קללה אז זו באמת לא קללה
שאלתי אותה בתור מה היא אומרת את זה עליי ואם היא חושבת שאני לא מכירה קללות
היא אמרה שבטוח פחות מהן
פחח
סתומה
צחקתי לה בפרצוף.
אז יש את האנשים שיזדעזעו
ו"במיוחד ממני"
איזו דוסה תמימה צדקת
בתחפושת
סו?
אני כבר לא יודעת מה שלומי
אני מרגישה רע בפיזי
וגם רע בנפש?
תמיד רע בנפש
...
אתמול
היא עם ההודעות שלה
יאו
זה היה במקום
ומה היא חשבה עליי באמצע הטיול שלהן בכלל
להתווכח איתה קצת
לרמוז [או להגיד בפה מלא בעצם
או בצורה עקיפה]
שהמצב שלי רע רע רע
ואני יודעת שהיא דואגת לי.
היא אמרה שהיא מתפללת
תמיד
אוקיי, אז יש מישהו בעולם שמתפלל עליי
בעצם גם אולי אוריה
ואבא ואמא?
אבא אמר לי שהרב בירך אותי
פיכ
מחר הם נוסעים לרשב"י
יאו
באלי לנסוע ולבקר את אוריה
"אבל יש לך לימודים!
וטיפול!"
נמנמ.
טוב
נמאס לנו
מחר אולפנה וזה בכלל לא מצחיק אותנו
ומה שלומך ואיך את מרגישה ופיכ תעזבו אותי בשקט
מאוחר ואני לא אירדם בלילה
כמו תמיד
ואיך נקום מחר בכלל.
באלי לא יודעת מה
בעצם כן יודעת
באלי למות.
אבל החלטנו שלא
ובאלי משהו יותר זמין ואפשרי עכשיו.
כלומר
כדורים?
לחתוך אני לא אצליח
לעשות דברים אחרים לא באלי
אז ניקח כדורים.
ולא נגיד לאף אחד
ונשקר לפסיכי בחמישי.
3-4 או יותר?
נמ.
נראה כמה נצליח
אם לא נקיא אתזה בכלל
אני מפגרת
באמת מפגרת
אין לי סיבה לקחת
סתם
פשוט סתם
כי באלי.
היא הייתה אומרת על זה-
שילך לעזאזל הבאלי הזה.
איך היא אמרה?
שיקפוץ מצוק.
נמ.
כתבנו מלא
והכל פה זה שטויות
אבל לא אכפת לנו.
שטויותשטויותשטויות
אני מדברת שטויות
אני כותבת שטויות
אני עושה שטויות
כולי זה שטויות.
אבל שטויות גרועות,
לא מהסוג הרגיל.
לא "מילי דשטותא".
ממש לא.
באלנו לברוח מהבית
אבל זה לא אפשרי.
פף.
לילה.
טוב הוא לא יהיה.
מה שכן יהיה זה
התקפי חרדה, בטוח
מחשבות ועוד מחשבות ועוד מחשבות
פחדים
כאב כאב כאב
איכ ופיכ וזהו.
לילה.
*-*אנונימי (פותח)
אז בשישי כשדיברתי איתה היא נתנה לי רעיון
כשאמרתי לה שציירתי דברים גרועים על היד
והיא אמרה שהיא מקווה שלא ציירתי בארטליין.
אז ציירנו בארטליין
אדום
על היד.
דברים גרועים.
וזה יישאר עד שנחליט להוריד את זה.
אבל לא נחליט.
ווהו.
שבת נוראית.
חילולי שבת בראבק, אמרנו כבר?
ופתחתי את המחברת משנה שעברה
עם הציור ההוא
ואוקיי שהוא יפה יחסית למה שהוא אמור להעביר
אבל הכי
הוא מזעזע.
וזה לא אכפת לי.
ואז ציירנו אותו
בקטנה אמנם
אבל ציירנו
על היד
עם ארטליין
שלא יורד.
כיפ.
כואב לי קשה לי מזעזע לי זוועה לי וזהו.
בואו נמות.
אולי ניקח המון כדורים ואז נמות.
אבל באלי לעשות תחקיר אמתי
ולגלות איך הכי טוב
ואז לעשות את זה.
כי לא באלי לנסות סתם ואז להיתקע כמו סתומה בבית חולים.
אני רוצה לגמור עם זה על אמת.
איך עושים תחקיר?
האמת אין לי ככ איך
וחברות בחיים לא יגידו לי כלום
צריך לנסות לבד.
ננסה אולי.
באלנו לרצוח מישו
את עצמנו בעצם.
למה לרצוח מישהו אחר אם אפשר את עצמי.
אם מישהו היה רואה את זה זה היה גרוע
כלומר
לא אכפת לי שיראו
אבל מישו שאין לו חובת דיווח ושהוא לא יעשה את זה.
אהמ.
נמאס לנו מאנשים שמדווחים.
זה פשוט גרוע שיש לי חברות.
צריך לנתק קשרים.
הבטן שלי זל מזמן
הראש כנל
וכל הגוף בעצם
היד עם גלי כאב נוראיים שבאים והולכים
נפוחה וסגולה וירוקה.
די אופ
איך אנשים אומרים שאני חשובה להם ושהם אוהבים אותי
איך אפשר לאהוב יצור ככ דוחה
וזה אומר שיהיה לי קשה לנתק קשרים. פפ.
באלנו לצרוח
אבל אנחנו נסתום
כמו ילדים טובים
עד המוות.
*-*אנונימי (פותח)
עשיתי אתמול שטויות
ובמקום לסתום פשוט ולהתנתק מכולם
שלחתי הודעה למוריה ולטליה
מוריה מסכנה.
פשוט מסכנה.
למה סיפרתי לה בכלל.
נראה לי באמת הייתה בשוק לדעת מה אני חושבת על עצמי וכו'.
היא שואלת- לא חבל?
ממ.
סתומה.
מתישהו היא כבר לא ענתה.
מובן.
עשיתי אתמול מלא שטויות.
הבטן שלי מתה כבר מיליון פעם.
לא חתכתי.
כי אין לי מספיק כח לזה.
אבל עשיתי דברים אחרים.
3 כדורים שהרדימו אותי.
קצת.
ועוד שטויות.
היום גם עשיתי שטויות.
פחות מאתמול.
אולי בשבת יהיה לנו יותר כח ונצליח לחתוך.
פפ.
חילולי שבת בראבק.
איכ אני.
שונאת שונאת שונאת.
או שההפך, ממש לא יהיה לנו כח ונתעלף וזהו. ונמות.
וואו הלוואי. חלום.
קפוא לי ואני חלשה. ממש.
אני לא רוצה שבת. לא רוצה.
נהיה כל היום במיטה ואולי נהיה עם שירים ונחלל.
שונאת שבתות. דבר מגעיל מגעיל.
אני רוצה למות.
אני רוצה לצרוח.
אני רוצה שהכל כבר ייגמר.
בחמישי פסיכי.
מה זה אומר?
שרצוי לא לעשות כלום עד אז.
פחח.
ושאני צריכה להתכונן לזה.
ובכלל רביעי עם רחלי.
יואו.
איכשהו הכל פה כל כך הזוי וכל כך מיותר.
פשוט מיותר.
אני מיותרת.
לחלוטין.
אני רוצה לסתום.
אבל לא מצליחה כל כך.
פשוט להתנתק.
ואז אפשר למות בשקט.
פח.
מצב חרא אוקיי?
נמאס לי.
בוא נקלל ונקלל ונקלל ונהיה פאקינג סתומים ונשנא את עצמנו על הכל ובסוף נמות.
*-*אנונימי (פותח)
סתם,
ככה.
אוקיי אז.
אני לא ישנה.
אני לא שותה.
אני לא אוכלת.
אני מתעלפת.
אני קורסת.
אני חלשה בטירוף.
אני לא מרוכזת בשיט.
המצב שלנו פח.
אוקיי. זה ידוע כבר.
היום כזה אמרתי לה שיש לי בחילה נוראית.
ואז היא שואלת אם אכלתי היום.
באנגלית.
כאילו כדי שלא יבינו.
פחח.
סתומה.
אמרתי שלא.
ואז שאלתי מה היא תעשה לי.
היא אמרה כלום.
ילדה חמודית.
תמימה וצדקת.
זה מה שהיא.
לפעמים זה כבר קצת מעיק מדי.
אוקיי, הבנו שאת מאמינה.
אני לא.
זה לפעמים רק מוריד יותר כשאומרים את כל הדברים האלו.
הראש שלי מתפוצץ בצורה פסיכית.
נראה לי אני מיובשת.
זה הגיוני בסה"כ.
אין לי כח.
אני רוצה למות.
אתמול סיפרתי ודיברתי.
ואז אמרתי לה על המשפטים המפגרים של הפסיכולוגית.
עם הטון המזלזל והפרצופים.
"את באמת רוצה למות?
מה זה יעזור לך?
את באמת באמת רוצה?
באמת?
את באמת רוצה למות?"
פאק, עופי לי מהעיניים.
ואז אח"כ היא עושה כזה-
אז אני אהיה לרגע הפסיכולוגית שלך, ואני אשאל,
את באמת רוצה למות?
כאילו, לא הבנת את זה עד עכשיו?
שאלתי אותה אם היא באמת לא הבינה.
אמרה שלא.
די התחמקתי מתשובה אבל אני כן חושבת שהיא הבינה. שכן.
אני. רוצה. למות.
אוקיי?
נכון.
אני פסיכית.
אני משוגעת.
אני חולת נפש.
ממ.
והיום בשיעור.
דיברו על תכונות, כישרונות וכל מיני כאלו.
ואז היא שואלת מה אם יש אדם שעושה רע וכיף לו עם זה.
בום.
היא אמרה את זה בהקשר אחר, אבל עדיין.
ואז המורה עונה לה-
אין מישהו שעושה רע וטוב לו עם זה.
תשאלי אנשים שהתמכרו לסמים, לדברים גרועים. רע להם עם זה.
מי שנהנה מזה, מי שטוב לו עם זה, זה רק חולי נפש!!
הייתי בשוק.
פשוט בשוק.
נכון.
זה היה די בהקשר אחר.
אבל.
אלוהים,
כמה כאפות אתה עוד צריך לתת לי?
לא נתת כבר מספיק?
^-^אנונימי (פותח)
"אבא אני רוצה לעמוד מולך
להאמין שאתה אבא טוב
אבא אני צריכה לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם, אבא טוב
אני אני רוצה לדעת בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עוברת בדרך
יהפוך חולשה לעצמה גדולה
אבא אני רוצה לחזור אליי
למצוא אותך שם איתי
במקור שלי אני טוב גמור, אבא
ושם אני מאמינה בעצמי
יונתי בחגווי הסלע
השמיעיני את קולך
תשירי לי שיר חדש, חדש
שיאיר ליבי ואת מיתריי"
(אבא, אביתר בנאי)
^-^אין ייאוש!
לא עבר יום אבל לא אכפת לי.
"אב הרחמן אבא יקר
תן בי את הכח לעמוד בנסיון הזה
בבקשה ממך תפקח בי את העיניים
לא אוכל בלעדיך יותר
אבא יקר תעזור לי לראות
שיש בי את האומץ להעז ולעשות
פחדים ועצמה יכולת פשוטה
לקחת אחריות אני ואתה
וכדי לעבור את הגבול הדמיוני שהמצאתי
אני חייבת חייבת להיות אמתית
ואם אין אצלי אמת אין אמונה
וזה כואב כואב לי אבא יקר
אבא יקר כשאפקח את עיניי
תראה לי שהכל עוד פתוח לפני
שאני עוד בפנים ואתה עוד קיים
שכל יום אוכל להתחיל מחדש
וכדי לעבור את הגבול הדמיוני שהמצאתי
אני חייבת חייבת להיות אמתית
ואם אין אצלי אמת אין אמונה
וזה כואב כואב לי אבא יקר
אתה לימדת אותי לקרוא לך דווקא מן המיצר
עכשיו אני עומדת כאן, בוכה לפניך ענני במרחב
לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה
אני לא מתכוונת לוותר הפעם אב הרחמן
אב הרחמן אבא יקר
תן בי את הכח לעמוד בנסיון הזה"
(אבא יקר, להקת עלמא)
^-^אנונימי (פותח)
"תועה בשדה
טורף בלב ים
מחפש אחריך
אתה נעלם
ואין סוף שבילים
מיליון תמרורים
אחד אחרי השני
מנסים להאיר לי פנים
אנה אלך מרוחך
ואנה מפניך אברח
אם אסק שמים שם אתה
ואציעה שאול הנך
בוכה וצועק
קורא לעזרה
חוץ מהד מרוסק
אף אחד לא מחזיר לי תשובה
מסתכל לצדדים
אין איש בסביבה
מה כבר חיפשתי
רק טיפת אהבה
אנה אלך מרוחך
ואנה מפניך אברח
אם אסק שמים שם אתה
ואציעה שאול הנך
קרב יום בו הלב
ירגיש משוחרר
יפסיק לשחזר
להתרפק על עבר
ואתה תתגלה
ותאיר לו פנים
ותגאל את כולנו
גאולת עולמים
קראתי בכל לב ענני...
קראתי בכל לב ענני...
אנה אלך מרוחך
ואנה מפניך אברח
אם אסק שמים שם אתה
ואציעה שאול הנך"
(אנה אלך, הראל טל)
^-^אנונימי (פותח)
"מצייר מתהפנט
לא מזיז את הראש מהדף
לא מכחול הוא צריך קצת יותר
מדובר בקווים של חייו
תוך שניות הוא בונה עולמות
מתרגם לצבעים קצת חכמה
מסביב שואלים בשביל מה לחכות
יש בים אניות
יש אומרים
שצבעים זה עולם של נדמה
לא שווה קצת פחות משתלם
לא באמת תגלה יבשת
ויש אחרים
שכמוני עוד משוכנעים
שלכל שקורה יש סיבה
ולא מתווכחים עם הנפש
מקמט וזורק
העיפרון לא שקט לא נרדם
הם בריב כבר זמן מה לא צייר
לך תבין לך תכעס על הים
יש אומרים
שצבעים זה עולם של נדמה
לא שווה קצת פחות משתלם
לא באמת תגלה יבשת
ויש אחרים
שכמוני עוד משוכנעים
שלכל שקורה יש סיבה
ולא מתווכחים עם הנפש"
(צבעים, יובל דיין)
^-^אנונימי (פותח)
"תתן אחרית לעמך,
תשיב מקדש לתוכינו.
תרומם הר מרום הרים,
תקומם קרן גדועה.
תצהיר מחשכי איווי,
תפאר יושבת בדד.
תעטה בה מלוכה לבדך,
תסיר חרפה מעיר.
תנער זדים מזבולך,
תמציא צדקה לעדתך.
תלבב את רעייתך,
תכרות לה ברית חדשה.
תיקר נפשה בעיניך,
תטהרנה במים טהורים.
תחנה בעיר חנה דוד,
תזקוף קומת תמרה.
תודיע לכל אהבתנו,
תהלך בקרב מחנותינו.
תדרוש גאולה לגלותנו,
תגלה קץ לקנותנו.
תבוא מהרה לרחמנו,
תאמירנו לך ונאמירך לנו."
(מילים: מבית מדרשו של רש"י, לחן: רבי שלמה קרליבך, מבצע: הראל טל)
^-^אנונימי (פותח)
"שוב הרגע הזה, אני אתה ויצרי
אין לי פנים להפנות יותר, גם לא תירוצים
והלכתי לאיבוד בתוך שוק הומה אדם
עמוק בתוך זוטו של ים
אבל אני יודע שלא תתייאש ממני לעולם
שוב נסתי מפניך כמו אידיוט ברחתי להרים
בניתי מסביבי חומות מגדלים חדרי חדרים
והאמת, אני בוש ונכלם
אין דבר שמפניך נעלם
מלך חי וקיים
ואני רוצה לעשות רצונך כרצונך
באמת ובתמים, אחת ולתמיד
בלי מסכים בלי מסכות
בלי לרצות לרצות
באמת ובתמים, אחת ולתמיד
שוב הרגע הזה, אני ליבי ובשרי
אין לי מילים להגיד יותר גם לא חרוזים
הנה פרטתי את עצמי בפניך לפרוטות
מדבר גבוהה גבוהה, אבל עושה מעט מאוד
וחזרתי לסורי , ושגיתי באומרי
ששוב לא אחטא ואשוב, לא אחטא ואשוב
ואיך שהוא סיפקת בידי שוב...
ואני רוצה לעשות רצונך כרצונך
באמת ובתמים, אחת ולתמיד
בלי מסכים בלי מסכות
בלי לרצות לרצות
באמת ובתמים, אחת ולתמיד"
(אחת ולתמיד, ישי ריבו)
^-^אנונימי (פותח)אחרונה
"בסוף הכול מתנקז אליי
עניין של זוויות
אני לא מבין רמזים אולי
צבעים ואותיות
מבט חטוף אל עצמי ודי
רק לא להסתכל
מה שבפנים כבר בפנים מדי
קוראים לזה הרגל
מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
לבחור נכון
אותו הקול מדבר אליי
פוגש בי בלילות
הולך מבלי להבין לאן
האם אדע לחזור
מבט חטוף מסביב ודי
יותר כבר לא אפול
יש ילד שמסתכל עליי
קוראים לזה לגדול
מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
בסוף הכול מתחבר אליי
עניין של חלומות
אם אתעורר בדיוק בזמן
אולי אוכל לזכור
אומרים יש מי ששומר עליי
נותן לי את הכוחות
עוד לא מצאתי תשובה אבל
קוראים לזה לחיות
מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
לבחור נכון"
(לבחור נכון, אמיר דדון)
***אנונימי (פותח)
היי, אפילו הצלחתי לעשות את כל השיעורי בית. כמעט.
ישבתי וחשבתי והצלחתי.
ואפילו כתבתי יחסית הרבה ויפה. וואו.
ורגע עילאי בשאבעס...
כמעט אפשר לקרוא לזה עילאי.
הייתי רחוקה. הכי רחוקה שיש.
ופשוט שכבתי מלא במיטה בלי עשות כלום, מקווה להירדם ויודעת שזה לא יקרה.
ואז קראתי שוב את שירה גאולה כי נמאס לי סתם לשכב.
ואז.
פתאום.
זה קופץ לי הקטע הזה.
"לך תבין שנאה עצמית, לך תבין התמכרויות רעות, לך תבין משאלת מוות. לך תבין את הצורך הזה לדקור את עצמך ולדמם.
אני לא רוצה את זה יותר. אני רוצה למצוא בעצמי טוב."
(שירה גאולה, עמ' 305)
זה מן רגעים כאלו,
של הבנה,
מחשבה,
מציאה של עצמי בתוך הכתוב הזר.
אפשר לקרוא לזה אפילו הארה.
זה פשוט אני.
וזה סימנים טובים שטאטע שולח לי.
אני לא רוצה את זה יותר.
לא רוצה את זה יותר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני רוצה למצוא בעצמי טוב.
אני רוצה למצוא בעצמי טוב. טוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ואני מוצאת בעצמי טוב! ואני יודעת שיש!
אוי טאטע.
ואז קמתי.
שטפתי פנים.
והחלטתי להתפלל מנחה.
אז נכון זו לא הייתה תפילה מושלמת. בכלל לא.
אבל הצלחתי לקחת את הרצון ולעשות עם זה משהו. הצלחתי לעלות מהכי למטה שיש. אפילו אם זה לרגע. וואו.
וזה כשהייתי הכי רחוקה.
פשוט תודה.
איך שאתה ככה מסובב הכל בהשגחה.
ואז גם אכלתי משהו.
בירכתי "שהכל".
ופתאום עצרתי, חשבתי על המילים, אמרתי אותן לאט לאט.
שהכל נהיה בדברו.
הכל. הכל מאיתו.
הכל-הכל-הכל.
גם האיכסה שהרגשתי כבר ימים.
גם המחלה והכל.
וגם הרגעים הטובים וההארות וההבנות שהוא שולח לי.
וגם המחשבה על זה שאני רחוקה ושאני רוצה יותר.
הכל.
הכל מאיתו.
תודה לך טאטע.
ואז כתבתי נקודה טובה בעצמי:
מצליחה ללכוד את הרגעים הקטנים של הרצון וההבנות של הטוב, ולעשות עם זה משהו.
טאטע.
תודה לך על הרגעים הקטנים האלו. של ההתעלות. של החסד. של ההארות, של ההבנות, של המחשבות. תודה.
***אנונימי (פותח)
יש שבת שבט.
אין לי מושג כלום עליה.
אף אחד לא טורח לעדכן אותי.
אז נכון, אני בלי ווטסאפ.
בגלל זה צריך לשכוח ממני?
אוקיי.
יצאתי מההדרכה.
רציתי קצת יותר רוגע.
קיבלתי ניתוק.
עברתי לנוקיה.
ג"כ, רציתי קצת יותר שקט, הסמארטפון שיגע אותי. היה לי קשה איתו.
קיבלתי ניתוק.
ניתוק. בדידות.
אני לא חברה שלהן, הן לא חברות שלי, וגמרנו עניין.
כאילו אני לא בשבט שלהן, כאילו אני לא חלק.
כאילו לא כשעדיין הייתי בהדרכה ובצוות הייתי חלק מהכל.
כאילו לא רק חופש שעבר הייתי מעורבת בהכל.
בדד.
לבד.
אין יותר כואב מזה.
אז נכון, החברות היותר טובות שלי הן מהאולפנה ולא מהשבט.
אבל ככה?
לשכוח אותי וזהו?
אני יודעת שהן עסוקות עכשיו בארגונים של זה.
אבל...
אני לא היחידה שיש לה נוקיה.
נראה לי.
או שכבר כולן החליפו לסמארטפונים.
אבל ככה?
יש משהו של השבט.
של כולן.
לא מעדכנים, לא מודיעים, שוכחים.
כאילו אני לא קיימת.
אוקיי.
ואפילו חברות מהאולפנה.
חוץ ממנה שאני לומדת איתה בטלפון כל שני ורביעי, ועוד שתיים זיגזג, אף אחת לא מתעניינת. לא שואלת.
והעיקר מלא בנות אמרו לי לפני שיצאו לחופש שנדבר וחייבים להיפגש ולעשות משהו.
אוי טאטע.
הבדידות, הבדידות.
בדד.
לבד.
אילו מילים נוראיות.
והכי נורא, שזו המציאות.
המציאות שעומדת איתנה מול העיניים, לא בורחת לשום מקום, יציבה כסלע.
מכווצת.
מכאיבה.
המציאות שהיא אמת. והאמת מכאיבה כל כך.
אוף.
טאטע.
הלוואי שזה היה אחרת.
הלוואי שהיו לי חברות אמת. (אחת זה נקרא? כן. אבל... אוף. אוף ואוף.)
הלוואי שבנות היו מראות לי שאני חשובה להן ושהן אוהבות אותי.
איזה פנטזיות.
הצילו.
טאטעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע
כאילו לא גדלתי,
כאילו לא נוספו לי חברות,
כאילו הכל נשאר כמו ביסודי.
חרמות.
הבנות ה"מקובלות" שסולדות ממני.
חברה אחת יחידה שגם היא לא מקובלת.
איכ איכ איכ.
בחטיבה נוספו לי חברות.
אמנם היינו לא מקובלות בכלל, ואפילו צחקנו על עצמנו בגלל זה,
אבל היו לי ארבע חברות.
ואז הלכתי לאולפנה, ונהייתי יותר פתוחה,
כי לא צריך לפחד להתקלקל מבנות,
ונוספו לי חברות,
לפחות חשבתי את זה,
ונהיינו מן "חבורה" כזאת,
ואני חברה של הרבה בנות יחסית,
עד שהשנה פשוט כנראה התרחקתי מדי,
כי קרו המון דברים,
ומה נשאר לי?
ילדות שאני צוחקת איתן ומדברת סבבה,
אבל הן לא חברות אמת.
ושלוש ילדות שאני יותר מדברת איתן, ועוד אחת זיגזג כזה, והן יותר חברות אמת,
וזהו.
ועכשיו חופש, ואף אחת לא נזכרת בי או מתעניינת, וזהו.
שלוש.
שלוש?
שלוש אחרות עכשיו, ההיא שזיגזגתי איתה בלימודים, יותר עכשיו מהזאת שדיברתי איתה יותר.
הצילו.
*** זה הכי בעייתי. אני לא בטוחה בכלל שזו חברות טובה. אוף.
***** מתוקה, פשוט היא כל הזמן מעלה את הנושא ההוא וזה משגע אותי. ואנחנו בקושי מדברות.
**** פשוט נשמה טהורה טהורה.
היא מצילה אותי, עכשיו כשאני חושבת על זה.
הצילו לא רוצה לפתח תלות.
אנחנו לומדות כל שני ורביעי, ומדברות גם בין לבן קצת לפעמים. זו הצלה בשבילי. גם הלימוד וגם הדיבור.
אמאלה.
אוף. טאטע.
תושיע.
***אנונימי (פותח)
אני לא אוכלת.
זה גרוע גרוע גרוע.
לכפות על עצמי לאכול?
אני אקיא.
תכאב לי הבטן בטירוף.
אני לא רעבה.
ומה אכלתי?
כולה כוס קורנפלקס.
עוד שניה כבר צהריים.
אולי אני אוכל ארוחת צהריים נורמאלית.
אולי.
אני כנראה יורדת במשקל שוב, אחרי שעליתי קצת.
גרוע.
אוף.
אני באמת צריכה לשתות. חם מדי. אסור לי להתייבש.
ואני צריכה גם לאכול אבל כנראה זה לא יקרה.
ואני צריכה לקחת את הוויטמינים.
פוף.
נמאס לי.
ובכלל יכולתי אולי לפגוש אותה היום, אבל אני לא קמתי והיא בכלל הגיעה לפה מאוחר ממש ואז היא לא יכלה.
והמורה התקשרה אליי.
עליתי למעלה,
ואני רואה שיש לי שיחה אחת שלא נענתה ו-3 הודעות. כמה זמן זה לא קרה לי.
שיחה שלא נענתה מהמורה.
הודעות-
אחת ממנה, אם אני רוצה לבוא אליה שבת.
אחת מהמדריכה בכלל לבנות שעושות פסיכומטרי.
ואחת מהמורה שהיא תשמח לדבר ושאני אחזור אליה.
פחדתי מזה פחד מוות.
ניסיתי למשוך תזמן, ניסיתי לחשוב על מה היא תדבר איתי, והגעתי למסקנה שעדיף לי לחזור אליה כי בכל מקרה היא תנסה לחזור אליי שוב אז עדיף לסיים עם זה כמה שיותר מהר.
בסוף היא בכלל רצתה לדבר איתי על הפנימייה שנה הבאה ועל החדרים, אם יש בנות שאני רוצה במיוחד להיות איתן וזה.
היא אמרה שהיא כן רוצה שאני אתחיל לחזור שנה הבאה לפנימייה, ושהיא חושבת שחבל שלא כי יש את הצד החברתי...
אמרתי שהיה לי טוב להיות בבית, ושיהיה לי קשה לחזור לפנימייה, ושאני לא כל כך רוצה.
היא אמרה שאני אחשוב על זה,
ושבכל מקרה אני אגיד לה בנות שיהיה לי יותר טוב להיות איתן בחדר כדי שיהיה לי טוב אם אני אשן.
אמרתי לה.
שכחתי להגיד לה בת אחת, לא נורא כתבתי למדריכות גם אותה.
וחשבתי על זה שלא כתבתי להן בנות שאני לא רוצה להיות איתן.
בעצם זה כל מי שלא כתבתי.
תמיד כתבתי בנות שאני לא רוצה להיות איתן.
כי כבר הבנתי שזה פועל לרעתי אם לא.
אבל לא אמרתי על זה כלום למורה, וגם למדריכות עכשיו זה פאדיחה להגיד.
אני לא יודעת אם אני אגיד להן.
להשאיר את זה ככה?
זה יכול באמת לפעול לרעתי.
אולי אני אגיד להן רק כמה בנות שאני ממש לא רוצה והגיוני שהן יכתבו אותי.
אולי.
לא יודעת.
פתחתי הודעה כדי לכתוב למדריכה, וסגרתי.
טוב.
נראה.
לא יודעת.
אוף.
אני לא עושה כלום.
משתעממת.
זה גרוע.
אולי אני אתחיל לצייר.
פחח.
ובכלל אני צריכה לעמוד בשיעורי בית. להאמין שאני יכולה במשהו, ולעשות הכל כדי להצליח.
חשבתי שאני אעשה את זה על לקום בזמן, לא הצליח. על להתפלל, פחח.
אוף.
ואני צריכה גם למצוא חיזוק.
אולי עד מחר יהיה לי.
טאטעעע
תושיע.
***אנונימי (פותח)אחרונה
אכלתי ארוחת צהריים נורמאלית. וגם ארוחת ערב. כפיים לי. וואו. זה לא קרה מלא זמן.
וציירתי.
אשכרה.
עשה לי טוב. קצת.
אבל אני פשוט פרפקציוניסטית אז אני לא מרוצה מהציור.
ברור שהוא יפה, אבל הקודם, שהוא יותר קטן ועל דפדפת שורות, יצא יותר יפה. אוף.
ויש לי רעיון.
להתקלח, להתלבש נורמאלי ולצאת להתבודד.
זה ידרוש ממני הרבה.
כוחות.
אומץ.
הכל.
ועשיתי לוחופש.
וואי.
אין שם כלום.
פוף.
חוץ מכל שני ורביעי- חברותא בליקוטי עצות.
ועוד כמה דברים בודדים.
אופ.
וואי ממש באלי לצאת להתבודד.
אוף די טאטע תן לי כח ואומץ והכל.
בבקשה.
וואי.
כמה זמן לא התבודדתי.
משבועות.
זה מלנתה זמן.
וכמה זמן לא ציירתי.
וואי.
טאטע.
מה קורה לי.
אמאלה.
זה טוב.
נראה לי.
וגם חזרתי לקרוא ספרים.
וואי וואי וואי.
טאטע אני מקווה שזה סימן טוב.
באלי לצאת מהבית כשכבר יהיה חושך.
לאן אני אלך?
לאן שהלכתי בשבועות אי אפשר.
בטח יהיו שם עכשיו מלא אנשים כי חופש.
אולי אני אלך לכרמים.
אולי.
רעיון.
אני ארד לכרמים נראה לי.
אם אני אעשה את זה בכלל.
הלוואי שיהיה לי כח ואומץ ואני אעשה את זה.
וואי.
אני אקח פלאפון אבל אשים אותו על מצב טיסה.
וואי וואי וואי
אני מקווה שאני לא מפנטזת לחינם.
אני רוצה כל כך.
זה גם יהיה אולי עשיית השיעורי בית.
להאמין שאני יכולה.
להגיד לעצמי- את יכולה. את יכולה. את יכולה.
ולעשות הכל כדי שזה יצליח.
וואו.
טאטע תעזור, אני רוצה.
***אנונימי (פותח)
אני חייבת להתרוקן כבר.
אעאעאעאעאעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע אני צריכה לשחרר.
אני צריכה לצעוק.
אני צריכה התבודדות.
טוב.
כאילו מוצ"ש.
לא קרה שום דבר מיוחד.
והמצב שלי צנח לרצפה.
ורציתי למות.
ולא באמת רציתי למות.
רציתי לישון לנצח.
רציתי להיעלם.
וגם בראשון.
למרות שדיברתי איתה והיה נחמד.
והיא ניסתה לשכנע אותי שיש בי טוב ושזה לא שיש בי רק רע ושאני לא בנאדם רע.
זה לא הלך לה.
ואז חזרתי הביתה.
והמצב...
נפלתי נפלתי נפלתי.
לתהום.
והיא פחדה.
ודאגה.
והלחצתי אותה.
והלילה היה זוועה.
וכאב לי.
זה הזוי שכואב בנפש,
וזה עובר כבר לגוף גם.
יש גם כאב מוחשי אמתי בחזה שלא משתחרר וכואב ממש ממש ממש ולא מרפה.
וזה כואבבבבב
ובא לי רק לצרוח
אבל זה לא יקרה.
וגם היום.
התעוררתי בחמש.
ראיתי שהיא שלחה לי שהיא מפחדת עלי והיא צריכה ממני אות חיים.
עניתי לה שאני נושמת ושתירגע.
נרדמתי בחזרה אחרי מלא זמן וזה בעיקרון נס.
קמתי בערך בשמונה.
ומאז הייתי במיטה.
מדי פעם היא שולחת לי שהיא דואגת.
קמתי מהמיטה בערך בשתים עשרה.
הייתי פה קצת.
ואז, כמובן.
אני צריכה להכין ארוחת צהריים.
אנשים באו הביתה.
ואז בשלוש ומשהו נראה לא או סביבות ארבע זה היה כבר, לא זוכרת,
היא התקשרה.
אמרתי לה שעוד חמש דקות.
אחרי כמה דקות חזרתי אליה.
היא אמרה- טוב צריך ללמוד, אבל דבר ראשון- מה שלומך?
מתוקה שהיא.
אמרתי כזה- מה שלומי. וואו. שאלה קשה.
אמרתי שאני לא רוצה להלחיץ אותה.
היא אמרה שאני יכולה להלחיץ אותה קצת. או הרבה. כמה שצריך. היא אמרה- פשוט תגידי אמת.
אמרתי שהמצב... בעיקרון זוועה. ושלא כדאי לה שאני אפרט, אבל... זוועה.
היא אמרה שזה עצוב ממש.
היא שאלה אם לא היה כלום טוב מאז שדיברנו ברביעי שעבר.
אמרתי שלא יודעת.
דיברנו קצת.
התחלנו ללמוד.
ליקוטי עצות.
למדנו רפואה, ואז מניעות, ואז דיבור.
היה טוב.
ואז אמרנו שיעורי בית:
היא-
בנושא הלחץ-
להאמין שזה מה שיש ושהיא תתמודד עם זה ויהיה בסדר ולנסות לא להלחץ.
ולנסות לסדר את הדברים ככה שיהיה פחות לחץ.
אני-
להאמין שאני יכולה.
שיהיה מקרה אחד, שבו אני אנסה להאמין שאני יכולה, ואעשה את כל מה שאפשר כדי שאני אצליח, ולהגיד לעצמי- את יכולה. את יכולה.
וואו.
נקווה שנעמוד בזה.
זה קשה. מאד. מאד.
וסיפרתי לה על מה שקראתי בשירה גאולה.
ועל זה שאני לוחמת.
והיא אמרה שאני לוחמת. לוחמת על החיים.
אמרתי שהנה- רציתי לסלוח ל****. רציתי מאד.
התעקשתי על זה ממש.
והשם יתברך כנראה עוזר לי כשאני מתעקשת, כי הנה זה קרה. סלחתי לה.
היא אמרה שאני לוחמת. ושאני אנצח. שאני אצליח. ושהשם יתברך יעזור לי.
אמרתי לה שתדע שהמצב שלי ביומיים האחרונים באמת היה גרוע גרוע גרוע, וכשדיברתי איתה חייכתי באמת.
ושאשריה ממש ממש.
ושברוך השם.
והיה לי כיף לדבר איתה.
ושאלתי מה שלומה.
היא אמרה שהיא עשתה היום את התיאוריה ושהיא קצת בלחץ עם מיליון דברים, אבל ברוך השם בסדר. ישתבח שמו.
היא אמרה שאני אנסה להתקשר אליה גם סתם ככה.
אמרתי שאני לא ארגיש נעים לעשות את זה אבל נראה.
היא אמרה שכיף לה ממש ללמוד איתי כי אני אמתית ואומרת אמת.
הוחמאתי.
וואי.
באמת כמעט אף פעם לא נעימה. אבל אוף. אני שונאת לשקר. למרות שאני עושה את זה מלא. תכלס איתה אני פשוט לא מסוגלת לשקר.
וואי טאטע תודה לך עליה!
היא פשוט נשמה טהורה טהורה.
היא אומרת דברים פשוט גדולים.
אחרי שאמרתי לה על הלוחמת,
היא אמרה שהנה- היא ברסלבית אמתית.
כיוונה לדעת גדולים. שלא רק היא אומרת את זה.
אמרתי לה בחיוך- מישהו מתווכח על זה שאת ברסלב?!
וואי.
המצב עכשיו עדיין לא משהו.
אני די נואשת. ודי מיואשת.
אבל יותר טוב.
אני לא רוצה למות.
וואי.
וואיייייייי אני חייבת כבר משיבת נפש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני צריכה לנסוע מתישהו לקנות. ולא לחזור עד שאני אמצא.
כאילו צריך למצוא דוכן של ברסלבים איפושהו, ומישהי אמרה שאולי גם יש בדברי שיר במרכזית, ולא יודעת איפה יש עוד. בטח בחנויות של ברסלב במאה שערים. אבל לשם אני לא אלך. או שכן. לא יודעת.
ואני רוצה לפגוש אותה מתישהו. אני לא יודעת אם יהיה לה יום פנוי בכלל.
אוף. יש לה יותר מדי מה לעשות והיא קצת בלחץ, ולי אין כלום. כלום. פשוט לא עושה כלום עם החופש שלי.
שנה שעברה עוד היו לי חניכות אז חצי מהחופש הלך על פעילויות להן.
והיה את הדבר ההוא שהי שבוע עם מיליון הכנות לפני.
וזה לקח הרבה מהחופש.
אבל השנה אין לי כלום. פשוט כלום.
משועממת.
וזה גרוע.
ולכולם מסביבי יש מיליון מה לעשות ורק לי אין.
ושום חברה חוץ משתיים לא מתעניינות.
ואוף.
בודד זה לא מילה.
בדד.
איזו מילה מוזרה. שמתארת אותי.
אוף.
אולי אני אשלח לה הודעה.
אני סתם אעשה מעצמי צחוק.
מה אני אעשה מחר?
כלום.
ארבוץ במיטה.
אוף.
אמרתי שאני צריכה לעשות לעצמי סדר יום. לא קרה.
אולי מתישהו אני אעשה את זה.
אוףףףףףף.
טאטע אני פשוט צריכה אותך כאן. וזהו.
אוי אוי טאטעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע
***אנונימי (פותח)
שלחתי לה הודעה,
היא ענתה סבבה כזה,
עניתי והיא ענתה ואז שאלתי עוד שאלה, וזהו. לא עונה.
עשתה ממני צחוק.
כנראה היא לא באמת מתעניינת בי ורוצה לדבר איתי.
למרות שהיא רצתה ברביעי שעבר להיפרד וחיבקה אותי חזק מלא מלא זמן ואמרנו שחייבים לדבר ולהיפגש.
לא יודעת.
היא הייתה נשמעת קצת קרירה כזה ולא יודעת מה. אוף.
או שאני מדמיינת.
לא נראה לי.
אוף.
לבד לי מדי.
אין מי שיעודד.
אוף.
לבד.
אוי אלוקים.
***אנונימי (פותח)אחרונה
אני עייפה רצח. בטירוף. אין מילים לתאר את העייפות הזו.
אבל אני יודעת שאני לא ארדם בכלל.
ובכלל מחר היא באה אבל אני לא יודעת מתי והיא לא דיברה איתי אז הגיוני שאני פשוט לא אקום ואפספס אותה.
פוף פוף פוף.
דאיייייי טאטעעעעעעעעעעעעעע
אני חייבת לישון.
ואחותי במקלחת.
וואי וואי.
עוד מעט אחת.
זה גרוע. מאד.
בכלל פתאום נזכרתי שרציתי אולי היום לפגוש אותה. פחח. איזה.
אני והחלומות שלי.
מי זכר את זה בכלל.
אוי אוי טאטעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע
תושיע.
בבקשה ממך.
נמאס.
כמעט כמעט לגמרי.
***אנונימי (פותח)
אני רוצה להיות אחרי המפגש הזאת מחר ולסכם אותה.
ואני רוצה ללמוד בנסיעה.
ואני קצת מפחדת מאיך שזה יהיה.
הלוו מה קורה לי??
סך הכל מפגש עם חברה. טובה. שאני אוהבת באמת.
וואי.
אולי אני אספר לה על שישי.
אולי לא.
אני רוצה לשאול אותה מה שלומה.
והיא בטוח תשאל מה איתי.
נראה מה יהיה ואיך יזרום ומה אני אגיד ומה אני לא אגיד.
חבל יהיה להצטער על דברים שאמרתי שלא היו צריכים להיאמר. אבל תמיד זה קורה.
אני צריכה לחשוב לפני, אבל תמיד זה קורה.
אולי באמת מחר אני אלך לכותל. וואי כמה זמן לא הייתי בירושלים ובכותל בכלל. מתגעגעת. ברוך השם.
אני רוצה להאמין שכמו שאמא אמרה- אני נראית יותר טוב ויותר שמחה בימים האחרונים ובזמן שהייתי בבית.
אבל אני יודעת שזה שטויות.
ואני יודעת שאני נוער הכי הכי בסיכון שיש.
כי אף אחד לא מעלה על דעתו את ההרגשה שלי ושאני במצב כמעט הכי גרוע שיש, ושכמעט פגעתי בעצמי כבר לפחות שלוש פעמים.
אף אחד לא באמת מנסה לברר מה איתי.
אולי זה שאבא ואמא אמרו שאם אני רוצה טיפול כלשהו האחריות היא עלי, אולי זה גרוע. כי אני צריכה טיפול אבל אני בחיים לא אעשה עם זה משהו בעצמי.
זה גרוע. אין ספק.
השאלה היא עד כמה טיפול בכפייה היה עוזר. זה פשוט היה מגיע לטיפול תרופתי פסיכיאטרי בכפייה. ואת זה אני ממש ממש לא רוצה.
הבעיה היא שהם אפילו לא מעלים על קצה דעתם את גודל וחומרת המצב.
זו בעיה ענקית ענקית ענקית.
שאף אחד חוץ משתיים או שלוש חברות לא יודע על כלום.
והחברות לא יודעות שההורים שלי לא יודעים.
וכאילו, חברות. זה לא מה שיזיז אותי.
נכון ש**** ממש מנסה ומשתדלת. והיא גם יודעת שההורים לא יודעים על כלום. אבל... בתכלס אם היא תצליח להזיז אותי במשהו, ההורים שלי יצטרכו לדעת מזה. ואיך לעזאזל זה יקרה?! אוף.
וואי וואי המצב שלי...
אז כן ברוך השם אני נראה לי מתקרבת לדרך. אני לומדת. קצת. משתדלת.
אני קוראת ספרים.
אני מדברת עם ****.
אפילו כתבתי לי דברים שאני רוצה שיהיו במישהי כדי שאני אוכל ללכת אליה לטיפול.
אבל...
בתוכו אני יודעת שאני בדרך להתרסקות.
תמיד אני בדרך להתרסקות, ומדי פעם אני בנפילה, צלילה. שקיעה, איך שלא יקראו לזה.
ואף אחד, אף אחד. לא מעלה בדעתו.
פשוט... אוף.
טאטע אני צריכה אותך. חייבת.
אני רוצה.
רוצה לחיות.
רוצה טוב.
טוב מתוק.
רוצה להתקרב אליך אבא.
רוצה לחיות חיי אמת ותורה ומצוות באמת.
רוצה גאולה. פשוט גאולה.
אוף.
הרצון הוא הדבר הכי גדול בעולם.
ככה ***** אמרה לי.
אני מקווה שזה נכון.
בינתיים הוא נשאר תיאורטי.
כאילו כן, אני פועלת, עשיתי בגרויות, למדתי אליהן כמה שיכולתי, אני קמה בבוקר ויחסית עוזרת ומשתדלת לשדר שהכל רגיל וטוב ואני גם מנסה להתפלל וללמוד ולעשות טוב.
אבל... זה לא מקדם לשום מקום.
אני יודעת שאני חייבת התבודדות. ברמה קריטית. שאני צריכה להתחיל התבודדויות. הרבה. כל יום.
פחח. הלוואי. אני לא רואה את זה קורה.
אוף.
טאטעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע
אני רוצה לצרוח באמת.
מתי יהיה לי אומץ.
אופ.
אני רוצה.
טאטע.
רוצה אותך.
תעזור בבקשה ממך אבא שלי.
תעזור לבתך האובדת והמבקשת והרוצה.
בבקשה.
אבא אני רוצה לעמוד מולך
להאמין שאתה אבא טוב
אבא אני צריכה לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם, אבא טוב
אני אני רוצה לדעת בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עוברת בדרך
יהפוך חולשה לעצמה גדולה
אבא אני רוצה לחזור אליי
למצוא אותך שם איתי
במקור שלי אני טוב גמור, אבא
ושם אני מאמינה בעצמי
יונתי בחגווי הסלע
השמיעיני את קולך
תשירי לי שיר חדש, חדש
שיאיר ליבי ואת מיתריי
אבא---
***אנונימי (פותח)
היא כתבה לי שהיא מעריכה אותי מאד.
על בגרות ועומק ויכולת לנסות לברר דברים שמעבר, על יכולת ניתוח ומחשבה ברמה גבוהה, של בן אדם מבוגר אפילו, על איך שאני יודעת לבטא את היכולות שלי, בין אם זה בכתיבה או בציור. שהיא זוכרת את עצמה עומדת מול העבודות בגרפיקה ומתפעלת מהדיוק, מהעיצוב היפה כל כך. שאשריי שאני יודעת ככה להגשים ולהוציא לפועל את הכישרונות שלי. שזה מעלה גדולה.
בגרות. כן. אני בוגרת. אני התבגרתי מוקדם. מוקדם מדי. לא בגלל דברים טובים.
יכולת לנסות לברר שמעבר. מנסה. חותרת. מבקשת. שואלת. ובינתיים זה נראה שלעולם לא אגיע לאמת.
יכולת ניתוח ומחשבה ברמה גבוהה, של בן אדם מבוגר אפילו. אממ. אני בוגרת. מבוגרת בנפש, לא בגיל. אז כן. כנראה הכל בגלל שהתבגרתי מוקדם מדי.
אני יודעת לבטא את היכולות שלי בכתיבה או בציור? טוב לדעת. כתיבה... מה היא כבר ראתה? כלום. את המכתבים שכתבתי לה. זה נקרא יכולות? זה אולי נקרא מחשבה. ציורים...? היא ראתה רק את הציור שציירתי לעבודה בגרפיקה. היא הזכירה את העבודות בגרפיקה. דווקא אותה. לא השקעתי עליה בכלל. ודיוק היה קל כי זה לא היה ציור אמתי, כולה להעתיק קווי מתאר מעל לתמונה ואז להצליל. זה לא ציור אמתי.
נכון. זה מעלה גדולה לדעת להוציא לפועל ולהגשים כישרונות. הבעיה היא שאני לא יודעת לעשות את זה.
לא ציירתי שנים. כתיבה... אני כל הזמן כותבת. אבל לא שירים או משהו כזה. כותבת מחשבות. מבולגן.
היא כתבה שהיא אוהבת אותי כ"כ כ"כ כ"כ. וחיבוק גדול.
כאילו היא מכירה אותי שהיא יכולה להגיד שהיא אוהבת אותי. ואין מה לאהוב בי. אני לא מאמינה לכל השטויות האלו.
היא דיברה עלי?
כל המכתב חוץ מזה שאני בוגרת, פשוט נראה לי לא קשור.
אוף.
אני צריכה לשכוח ממנה ואני רק חופרת בזה עוד ועוד ועוד.
שלחתי לה בבית כבר הודעה.
ששכחתי להגיד עוד מילה אחת. סלחתי. וסליחה.
לא ציפיתי לתשובה. היא בן אדם מסנן. והיא כמעט מעולם לא ענתה לי. למדתי כבר לשלוח לה הודעות שלא מחכות לתשובה. או לא לשלוח בכלל.
היא לא ענתה.
ואז פתאום. 4 שעות אחרי ששלחתי.
היא עונה.
מה היא כתבה?
תודה
אפילו בלי נקודה.
אני מקווה שזה שימח אותה.
הייתי צריכה להגיד לה פנים מול פנים כדי לראות את התגובה שלה.
לא נורא. ככה השם יתברך רצה.
וואי.
היא חיבקה אותי היום.
פעמיים. וחצי חיבוק פעם שלישית.
זה לא כאב לי.
אשכרה זה לא כאב לי.
ברוך השם. תודה רבה לך השם יתברך.
אחרי שפחדתי מזה ממש. זה קרה, והכל היה בסדר.
וואי.
אני צריכה לנסות לתת לזה לשקוע ולהשכח אולי קצת. פשוט שאני לא אפגוש אותה אז זהו. זה אולי ירגיע לגמרי.
אבל.
אני יכולה להגיד שנגמר.
אשכרה. נגמר.
רק להסתכל בדברים שכתבתי על זה שזה כל כך מסובך וזה בחיים לא ייגמר, ולהגיד פשוט תודה.
תודה רבה לך השם יתברך. אתה עוזר לנו. ומסובב הכל בסופו של דבר לטובה. מקווה שבאמת אאמין בזה.
וואו.
זה החיזוק שאני אגיד ל****. וואי. ממש. אני רוצה לשתף אותה בזה. היא יכולה לגרום לי להרגשה טובה ביחס לזה.
מרוח לי חיוך על הפרצוף עכשיו.
רק מלהבין שיש לי חיזוק להגיד לה. וואו.
אוי אוי טאטע.
אתה טוב. פשוט טוב.
היום בתשע נדבר ונלמד. וואי. חוץ מנקודה טובה... יש לי את הכל.
אולי בעצם הנקודה הטובה היא שהצלחתי לסלוח. שנתתי לעצמי לסלוח.
והחיזוק הוא שגם מה שנראה הכי הכי מסובך בעולם ושלעולם זה לא ייגמר וייפתר, בסוף נגמר והשם יתברך עוזר לנו ומסובב הכל לטובה. וואי. אמאלה. תודה רבה לך השם יתברך.
אני מחכה לזה.
אשכרה נגמרה השנה. אין אולפנה עד כ"ט תמוז שזה מועד ב' במתמטיקה או עד כ"ו שזה אנגלית. ואז זהו. עד שנה הבאה.
וואו.
היא אמרה לי היום שחסר לי שאני לא באה לטיול בצפון ולצפת. אמרתי לה שמה אני אעשה, אני לא יכולה.
היא התחילה לצרוח עלי בצחוק, ואז כזה- טוב נדבר עוד שבועיים... נתתי לה מכה. חצופונת שכמותה.
היא נתנה לי חיבוק גדול גדול גדול. הוא חיזק. הוא היה טוב.
גם היא. היא אמרה כזה- אני יכולה להגיד לך שלום נורמאלי או שזה לא באופציה?
באתי אליה.
היא נתנה לי חיבוק חזק חזק וארוך ארוך. היא התחילה לבכות.
וואי.
אמרנו שחייבים להיפגש ושנדבר.
וואי.
מתוקות שהן.
באמת מתוקות.
וגם היא. היום בבוקר היא רואה אותי אחרי שלא ראיתי אותה המון המון זמן. היא חיבקה אותי חזק. ושואלת- מה שלומך? מה איתך? המון זמן לא דיברנו או התראינו. התגעגעתי.
וואי. אני גם התגעגעתי אליה. ממש. אמרתי כזה- בעזרת השם. יהיה טוב.
דיברנו עוד קצת.
ואז הלכנו.
אחרי זה היא הביאה לי פתק.
היא כתבה שהיא מעריכה אותי ושהיא למדה ממני המון ומהאמונה שלי.
אמונה. שלי. טוב. יפה. וואו.
ואחרי זה אמרתי לה שצריך להגיד שלום נורמאלי והתחבקנו חזק הרבה זמן.
וואי אני אוהבת חיבוקים. מחברות אמתיות. או שפוטנציאליות להיות כאלו. או גם חברות. אפילו לא חברות אמת.
והיא.
נתתי לה חיבוק. אבל אמרנו שנפגשים וגם לומדים כל שני ורביעי בטלפון.
ושהיא צריכה לקנות לי משיבת נפש.
וואי.
אמאלה איזו נשמה טהורה.
בסוף לא דיברנו. חבל. אני צריכה לדבר איתה.
היום זה יהיה קצת דיבור כי אני צריכה להגיד לה חיזוק ונקודה טובה.
ואז החיזוק... זה יפתח פתח לסיפור ההוא.
וואי.
טאטעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע
אתה פשוט טובבבבב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
תודה.
***אנונימי (פותח)
אמרו לנו שקנו מחברות למחנכת ולמדריכות ושכולן צריכות לכתוב להן דברים.
לא כתבתי.
והיא אמרה כזה שהמדריכה ממש השקיעה, והיא כתבה לכולן מכתבים אישיים וממש השקיעה.
אני מפחדת לקבל את זה.
מפחדת פחד מוות.
מה לעזאזל היא תכתוב לי שם?
שהיא אוהבת אותי?
שהיא תמיד פה בשבילי?
שהיא תמיד תשמח לקשר איתי?
שמעתי ממנה כבר את המשפטים האלו.
באלי להגיד לה כזה- וואי, את בטח שמחה להיפרד ממני. רק צרות עשיתי לך.
היא תכחיש. בטוח.
כאילו יש לה משהו אחר לעשות.
אני אבקש ממנה להסביר. כי באמת עשיתי לה רק צרות.
כאילו שיהיה לי אומץ להגיד לה את זה. בחיים לא.
איכככ.
אני לא רוצה לפגוש אותה מחר, אבל זה יקרה.
היא גם תחפש אותי.
היא אמרה שהיא רוצה לעשות לי מסיבת פרידה אישית.
טאטעעעע
אני צריכה רק להוציא לי מהראש את הפרצוף שלה והקול שלה וכל מה שקרה לי איתה.
זה קשה על גבול הבלתי אפשרי.
ואם עד שהתחלתי קצת להרגיש איתה בנח, פתאום היא עושה כל מיני דברים מוזרים, זה עושה לי רק יותר קשה.
היום ראיתי אותה בזווית העין, וברחתי ממנה.
לא רציתי שהיא תראה אותי.
אוף.
מה יהיה אם היא תרצה לחבק אותי?!
אני לא אוכל להתחמק.
אוף.
טאטע אני צריכה אותך פה.
אני בכלל צריכה עכשיו ללכת לישון כי מחר צריך לקום מתישהו.
וכואב לי הראש פחד ואני עייפה ומותשת ברמות היסטריות.
מחר זה יקרה.
מחר אני אפגוש אותה.
ואין סיכוי לא לבוא.
גם כי כל הדברים שלי באולפנה ואני צריכה להחזיר אותם.
גם כי היא נתנה לי היום את המשיבת נפש שלה ואני חייבת להחזיר לה אותו.
גם כי תעודות והמחנכת תרצח אותי אם אני לא אגיע.
וואי.
כשאמרתי למדריכה השנייה שאני כנראה לא אהיה, היא עושה כזה- וואי את לא רצינית, ואז כזה טוב, אז נביא לך את ההפתעות עכשיו...?
על זה היא חושבת.
המדריכה השנייה... זה כבר משהו אחר. בהחלט אחר, ולא לטובה.
היא ידעה לשאול אותי ביום שני אם אני אהיה כי היא ידעה שבכלל לא בטוח ושאני לא רוצה את זה.
בטח היא רצתה לעשות לי מצפון.
כשהתלבטתי כזה מה לענות לה, היא עושה כזה- וואי הלוואי שכן הלוואי שכן הלוואי שכן....
אמרתי שכנראה שלא.
והיא עושה כזה- מהה אוףףף.
טוב אז נעשה לך מסיבת פרידה אישית.
היא שאלה אם שלישי בבוקר אני אהיה ואמרתי שאני עוד לא יודעת.
והיא נוזפת בי כזה חצי בצחוק חצי אמתי- ******, את לא יכולה ללכת ככה! צריך להיפרד!
היא אמרה לי לעדכן אותה מה אני עושה בסוף.
שאלתי בשביל מה, והיא אמרה כי היא רוצה להיפרד ממני.
אוי אוי טאטע.
מחר אני אראה אותה.
היא תחפש אותי.
היא תרצה להביא לי בטח את המכתב ואת ה'הפתעות'.
ולדבר קצת ואולי לתת לי חיבוק.
אמאלה. אופ. טאטע.
העיניים שלי נעצמות.
הזוי כמה שאני עייפה ומותשת.
ולא שקמתי היום מי יודע מה מוקדם. 7.
אתמול הלכתי לישון יחסית מאוחר, בערך באחת, אבל כבר היו לי המון לילות יותר גרועים.
זה פשוט שאני סוחבת עייפות מהמון המון ימים.
ואני מותשת מטיפול בילדים ונסיעות ואולפנה ואנשים.
ואני מותשת גם בכללי כי ככה המצב שלי.
אוף.
אני חייבת כבר ללכת לישון.
לא יודעת מתי אני צריכה לקום.
זה גרוע.
אני צריכה כבר ללכת למקלחת.
היו לי שלוש משימות עד מחר.
-לעבור על המשך תורת אזמרה.
-למצוא בעצמי נקודה טובה.
-למצוא חידוש/חיזוק.
עשיתי רק את משימה 1. לעבור על המשך תורת אזמרה.
למצוא בעצמי נקודה טובה... קשה עד בלתי אפשרי במיוחד עכשיו כי אני מתה מעייפות ומותשת תחיים.
למצוא חידוש/חיזוק... כנ"ל. נחשוב על זה מחר.
וואי.
עד מחר אחה"צ/ערב. מתי שנלמד.
אני צריכה לראות אותה.
אולי... אולי נדבר מחר? יהיה זמן? אוף לא נראה לי.
חבל שלא דיברנו היום. התפספס.
נשארתי די רק בשביל זה ואז היא לא יכלה, וכשהיא סיימה הלכתי כבר כי היה לי מאוחר.
חבל.
לא נורא.
אוף.
אנחנו צריכות לדבר.
ואוי טאטע. אני מותשת מותשת מותשת. נפשית בעיקר. גם פיזית.
לילה טוב עולם..?
טוב הוא לא יהיה.
אבל לילה.
אני צריכה לעוף מכאן כבררר
לגרום לעצמי לעשות את זה.
טוב.
טאטע...
תהיה איתי מחר, טוב..?
בבקשה---