פורום ריק ומוסתר (עמוד 1019)

תן לי את הכסף.

טראח



עולם משוגע


מה לי ולך?!

החיים הם כמו שביל,

שביל מוזר, דרך לא רגיל,

נתיבו עלום, מעורפל ואפיל,

גם יעדו לא ידוע ולהיכן הוא מוביל.

 

בנוסף חברים למרבה הבלבול,

להולך בו שביל זה עוד איננו סלול,

לעתים דרך חתחתים ולעתים הר תלול,

מלא צמתים ומכשולים - תאבד בו כליל או תצא חבול.

 

קח מעדר, קח פטיש,

יהיה זה מסע מפרך ומתיש,

את דרכך סלול תוך כדי הליכה,

וגם אם נחבלת המשך לצעוד - זה גורלך.

 

 

אנשים שבאמת אוהבים אותי
אתם קיימים?

תענה לייי😢
כואב לי
צריכה אותך
בבקשה תסלח לי
תשכח מהכל
אני ישתדל לא לעצבן אותך יותר..
לא הייתי בסדר. אוף. סליחה
סולח?

אז דיי. אולי די..

תפסיקי עם זה. פשוט תפסיקי.

 

 

תפסיקי כבר את הדמיונות האלה. לא. היא לא תבוא. 

וגם אם כן את לא צריכה לחשוב עליה כל היום.

אז מה?.

את שיחררת אותה זוכרת?

פשוט איבדת תקווה ועכשיו כשיש סיכוי, את קופצת עליו בענק.

ולא,לא כדאי.

כי אם זה לא זה, את עומדת ליפול בחזרה למטה,כמו פעם.

 

ואל תשכחי. את היית מגעילה בדיוק כמוה.

 

יש לך בעיה.

את לא יודעת לבוא ולהגיד. במקום זה את הולכת ומרכלת מאחורה.וכן, אין מה לעשות עם זה.

או שיש. פשוט תפסיקי להיות כזאת.

 

תפסיקי לקחת כל דבר קשה, שחררי,הכול טוב.

תפסיקי להכניס לעצמך לראש את השטויות שהכול רע.

הכול מעולה. במיוחד עכשיו.

 

תירגעי.תזכרי. היא לא עוזבת אותך.

היא פה.

פשוט תרגעי.

טוב?
יופי. זהו.

החלטתי שאחרי בינהזמנים הזה אני חוזר אחר.

מספיק עם הצמידים המטופשים והשרשראות האלה.

אני חוזר לתספורת נורמאלית בלי רעיונות.

חוזר לסדר לימוד שהיה לי פעם

לתפילות בכוונה

לתמימות הטהורה של לפני שנים

נמאס לי השקר

אני יודע שאני חי בבועה

כיף לי בבועה הזו

אבל ריק 

ואין אוויר

ואין חיות

נמאס לי למעוד

אני מכיר טוב מידי את הרצפה

יש לה טעם מתוק בהתחלה ודוחה נפש בסוף.

נמאס לי

אני צריך פוש רציני

רוצה לחזור להיות מי שהייתי

אני משניא את עצמי על כולם ובעיקר בעיקר על עצמי

אני לא אוהב את התחפושת החדשה שבחרתי לי

לא מתחבר לשקרים שטוויתי מסביבי

זה פשוט לא אני ולא קשור אלי

אבא שואל אותי מה קורה לי

אימא נושכת את השפתיים ושותקת

נמאס לי מהמבטים המשפדים האלה

כולם נופלים ומתגלגלים בחיים

לא צריך לעשות את ההרגשה עוד יותר רעה.

 

לא רוצה לחזור ללמוד.

לא טוב לי

אני רוצה רק לסיים תלימודים ולחיות

להיתקע במירון בישיבה ולא לצאת

אבל אני בורח עכשיו 

זה לא הגיוני

אוף.

 

אני צריך מישהו חזק שינער אותי 

שיגיד לי שזהו

שיצווה עלי לעזוב הכל

שיגרום לי לשינוי פנימי עמוק

כי אני רקוב מהשורש

ועשיתי כל מה שאסור

וחציתי כל גבול אפשרי ולא אפשרי

מישהו שיתן לי כח 

אלוהים זה אתה

תעזור לי לצאת מפה.

לא טוב לי בכלל.

 

אני רוצה לחזור אחורה

וגם להישאר קדימה.

 

אני רוצה שיהיה לי טוב

אבל רוצה לסבול

 

רוצה להזיק

ואוהב לתקן ולעזור

 

כזה אני.

מפוצל אישיות.

 

אני לא אדם אחד.

אני כמה אנשים.

 

@עירוניסט גאה
אין לי מספיק תגובות.

היום, כמו בעוד הרבה ימים, הסתכלתי על הקבלה אחרי קניות
ושאלו אותי למה אני כ"כ מסתכלת בקבלה.

עניתי בפשטות, אני עוקבת אחרי ההוצאות שלי. הגיוני סה"כ.

אז השאלה האוטומטית הייתה מה ההורים לא משלמים לך מחיה? הם לא עוזרים*?

ואמרתי לא. אני מממנת את עצמי וטוב שכך. ובאמת טוב שכך. אני שמחה בזה מאד.

אבל איפשהו, צביטה בלב. הם לא עוזרים בכלל בכלל בכלל.
בשום פן.
להפך. אני עוזרת להם לפעמים. ככה בערך.

קצת צובט.

ולא לא פעם ראשונה. וגם לא אחרונה. רק תמיד צביטה קטנה בלב.





*אני חושבת שגם אם הורים עוזרים צריך לעקוב... אבל זה כבר עניין אחר.

האלו. עם העליזות הקיומית.

חיוך מרוח תמידית וזוג רגליים מקפצות.

הם זזים ורצים ועושים וצוחקים ומתלהבים

בערך שלושים פעמים ביום.

וככה גם ביום למחרת ובזה שאחריו.

כאילו שאף פעם לא נמאס להם לשמוח.

כאילו שאין מה שיגרום להם להפסיק לשמוח.

יש בהם קסם, אין ספק.

שמחת החיים הלא מציאותית הזאת שלהם

יכולה להפנט אנשים.

...........

אנשים כמוני למשל.

שעושים מזבוב פיל.

שכדי לצחוק באמת פעם ביום 

הם צריכים להתנשף כאילו טיפסו הר

עם זוג רגליים קטועות.

ואז לעמוד שם בפסגה

ולנופף בשתי ידיים

שלפחות אותן יש להם

אך הם שוכחים להודות על כך,

כדי לגרש יתושים בדמות מחשבות טורדניות.

לפחות גוש המועקה בסרעפת נעלם לבינתיים.

מפנה מקום לצחוק לחלחל פנימה

למשך כמה שניות.

כמה שניות בודדות 

לפני שהנשימה מצליחה לחזור לעצמה.

לשגרה משמימה של

שאיפה נשיפה שאיפה.

והיתושים נסחפים פנימה.

והמוני זבובים בתחפושות פילים

מתיישבים על הסרעפת בצורת גוש מועקה.

הידיים שוב נחות לצידי הגוף, אדישות.

והעצבות חוזרת למקומה,

והשגרה ממשיכה כרגיל.

...........

והאדם עומד לבדו

על ראש הר של צחוק.

מתבונן על תחתית הגבעה,

משקיף על חבורת אנשים מאושרים,

ומבין.

שוב הוא זז בכיוון ההפוך.

 

 

 

דיי. די לאכול את עצמי.פשוט די.

די לתקוע את השטויות שלך בכל מקום.

תקומי.תחיי נורמלי.

במקום להיתקע פה בתוך כל השטויות של עצמך.

דחוףף. לפני שאת מאבדת את זה. ובגדול.

 

תקומי ותדחפי את עצמך,במקום לדכא את עצמך.

תפסיקי לחשוב על זה.

תצחקי איתה ותפסיקי להיפגע.

 

 

תצאי כבר מהרחמים עצמיים האלה.

אוי איך שאני צינית וכמה שאני דואגת לך.
אני שונאת שונאת שונאת לשקר, וכל הזמן עושה את זה.
אני רוצה חיבוק אחד כזה שיעטוף אותי לגמרי, אני רוצה לבכות למישהו שיבין.
כיף לי, וטוב. לעזאזל, הכל אמור להיות מושלם, אבל עכשיו אני רוצה לבכות. וחיבוק.

וואו, אני טובה בלהיות צינית. ובלפגוע באנשים.








(סליחה)

הי אתה,
בבקשה תדפוק לפני שאתה נכנס.
כי אוף.
ורגיש שם כל כך..

מרגישה שתכף תיפול לידיו המושטות,

אל תוך רשת שטווה לה היצר בנפילו פשוטות.

ביקורות ניטחות, מילים בצרורות, כמו אין לה שליטה,

מרגישה חייבת להשיל המשא.

רצה, ספק בורחת,

אוטמת אוזניה מלשמוע קולו;

וכעת קרובה לאבא,

נופלת אל ידיו המושטות------

פשוט אין לי
ואני חייבת
אבל לא בא לי
אוף

מוצא ילדותי
בתגובות של אחי
מוצא עתידי
בחיוכה של אמי

אך היכן הוא ההווה
אין מגיב ואין רואה

ואני מבולבל. נותר תינוק, רק מגודל.


אין עוז,
אין אומץ ואין רצון.

אך חיוכה של אמי,
מרווה את הדמיון.

בעומק העבר המתוק, בעומק השקט,
אי שם, שם מקומו של אותו לב תם,
לב שלם, הלב שהוא הכי,
הלב שכבר לא.

ידע הוא שיבוא, יאכל בתאווה כל עבודת
גלגולים, יאכל ולא ישאיר זכר להרגשת
תחושת מרורים.

ועתה כל שנשאר על כאב של אי מתבזבז,
כואב הוא את הבגרות
היתרה, שבכי ותחנונים אינם מנת חלקה.

זה הקטן, גדול לא רצה הוא להיות,
היה מסתפק ב15, אך חבל
שכבר כמעט 4- ולא.

חבל לו שכל אותה עבודת תחושת
כאבים שכבר כתב עליה אי שם ביום מן הימים,
אבדה והפכה קליפה ריקה.

וכעת אטום הוא, כמעט ללא שברים, לא כואב הוא,
לא מרגיש, פשוט אטום הוא באין מחריש.

וכל שנשאר זוהי דמעה, דמעה של כאב,
כאב של הפסד מול הגיל המתקדם לאיטו,
כאב של הפסד מול החיים, דמעה של אמת
על שכאב וכבר כמעט ולא.

רוצה הוא להרפות, נגמר לו הכוח ללחום
על מה שכבר אינו, מרגיש הוא
שהפסיד כליל במערכה על האני שלו.

ולא, לא ישוב הוא לעולם כיון שהלך והתמוסס
לנגד עיניו היגעות.

וזאת בגלל הגיל שהגיע ללא גיל,
וזאת בגלל הגמרא שאותה לספר ללא תום
הרבה, בגלל אותה הגמרא שאותה למד
ללא כל נגינה.

סמוך היה הוא על שכלו שכשל על
עומדו, ואינו מתאחד עמו, ואינו כואב
על עצם היותו אשר שלט, על היותו
אשר שרר, על היתו אשר סרח.

וכל תחושת לב אחרת, טיפת סגריר היא-
לא דמעה.

אבל אולי לשנה, ביום בו יחליט כרצון
ליבו התמים,
יבכה הוא לעולם-
בכי תמרורים.

שאחרי פסח הגיע.