פורום ריק ומוסתר (עמוד 1018)

ולגלות שאולי לא באמת

 

 

 

 

(מסקנה:

אני שונאת אותה.

היא הורסת אותי.

והיא אטומה.

ככה שהיא לא מבינה מה היא עושה פה.

וזה בחיים לא ייגמר.

 

אלא אם כן אני אחליט להיעלם מפה.

 

 

אופ.)

 

 

 

 

וזה יבוא, אתה תיראה,

הידיים הקפוצות יפתחו

והלב השומר לא להיפגע

יפעם

בקצב רגיל זה יבוא,

כמו שהטבע רגיל,

להיות שלם, עם עצמו.

 

כמו גלי הים, נעים, חדשים,

ובכול זאת הם תמיד באותה נקודה,

כל יהיו חיינו, זזים, מתחדשים, לעיתים סוערים,

אך תמיד על מסלול הטבע,

הלווי

חבל מאד שרכבת ישראל לא מתאמת איתי את הזמנים שבהם היא משביתה רכבות לצורך עבודות תשתית....

נסיעה סיוטטטטטטטטטטטט

מה דחוף שהצפירה תשמע כמו אזעקה?!
נפל לי הלב.
ואחותי הקטנה בבוקר אמרה לי שהיא מפחדת מהצפירה.

סתם פריקה.

היה מזדעזע מ "אני" שלך 2018

 

אבל עוד לפני כן הוא היה מזדעזע מזה שנשברתי ורשמית עברתי לחשב דברים בלועזי.

כן, כול דבר מקפיץ אותי, מה זה אומר עלי?

מה?

כול דבר מקפיץ אותי בקשר,

אם קרה ככה או ככה, וזה משגע שאין דרך לדעת, לעולם, רק לנחש

 

 

 

איכ. מגעיל לי.

היום היה סביר. לא היה כל כך נורא כמו שציפיתי.
למרות שאני ממש ממש לא רוצה לחזור לאולפנה המטומטמת הזאת ולהתחיל תקופת בגרויות. אימאלה.

 

כל היום התחמקתי ממנה. ראיתי אותה כמה פעמים, הלב שלי התכווץ לגודל כלום וברחתי משם.

 

ואז. סוף היום, אני והיא מתכוונות לצאת לכיוון הבית, אנחנו יוצאות מהכיתה ונתקלות בה.

הלב שלי דפק. מהר. אין מילים לתאר את זה.
היא שואלת אותנו אם אנחנו באות, ואז קולטת שהיא עוד לא ראתה אותנו ואומרת שלום מה נשמע איך היה החג.
היא עונה לה קצת.
אני שתקתי. הראש שלי היה תקוע ברצפה.

ואז היא שואלת אותי אם ראיתי את ההודעות שלה.

איככ.‏

החזרתי לה שתעזוב אותי. וישר ירדתי במדרגות אפילו בלי לראות אם מי שהייתי צריכה לנסוע איתה באה גם.‏‎ ‎ברחתי משם.

אין לי מושג איך היה לי אומץ. אין לי שמץ של מושג. פעם ראשונה שאני מצליחה להזיז קצת את הקיפאון שקורה לי כשאני נפגשת איתה, ולהגיד משהו. גם אם זה לא כמו בכל הדמיונות שלי. אמרתי משהו. אימאלה.

 

היא מצטרפת אלי.
ושואלת מה העניין.
עניתי לה כל מיני משפטים לא מובנים. קטועים.
מה שחזר בהם היה זה שאני פשוט לא מאמינה עד כמה היא יכולה להיות אטומה.

 

היא אשכרה לא שמה לב לכלום.
כאילו אין לה בעיה לבוא ולדבר איתי ולשאול מה שלומי ככה בחיוך.
אני פשוט לא מבינה איך היא עוד לא קלטה. איך היא לא הבינה שמשהו פה לא בסדר. מאד לא בסדר.
היא לא עיוורת. היא שמה לב מיליון פעמים שהיא אומרת לי שלום ואני מתחמקת. אז מהה???

 

 

היא הייתה חמודה. ניסתה לעודד. שאלה אם ניסיתי לדבר איתה. או לכתוב לה הודעה.
אמרה שבטח היום כן אולי זז לה משהו בלב, והיא אולי קלטה משהו אחרי שאמרתי לה תעזבי אותי וברחתי.
אולי.

אני כבר לא יודעת אם טוב שהיא תדע. שהיא תשאל.
כי מה אני אגיד לה??
אין לי מה להגיד לה.
פתאום כל הדברים ההם שכתבתי נראים לא רציניים. שזה סתם שטויות ורק הרגשות שלי ושאני סתם מקצינה הכל.
אני כבר לא יודעת מה לעשות פה. באמת.

היא אמרה שאני אתן לזה זמן.

פסדר, כאילו במילא הייתי עושה משהו.
אבל מה יועיל הזמן?
אם כל כך הרבה זמן זה ככה והיא לא קולטת כלום גם אם נותנים לה רמזים שקופים, מה יועיל עוד זמן??

אופ.

נמאס לי באמת.
אני מפחדת ממנה פחד מוות. 
היא הורסת אותי. 
הורסת את הזמן שאני באולפנה.
כל היום אני רק בלחץ ומפחדת לפגוש אותה. מן מועקה שמעורבבת בלחץ ופחד בתוך הבטן שלא יכולה להשתחרר. זה הורס את הכל.
איכ.

אבאאא

אני כבר לא יודעת אם טוב שהיא תקלוט ותשאל ותחקור. אופ.
אימאלה אבא. אני מפחדת מההמשך פחד מוות.
לראות אותה מחר. אימאלה.

 

אבא.
בבקשה ממך.
אני יודעת שאני לא ראויה לכלום ואני חוטאת ורעה ומתנהגת מגעיל לכולם. אני יודעת.
אבל אופ. אני יודעת גם שאתה מנהל את העולם. ואני יודעת שאני רוצה שיהיה טוב. גם בעניין הזה ספציפי וגם בהכל.
אז אבא. בבקשה ממך שמה שלא יהיה, יהיה טוב.
ושלא הכנסתי את עצמי הרבה יותר עמוק ממה שכבר קיים.

אני חושבת שאני אקבל את העצה שלה. לתת לזה זמן.
פחח. כאילו שיש לי ברירה אחרת.

אופ.

 

 

 

(אשא קולי אל השמיים
מלבד התפילה
לא נותר לי דבר
אולי אמצא מנוחה לנפשי
רפואה לליבי הנשבר)

 

 

 

 

אבא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(מותר להגיב.

אולי אפילו ישמח.

 

איכ אני זקוקה לעידוד באופן נואש.

 

איכ אני.)

גיליתי מי אני
נפש אבודה בים אנשים מצויים
עלמה צעירה מוקפת בוגרים שהכל מבינים
כמו נוצה חסרת נוצות
מיטלטלת ברוח
נשמטת בכל רגע על האדמה
נחבטת בסלעים חשופים
ובספסלים הומי אדם
שומעת קולות מדברים
אבל אני רק לידם
חלילה לי מלהתערבב בם
אוי לי אם מישהו יפנה אלי
ואז ארגיש לחוצה אל הקיר
חייבת לתת תשובה
והתשובה שבוודאי אתן
תהיה שגויה
ובטעות מפי נמלטה
כי נלחצתי
ורק חשבתי
מה כדאי לי לומר
כדי שההוא ששואל
ישמע מה שהוא רוצה לשמוע
ויניח לי לנפשי
ואז שוב ארגיש
שאני חיה
ליד החיים
לא איתם
רק ביניהם
לא ביחד
רק בין לבין

ויום אחד כשאתפקח
בטח אשב לי על ספסל
ואבכה
אבכה עד שיכלו כוחותי
עד שיעלמו ספקותי
עד שארגיש ראויה
לחיות איתם
ולא בינותם

ובינתיים
יושבת ותוהה
מתי אתפכח.

גם אם אני עצבנית.

אני חייבת להירגע

לא הרגשתי ככה

לא מצליחה לישון.
כי כואב הלב.
ואין סיבה בכלל!
אבל לא יודעת.
פשוט לא יודעת כבר מה קורה לי כבר.
זה חזק מדי.
ומתחזק.

ולמה אני כותבת את זה פה בכלל?
ולמה הדמעות חנוקות בפנים...?

ולמה כואב כ"כ ה'? למה?
לא רע. לא עצוב. כואב.













בא לי חיבוק אמיתי.
קשה לי הלבד.
הכל כמו פעם. כאילו לא עברו כמה שנים.
כאילו לא השתנה כלום.
הכל חזר.

לבד. בלי תקשורת בכלל
זה רעיון מעולה שיפתור המון בעיות!!
רק חבל שזה לעולם לא יקרה.

אבל אפשר לבנות אי בודד ברמה מסוימת במהות גם אם לא פיזית.
זה יפתור חלק ניכר מהבעיות.

מצריך רק לעלות את השלב האחרון בסולם המזוכיזם והעניין חתום ומסודר.

אאאאאאאאא

 

 

בבבבבב

 

גגגג

 

דדדדד

 

ההה

ווו

היא פשוט אמרה את זה,
אחת הסיבות לזימון ההורים הזה זה "לדבר עלייך,
כי את עצובה.
בת כמה את? ילדה בגיל שלך צריכה להיות מאושרת,
להנות מהחיים.

...

"




אני לא באמת מתכננת לשרוד את זה. =|





בית ספר זה דבר גרוע כשהוא נכנס לאן שהוא צריך שלא, ועוד מכיוּן ודרך שהוא צריך הכי שלא.

עוד בום אחד ו-
טראח
מהחלומות שלי
תברח
ביקשתי יפה שתלך
שתעזוב
שתוותר
אהבתי אותך
זה הרגיש בוער.

בכיתי-
תשתנה
צחקת
שתנסה.
אבל..
צחקת.

נזכרת מה היה
ולא רוצה שוב כי
אויה
אז אולי תחסוך אתזה
ותשאר בבית שלך?
או לפחות
תחייך בספר אחר.

אה,
ואני לא שונאת אותך
מעולם לא שנאתי
רק דבר אחד..
אני השתנתי.
וכואב לי עלייך
מבולבל וטועה
כואב לי עלייך
כדאי שתחייה

עצוב לי עליך
מה יהא בשמך
והלוואי
ואולי
ישתנו זיו פניך.

כואבת אותך
כאילו מישהו החליף איזו אות.

ומי בכלל יודע מה מצפה בבאות?

על אי שנמצא בעומקו של הים
במקום בו יד איש לא נגעה
בין גלים סוערים וחול חם של מדבר
שם השמש בקרניה פגעה
ציפורים שם עפות, מספרות את הסוד
בשפה שעוד לא נשמעה
תקשיבו לרוח, מה יש לה לומר
תנו לגלים לספר
בלחישתם יספרו הם עכשיו
על מה שלא נועד להישאר

אני כל כך רעה?
החטאים שלי כאלה גדולים??
אמאאא
אמאאאא שלייי
אני בוכה אליך כל יום
אני רוצה אותך
אני מתגעגעת אליך
קשה בלעדיך
דייי
דיייייי
הדמעות לא נגמרות לי
למה את לא יכולה לבוא ליום אחד??
פעם אחת ודי
רק לשעה
בבקשה
אני חייבת
זה לא אופר שכולם מאושרים
שאני בוכה
שכולם צוחקים
שאני מתגעגעת
שכולם מחייכים
שאני מדמיינת איך זה לחייך
אני רוצה שתביא אותי לידה!
או שתביא אותה אלי..
קשה לי
אני כל השבוע בוכה ובוכה
ודי כבר
ה', אמרת לי פעם שאתה לא שונא אותי
שאתה עושה לי דברים אחרים שהם טובים
האם אתה שיקרת לי??
ה'
אני רוצה להיות לידה
לחבק אותה
לדעת עליה יותר
אבא!! תפסיק לחסום אותי!
זכותי!
אני רוצה לדעת איך הפנים שלך נראות
אני מדמיינת אותך תמיד
כל צעד שלי חושב עליך
אמא. אימוש שלי. אם אי פעם את רןאה את זה.
אז אני אומרת לך. שאני מתגעגעת. ושתבואי
אני מחכה לך

אנימתחילה להיכנס לדיכאון, באופן רשמי.
אף פעם לא הרגשתי כל כך חסרת חיים, חסרת כח.
מילא הייתי בוכה, משהו
אבל גם זה לא קורה.

אני לא מסוגלת להסתכל לה בעיניים, לא יכולה פשוט.
איך אחזיק עוד מישהו אם את עצמי בקושי אני מצליחה להחזיק?
אסור לי להתמוטט. אסור.
במיוחד שאין איזה טריגר שיהווה סיבה הגיונית למצב רוח הנורא הזה.

שמשהו טוב יקרה כבר.
שמישהו ינער אותי.
אשכרה אלף חברות ולאף אחת לא באמת אכפת. איזה כיף.

אלוקים.

אני מביט בך, ורואה בדממה.
הים נכנס, ומתחלחל 'אין תקווה'
בנית אהבה
והתפורר לאיטה-
חתיכה קטנה של עדן- לאבקה.

(תקשיבי *לי*, ללב)






קורה לי 'טועת', כשכותב, מהלב.
בטח שמתם לב הרגע. יחידאי
אתם יודעים זה אני... |שחצן|
חרוזים עמוקים??. זה פרי-סטייל, עדיין..
אני כותב עם חוד, שפיץ;.
מנסה להיות עדין.
אבל זה כמו לעשן קראק ולחרופ', אני מתכוון אין פה קליק! (אני ואת)

אני חגור, אבל יודע שאשתחרר ובום פאף.
אני משווה את עצמי לביבי אם הוא היה כותב ראפ
תבינו-
פשוט נמאס לי להתחשב בה בכתיבה שלי,
זה בכלל לא מצחיק אותי,
אני לא רעב לצומי (קיא)
קיבלתי מספיק לחיים שלמים.

לא תוכלי לשלם לי מספיק, גם אם אכתוב רק לעצמי. |שחצן|
לא משוגעת מספיק לרקוד אפילו עם הפיצול השני (שלי). |מ ט ו ר ף|

אני קוקו,
ברגים השתחררו לי תראי זה שיגוגו, (אג'ו?)
השתגעתי היהי, תביטי, רואה יש לי בובו.

אני גלגול של עצמי.
כי אין אף אחד שיכול להכיל אותי, |להציל אותי|
בעבר
ועדיין
תתרחקי, אני רוצה שתביני אני-
ברוטולי, קומי, תאמיני אין מה להיות אופטימי.
זה לא שמועה, אני משוגע! מבינה? לא סתם אני בדיחה,
הפעם,
את יודעת, או עכשיו מודעת שצריך לוותר.
לא ציני! רציני
אני מצטער אבל פשוט את לא תביני,
אבל אולי זה יוריד מהשיפוט, או לפחות תנסי. כי-

אני סוחב תיק כבד על הגב, ונאנק מהכובד
תצטרכי דחפור ללב כדי שאחוש קצת, כאב. (אולי)


ירו בי 7 ו-6 וחוררו לי ת'לב





אני מביט בך, ורואה בדממה.
הים נכנס, ומתחלחל 'אין תקווה'
בנית אהבה,
והתפורר לאיטה-
חתיכה קטנה של עדן- לאבקה.
(תקשיבי *לך*, ללב)





היו זמנים שכתבתי ראפ ולא דאגתי מה יקרה
היום זה שונה, יש פה ילדה של אמא, אני רועדד ובוכהה.
זה לא רק מילה, מי כמוך מבינה, שזה יכול להיות פגיעה.
זה לא בכוונה, אבל חשוב הבנה, המשחק השתנה.
ת'אמת תיכננתי לא לומר בתחילה, בהתחלה אף מילה.
אני רציתי למנוע כאב, פישלתי, ונושא בתוצאה.

אבל ניסיתי-תאמיני
אני ותמר ישבנו, דברנו על זה.
ניתחנו, תמצתנו, סיכמנו את זה.
לנתק מיד וגם לשקוע, אבל רק לא להמ-שיך את זה.
אני צועק פה שוב פעם, אמרתי 'פשלתי' יושב פה ושוב בוכהה...!

אז מילל כמו אדיוט על זה שפצעתי
למה הייתי צריך לדקור אותך כשלא היה נראלי
אבל המשכתי כדי ש"בלה בלה" אין לי מה לומר כי
הייתי אגאויסט, המשכתי,
פשוט כי איתך כייפתי.





אני מביט בך, ורואה בדממה.
הים נכנס, ומתחלחל 'אין תקווה'
בנית אהבה
והתפורר לאיטה-
חתיכה קטנה של עדן- לאבקה.

(תקשיבי ללב)




זה לא נכון ולא קרה מה'בקשה' ועד ה'אות'

אולי רק ההחלפה של ה עם מספר שנותן רושם של אדיוט