פורום ריק ומוסתר (עמוד 1021)

רק הכל מחכה לך

כבר אין חדוות יצירה

אני כבר לא נהנה מרגעים קטנים ומאבד סבלנות מהר מידי

אני חושש שהזדקנתי

כבר לא קשור לפורומים, היו שלום אני חייתי בינכם כמו צמח בר

הגיע הזמן באמת.
אחרי כמעט שבוע.


בא לי חיים. חיים שהם חיים ולא מוות.

מה ה',
מה אתה רוצה ממני מה????
אני מנסה. נראה לי שאם אנשים היו יודעים לאיזה מצבים אני מגיעה ושאני ממשיכה לשמוח ולהיות אופטימית הם היו מאשפזים אותי באיזה אברבנאל.

אבל דיייי. בא לי מקום בעולם הזה. כ"כ קשה?
בראת עולם גדול כ"כ מלא בדברים טובים.
לא יכולת לתת לי מקום בעולם הזה?
נמאס לי רק לנדוד ולעוף ולהסתכל על כולם במקומות שלהם בחיים.

אני יודעת שלכל אחד יש תג'ורה שלו. ויש לי טוב בחיים גם אבל...דייי

 

 

איך

לעזאזל

עוברים את החג-שבת הזה?????

 

 

בלי פלאפון.

 

 

בלי שירים.

 

 

בלי מחשב.

 

 

 

 

ועם המונהמון אנשים.

 

 

 

וצריך להיות נחמדה.

 

 

גם אם אני חסרת אונים וכוחות.

 

 

וצריך לשים את המסיכה הזאת על הפנים

ולמתוח חיוך

 

כאילו הכל בסדר.

 

 

 

למרות שהכל לא בסדר.

 

 

 

איכ.

 

 

 

 

אופ

יהי רצון מלפניך.
 

|סותם|

 

 

זה סתם..

אני עצוב ולא יודע למה

 

 

אל תנסו לעזור

אבל רק ששתינו לבד.
כשזה כולם אני כועסת עליה
כי הם מסתקלות
פעם דיברנו כולם במעגל פתאום היא משכה אותי לצד
וקבעה שאני מבואסת קצת.
היא תמיד תמיד צודקת. היא מכירה אותי מידיי
אבל אז כולם מסתקלות עלי כאילו עשיתי משהו רע
אוף
אני מתה מהחיבוקים שלה
היא מקיפה אותי עם הגוף שלה ולא עוזבת
אני אוהבת לדבר איתה
אבל ששתינו לבד
עם עצמנו
כשהחברות רואות אותנו ביחד
הם.. רוצות גם
ואז אני עצובה

אני עושה יותר מידי פדיחות וכולם אומרים לי את זה.
אני צריכה לשלוט בטאקט שלי..
לדעת מה אומרים ומה לא

על מה שאנחנו צריכים זה מישהו אחד שיסכים איתנו שאנחנו מטומטמים,
ולא מלא אנשים שישכנעו שלא.

רוצה להתפלל ב7

 

קם בשש וחצי

חוזר לישון

קם שש שלושים וחש

חוזר לישון

קם שש ארבעים

חוזר לישון

ו.. קם בשבע ועשרה

|מת|

 

מתפלל ב8. חזן. קורא בתורה.

אוכל

אוטובוס.

 

מגיע למרכזית. ג'רוסלם.

מגיע לעיר העתיקה

מתלבט אם ללכת לכותל 'לשפוך שיחי' או ללמוד

מחליט כותל

הולך הולך הולך

 

פוגש ניקית

 

מתחיל 'לשפוך שיחי'

לא עובד

ממשיך

בוכה

רבע שעה עברה

מישו בא אלי ואמר לי שהוא התרגש לראות אותי מתפלל

זה היה אמיתי

קוויתי.

 

הולך.

קונה פחית

פוגש את חבר שלי סוףסוף

מסתובבים הרבה ברובע. הוא מכיר את כל הסמטאות ברובע. כולן! גם בארמני!

אוכלים באיזה גן ציבורי שאפחד לא מכיר

מסיימים.

מפספים מנחה בחצות וחצי ברמבן.

מתפללים בכותל. סיוט. מפוצץ.

מסיימים.

הולכים לרב נבנצל.

פותח

יושבים איתו

הוא מוזג לנו לשתות (!!!)

מברכים

שואלים שאלות

הרב מצחיק

הקבלנו את פני רבנו.

הלכנו.

וזהו. נגמר.

ירושלים.

 

 

מגיע הביתה.

מתאמץ מתאמץ.

פעם אחת מצליח

פעם שניה מצליח עם עזרה..

פעם שלישית.. לפני שהספקתי לבקש עזרה.. לא הצלחתי.

 

 

התפילה שלי הלכה סתם?!

כמה טוב שהוא קיים.

כל כך הרבה טוב יש בו.

 

היום הוא שאל:

אמא, אחרי שאני ימות,

יהיה עוד פעם אני?

 

מאיפה זה מגיע לו?

 

אוי כמה שאני אוהבת אותו.

הוא הכי ילד אצלנו.

וגם זה-------------------

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אחרי הכל, יש לי חיים טובים.

אני סתם מנפחת הכל.

יש הרבה יותר גרוע.

בכל תחום.

 

 

 

הם הדבר הכי טוב בערך שקרה לי בחיים.

יאו כמה שאני אוהבת אותן.

אוי אלוקים.

כל כך כל כך אוהבת.

 

 

 

דמעות זה מגעיל.

 

ממש.

 

 

 

 

איכ.

 

 

 

 

 

 

אני לא עומדת בזה.

 

 

 

 

ואני צריכה להחליט אם לעשות את זה או לא.

ואני פשוט לא יודעת.

 

 

 

 

אופ.

נמאס לי לבכות מעצמי

נמאס לי מהם
נמאס לי ממני

אני אדם ככ רע
ככ ככ רע

וזה עצוב
כי אני לא רוצה להיות כזאתי
אבל עכשיו?
עכשיו אני כזאת.

רעה

רעה

ככ מאכזבת

תתרחקו ממני
תתרחקו
אני יצור מגעיל ורע

אני אתקע לכם סכין בגב
אני לא אמינה
ולא נאמנה

תתרחקו
בבקשה
בשבילכם
כי אני אוהבת אותכן ורוצה שיהיה לכם טוב
אבל אם תתקרבו אני רק אפגע בכם.

תתרחקוו
בשבילכם
בבקשה

רק תתרחקו

עוד מעט כבר לא ישאר ממה להתרחק
כי אני אמות
מצער
ואם לא
אז מעצמי
אני כבר לא יכולה יותר
לא יכולה
לא יכולה

עוד מעט העולם יהיה טוב יותר
אל תדאגו

שלום לכם
תהיו אנשים טובים.

חיי בחתירה
חתירה ליצירה
או לשתיקה

מדי דברי בה
לבי בערגה

מן מעשי נותרה אטימה

ישנה כמיהה
רגעי שלטון מחשבה

הישנו סיכוי שדרכי יושפע?!

אנשים לא מבינים
שגם אם אני
מאד רוצה לעזור להם,
לפעמים
אני פשוט
לא יכולה.

או טכנית,
כי אין לי זמן,
או נפשית.
לא
יכולה
להקשיב
ולהקשיב
ולהקשיב
ולהקשיב
רק לך.
בלי לעבור להתכתבויות
שחשובות לי
במקביל.
שאם אני לא מקליד/ה
מיד כשההודעה נכנסה
אז אני מסננת.
שאם גם לי קשה
ולכן עניתי קצת אדיש יותר
אז כבר לא אכפת לי
ו"הלכתי לחתוך"
או "ההתאבדות בשקילה שוב".
ו"תזכרי מה שכתוב פה, יראו את זה עוד כמה ימים בחדשות".


איך אמור להמשיך להיות לי אכפת.
די להעיק.
לא צריכה שההבנה תהיה דו סיטרית.
רק רוצה שיבינו שלפעמים אני לא יכולה.




פשוט
לא
יכולה.

98%. תגמור כבר.

וגם קצת משמים.

אני רוצה הביתה;
טוב להשתעמם בבית.


אבל אני פה וזה מה יש כרגע.

בא לי שמישהו ידאג לי.
שמישהו ידע מה איתי.
שלמישהו יהיה באמת אכפת ממני.

נגיד עכשיו כשאני לבד.
חיה על מצות עם שוקולד.
ואין לי איפה ועם מי להיות.
ומה לעשות.

ואין לי אומץ לצאת החוצה לרחוב, לסופר למשהו כי לא בא לי שידעו שאני לבד. ומכירים אותי.
שלא ישאלו. שלא ירחמו.
או אפילו סתם שלא יתהו לעצמם.
ככה לא יודעים.

אין מקום בעולם, שהוא בית בשבילי. בהוויה. שאני יכולה פשוט להיות שם. ולהרגיש בנוח וטבעי.
אין.

גם אני יכולה להעלם ככה לשבוע. ואפאחד לא ירגיש.
לפעמים בא לי לעשות את זה.
אבל אני כבר לא בגיל... ב"ה

יומאחד אני אתחתן. ויהיה לי את הבית שלי.
או שלא.





ובכלל. אני לא בריאה. יש לי איזה לאיודעת כמה בעיות פיזיות בגוף שאני פשוט לא טורחת לבדוק אפילו. ולטפל.
גם ככה זה לא משפיע על אף אחד.
אולי יום אחד יהיה לי מחלה קשה. ואני לא אדע בכלל. ופשוט אמות ודיי.

לא. אינלי נטיות אובדניות. סתם עצוב לי ויש לי מחשבות רעות.

שיגמר החגים. שתהיה שגרה כבר. שיהיה חיים.
רק עוד כמה ימים. שהם כמו נצח. ויש עוד 49 שעות שבהם גם אין פלאפון לברוח אליו. ויש עוד 24 לפניהם. שהם כמו ה24 שכבר היו.

החיים.
טובים.
סה"כ.