פורום ריק ומוסתר (עמוד 1024)

מזוכיזם.

 

 

 

איכ אני.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שמישהו יהרוג אותי.

 

 

 

 

במשך שבועיים לא התפללתי. וגם אם כן, זה היה בכאילו.

ולא עשיתי כלום כלום כלום.

נכון, נהניתי רצח, וגילילתי כמה אוהבים אותו בבית+בישיבה+בסניף, אבל ראבק. 

חאלס אני מרגיש כלום ולא באלי כלום ולא רוצה לעשות דברים שמכתיבים לי.

אז מה?

אני לא אעשה כלום? 

ריבונו, אתה שם למעלה.... תעזור לי. איכשהוא. לא אכפת לי איך!

(רק אל תפגע באף אחד). בבקשה.

תחזיקי מעמד יממה

מחר בשעה הזו זה כבר כמעט הסוף

לא רוצה ליל הסדר. לא רוצה.

אני כבר רואה איך זה גרוע משניה לשניה.

יש פסח

 

אבל הסיבה שבגללה נטשתי את המסך (משהו שאני צריך לבצע), עדיין מחכה לי.

ולא רק בגלל פסח

בס"ד

אני פשוט עייפה
ומנסיוני עם סאגות כאלה הדבר היחידי שעובד זה לחכות שיעבור מספיק זמן

מוזר איך כל פעם שאני רוצה לעזוב אני רק נצמדת חזק יותר

סתומה.

יחף, מגודל שיער, מטייל ברחובותיה של קלקוטה, או קוסטה ריקה,

עם תרמיל גדול, ועל שמו אכרה, מוצילרו.

רואה נופים ואנשים בפעם הראשונה והאחרונה.

מנסה לאסוף מילים מקומיות לכדי שפה מתובלת באנגלית ותנועות ידיים,

כמו בני ישראל במדבר, כמו עונת מעבר, כמו אדם חופשי,

לשהות במקום זמן מה, כמה? כמה שמתאים לכול מקום.

אח, איזה נחת, בלי לחץ של זמן, חודשיים שלוש חצי שנה.

לכול מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל השלימה.

 

בלי לחץ, כשזה יבוא זה יבוא, ואם לא עכשיו אז כשזה יתאים,

ואם זה לא יתאים אז אין מה לדאוג

 

היום התפללתי נורמאלי
אחרי שבוע שלא התפללתי בכלל
ועוד לוידת כמה זמן שלא התפללתי נומאלי

אני רוצה גבוה.
אני רוצה לעלות
אבל אין לי כח
ואין לי מספיק רצון
וגם תכלס
נוח לי בתוך הג'יפה הזאת.
נוח וריק

ואני משדרת שאני שמחה
כי אין לי כח לשדר אחרת
כי אין לי כח שיתחילו לחפור
כי אין לי כח להכנס שוב לאותו הסרט.
הכל ריק בפנים
או מלא בתהיות
בספקות
ושאלות


אין לי כח לרצות
אין לי כח ליפול
אין לי כח להתאמץ

בא לי שבועות על גבי שבועות
לשכב במיטה ולא לעשות כלום.
כי מה זה משנה?
אם כלום עושה כלום
או אם כלום עושה משהו
בשתיהם התוצאה היא כלום.
אז עדיף לא לעשות
חבל על המאמץ.

איכ

ואני חסרת משמעת עצמית בקטע אחר
גרע של ילדה

והעולם שבחוץ גדול
ואני קטנה

העולם בחוץ מפחיד ומשוגע.
אני רוצה לשבת בבית בתריסים מוגפים
להשמר ממנו
לשכוח מקיומו
להרגיש מוגנת מפניו



ואני עובדת על עצמי
שהוא קיים
שהוא לא נעלם
שהוא מקשיב
שאכפת לו בכלל


מקשקשת קשקושים
שבחלומות שלי אני לא מאמינה בהם.

האמת היא גדולה אך נסתרת
השקר גם הוא גדול וגלוי
והספק גדול משניהם גם יחד
וקשה לפספוס.

למה אני לא בנאדם פתי שפשוט מאמין למה שאומרים לו.
למה בכל דבר אני מטילה ספק?

מה קשה לך אביגיל??
אמרו שזה נכון. שהוא קיים
הכל אמת
תאמיני בזה ותפסיקי לחפור

את מתישה.

אולי יום אחד תאמיני במשהו בלב שלם
אולי יום אחד תפסיקי לברוח מעצמך
אולי יום אחד תבוא גם אהבה גדולה
אולי יום אחד..

אולי.. כי גם אם בוודאי
ישאר אולי..

נגד שולחי ברכות חג שמח בעיצובים שונים ומשונים
גרועים מהם הם שולחי הסרטונים

חושבת שהבא שישלח לי כזה דבר ייחסם 😐😐

לפחד
לא להתעורר בבוקר
להשאר לבד
להשתגע
לא להגשים את שחלמתי
הייתי בכל הפחדים האלה כבר

להפוך קורבן ליצר ולאופי
לפורנו ששינה את כל האינטימיות מזמן
צוקרברג בנה עולם חדש שלא נרגיש לבד
ואיך הוא טעה
הייתי בכל הפחדים האלה כבר

זה לא שנהיה לי יותר טוב
זה לא שנהייתי כוכב
למדתי לחיות עם עצמי
וזה הדבר הכי קשה בעולם
-
-
למדתי לחיות עם עצמי
ולא לנסות להיות מישהו אחר

כשיום אחד זה יגמר
עם אבא
ועם אמא
ואחותי היקרה וכל
החברים מפעם

הייתי בכל הפחדים האלה כבר
כן, פחדתי את כל הפחדים האלה כבר


כשסוף העולם יבוא ומה אחרי המוות
וכמה את יפה
גם כשאת משקרת

הייתי בכל הפחדים האלה כבר

זה לא שנהיה לי יותר טוב.


#מישהו אחר

נעים להכיר,
אני ארטי ואני מוותרת לעצמי.
לא. אני לא מאמינה לאנשים שמאמינים בי.
למה?
כי אמון זה דבר שברירי מדיי.
כי אני פוחדת לאכזב.
כי אני לא רוצה לנפץ את טיפת התקווה שעוד נותרה בי.
כלומר,
אני לא מאמינה בעצמי.
כן.
בשכל אני יודעת שאפשר אחרת.
אפשראפשראפשר.
אבל.

אני מיואשת מכדי להילחם.
אל תגידו שמותר להרפות,
אני יודעת.
כל מה שתגידו אני כבר יודעת בתיאוריה היפה ושמעתי כבר כמה עשרות פעמים, סביר להניח.
אתם יודעים מה הבעיה?
שהחיים שלי לא עובדים לפי התיאוריה היפה.
פשוט לא.
הכל במלחמה ודי קשה להלחם עם המציאות,
אני מותשית.
אז הרפיתי.
ועכשיו?
אין לי כח לחזור ולהלחם.
אולי עדיף חיים קטנים שכאלו.
הם לא עלובים,
פשוט -
- - -
פשרניים.
כן.
אני נכנעת.
נכנעת לקשיים ולמצוקות.
הקב"ה לא נותן לבן אדם ניסיון שגדול עליו,
אה.
בסדר.
אני שבעה מהקלישאות האלו.
אני בקושי יודעת איך לובשים את החיוך ההוא מחר בבוקר לעוד יום שצריך לצלוח פשוט כי כך צריך.
אז.
פשוט
הכי טוב שאתם יכולים,
זה אחרי המילים.
לבוא,
להחזיק לי את היד,
להסתכל לי עמוק בעיניים
ולנשום
יחד איתי
7-8-7
עמוק.
עמוק

לחבק אותי
לאפשר לדמעות שלי לזלוג מבלי להציע טישו.
מותר לכתפיים שלי לרעוד
לריאות להתכווץ במחנק
רק

תהיו.
בלי קלישאות מטומטמות.
אני לא טיפשה,
רק -
- - -
חלשה.

בחרתי שלא להתמודד כרגע עם הכל,
החלטתי שגדול עליי.
בבקשה מכם,
תכבדו.
ואם אתם רק רוצים לשמוע ולהנהן,
אין לי מספיק מקום בלב.
פשוט,
קחו מרחק.
לטובת כולנו.

אני אגואיסטית עכשיו,
אבל אתם יודעים
שבלי להשוויץ,
הלב שלי זהב.
ואני אצא מהבוץ הזה
ואחבק את כולכם
בחזרה
ואתן כל מה שיש לי לתת
(ויש לי.
באמת.
אני רק קצת חלשה עכשיו,
בבקשה תאמרו שזה בסדר)

ועכשיו?
תהיו שם בשבילי.
מחבקים
מנחמים
כמו מאשרים לי ונותנים לגיטמציה לזה שאני כרגע קצת הרבה קשה לי וזה בסדר כי כולנו בני אדם וזה בכלל לא הרבה מידי חריג ואני אהיה אחלה בסוף ממש עוד מעט הנה אני כבר קמה נכון
ואל.
אל תתנו לי לשקוע,
תזכירו לי מדיי פעם
(לפעמים,
לעיתים לא קרובות מדיי כדי שלא להעיק)
שהבטחתי לעצמי
שהבטחתי לכם
שיום אחד
אני אקום ואלחם
ואנצח
את הכל.
הכל

אתם שומעים?
גם את החלקים הבלתי מנוצחים
שהפעם
שוב,
נכנעתי להם.

(הלוואי שתבינו שזה לא כי.
אלא.
אוף.
תודה שאתם)

איזה כיף.

ושימות העולם
שילך לעזאזל כבררר

מין כאילו... לשבת לא לחיות.. להיות קיים בלי לעשות....רק להתקיים

החיים האלו מתישים אותי.

ולא, אין לי כח אליהם.

 

תכלס, אין לי באמת סיבה טובה.

אני סתם מסבכת את עצמי.

כל פעם מחדש.

על כל שטות.

 

אוף.

 

באלי-------------------------------------------------------------------------------

 

לוידעת מה באלי.

נראלי שכבר כלום.

לא רוצה כלום.

 

אלא אם כן יש לכם להציע לי איזשהו טוב כזה, שלם.

שאין בו פחד וצער וכאב.

וסיבוכים.

בתוך עצמך.

ועם המשפחה.

והחברות.

והעולם.

 

רק טוב.

 

 

אם יש לכם משהו כזה להציע לי, אני באה.

תוך אלפית שניה. אתם תראו!

לא תצטרכו לשדל אותי ולא לזרז.

אני באה. מיד.

 

 

אבל לאאעעעעעעעע.

פחחח עננהה...

את באמת חושבת שיש דבר כזה?

הוא לא יגיע אף פעם.

 

 

תמיד יש מאבק, ומלחמה.

בכל יום מחדש.

בכל דקה מחדש.

בכל שניה מחדש.

 

זה ממלא אותי.

 

מתיש.

 

לי כבר אין כח למלחמות.

 

כי גם אם ** ו-**** ו-*** ו********* ו***************************************************************************************************************************************************

כל אלו, יפתרו,

 

ומשום מה יש לי בלב איזשהי וודאות שזה יקרה,

 

מיד תבוא מלחמה חדשה.

משהו שאני אפילו לא יכולה לדמיין.

כי אם אני אצא מכל מה שיש לי עד עכשיו- אני אצטרך לצאת חזקה כל כך. גדולה כלכך.

רק בגלל שהכאבים עכשיו הם גדולים כל כך.

מי שיבוא אחר כך- 

לא כדאי לי לדמיין.

 

אז אוף.

כי אין מנוחה.

כי לנצח ישאר רע וקשה.

 

כלשהו.

 

 

 

 

 

 

כל התקופה האחרונה,

אני כבר לא מרגישה את הכאב.

 

אני מזהה, את כל המקומות שבהם לפני חודש הייתי נושכת לעצמי את השפה מבפנים, ותוקעת ציפורן עמוק בתוך האצבע שליד.

צורחת------------------------------------------------

בתוך הלב.

 

ועכשיו, הכל כאילו עובר לידי.

לא נוגע אלי בכלל.

מתעקשת לשמור על איזו שמחה מטופשת שאולי תהיה טובה- בזמן אחר.

 

לא עכשיו כשבלב שלי יש מצבורים שלמים שחייבים להתפנות,

ואם אמשיך עם השמחה הזאת, הכיסוי, ההסתרה,

אני אשכנע את עצמי כל כך חזק שאין באמת כלום, והכל סתם דמיונות והגזמות.

ואמשיך לשתוק ולשתוק ולשתוק--------------------------------------------------------------------

עד שהכל יתפוצץ.

 

ואני אהיה משוגעת.

 

 

 

רוצה כבר להיפטר מהכל.

 

להיות קלה וריקה.

 

 

 

 

פשוט להיות.

 

 

 

 

וליל הסדר הזה.

כמה שאני מפחדת ממנו.

יאאבללהה

 

לארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!

 

 

 

יאבללה.

 

שוב פעם.

 

הם והם והם והיא.

 

בעיקר הם.

 

אבל לא רק. בכלל לא.

 

 

כל כך הרבה כוחות נפש זה דורש ממני כל המפגשים האלו.

 

עוד לא הייתה פעם, 

 

שיצאתי ממפגש כזה,

 

ולא ברחתי מיד לאוזניות, לשירים.

 

כי באמת אני חייבת את זה

 

כמו אוויר לנשימה

 

אחרי כל מפגש כזה.

 

דיכאון.

 

שאין סיכוי

 

שלעולם לא אשתנה.

 

קשה לי כל כך איתם.

 

 

 

 

 

 

 

איזה דפק. 

למה כל מפגש הכי פשוט ויומיומי עם אנשים מתיש אותי כל כך????

למה לא בטבעיות ופשטות אף פעם?????

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוףףףףףףףףףףףףףףף.

 

 

 

זה לא חיים.

השלקט.

בארץ רחוקה מאוד חי שלקט.

הוא היה השלקט השמח ביותר באותה ארץ.

ולמה הוא היה שמח?

כי היה לו עלה אחד,

שהיה רק שלו, בעץ

היחיד באותה ארץ.

השלקט אהב את העלה שלו,

השקה אותו כל יום

ונקה אותו.

העלה שלו היה הכי נקי

מכל העלים שבעץ

העלה שלו היה הכי ירוק בעץ

לפעמים, כשהסתכל דרך העלה אל השמש,

הוא יכול היה לראות

את דוגמת העורקים של העלה.

העלה כאילו חייך אליו.

השלקט היה גאה בעלה שלו.

יום אחד גילה השלקט, בזמן שנקה את העלה והשקה אותו,

שיש עליו נקודה צהובה.

השלקט הרגיש נפלא.

הוא היה בטוח שהעלה מתקשט לכבודו.

למחרת הנקודה הצהובה גדלה.

אחרי שלושה ימים

חצי מהעלה כבר היה צהוב.

ואחרי שבוע,

העלה כולו כבר היה צהוב.

השלקט הרגיש נפלא

העלה שלו היה הצהוב ביותר בכל העץ.

הוא היה בטוח

שהעלה שלו הוא היפה ביותר בכל העץ,

וכשהוא הסתכל אל השמש דרך העלה,

דוגמת העורקים הייתה מסובכת יותר ויפה יותר.

העלה כאילו צחק אליו...

למחרת כשהשלקט הביט למעלה אל העץ 

הוא שם לב פתאום שהעלה שלו הפך חום.

והשלקט הרגיש נפלא

כי העלה שלו היה החום ביותר בכל העץ.

למחרת בא השלקט להשקות ולנקות את העלה שלו.

ובאותו רגע הוא ראה את העלה ניתק מהעץ,

נושר ומרחף אט אט באוויר,

והשמש זרחה, והרוח נשבה,

והצל של העלה טייל על האדמה.

עד שהעלה שלו נעלם באופק.

והשלקט הרגיש נפלא,

כי העלה שלו עף הכי רחוק מכל העלים שבעץ.

סוף

שכבר נמאס לי מהכל, ואני לא מוצא את עצמי.
ואז לשבת ולדבר עם חברים.
לדבר.
פשוט כך.
הקולות המוכרים, השפה שיצרנו בעצמנו, הניואנסים.
מנגינה של בית
של ילדות יפה בין דיונות.
תודה על זה.

עד שכושלות רגליים
הלכתי בלילות
רק אליך, רק אליך