פורום ריק ומוסתר (עמוד 1063)

היה צריך ללכת לישון.. נסיים מחר..

אני מתחיל להדבק בבלבול.. זה לא בריא..
אני צריך להמשיך להתקדם ולסתום..

התלבטתי אם זה ישפיע על ההגבלות.. אז לא.. הם צריכות להישאר.. זה מדרון חלקלק מדי וזה יחסום אפשרות לשכוח מהכל..

מה שאני צריך לעשות עכשיו זה שתי דברים קצת סותרים.. מצד אחד לנסות לשכוח ולהשאיר את זה מאחור מצד שני להשתמש בזה בתור תמריץ.. יצליח?? להערכתי רק אחד מהם.. התמריץ.. הוא יותר קל..

#היום מה התחלתי דיאטה (לא פיזית.. אל תדאגו..)

כואב לי. רצח.

אוי אוי כואב.

*מאיפהאיפהאיפהאיפהאיפהאיפהאיפהאיפהאיפה

מאיפה???

לוקחים את האומץ לדבר?

 

*מממממ........

 

*אולי כשכבר אין בררה?

 

*תמיד יש בררה.

 

*לא נכון. נגיד עכשיו. ממש ממש תכף, אם אני לא אקח אומץ  מאיפושהו, אני אתפוצץ.

פיזית לגמרי. אז אין בררה.

 

*עדיין יש בררה.

 

*איזו?

 

*להתפוצץ.

 

*ואז?

 

*ואז מה? תמיד חייבים ואז?

תהיי מפוצצת, וזהו.

 

*להיות מפוצצת משמע לא להיות.

 

*וזה רע?

 

*זה רע אם זה חסר תקנה.

וזה חסר תקנה.

אחרי הכל, אני עדיין רוצה חיים טובים. חיים פשוטים.

 

*אז היא קיימת אצלך עדיין, האופטימיות.

 

*מסתבר....

 

*יש תקווה.

 

*אבל בדרך חייבים לדבר, זוכרת? חייבים.

כי אם לא אז מתפוצצים. ולא קיימים. ואי אפשר לזכות בחיים טובים ופשוטים, אם לא קיימים.

 

*ממממ.... הסתבכנו..

 

*נכון.

 

* ו........?

 

*מה את  אומרת?

 

*אני?

אני אומרת שכל ההתחלות קשות.

ואת הכי פוחדת מהלהתחיל, נכון?

אבל זה שווה את זה, 

ההתחלה הקשה, בשביל מה שיבוא אחר כך.

 

*שוב, את צודקת.

אבל אני לא פוחדת רק מההתחלה.

אני פוחדת גם ליצור לעצמי אנטי נגד עוד בן אדם.

אני פוחדת להתחיל להתפדח מעוד בן אדם.

אני פוחדת להגיד דברים שאחכ אני אתחרט עליהם.

אני פוחדת ממה יגידו.

אני פוחדת שאתחרט שבחרתי את האדם הלא נכון.

אני פוחדת שזה יגיע לאוזניים לא רצוניות.

אני פוחדת שזה יוביל למקומות בלתי רצויים.

אני פוחדת שלא אצליח להתבטא.

פוחדת שיבינו אותי לא נכון.

פוחדת שלא יבינו בכלל.

פוחדת.

 

*ובטח את שוב חושבת לעצמך עד כמה את מסובכת,

אם הצלחת להגיע לכל כך הרבה פחדים.

 

*פפפפפ.... נכון.

אז מה עושים?

 

*כרגע, הולכים לישון. את חייבת. פשוט חייבת לישון. נדבר שוב מחר.

 

*תודה בן אדם!

אוךך נכון שיהיה טוב??

 

*בטח ילדה! מה השאלה בכלל??

יש לך כוחות עצומים. את מסוגלת לכל!

 

*תודה, עודדת....

לילה טוב!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הלב הזה. יום אחד יפסיק לכאוב?

אני. יום אחד אלמד להתאזן?

הראש. יפסיק לקדוח?

אני. אלמד לדבר??

 

אני לא יודעת כלום.

אני בכללי עכשיו במצברוח לא משהו בכלל.

 

אבל אני לא יודעת כלום.

לא יודעת.

 

ואני די צוחקת על עצמי על הצמד מילים הזה שיכול לפעמים להציל אותי מכל כך הרבה פאדיחות ורגעים מביכים.

אויש כמה שהיו כאלה...

 

אז אולי אני כן יודעת.

אני יודעת שכדאי לעבוד.

אני יודעת שזה ישתלם.

אני יודעת המון דברים.

אבל הם כרגע נשארים ברמת השכל לבד.

אני יודע שאני צריכה כבר להגיד את זה גם לעצמי ולא רק לאחרים ולעולם הנכבד שאנחנו חיים בו מכורח המציאות.

 

אבל מה נעשה שללב ולשכל, לכל אחד מהם יש שפה משלו?

אפילו שהדברים האחרונים גרמו להם כן קצת לשדר על אותו גל...

בעע.

אני צריכה לשחרר.

לשחרר ולהרפות.

זה יתן לי המון.

אבל למען ה', איך עושים את זה??

ואיך עושים את זה *באמת*??

 

לאלוקים פתרונים.

ואולי גם לכמה בני אדם

עם שכל.

שלי כרגע נמצא בחלון אחר של המחשב.

בזה של התרגול לתאוריה.

וגם משם הוא כבר הולך ונעלם.

הוא עייף.

עוד מעט בכלל הוא יתקפל וילך לישון.

ואז אני אלך איתו.

הלוואי שאני אלך איתו!

 

אבל אני אלך איתו לישון.

כנראה.

 

בהמשך...

 

 

 

אוף.

המצברוח שלי ברצפה.

פשוט מוזר לי. בטירוף.

ואיככ כואב לייייייייי
אני חוששת שאני חוזרת להיות חולה.
וזה גרוע לחלוטין.

מסקנות מהימים האחרונים:
#בנודודות שלי חמודות.
#כשפתאום מבטלים לי זה בכלל לא כיף. ככה זה הורס לי את כל התוכניות.
#יש ילדות כל כך מוזרות בעולם.
#באלי ללכת לסיבוש מחר אבל זה בלתי ראלי.
#באלי גם ללכת לעיר מחר אבל אין לי עם מי. כי היא ביטלה פתאום וזה לא כיף לי.
#מסיבת חנוכה של הסניף זה דבר מיותר כל כך.
#חניכות זה עם מתוק אבל קרציותת. אומרים לכן די, אז די!
#מזל שלא דיברנו בסוף. לשמוע אותה היה מציף לי. הודעות זה מספיק וסביר לחלוטין.
#אני חוששת ממש שאני לא אספיק בכלל להשלים את כל מה שיש לי להשלים. וזה נוראי כי המצב שלי מתחת לבלטות.
#לא. רוצה. לחזור. בחמישי. לאולפנה. מה. לא. ברור.?!.
#אין לי כושר חירטוט וזה גרוע כי אני צריכה את זה.
#כואב לי.

זהו.

בתקווה להירדם היום מתישהו.

איך משתחררים מתחושת אשמה
ואולי אני לא ראויה להשתחרר ממנה
אני שונאת לכעוס
ואני שונאת לשנוא
אבל זה מה שיש בי עכשיו וזה כואב נורא

בס"ד

בואו כולם נעזוב את שירה
היא אדם פגום שלא ראוי לנו ולשכמותינו
בואו נעזוב אותה כי היא קנאית מסריחה ואגואיסטית
בואו נלך ממנה כי היא עצלנית שלא שווה כלום
בואו
יאללה בואו
אתם יכולים לעזוב אותה
לא לנצל את היכולת הזאת זה יהיה טמטום לשמו

איכ אני
והכי דפוק (אבל לא באמת)
זה שאם אנסה לגמור עם הקונספט של החיים זה רק יוכיח לכולם שהם צדקו ואני רקובה מהיסוד
אז ווהו

בס"ד

 

המוצא הישר מתבקש

להחזיר לי, אני

נמצא בקצה,

או בקצה

אחר

.

בס"ד

 

"מנהיגי המדינות, וכל הגאונים החברותיים, הם מושרשים ביסוד השקפת הפירוד, בכח המדמה, המראה את המציאות בתכונתה המפורדה, ואין העולם כדאי עדיין להנהגה הבאה מתוך השקפת האחדות בטהרתה. תוכן אורו של משיח, מושב כסא ד' בעולם, וזה שמו אשר יקראו ד' צדקנו, בנוי הוא על פי יסוד השקפת האחדות המציאותית, כשהיא מתגברת כל כך עד שהיא חודרת בכל הפרטים ובכל העלילות כולם. הסתתרותה של השקפת האחדות הוא דבר מוכרח, כי עם כל האיחוד שבהויה, עם כל שהכל הוא באמת טוב גמור מצד איחודו, אין אותו הטוב של העליה התדירית מתבטל, ואותה העליה התדירית מתגונת היא בהתעדנות של כל מצוי פרטי והתעלותו. כל מה שההארה החדותית מתגלה. אין הדחיפה והבירור להעלאת כל פרט ולהחזרת כל רע לטוב מתעצם כל כך. על כן ההסתתרות של האורה האחדותית היא היא השולחת את החטיבה הפנימית, את המהותיות העצמית של המאור המאחד, אל המעמקים. של הפירודים, והם הם החבלים והמצוקות הגורמים את האורה העליונה להגלות. ניצוצי הקודש המפוזרים בתהומות החושך מתלקטים אחד אל אחד, על ידי הירידה של האורה העליונה האחדותית בתוך מעמקי הסתר של ההשקפה המפרדת. הנס של התגלות האור של חיי האחדות באדם ובעולם, עם תהלוכות מוסרו וכל שאיפותיו היותר עמוקות, מקיפות וממלאות את הכל, חי חי הוא בישראל, ועמו ישראל חי וקים לעד, שם ד' אלהי עולם עליו נקרא, ובאור פניו יהלך, ד' אלהיו עמו ותרועת מלך בו"

~(ז, סא)

בס"ד

 

האם אני מחרב את כל מי שקרוב אליי, או שמתקרב תמיד רק למי שנמצא בהליכי חורבן עצמי?

 

(או אחת משתי האפשריות הרמוזות יחד, או זו שאפילו אין לרמוז?)

נץ בכותל.
כפור אימים,
בלב רותח.
מקווה קר,
הלב רותח.
 

פסוקי דזמרה בטיל,
יש שעון בעולם.
שמו"ע.
עוברים למנין של החסידים,
כמה שקר יש בעולם הזה, זקן ופיאות ושטריימל לא אומר כלום, פשוט כלום.

 

הלל,
הלב לא מהלל. שוין.

 

מוסף.
קידוש,
הרינג,
קרקר,
ומשוגעי הכותל.

 

שילוב מעניין.

 

ואז הולכים איתו לכותל הקטן, לשקט.

 

ושנייה לפני, השער הירוק הקטן פתוח,
ושני מגבניקים מעבירים ביניהם שיחה רגועה של שבת בבוקר.
והלב צווח, בנה ביתך,
כבתחילה.
וכונן מקדשך,
על מכונו.
 

ואז לשקט של הכותל הקטן.

 

והקיצוניות בין 'שני הכתלים',
רעש עצום בראשון, ושקט מפחיד בשני.

והתמודדתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ניסיון.

אני לא רוצה למות.
אני פשוט לא רוצה לחיות.

מותר לחשוב.. באסה.

היא אמרה אתמול שהיא תתקשר.
ואז ב01:15 היא שולחת- אוף לא התקשרתי... ושמחר בנסיעה בעז"ה. ושהיא מתגעגעת.

אני צריכה כבר לדבר איתה.

אבלאבל.

פתאום אני מפחדת.
מפחדת לשמוע את הקול שלה.
מפחדת שזה יציף.

אני לא יכולה לדעת מה יקרה.
איתה אי אפשר לדעת.

יאא טאטעעעע
למה???
למה דווקא איתה זה צריך לקרות.
אימאלה כי היא באמת הבנאדם היחיד אולי שאני קצת מתחברת אליה.
ואז איתה הכל לא ברור.
כי אי אפשר לדעת במה אני אזכר אם אני מדברת איתה.
או שהיא תדבר על זה.

דיי טאטעע למהה.

כי אוף אני צריכה אותה.

אבלאבל.

וואי.
וכשניפגש אז היא תדבר על זה. בטוח.
ואז זה יציף אולי.

ואוף סתם אתמול שאלתי אותה משהו על היום והיא אומרת שהיא לא יודעת כי זה קרה.
בום.

כמו שאמרתי. אי אפשר לדעת.



(כי היא לא יודעת מה שהיה.

אני בחיים לא אגיד לה.

מצד אחד זה טוב.
כי ככה היא יכולה לדבר על זה בחופשיות.

אם היא לא תוכל לדבר על זה איתי היא נראלי תרגיש מתוחה ולא משוחררת.

מצד שני זה רע.

כי לי זה מציף. ומכאיב.

אבל אני בחיים לא אגיד לה.)




אין לי כל כך מה לעשות עם זה.



אבל אוף.

כי לפעמים זה ממש מציף ומכאיב.
ועכשיו שאני חושבת על מה שהיה עם **** ומה שסיפרתי לה, זה כן היה סיפור.
זה היה כואב. מאוד.

אז אוף אבא למה.

דיי היא ילדה כל כך נסיכה. נשמה טהורה. באמת.
אוהבת אותה כל כך. היא חסרה לי עכשיו.
אני רוצה לפגוש אותה ולדבר איתה.

אבל אני מפחדת.

כי מי יודע מה יקרה.


טאטעע למהה. למה.

תפסיקי לנסות להראות לי שאת חברה.
כי את לא.
ואני רואה את זה.

תפסיקי לנסות לתת לי תחושה טובה, או לעזור לי כי את בנאדם טוב.
לא.
אני לא צריכה תמיכה.

פשוט תתייחסי אלי רגיל!
תדברי איתי על נושאים שמעניינים אותך
לא רק עלי.

תדברי איתי כמו אל שאר החברות שלך
תצחקי איתי.

אני רואה הכל.
אני לא טיפשה.
ולא יעזור לך שתגידי לי כמה שאת מעריכה אותי ובלה בלה.

יש דברים שמרגישים.
ואני מרגישה שאת לא איתי.
רק עוזרת כשצריך.
וזהו.
לא חברה מעבר.

אז בבקשה.
תפסיקי לאכזב אותי.
כי פסיכולוגית כבר יש לי.
אני סה"כ צריכה חברה שתהיה איתי.
שתתן לי גם לעזור לה.
שתצחק איתי.
תדבר איתי.
תהנה.

ואם את לא כזאת,
אם באת רק לעזור ולהראות כמה שאת מקסימה,
אז לא תודה.
תלכי
ותעלמי לי מהחיים.












אולי אני כפויית טובה.
אבל אני לא צריכה את הטובה

למה שוב למה שוב למה שוב
אני טיפשה
לנצח אהיה כזאת? אף פעם לא אצליח עד הסוף, תמיד אחזור לפה, לכואב והטיפשי והרע אבל המוכר, גם אם לא נוח.
את שאומרת שאני נראית מאושרת, אני לא.
את שאומרת שנראה שאני במקום טוב בחיים ושמצאתי את המקום שלי, אז לא.
אתם לא יודעים עלי כלום.
אולי זו אשמתי שהפסקתי לדבר והתחלתי רק להקשיב וגם זה בקושי.
אני פוחדת להודות בחולשות.
כבר בת 19 כמעט, אי אפשר להתנהג כמו בת 15, אני כבר מזמן לא שם.
ובכל זאת.
הלוואי שהייתי בת 15 והיתה לי הזכות להרגיש ככה.

כן, את.
שבוגרת לגילך, אבל תמימה מהשאר.
שנחשפת ונגעת, אולי כשעוד היה קצת מוקדם.
שלמרות, ואולי בגלל, את עוד מתעקשת.
את מאמינה שבבסיס, כל אדם הוא טוב.

ויש כאלה שיגידו שזו תמימות ילדותית, וש"חכה כשתגדל קצת, ואז כבר תראה."
ויש כאלה שמזדעזעים מהרחפנות שלה, ויורים בה את מה שהם חושבים שזו מציאות
ויש כאלה שמשתוקקים לחזור לאמון הזה שיש לה, אבל כמו כל האנשים הטובים, הם גם דואגים להראות לה שהיא טועה.

אבל היא לא תמימה.
היא בוגרת לגילה, זה כן. והיא נגעה יותר מוקדם בדברים שלא
אבל זה לא אומר
שהיא טועה.

והיא רק מנסה להראות לאנשים במה היא מאמינה אבל
אנשים מזלזלים.
דואגים להרוס לה את מה שהם קוראים לו תמימות
דואגים לשפשף אותה במה שלא נצרך
דואגים להראות לה שהמציאות לא טובה ושהראייה שלה מקולקלת.

והיא שואלת את עצמה לפעמים
אם ראיה מקולקלת לא עדיפה, כשהיא מביאה גם טוב
ותוהה על כל אלה שמנסים
להחזיר אותה למציאות
אם הם בכלל זוכרים
שמציאות
היא דבר שאפשר ליצור.

מרגישה שלאף אחד לא אכפת.

חוץ ממנו.

אבל בשקט.

בלי שאף אחד יידע.

הוא פה.

אבל אף אחד אחר לא.

עלאק לא צריכה אף אחד.

גורמות לבלבול ןתסכול גדולים שמעיקים לי על הלב.